סופרת

תהילה סולטנה שפר

אודות

תהילה סולטנה שפר עוסקת בחינוך סביבתי יהודי. בוגרת בית הספר לאומנויות המילה של מקום לשירה. בוגרת החוגים סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ומדע הדתות באוניברסיטה העברית. סיפוריה התפרסמו בבמות שונות. עובדת בימים אלה על ספר בכתובים של סיפורים קצרים.

כללי

שלוש עליות וירידה

תהילה סולטנה שפר

 

עלייה ראשונה: בבטן הדגה

 

 

בבטן הספינה אני מצמידה ראש לקורות עץ חורקות, נצמדת בגופי לתנודות. הים עומד לבקוע את הרצפה. בתוכי נעה דגה נרגשת מריח הים, בועטת עם זנבה, יוצרת בליטות וגלים בבטני. ידיים מושכות אותי מבטן הספינה אל הסיפון.
אני עומדת על מעקה הספינה ומאחורי עדר אדם. מבטיהם דוחקים. אני קופצת.
המים – שקט. החושך – רוגע. הגוף שוקע והדגה מתעוררת משנתה.
אני מחליקה על מרבד רקום רירית. לשון חמה מקבלת אותי בליטוף. שפתיים קרניות סוגרות עליי. גופי נע במסילת פה הדגה.
ובבטן הדגה אור.
אור נר מהבהב על צלעות הדגה. ספר עב כרס פתוח ודפיו מתעופפים מצד לצד. המילים אותיות והאותיות נקודות והנקודות נקודות אור. אש לבנה על אש שחורה.
המילים קוראות לי לקרוא בהן. הן מתמוללות בפי. נמעכות למרקם רירי. לשון חמה עוטפת ודוחפת אותן אל קרבי.
הדגה בבטני פוערת את פיה. היא בולעת מילים. בולעת אותיות. בולעת נקודות. הדגה בולעת את האור. בחשיכה הדגה שקטה.
יום חולף, לילה בא. מילים ללא קול יוצאות מפי בבועות אוויר. ידיי סנפירים עדינים. מקצה גבי מכה זנב. עיניי אפורות ומתות. דבר אינו נכנס בבטן הדגה. דבר אינו יוצא. אני שטה מצד לצד בסחרור ללא שינה.

 

אני חולמת ובחלום סנפירי ידיי מצמיחים נוצות. פי מקור מזמר. זנבי קופצני וחופשי. עיניי נקודות סקרניות מתרוצצות ימין ושמאל. משב רוח מעורר בי תעופה וכנפיי משיקות בבטן הדגה. כנף ידי דוחפת את בטן הדגה. פי הדגה נפער אל שמיים מוארים. אני ממריאה. הדגה נקודה זעירה בים. המון דגים מנקדים את הים בצורות אותיות. מילים מתחברות ונפרדות.

 

בבטן הדגה אין יום ואין לילה. חלום בולע חלום. דג טורף דג בבטן דג. יונה אינה זכר או נקבה או עוף. הגאולה היא כחלום יעוף.

 

 

 

עלייה שנייה: עמוד התפילה

 

 

גלים הולמים בלוחות הארז, שלד התיבה חורק וכנף הצוהר מתדפק. האוויר רווי מים. נכנס ויוצא בחלון. נשאב לחללים אטומי אור. לבטן התיבה, לתוך קינים חשוכים, בהם נמים בעלי החיים. אריה מסרק בכפו את שפמו. עיניו עצומות. יען מטיבה ראשה בגומת כנפה. צפעוני מהדק לסתות, זנבו מגשש אחר הבזק פרוות עכבר. אך גם עליו נופלת תרדמה גדולה, מכריעה את עיניו נטולות העפעף. כל בעלי החיים ישנים. הטורפים והנטרפים נמים זה לצד זה. האוויר מטייל על פרוותם, מחליק על קשקשי גופם. משב רוח חולף בין טופריהם, מתעצם לתנועה, להדף יללה, קורע את ציר החלון, פורץ את הצוהר, לנשום.
על סיפון התיבה חגה יוד קטנה. רגליה הדקיקות חגות על הרצפה. היא מתנדנדת מצד לצד בכל מהלומה. גבה כפוף, עיניה אל הסערה. ברקיע דוהרים ברקים, סלילי אור מסמאים. צמר עננים ספוג גשמים, מתקדם בכבדות, שובר בפרסותיו מרקם ים. טיפות מוטחות במים. הים נבקע בשברי אדוות. ברד נוקש על לוחות הארז.
היוד מהדקת רגליה, מחדדת כפותיה, זוקפת ברכיה, גבה מאוזן עם האופק. היא מסתחררת במקומה. רוקדת ושמלתה מתרוממת. היא פעמון של עונג. מרימה ידיים מעלה, כפות משולבות כחץ לשמי הסערה. בשדרתה קולות בקיעה, גבה נע באיטיות, נאנח מתנועת ההזדקרות, עד שהיא אינה עוד אותה היוד. היא קו ישר. חץ שלוח מריצפת הסיפון לעין השמיים. תלויה כ-וו במרחב. הולכת ונמתחת בין כאן לשם.
הוו מטה ראשה לרקיע ופותחת פיה. טיפות גשם על לשונה, מעירות את בלוטות רוקה. עיניה לחות. על עורה שובלי מים. רגליה מטופפות בריקוד בין הטיפות, המצטברות לשלולית המתרחבת לצדדים, ומעמיקה לבאר שסופה בתהום. הוו חגה חגה, כחגב. הוו חגה חגה כיונה בחגווי הסלע. היא מותחת אברת כנף ומנופפת בידה. היא מתרוממת באוויר ומגלה שתחתיה חגה יוד זעירה. היא פותחת פיה ונאנחת: “ההההה”.
ההא אינה יודעת שהיא הא. ההא היא רק תנועה. היא אוויר נע כהבל מתמזג בכל מה שסביבה. היא רצפת הסיפון. היא עץ התיבה. היא הלחות ברוח. הגלים המתנפצים. האור הנוזל בין קרעי העננים. ההא סובבת את העולם בריקוד וממלאת את הכל בהוויה.

 

 

 

עלייה שלישית: תורה ק”ה

 

 

השעיר הרכין ראשו תחת ידי הכהן. הכפות החמות, המזיעות, נעמו לו, כמו ליקוק של אם. הכהן מסר לו מילים מבלי להביט בעיניו. גם השעיר עצם את עיניו והרגיש את ההברות הלא מובנות זולגות מידי הכהן אל גופו. הן ניסו להתיישב בראשו, אבל מוחו סירב לקבלן. הן נעו בתוך גופו, מחפשות מקום להקלט בו. בטנו של השעיר החלה רוטטת. העלים שלעס קודם לכן התערבלו בקיבתו. הכהן סיים את דיבורו ופקח את עיניו. גם השעיר פקח את עיניו ונתן מבט יחיד, תמה, בכהן.
במדבר צעד השעיר והאיש שנלווה אליו. המלווה היה שקט, מילה לא יצאה מפיו. בטנו של השעיר נעה ללא מנוחה. העלים והמילים עלו לגרונו, חונקות וצורבות את הוושט. הוא נעצר. רעד עבר בעורו. חזהו עלה וירד, הוא התנדנד במקומו כמו הכהן בזמן שדיבר מעליו. מפיו פרצו העלים המעוכלים למחצה ומיצי הקיבה. המילים נותרו בגרונו, צורבות בחוסר הבנה.
החום היכה על ראש השעיר. תמונות התחלפו מול עיניו. האיש זירז אותו להתקדם באמצעות מקל. השעיר נע, רגליו נעו, אך תודעתו ריחפה מעליו. הוא ראה בני אדם רוקעים וצוהלים סביב פר מוזהב. הוא ראה גברים פורצים לאוהלי נשים ומזדווגים עימן לקול בכיין. הוא ראה חיות אנוש מכים בחרב את בני מינם.
השעיר ראה כל זאת ובטנו התהפכה. המילים שטו מגרונו לבטנו, וכל מילה התפרקה בקיבתו להברות, וכל הברה נשברה לאותיות, והאותיות התערבלו והסתחררו בתוכו, ודעתו הלכה וחלשה, והשמש יבשה את לשונו. הוא השמיע קול חלוש. האיש שליווה אותו זירז אותו במקלו.
הם עצרו על ראש צוק. השעיר העייף נתן מבטו באיש, מחכה למילת הסבר. אך האיש לא הוציא מילה. השעיר הביט על המדרון התלול, עיניו נמשכו לאחור בבהלה אל ארץ הגזרה ממנה בא.
“אין רחמים בליבך?” שאל השעיר את האיש הדומם. האיש הוציא חוט אדום וקשרו על קרנו של השעיר. “אין תבונה בראשך?” שאל השעיר את האיש שקשר חוט נוסף על סלע. האיש לא הביט בעיני השעיר שדיברו אל עיניו.
שברי האותיות וקרעי ההברות עלו והצטופפו בגרונו של השעיר. הן הסתדרו זו לצד זו וצעדו אוחזות אחת בשנייה אל לשונו של השעיר. המילים נקשו על שיניו, על חיכו. השעיר פתח את פיו והמילים בקעו מתוכו.
“אל נא רפא נא לה” הרעיד קולו של השעיר את המדבר. ההד הלך ושב מהתהום שבתחתית הצוק. האיש הדומם שמט את מקלו. עיניו נזרקו לשמיים ומשם שבו, חדורות אימה, אל השעיר. הן ראו את קרניו השטניות בוהקות באור לשון של זהורית. הן ראו את הפה המדבר, השיניים העקומות, הלשון היבשה, ואת המילים פורחות באוויר בשפת בני אדם.
הוא צעד לאחור מבוהל ומעד מראש הצוק. לא הגיע לאמצע ההר וכבר היה גופו איברים איברים.
תפילתו של השעיר העירה את בעלי החיים המסתתרים בכוכי המדבר. עופות חגו על פני התהום עולים ויורדים עם תנודות הרוח. אריה שאג ממקום מרבצו. צבועים צעקו, מלווים את המילים המהדהדות על פני המדבר. יעלים זקפו אוזניהם. ושפני הסלע מיהרו לתוך מחילותיהם, להשיב את התפילה אל בטן האדמה.

פרוזה

זרועות

תהילה סולטנה שפר

 

על שפת הבית אני משתהה, אור קיץ מתנועע על פניי בהקלה. אני שואפת אוויר בוקר, קודם שאצא לרחוב. לגרוני נשאבים קולות דיבור וטרטור מהמדרכה ממול, אוזניי נפקחות לשירת ציפור ובתוכי מפרפרת ציפור שנייה. דלת הבית נפתחת, יד מונחת על כתפי. “זה עוד ירדוף אותך”, הוא נושף בעורפי. אני מושכת גופי מתוך ידו וטורקת את הדלת. מערבולת חום מחשיכה את עיניי ולרגע אני עוד עומדת בפתח, חשה את לחישות הבית מרחפות על כתפיי ועיניים רעבות נעוצות בידיי. רגליי ממהרות לאחוז את המדרכה. אני מושכת עצמי אל עבר קולות הדיבור והטרטור, ציוץ הציפור והאור. הרחוב מתגלגל בפניי, מוליך צעדיי הרחק מהבית וזרועותיו. שק כבד מיטלטל בידי, אני מחזקת אחיזתי בשק ומרפה משב בהלה.

 

אני דוחפת דלת לאולם רחב וממוזג, טובלת בריח גופות במצב המתנה. לאורך הקירות פרושׂים אנשים יושבים כפופים בשורה, מבטים לרצפה. מול היושבים ניצב צג מחשב, מרצד אותיות ומספרים, ואני מביטה בו ביראה. אני משווה בין הספרות והאותיות בפתק שבידי לבין הודעת המחשב המבשר את זמן ההמתנה. התור אינסופי, אבל השק בידי ואני נחושה. 

 

שמש שחורה עקודה בחלון דהוי בתנוחת צהרים. קרניה נמסות בין זגוגיות בייאוש השעות החולפות. אני מושכת את השק ואצבעותיי רוטטות על פתחו. ידי חומקת פנימה ופוגשת מתכת קרה, מרגיעה. מטבעות עגולות ושטוחות נוקשות זו בזו. ידי צוללת למעמקי השק, זרועי מכוסה, אני מערבלת את תוכנו ובטני שקטה.

 

דמדומים נופלים על אולם ההמתנה. מבטים חלודים נשלחים אל עמדת הפקיד. אדם קמוט פנים מניע שפתיו בתפילה. הוא מתנועע מצד לצד, מנגח באוויר העומד באולם כמתכונן למלחמה. פניו נמתחות למרומי התקרה, מעבר לצג המחשב, מעבר לחלון, מעבר לזמן הכלוא. אני טומנת עיניי בשק ושולחת אל המטבעות מילות בקשה. 

 

אני שומעת בראשי את חריקת מנעול הבית ומרגישה על כתפי את מגע היד החזקה. אולי לא הייתי צריכה לחזור לשם, אני חושבת, ונזכרת בפיו הצועק כשעמדתי לצאת מהדלת. הנביחות שלו היו חסרות מילים. ניסיון לאחוז בי, לסגור לסתות על מה שאפשר אחרי שנגמר. ידעתי שהוא לא ייתן לי את הכסף, אבל המכתב מהגבייה לא הותיר ברירה. “אני לא מפחדת”, הביעו הפנים שלי כשהוא פתח את הדלת, ולרגע הוא לא ידע לקרוא את המבט הלא מוכר ונתן לי להיכנס ולהטיח בו את המפלצת. אחזתי בשק, כבנשק, והצמדתי את המטבעות לליבי. “אם אתה רוצה לקחת את הכסף,” ידיי ידעו לומר, “תצטרך לפרוץ את מחסום זרועותיי”. הוא לא שלח יד, רק צעק, מופתע שלזעמו כבר אין אחיזה בחיי.

 

אני נקראת לעמדת הפקיד. חשכה באולם ההמתנה, אחרון הממתינים יוצא מהדלת והפקיד לא מרים פניו מהדלפק. אני בוחנת אותו מבעד לאפלה, פנים צרות, מוכרות בצורה מטרידה. הוא דופק על המקלדת את פרטי הקיום שלי: תעודת זהות, תאריך לידה, שם מלא, גרושה. עיניו מקובעות בצג ואני מחפשת בפניו את המוכּר. אני מנסה ללכוד את מבטו, אולי שם נמצאת התשובה, מסתכלת בעיניים המתעלמות ממבטי ולרגע נדמה לי שבין עיניו צמחה נקודה. אני מצמצמת עפעפיי, תוהה: יכול להיות שכבר קודם הייתה שם – נקודה שחורה ובולטת – ולא הבחנתי בה בגלל החשכה המתגברת? 

 

הפקיד מדווח בנביחה צרודה שהשומה גדלה והחוב שלי איתה. אני פותחת את שק הכסף וסופרת מטבעות לתוך ידו. הדקות מתקתקות והר מתכת נערם על הדלפק. עיניו מקובעות בכסף, במצחו הנקודה השחורה גדלה ומתרחבת. הפקיד מושך לעברו את הערֵמה, מטבעות מתגלגלות מהדלפק ונופלות על רגליו. הוא אומר לי בחמדה: “יש ריבית, חמודה”, ומושיט יד לשק. אני מוסרת לו את הסכום הנוסף, והשק המדולדל שרוע בינינו. 

 

אני מביטה בפניו, חוששת מדרישה נוספת, ומבחינה בפלומת שיער על הבליטה בין עיניו. “יש לך חוב משנים קודמות”, אומר הפקיד ומטבעות ממשיכות ליפול משולחנו. אין לי עוד כסף, אני מחווה בידי על השק ולפתע הפקיד מישיר אליי מבט. המבט מוכר וידי צונחת. השומה בין עיניו נוזלת ריר אדמדם. אני מכופפת גופי בפניו והוא מתרומם מכיסאו. עיניו משקפות אותי כלא קיימת ואני נענית למבט ונמוגה ברצפת החדר. זרועותיו נשלחות לעברי, עשרות זרועות, מבִטְנו, מצדדיו, מגבו, מרגליו. הן נמתחות לגופי הכפוף, מתנועעות בגלים מבחילים וסמיכים, חוצות את הדלפק וצורבות בעורי. פיו המֵימי מתיז לעברי: “הזהרתי אותך ששום דבר לא נגמר, בטח לא כשמדובר בכסף”. הוא רועד בלעג וזרוע אחת מחזקת אחיזתה על כתפי. אני מתמוטטת.  

 

בחשכה אני פותחת דלת. הבית שלנו חוזר לחיים. אני חולפת על פני המטבח ורואה אותנו יושבים יחד, אתה מערבב כוס קפה וזורק את הכפית לעבר הכיור. נקישת הכפית ברצפה מעוררת בי גל צחוק, אתה מביט בי מחויך וזורק לעברי מגבת. “אתה יודע לקלוע רק במה שקרוב”, אני סונטת ואתה עונה: “אני יכול להגיע הרבה יותר רחוק, אני יכול לפגוע בך גם אם תהיי מחוץ לחדר”. אני מתרוממת בהתגרות ויוצאת מהמטבח, אתה זורק עליי את המגבת וצוחק. אני צוחקת וזורקת בחזרה ומפספסת. אתה שולח אליי זרוע ואני בורחת, נכנסת למסדרון ואתה אחריי. “לא תתפוס אותי!” אני קוראת ומתחבאת בחדר השינה תחת השמיכה. ידיים סוגרות עליי ואצבעות נעות עליי בדגדוג מייסר. אני צוחקת וצוחקת, אתה מדגדג בזרועותיי, אתה מדגדג בצווארי, אתה מדגדג את כפות רגליי ואני צוחקת ובוכה ונחנקת, מבלי להתנגד.

 

חשכה מכסה על חדר השינה ואני עוברת בין מסדרונות הבית הצרים. אני מגיעה לסלון ורואה אותנו צועקים. אתה מניף לעברי ידיים ומטיח טיעונים, אני מרגישה את סטירת הלחי אף על פי שלא נגעת בי, רק מתנועת האוויר. אני מתקפלת לרצפה אוחזת בבטני, דקירות מנקרות בתוכי. משק כנפיים באוזניי מחליש את הצעקות. אני מרגישה את המפלצת הזעירה, משתוקקת להישמע. רואה את עיני החריץ בבטני נפקחות מבוהלות. משהו בתוכי נבקע ורוצה להשתחרר אל האור.

 

קול ציוץ פוקח את עיניי. על אדן החלון, מזמרת ציפור את הבוקר שעלה. זרועות הפקיד אוחזות בי מורמת מהרצפה. פיו אדיר הממדים נפער מולי, מטיף עליי ריר וצחנה. עיניי ממוקדות בגוש השחור והמדמם הפועם במרכז מצחו ולפתע עפעף נסגר על השומה. אני נופלת בחבטה. בזרועותיי עובר רעד, עצמות פוקעות וידיי מכות באוויר כאברות תעופה. העין במרכז המצח שוב נפערת והפקיד מטיח זרועותיו לעברי. אני מתחמקת, מדלגת מצד לצד, ומושיטה יד לשק. בתוך השק אני מוצאת מתכת וסוגרת עליה בשלוש אצבעות. הפקיד תופס אותי בזרוע אחת ומקרב אותי אל פיו הענק. אני צורחת ממעמקי בטני, הציפור על אדן החלון פורשת כנפיים ונעלמת, ובתנועה חדה אני מנקרת את עין השומה. הפקיד מתקפל על רגליו וזרועותיו צונחות מטה, ראשו נחבט בדלפק וצג המחשב מתנפץ, חלקיקי אלקטרוניקה מתערבבים עם המטבעות הפזורות על הרצפה. אני נעמדת על רגליי, מעל לגופה, בידי מפתח הבית ששלפתי מהשק, מכוסה דם שומה. 

 

דלת אולם ההמתנה נפתחת. לאולם נכנסים עובדי ניקיון, פקידים ובעלי חובות. מנקה חרוץ מטאטא את מטבעות הכסף וחלקי המחשב ודוחף במגב את הזרועות הריריות. אנשים מתיישבים מכופפים בשורות בפני פקידים מחוסרי עיניים וצג מחשב מהבהב סדרות אותיות וספרות. אני אוספת את השק הריק בידי ויוצאת לרחוב, השומר ביציאה מבקש לראות קבלה ומחתים את ידי בכיתוב: “שולם החוב”. בחוץ קולות דיבור וטרטור ואור קיץ, ציוץ בוקע מגרוני.

 

פרוזה

תהום

תהילה סולטנה שפר

בינואר 2020 שלושה עשר אנשים רעולי פנים עקפו את מערך האבטחה בהר הבית וחדרו לכיפת הסלע. במצלמות האבטחה נראו מתפללים יוצאים בריצה מהמבנה בזמן שכוחות הביטחון כיתרו את המקום. שבע דקות נמתחה דממת חרדה על ההר, ואז השוטרים פרצו פנימה. הם מצאו את רעולי הפנים עומדים במעגל במרכז המסגד, גבם מופנה לאבן השתייה. בספירה שנעשתה בזמן המעצר היו רק שנים עשר אנשים. מצלמות האבטחה הראו ששלושה עשר נכנסו למבנה ואיש לא יצא בשבע הדקות שבהן שהו לבדם. העצורים לא הסגירו את פשר היעלמותו של האדם השלושה עשר. תמונתו של אחד השוטרים מרכין ראשו אל החור שבאבן השתייה ומביט בתדהמה בחשֵׁכה, הפכה לסמל התעלומה במהדורות החדשות.
יומיים לאחר המקרה ירושלים בערה בשנאה, אלימות משני המתרסים ואלימות פנים ישראלית, חרכו את האוויר. רוחות חורף נשבו בעוז כמהלומות אגרוף, עננים אגרו גשמיהם קמוצי פנים ונעו באיום מעל שמי העיר. ישבתי בבית הקפה האהוב על אליס והבטתי בה בזמן שהטביעה קצפת בקפה. “את יודעת מה הבעיה שלך,” היא אמרה ולקחה לגימה מהתערובת המתוקה-מרירה, “את לא מוכנה להיכנס פנימה. את צועדת על הסף, הלוך ושוב, אולי מרכינה ראש, אולי מציצה, אבל רגליים תקועות באדמה. את יודעת מה זה חמש עשרה שנה טיפול? זה מלא כסף!” אליס נעצרה, רוקנה שקית סוכר לתוך הכוס ובחשה בתנועות חדות. “מה זה? מה זה כל הזמן הזה בקליניקה? אני אגיד לך מה. זה בית. זה מה שזה. בית. בכסף שהשקעת אצלו כל השנים יכולת לקנות. תחשבי על זה! שבוע הבא איפה תגורי? אבל בינתיים הד”ר שלך היה יכול לקנות, רק מהטיפול שלך. זה הזוי, לא? ואני אגיד לך מה, הוא בטח גם עשה את זה. הוא בטח קנה, בטח יש לו בית יפיפה, בבָּקְעַה, עם חלונות מעוגלים וחצר קטנה נסתרת ואיזו גפן מטפסת. מושלם. את יודעת מה, הוא צריך לשים שלט בכניסה, איפה שהוא ואשתו בטח מורידים נעליים בקטע תרבותי, שישים שלט מוזהב שיהיה כתוב שהבית נקנה בתרומת המטופלת הוותיקה ביותר שלו… לפחות יקרא לפינת הישיבה בחצר על השם שלך!”. דרך הקיר העשוי זכוכית שמאחורי אליס ראיתי את מרצפות רחוב בצלאל האפורות. עקבתי בעיניי אחר עורב שקיפץ לאיטו, מותח ראשו לצדדים, נועץ מבטיו השחורים בנקודות מבריקות. זוג מכורבל מעילים התקרב לעברו והוא פרש כנפיו ונעלם.
ד”ר בוכריס אמר: “אולי הגיע הזמן לשקול היפנוזה”. הוא הציץ במיומנות בשעון מאחוריי, כמעט מבלי שיכולתי להבחין בכך, וחייך. “בכל אופן, נשוחח על כך בפעם הבאה. את תשקלי מה את רוצה, לאן את רוצה לקחת את הטיפול הזה. דברי איתי. אני זמין כרגיל. יש לי זמן”. דלת הקליניקה של ד”ר בוכריס היא דלת פלדלת כבדה, כשאני חולפת דרכה, אני עוצרת אותה בשתי ידיים לפני שתיסגר.
הנהג בקו 19 הגביר את הרדיו. מחלון האוטובוס הבטתי בסנדלר מרחוב עזה, הוא הוריד את תריס הדוכן ושִׁפעת שרוכים נעלמה מאחורי אלומיניום זול. נוסעים עלו בתחנה, הנהג אסף את כספם ביד אחת וביד שנייה סובב את ההגה חזרה לכביש. האוטובוס שב לפקק ממנו נח לרגע במעגן התחנה ואני האזנתי יחד עם שאר הנוסעים לקרן נויבך מראיינת מומחה לאמנזיה דיסוציאטיבית. הנושא חזר לכותרות בעקבות סערה תקשורתית בארצות הברית. סופר מבוגר שכבר הוציא אוטוביוגרפיה אחת הוציא ספר חדש אותו כינה: “גִּרסה שנייה” של חייו. תיאורי ילדותו החמים התחלפו בספר זה במסכת התעללות שיטתית. אביו הואשם במעשים מחרידים שביצע בבנו בשעות הלילה. התנשפויות וברזל מלובן. מאחר שהאב היה איש ציבור ידוע ואחד התומכים הבולטים בקמפיין של ג’ורג’ בוש האב, התקשורת האמריקאית חגגה. הציניים טענו שהגרסה השנייה “נחשפה” בעקבות כישלון הגרסה הראשונה בחנויות. נציגות הארגונים הפמיניסטיים הביאו הוכחות למקרים של זיכרונות משוחזרים. אחותו של הסופר תבעה אותו על הוצאת דיבה על אביהם. קרן נויבך שאלה את המומחה לדעתו והוא אמר שכל הנושא הוא תעלומה. בראשית דרכו פרויד טען לקיומם של זיכרונות המודחקים משום עוצמת הטראומה וצפים בזיכרון בהמשך החיים, אך מאוחר יותר פרויד קבע שאלו זיכרונות כוזבים שדומיינו כתוצאה מטיפול. המומחה התייחס לטענת הסופר שהזיכרונות התעוררו בשנתו, ואמר שאיש אינו יודע מהי מטרת החלום והאם החלום משקף מציאות או דווקא את היפוכה. נוסעת בקדמת האוטובוס ביקשה מהנהג להנמיך את הרדיו וויכוח פרץ ביניהם ובלע את שארית דבריו של החוקר. קרן נויבך עברה לדווח על המתיחות סביב הר הבית, התפתחויות חדשות בפרשה. רעולי הפנים התגלו כפעילי ארגון “השיבה לבית”, לאומנים יהודיים הפועלים להקמת בית המקדש מיסודותיו המפוררים. היא הוסיפה ציטוט מזהבה גלאון שקראה להם “הוזים והזויים”, וציינה שחסימות הוצבו ברחובות ירושלים לצורך בידוקים משטרתיים. מישהו מאחוריי קילל את הערבים. הבטתי מהחלון בילדה במכנסיים אדומים וכובע צמר, עוקפת את הפקק בצעדים גדולים ונעלמת בפנייה לרחוב נרקיס.
ישבתי על הכורסא האפורה בסלון, חובקת בידי כוס זכוכית עם חליטת צמחים ופניי צמודים לחלון. רחוב עץ החיים התעורר לשגרה. נערים ערבים גררו סחורה לבאסטות והעמיסו ירקות בתפזורת. נשים מקומטות דחפו זו את זו בעגלות שוק ומיששו בידיהן הפנויות עגבניות ותפוזים. סוחרים הסתערו בצעקות שהבריחו לקוחות. קבצן התמקם ליד עמדה להנחת תפילין. עוד שבוע, קצת פחות, הדירה תסויד בכחול נצנצים, והיכן שהמיטה שלי עכשיו תוצב מיטת טיפולים. בעלת הדירה, גיסתו של מרדכי פיצוחים, החליטה להפוך את המקום למכון יופי נשי. את ההון הראשון לעסק החדש קיבלה בהלוואה ממרדכי גיסה, שהשתמש בחנות הפיצוחים גם כבנק הלוואות בריבית. את שארית הסכום כיסתה עם שכר הדירה ששילמתי לה במשך שנה. עוד שבוע, קצת פחות, ואני לא ידעתי לאן אעבור.
בלילה חלמתי את אותו חלום. שוב אני צועדת במסדרון. בקצה המסדרון אני פונה ומסדרון נוסף מתגלה בפניי, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. אני צועדת חנוקה בין קירות צרים, כלואה בין מעברים ומסדרונות ארוכים ואין מוצא. רגליי כבדות, עיניי מתאמצות לראות, הכל חשֵׁכה. אני חולפת על פני חדרים חתומים ומבואות ללא דלתות, מתקדמת בפיתולים ומעגלים, לא מצליחה לחדש את הנשימה. התעוררתי עם תחושת חנק בגרון. מהחלון נכנס פס צר של אור. ניסיתי להזיז את ידיי והן היו משותקות, ניסיתי למשוך את רגליי והן היו משקולות טובעות. הרהרתי בחלום שחוזר מאז שהייתי ילדה.
ד”ר בוכריס נשען לעברי, מטוטלת מוזהבת משתלשלת מידו. “ממש כמו בסרטים…” הוא צִחקק באי נחת כשנתתי בו מבט שואל. “רק תעקבי אחרי התנועה ותקשיבי לקול שלי. אבל קודם תנשמי עמוק, את צריכה להיות רגועה”. המטוטלת נעה מצד לצד, מילאתי חזי באוויר, כָּרוז אוטובוס מחוץ לקליניקה הכריז: “קו שלוש עשרה, לתלפיות” ומצינור המפלֵט השתחרר קול ירייה. ד”ר בוכריס אמר: “תעצמי עיניים. העיניים שלך כבדות ועייפות. את בתוך חושך גדול. הנשימות עולות ויורדות. את מרגישה מתכת קרה בכפות הידיים. את מחוץ לשער, מה את רואה?”. אני רואה שיחים גבוהים, שבילים מתפצלים. אני מנערת בידי את שער הברזל הסגור ונשמעת חריקה. פני אישה עצומים גוהרים עליי מצדו השני של השער. היא מצליפה בזנבה ונוהמת לעברי שאלה: “מי בסגירתו הוא שנים עשר, בפתיחתו הוא שלושה עשר, וללא האחד הוא שש?”. אני שותקת. אני רואה את כפותיה הכבדות נמתחות וחושפות את ציפורניהם. תחושת חנק מתיישבת בגרוני. רגליה האחוריות כותשות את האדמה בשביעות רצון. מאחוריה שיחי הגן מלבבים בפרחי לבן ואדום. “שושנה” אני עונה, והשער נעלם ואני בתוך הגן.
“תבחרי שביל” אומר לי ד”ר בוכריס. יש רק כניסה אחת ואני נכנסת בה. חומת שיחים מזדקרת עד השמיים משני צדדיי. שושנים מטות ראשיהן, עוקבות אחר צעדיי. השביל מתפצל ואני פונה שמאלה. לפתע אני רואה תנועה, שומעת קול. אני רצה בעקבות הֶבְזֵק הצבע הנעלם בפנייה. בשביל עומדת ילדה קטנה, מכנסיים אדומות ועל ראשה קשת אוזני ארנב צמריריים. אנחנו מביטות זו בזו. השקט שוקל כמו אלבומי זיכרון. היא קורעת את השקט בצחוק וזורקת לעברי תמונות כמו מחפיסת קלפים. אני מתקרבת אליה והיא מזנקת אל חור באדמה, נעלמת והחור נעלם איתה.
אני רצה במבוך, אבודה. נהמה מרעידה את עלי השיחים, שושנים משילים את עלי הכותרת, חושפים את עמודי העֱלִי. נהמה נוספת, רעד עובר באדמה. בקיעים נפתחים. אני במרכז המבוך, וסביבי שממה. אני מריחה את מליחות הים, צועדת על מדרון הקרקע הבקועה. מדרגות אדמה אפורה, שומנית ולא יציבה, מובילים אל המים. סירחון ביצתי נתלה בנחיריי. במדרגה האחרונה אני רואה אישה, על שפת הבולען, גבה מופנה אליי, פניה אל התהום ואל הים. אני ממהרת לתפוס אותה. שלא תיפול. היא נותרת יציבה, פניה מוסתרות. צווארה חרוט שריטות, בגדיה קרועים בקווים אלכסוניים, חושפים את עור גבה העדין. אני נזכרת ביד הכבדה בכניסה למבוך, נמתחת וחושפת את ציפורניה. צליל חריטה מצמרר את גבי.
“זה מספיק לעכשיו” ד”ר בוכריס העביר לי חבילת ממחטות. יצאתי מהקליניקה ודלת הפלדלת נסגרה אחריי בטריקה. בזמן שחיכיתי בתחנה לקו שלוש עשרה קיבלתי מאליס הודעה: “יש דירה” וחמישה סימני שאלה. אתמול גררתי את עצמי לשבת מול המחשב, אבל את העכבר לא הצלחתי לגרור ולהקיש על כפתור החיפוש. עוד הודעה נכנסה מאליס, דחפתי את המכשיר לתוך התיק. המתנתי חצי שעה לקו שלוש עשרה ומיד כשהוא פנה לרחוב הפלמ”ח נתקענו בפקקים. קיוויתי שהנהג ישים חדשות, אבל הוא שם מוזיקה מזרחית.
עננים אפורים, מלאים להתפקע בגשם שממאן להשתחרר, החשיכו את המדרחוב באמצע היום. אחזתי בשקיות עמוסות קניות, על הידיות סימני מתיחה על סף קריעה. מיהרתי לרדת את רחוב בן יהודה מתחמקת מנגינת הקבצנים ומשמיכותיהם המשובצות. בכיכר ציון נעצרתי והתיישבתי על המדרגות הארוכות תחת בנק הפועלים. בקצה המדרגה היה שכוב הומלס מכוסה בשמיכה. הוצאתי מאחת השקיות לחמנייה ועגבנייה, פי לועס את התערובת ועיניי מציצות בהומלס. הוא שכב מכונס בעצמו, עיניו פקוחות לעבר השמיים והתעלם מהעוברים והשבים שדילגו בינו וביני לעלות במדרגות. “רוצה לחמנייה?” קראתי לעברו והוא התרומם מתוך השמיכה. פניו היו נעימים, תווים רכים וזקן ארוך, עיניו הופנו לעברי, אבל לא פגשו בעיניי, הבנתי שהוא לא רואה את ידי המושטת אליו. התיישבתי לידו וגם הוא התיישב, הוציא שקית מתוך השמיכה ובתוכה חומוס למריחה. ניגבנו לחמניות טריות בחומוס, משקיפים על כיכר ציון ועל השוטרים המפטרלים על סוסים, אני רואה והוא בוהה, ידיו ממשמשות בשקית הירקות ושולפות עגבנייה. “איך זה להיות בלי בית?” שאלתי. “יש לי בית” הוא ענה. “אהה” שתקתי. “אז למה אתה ישן ברחוב?” שאלתי. “כי הבית שלי נחרב” הוא ענה. שתקתי. “גם הבית שלי” אמרתי. הוא שתק. “לא ממש נחרב” אמרתי, “לא במובן המקראי של המילה. יותר חרב כמו מחורבן. יש לי משפחה מחורבנת ממש”. החומוס עמד להיגמר וההומלס עם הבית החרב מיהר לנגב את מה שנשאר. “יונים מחרבנות על הקיר בבית שלי” אמר, “והזויים חופרים מתחת. הופכים את הכל”. אספתי את השקיות הפזורות, ואת קופסת החומוס הריקה זרקתי לפח. “תודה” אמרתי וירדתי במדרגות, כשהגעתי למדרגה האחרונה שמעתי אותו אומר: “תעשי מה שאני עושה – תחרבני עליהם בחזרה”.
אליס באה לעזור לי לארוז. “נו אז יש חדש עם הד”ר בורכס הזה?” שאלה וחתכה בפיה סרט הדבקה. “בוכריס” תיקנתי אותה ומסרתי לה כלי מטבח שתשים בקרטון. “עברנו להיפנוזה” אמרתי. אליס הפכה ארגז והצמידה בדבק את כנפיו. הרמתי אגרטל, “את זה אני לא רוצה, את רוצה?” שאלתי. היא לקחה אותו מיָדי, מרוצה. “וואלה היפנוזה…” אליס המהמה, “אז את כבר יודעת מה הטראומה של הפוסט טראומה שלך?”. “לא, אני רק יודעת שאני בפוסט, אבל הטראומה לא”. אליס אמרה: “נראה לי את האדם היחיד בעולם שהפסיכולוג שלו נתן לו כזאת אבחנה בלי טראומה ביד לנופף בה”. “אני לא בטוחה…” השקעתי בה מבט מעבר לערימת הכלים הנערמים, “יש מצב שזה מקרה של זיכרונות מודחקים”. “מה, כמו הסופר המטורף הזה?” היא צחקה. “למה את חושבת שהוא מטורף?” שאלתי והיא ענתה: “אולי לא מטורף, אולי רק זקן, או שהעבודה שלו השתלטה לו על התודעה. מסכן, הוא כתב הרבה סיפורים, בטח הדמיונות שלו והזיכרונות מתערבבים, הוא הופך להיות בָּאדִי לַאב ספרותי”. היא צחקה שוב. “טוב אני לא יודעת מה הקטע שלו, אבל נגיד שגם לי יש זיכרונות חוזרים כאלה, או שיהיו לי אחרי ההיפנוזה, מה, את לא תאמיני לי?” קולי צרם. אליס שאלה: “למה? את חושבת שקרה לך משהו דומה לשלו?” היא עקפה את ערימת הכלים והארגזים והניחה יד על גבי. “לא. לא שאני יודעת. לא חייב להיות משהו כזה. לא חייב להיות בבית. או עם ההורים. אבל אולי משהו, מתחת לכל הדברים, בלא מודע, אולי מסתתר משהו נורא. אני לא יודעת, אבל גם זה די חרא”. אליס ליטפה את ראשי.
אני צועדת בשביל, הקירות העשויים שיחים הולכים ומחשיכים ומקבלים מרקם בטון. נורה מיטלטלת מעל ראשי, מפיצה אור חלש, אני פונה שמאלה למסדרון נוסף. האור הולך ומתעמעם ואני צועדת בחשֵׁכה. צעדים מהירים נשמעים מאחוריי, אני מסתובבת ולא רואה דבר. “אולי תרצי את זה” אני שומעת את קולו של ד”ר בוכריס ומרגישה ביָדי חפץ קר. אני לוחצת על הכפתור בקצהו ואלומת חושך יוצאת מנורת הפנס. אני מאירה עם אלומת החושך על ד”ר בוכריס ורואה שהוא אוחז בשעון הקליניקה הגדול בידו. על ראשו אני מזהה את הקשת שאהבתי בילדותי, עם אוזני ארנב צמריריים. ד”ר בוכריס מתנצל ואומר שנגמר הזמן, הוא עוקף אותי, רץ במסדרון ונעלם. אני רצה אחריו, ממסדרון למסדרון עד שאני מגיעה לחלל רחב. במרכז, סלע ענק. אני מספיקה לראות את ד”ר בוכריס מדלג בזריזות מעל הסלע ונבלע בתוכו. אני מתקרבת ורואה חור קטן. “תפסיקי להשתפן” אני שומעת את קולה של אליס בוקע ממעמקי החור. אליס רחבה ממני, אני חושבת, איך היא נכנסה? אני שולחת רגל אחת פנימה ומחליקה לתוך מנהרה. דופנות שרוול האדמה לחות ופועמות, הדפנות מתרחבות ומתכווצות, לוחצות אותי הלאה למעמקי האדמה. אני נוחתת בשלולית בתוך אפלוליות טחובה. הפנס מחליק מיָדי ושולח קרן חושך לרחבת המערה. ד”ר בוכריס איננו, גם אליס לא שם, אני נעמדת, מנערת את חצאיתי האדומה וממטירה בוץ. מחליקה ידיי על קירות המערה, מגששת אחר דבר מה. אני רוצה לבעוט באכזבה, אבל אין במה. אני רוצה לבכות, אבל מפחדת מההד בחלל הריק.
בבוקר בו הייתי צריכה להתפנות מהדירה אליס עזרה לי להעמיס את הארגזים לסובארו הכחולה שלה. הבגאז’ לא הצליח להיסגר, אבל היא אמרה שאין מה לדאוג, הדברים שלי בטוחים אצלה עד שאדע מה היעד הבא. היא הסיעה אותי לכתובת שנתתי לה וכשעמדתי לצאת מהרכב, אמרה: “את תהיי בסדר? בטוחה שאת לא צריכה שאבוא איתך?”. חייכתי אליה ואמרתי: “אני אתקשר אלייך אחר כך. תהיי זמינה”.
דחפתי שער לחצר, הדלת נתקעה באמצע, בדיוק כמו שזכרתי, ואני השתחלתי פנימה. ליבי דפק למראה החצר. ערימות חפצים היו זרוקות בערבוביה פראית. מזרנים על גבי מזנונים וספות, שברי כיסאות, שולחן הפוך על ראשו, כלי מטבח פזורים מעלים חלודה. הרגשתי שאני מאבדת אחיזה באדמה. עקפתי את ערימת השברים ברגליים חלשות ודרכתי במקום בו הייתה ערוגת הירקות שטיפחתי כשהייתי נערה. מצאתי שם לוח שעם שהיה תלוי בחדר שלי מעל המיטה. תמונות עוד היו מחוברות אליו בנעצים חלודים. תלשתי תמונה אחת ודחפתי לכיס המעיל. התבוננתי בהרס הרהיטים, באלימות שנרמזה דרך הכאוס חסר המעצורים. כמה שנאה נדרשת לאדם כדי לפרק זיכרונות של חיים שלמים בצורה כזאת, שאלתי את עצמי והרגשתי תשובה הולמת בליבי, מתחרטת שאליס לא איתי. פתחתי את דלת הבית, המנעול הוסר ממקומו. מסדרון מאובק קידם את פניי ופניתי בו שמאלה למסדרון נוסף מרוסס גרפיטי על הקיר. קולות דיבור נשמעו בסלון. הדלת הייתה פתוחה לרווחה, מקרן הטלוויזיה עבד. היא ישבה מולו, פניה מופנים למסך וגבה אליי. “אמא,” קראתי לה, היא לא הסתובבה. “אמא,” צעדתי לתוך הסלון. נפלתי על ידיי, שבבי עץ שהתרוממו מהריצפה, שרטו את רגליי. ריצפת העץ היתה בקועה כמו ממהלומות גרזן. הרהיטים בסלון היו מפורקים. מלפניי נפער פתח רחב בריצפה, גיששתי בידיי לעבר הפתח, מבטי מורכן מטה בתדהמה. יכולתי לראות את הקומה שמתחת, גם היא שבורה, כאילו פגז פגע בבית ופער חור עצום כל הדרך עד מעמקי האדמה.
אמא ישבה מצידו השני של הסלון והביטה במהדורת החדשות. קול הכתב הדהד בבית: “כן, אם כך אנחנו כעת יכולים להניח שההסתערות הייתה פעולת הסחה. כפי שנשמע מפיו של אחד החשודים, המטרה היתה להגיע ליסודות הר הבית ולהביא הוכחות לקיום בית המקדש”. הכתב עצר מדיבורו והקלטה של החשוד נשמעה: “תחת כיפת הסלע ישנם יסודות המצדיקים את קיומנו. אבן השתייה היא תשתית העולם. צריך לגלול את האבן ולחשוף את האמת. הערבים טוענים שיש שם תהום. אין שם תהום! יש שם הוכחות! יש סיבה לקיימנו!”. הכתב חזר וסקר את הפרשה מראשיתה, החשוד השלוש עשרה לא נמצא והחוקרים לא יכלו לקבל את הטענה ההזויה שהוא נכנס לחור שבאבן השתייה. המשטרה אסרה להיכנס לכיפת הסלע מחשש שהחשוד מתחבא ומתכנן פיגוע במקום. הם התייחסו להר הבית כמו פצע מגורה שבכל מגע יכול לשוב ולדמם. עטפו את ההר בכל אמצעי הביטחון מבלי לחשוד במה שמתרחש בתוכו. ובינתיים מתחת לאבן השתייה, החשוד השלוש עשרה התקדם בזחילה בתוך מנהרה לעבר תהום.
לחצתי על כפתור הכיבוי של הטלוויזיה. המסך נותר חשוך ודומם כמִקודם. הסלון היה ריק. ישבתי על הריצפה והוצאתי מכיס המעיל את התמונה של אמא שהורדתי מלוח השעם. התבוננתי בה, גבה מופנה לצלם, פניה פונות אל הים, היא על סף בולען. שריטות מהזמן שחלף חתכו את התמונה בלובן דק. הרגשתי את הפחד שלה, בעמידה המהוססת על הסף. דמיינתי את העיניים שלה תלויות בתימהון בתהום. הרפיתי ממנה. היא התגלגלה אל הפתח בריצפה ונבלעה באדמה.

תגובות פייסבוק