וּכְשֶׁאָקוּם בְּלַיְלָה אֶחָד מוּל נוֹף שֶׁל הַר זָר אוֹ מוּל כְּבִישׁ סוֹאֵן שְׁנָתִי תִּנְדֹּד אֶל הַחוֹלוֹת שֶׁלִּי אֶל הַזְּרָעִים הַיְּרֻקִּים אֶל הַבָּתִּים שֶׁנִּמְחוּ הַיָּם שֶׁלִּי יֶהֱמֶה בְּתוֹכִי. וְהַצָּמָא אֵלָיו יַטְרִיף וְזִכְרוֹן הַדְּפִיקוֹת בַּדֶּלֶת לֹא יַפְסִיק לֹא יַרְפֶּה וּכְשֶׁאָקוּם בְּלַיְלָה אֶחָד הַחֲמָמוֹת יִבְעֲרוּ בְּתוֹכִי הַפְּרָחִים יִדְמְעוּ אַיֵּה הַיָּד הַמְּטַפַּחַת? הַצְּדָפִים יִלְחֲשׁוּ גַּעְגּוּעַ וּתְמוּנָה אִלֶּמֶת כְּמוֹ סֶרֶט רְאִינוֹעַ עַתִּיק תִּסָּרֵט בְּמוֹחִי: עִיר רְפָאִים בָּתִּים רֵיקִים בְּצֵל הַדְּקָלִים קְבָרִים נִקְטָפִים וְשַׁחַר יַעֲלֶה וְאָקוּם אֶל הַבֹּקֶר הַמְּסַמֵּא וְאָקִים עַצְמִי, כֵּן אָקִים וְהַיָּד הַזּוֹרַעַת עוֹד תִּזְרַע, וְהַפֶּה שֶׁשָּׁר עוֹד יָשִׁיר עִיר הָרְפָאִים שֶׁלִּי תָּקוּם עוֹד לִתְחִיָּה וּתְקַבֵּל אוֹתִי שׁוּב לְהֵרָפֵא בְּתוֹכָהּ.
אב תשס”ה
הִדְהוּד, רִשְׁרוּשׁ תְּנוּדָה קַלָּה הַכֹּל בְּסֵדֶר הַכֹּל עוֹד יַצִּיב חַלּוֹן אַרְמוֹן תְּחוּשַׁת מַחֲנָק וְאֶפְשָׁר לְהַבִּיט מִבַּעַד לַחַלּוֹן אֲבָל לְאָן? הָעוֹלָם סוֹבֵב עַל צִירוֹ כָּרָגִיל אֲבָל אוּלַי הוּא שָׁטוּחַ? מִטָּה, אָרוֹן וְשׁוּב חַלּוֹן וְשׁוּב חַלּוֹן וּדְפִיקוֹת בַּדֶּלֶת אֲנִי לֹא שׁוֹמַעַת! וְשׁוּב חַלּוֹן וְשׁוּב חַלּוֹן הַבַּיִת הוּא הַחַיִּים הַחֲלוֹם הוּא הַבַּיִת הַחֹשֶׁךְ הוּא הַבַּיִת מִי רוֹצֶה בִּכְלָל לִרְאוֹת? וְשׁוּב חַלּוֹן וְשׁוּב חַלּוֹן וְכִסֵּא מִזְדַּמֵּן בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב וּמִי רוֹצֶה בִּכְלָל לָשֶׁבֶת רוֹצָה הַבַּיְתָה, רוֹצָה הַבַּיְתָה! וּדְפִיקוֹת בַּדֶּלֶת אֲנִי לֹא שׁוֹמַעַת! הַבַּיִת יִשְׁבֹּר אֶת מִי שֶׁשָּׁבִיר צָרִיךְ לְהִמָּלֵט לַבַּיִת שֶׁבִּפְנִים בִּקְתָּה בְּלֵב יַעַר אַרְמוֹן מֻזְהָב לֹא, לֹא רוֹצָה אַרְמוֹן! וְשׁוּב חַלּוֹן וְשׁוּב חַלּוֹן וּדְפִיקוֹת בַּדֶּלֶת אֲנִי לֹא שׁוֹמַעַת! הִדְהוּד, רִשְׁרוּשׁ אִוְשָׁה קַלָּה קוֹלוֹת מִן הַחוּץ פַּטִּישִׁים עַל הַקִּיר וְשׁוּב חַלּוֹן וְהִנֵּה דֶּלֶת ה’ נָתַן מִי לָקַח מִי יִבְנֶה לִי בַּיִת
ר”ח תמוז התשס”ז
נראה שבימינו הטרופים, גם על המילים עובר משהו. גל שוטף אותן, מנתק אותן ממשמעותן המוכרת, המרגיעה, ומשאיר אותן בודדות, תוהות, לא בטוחות בזהותן. וגם אנחנו, האנשים, שהתרגלנו להיות בטוחים במה שאנחנו אומרים ולהתכוון לכל מילה (בערך…) נתפסנו בלתי מוכנים, מבולבלים, בלי מילים. אז לטובת כל הדוברים ולטובת מילות הקודש עצמן, הנה מילון מקוצר לימים נוראים. אוהל – בעבר: אביזר נופש המיועד למחנאות. בהווה: בית קבע במציאות ניידת. בית – בעבר: המבצר של כל אדם. העוגן הקיומי של המשפחה. בהווה: מה שאפשר לפרק בשלוש דקות בלי שהטרקטוריסט יזיע. בית כנסת – בעבר: מקום קדוש, משכן שבו חשים את הנצח. בהווה: חלל שמישהו חייב להרוס אותו, בג”ץ כבר יחליט מי. גג – בעבר: הסימן לכך שיש בית מעל ראשך. בהווה: מקום אחרון למחאה וזעקה. דלת – בעבר: דבר שכשאתה סוגר אותו מאחוריך אתה מוגן בביתך. בהווה: דבר שכשאתה סוגר אותו מאחוריך אתה נפרד מביתך. הובלה – בעבר: הדרך שבה אתה מעביר את היקר לך למקום המגורים החדש שבחרת. בהווה: הדרך שבה היקר לך מובל אל הלא נודע. וו – בעבר: מתלה לתמונות – נקודת אחיזה. בהווה: (איפה נתלה את התמונה? מתי?) מושג מיותר בדיור ארעי. זמן – בעבר: עת, מועד. גורם שנע בקצב קבוע וברור. בהווה: אין שעון ואין לוח שנה – זה נע מדחיסות מטורפת למשהו שנמתח בלי גבול. חול – בעבר: ההפך מקודש. בהווה: הכול מעורבב: קידוש השם, תפילות סוערות וגעגוע אין קץ למגע החול הזך. טרקטור – בעבר: מכונה לזריעה, חרישה ובנייה. בהווה: צונאמי ממוכן. ים – בעבר: חופש, גלים, מטקות, חולות. בהווה: הצלחנו לא לטבוע שם, וריח הגלים מטריף מגעגוע. כתום – בעבר: צבע התפוז וג’ינג’י קלבאסה. בהווה: צבע שזועק את הקריעה. לב – בעבר: מרכז הרגש האנושי. בהווה: דבר שצריך לנטרל כדי למלא את המשימה. מלון – בעבר: מקום לנופש יוקרתי. בהווה: בית לא בית, יציאה ממחוג הזמן. נוער – בעבר: מתבגרים החשים מנותקים מהמבוגרים עקב פער הדורות. בהווה: צעירים הפועלים עם המבוגרים ולעיתים אף מובילים אותם. סוהר – בעבר: אדם השומר על עבריינים ופושעים. בהווה: אדם השומר על נערות בנות 14, בחורי ישיבה ורבנים (בין השאר). עץ – בעבר (ממילון אבן שושן): צמח רב שנתי, משריש עמוק באדמה. בהווה: שורשים למעלה וענפים למטה, והופ למשאית. פרח – בעבר: צמח נוי, הנמכר בעולם כולו למטרות חגיגיות. בהווה: צמח שמוסע במשך שעות ולא בטוח שישרוד. ציר – בעבר: שליח, וו בדלת, נקודת מעבר. בהווה: כבר אין צירים לדלת ואין נקודת מעבר או שליחות. אז אולי אלה צירי לידה? קבר – בעבר: מקום מנוחה אחרון שממנו לא זזים. בהווה: הכול פתוח. רגישות – בעבר: תגובה ספונטנית המבטאת אכפתיות אמיתית כלפי מצבו של אדם אחר. בהווה: הכול מדוד, הכול ספור, כל דמעה מתוכננת. פעולה לפי הספר. שוטר – בעבר: האיש שאליו תפנה אם פורצים לביתך. בהווה: האיש שפורץ לביתך. תפילה – בעבר: דבר קבוע, שלוש פעמים ביום, מילוי חובה דתית. בהווה: שיא של התעלות, זעקה, תקווה, שירה, תעצומות נפש בלתי נתפסות. מבחן אמונה טוטלי (וכאן המילון החדש עולה על הישן!). ובלבנו תפילה: השב מילותינו כבראשונה החזר למילון ולמציאות את השפיות, החסד והרחמים ואנא, תן לנו, לכולנו, לדבר בשפה אחת ושנהיה מובנים זה לזה.
נכתב כמה חודשים לאחר הקיץ הנורא של תשס”ה
סרגל נגישות
כללי
זום
גופנים
ניגודיות צבעים
קישורים
Yehee — Political Poetic Journal
תגובות פייסבוק