משוררת

שירה גץ-ווקר

אודות

שירה גץ ווקר. ילידת1991. ביבליותרפיסטית ומנחה צוותים לעבודה עם נוער במצבי סיכון. עובדת בטיפול פרטני וקבוצתי עם בני נוער.

פרוזה

שיגעון

שירה גץ-ווקר

תומר הכיר מקרוב את השיגעון של אימו, הוא ידע לזהות אותו ממרחק גדול, מקצה הרחוב, מהספסל האחורי של האוטובוס, ממגרש הכדורסל ליד הבית של סבתא. פעם זיהה אותו ממרחק שתי ערים, הוא זיהה את הריח מתפשט בכל גוש דן עד אליו. תומר הכיר מקרוב גם את הטעם, משהו שהופך ממר למלוח וממלוח למר, טעם שצף ועולה מהחזה אל הגרון. הוא הכיר אותו מקרוב עד שפעם שרטט אותו מכל הכיוונים, גם את הנימים הכי דקים, ועשה לו ממנו מפה עם כל המסלולים שיידע בקלות לעקוב איך נכנסים ואיך יוצאים. הוא הבין שטוב להכיר מקרוב כי ככה מופתעים פחות. לכן השיגעון ותומר נעשו קרובים עם השנים, למרות שלא היה שלו, השיגעון היה שלה, הוא הכיר אותו מבפנים, והם מנהלים שיחות ארוכות אל תוך הלילה, שיחות של משא ומתן, תומר אומר תן לי אותה בחזרה והשיגעון מדבר על סרט שראה לאחרונה, ותומר מתעקש תן לי אותה וקח כל מה שתבקש במקומה, למרות שכבר לקח הרבה ושלא נשאר יותר מדי מה. פעם אמר הרופא לתומר שסוכרת נעורים לא באה לו סתם ככה, ושכנראה הוא צריך לא לקחת ללב, אבל תומר ידע שזה חלק מהמיקוח שלו עם השיגעון, הוא ייתן את הלבלב ואחר כך את הלב, לב ולבלב זה דומה, והוא, השיגעון יעשה דבר מה לטובתו ויחזיר לו את אימא אפילו לאיזה זמן אפילו קצר, והם יצחקו באמת כשהוא יספר לה בדיחה ויהיה לה מבט כזה בעיניים שהוא זוכר מלפני שכל זה קרה. ולמרות שכבר עבר לפנימייה רחוקה ושנמצא בה על תנאי, שהוא לא יודע להגיד בדיוק על מה, ושהבטיח שם הבטחות שיתמיד על השגחה ועל תרופות ושיספר על המחשבות שלו באיזה קבוצה, כשהשיגעון בא לאימא הוא יודע, ומייד אורז מזוודה וחוזר חזרה בלי אישור יציאה. והוא חוזר לצפות מקרוב בריקוד של ידידו הוותיק איתה, את הצעדים הקלים שבהם הוא מניף אותה מעלה ומוריד מטה ומסחרר בסיבובים גדולים עד שקשה לזהות מי זה מי בתוך הסחרחורת. ואחר כך תומר נשאר לנקות ולאסוף, ולהשליך, ולכסות, ולהקשיב לה כשבוכה אל תוכה. ואפילו שהוא מפחד נורא הוא נשאר לראות איך מתמוטטים קירות ליבה ואיך היא יוצאת מעורה, ותוהה אם נשאר לו דבר מה לתת לשיגעון תמורתה, אולי את שני החברים, הלימודים, האהבה לציור, את הביקורים אצל אבא, אולי את שמחת החיים, את זיכרונות הילדות האחרונים העמומים, את ההתמכרות למסכים, את המשיכה לנשים, את האמונה באלוהים, וכשהוא מציע אחר כך את כל אלה לשיגעון בשיחתם הקבועה, השיגעון לוקח ולוקח בהסכמה גמורה, ומוכן להביא בתמורה תקווה, משהו שדומה למשאלה. ותומר שמכיר מקרוב את השיגעון יודע שמילה שלו זה לא מילה אבל מסכים לקבל דבר מה, וכשהשיגעון שלה הולך, עם כל מה שהיה פעם של תומר, היא פותחת את דלת החדר ומלטפת את גבו החשוף והרועד ומציעה לו בקולה העייף שילך לטפל בדיכאון ושטוב להוציא ושהיא כאן בשבילו, ותומר מבין שהיא לא מבינה שתומר כבר נתן הכול עבורה ושלא נותר לו דבר לפעם הבאה, ושעכשיו היא לבד במערכה כל כך לבדה, הוא צועק עליה ‘עופי מפה זונה’ ושוקע בשינה עמוקה.

פרוזה

חתולות

שירה גץ-ווקר

אמצע הלילה והיא, במרפסת של מיכל, או של אספיס. והיא מוציאה סיגריה שביקשה קודם מאיזה אחד בחתולות, והיא מפוררת אותה על דף מקומט צהוב. והאור הוא חם וקצת רועד מעליה וברקע יש את דילן שמיכל אוהבת או שאספיס אוהב או ההוא מנחלאות שהיה פה מקודם. ירושלים של מוצאי שבת תמיד סהרורית, צוחקת ומלמלת ומקיאה ונרדמת מלוכלכת אל תוך עצמה. והיא שונה מירושלים של אבא, ירושלים של אבא אבדה לה לנצח וירושלים של אימא בוכה. והיא נועצת את הגוש הכהה על קצה של עגיל ומציתה להבה על הגוש והוא מעלה לה את העשן הדק והריח המוכר החום, והיא שוב בנווה דקלים הנשרפת, שרפו את בית הכנסת, והיא אז קרעה את חולצתה הכתומה ולא בכתה. והיא מפוררת את הגוש השרוף אל תוך הדף ומבלבלת את עלי הטבק איתו. ולא, היא לא בכתה כשנתנו את הצווים לפנות את הבית שאבא בנה במו ידיו. ולא בכתה כשנכנסו החיילים וגררו את אימא ואז את דויד ואז אותה. וגם לא בכתה כשהרסו את הבית. ועכשיו היא כבר מגלגלת את הכל לסיגריה מחודשת, והיא מדליקה שוב את הלהבה ושורפת אותה בקצה ושואפת ונושפת. אבל כשהוציאו את אבא עטוף בטלית היא בכתה וכשהוציאו את נעמה היא כבר ברחה משם. וכשקברו אותם שוב, בהר המנוחות, היא נשבעה לעולם לא להתפלל יותר. היא מכבה את הסיגריה לקראת סופה וקמה. אולי לכיכר ציון. כבר לא אוהבת ללכת לזוּלה כי יש שם הרבה ערסים, אולי תעבור באמריקאים תחפש את שפירא. ואם תיראה חיילים היא תצעק להם נאצים ואם תראה חיילי מגב אולי תקלל אותם ואולי תיסע לתל אביב, שוב, לראות שמאלנים ואם תזהה כאלה היא תירק עליהם בפניהם, על ששמחו בחורבנה. ואולי תלך לכנסת ותרסס על החלונות, ‘זה היה ביתי’ או שלא, היא תרסס בצבע אדום ‘תג מחיר’. והיא נעמדת בחושך ליד ‘התו השמיני’ ומהדקת את הג’ינס של מיכל למותניה ואז מורידה את חולצת השלושת רבעי ונשארת עם גופיה של תמנון. ושוב מבקשת סיגריה ופוסעת איתה במדרחוב שכבר התרוקן מהחבר’ה שלה, החבר’ה של מוצאי שבת, שעכשיו מתפזרים ממנה בשוטטות אל הכניסה אל העיר וממנה הלאה אל כל מקום שהוא. היא יוצרת עשן בצורת עיגול עם תנועה כזו מהסנטר החוצה. הומלס על חתיכה של קרטון מושיט יד לבקש דבר מה. נהיה קר. מבלי שהתכוונה היא מתחילה את הדיבור הישן שלה, כשהיא לבדה, ככה באמצע של רחוב היא נוהגת להתבודד כי אם כבר לבד אז עם השם, ‘אבא איפה אתה?’, היא מרגישה שאיבדה משהו איפה שהוא בדרך, וחוזרת על עקבותיה אל הדירה של מיכל. בירושלים עולה האור, חיוור ותשוש.

תגובות פייסבוק