על שפת הבית אני משתהה, אור קיץ מתנועע על פניי בהקלה. אני שואפת אוויר בוקר, קודם שאצא לרחוב. לגרוני נשאבים קולות דיבור וטרטור מהמדרכה ממול, אוזניי נפקחות לשירת ציפור ובתוכי מפרפרת ציפור שנייה. דלת הבית נפתחת, יד מונחת על כתפי. “זה עוד ירדוף אותך”, הוא נושף בעורפי. אני מושכת גופי מתוך ידו וטורקת את הדלת. מערבולת חום מחשיכה את עיניי ולרגע אני עוד עומדת בפתח, חשה את לחישות הבית מרחפות על כתפיי ועיניים רעבות נעוצות בידיי. רגליי ממהרות לאחוז את המדרכה. אני מושכת עצמי אל עבר קולות הדיבור והטרטור, ציוץ הציפור והאור. הרחוב מתגלגל בפניי, מוליך צעדיי הרחק מהבית וזרועותיו. שק כבד מיטלטל בידי, אני מחזקת אחיזתי בשק ומרפה משב בהלה.

אני דוחפת דלת לאולם רחב וממוזג, טובלת בריח גופות במצב המתנה. לאורך הקירות פרושׂים אנשים יושבים כפופים בשורה, מבטים לרצפה. מול היושבים ניצב צג מחשב, מרצד אותיות ומספרים, ואני מביטה בו ביראה. אני משווה בין הספרות והאותיות בפתק שבידי לבין הודעת המחשב המבשר את זמן ההמתנה. התור אינסופי, אבל השק בידי ואני נחושה. 

שמש שחורה עקודה בחלון דהוי בתנוחת צהרים. קרניה נמסות בין זגוגיות בייאוש השעות החולפות. אני מושכת את השק ואצבעותיי רוטטות על פתחו. ידי חומקת פנימה ופוגשת מתכת קרה, מרגיעה. מטבעות עגולות ושטוחות נוקשות זו בזו. ידי צוללת למעמקי השק, זרועי מכוסה, אני מערבלת את תוכנו ובטני שקטה.

דמדומים נופלים על אולם ההמתנה. מבטים חלודים נשלחים אל עמדת הפקיד. אדם קמוט פנים מניע שפתיו בתפילה. הוא מתנועע מצד לצד, מנגח באוויר העומד באולם כמתכונן למלחמה. פניו נמתחות למרומי התקרה, מעבר לצג המחשב, מעבר לחלון, מעבר לזמן הכלוא. אני טומנת עיניי בשק ושולחת אל המטבעות מילות בקשה. 

אני שומעת בראשי את חריקת מנעול הבית ומרגישה על כתפי את מגע היד החזקה. אולי לא הייתי צריכה לחזור לשם, אני חושבת, ונזכרת בפיו הצועק כשעמדתי לצאת מהדלת. הנביחות שלו היו חסרות מילים. ניסיון לאחוז בי, לסגור לסתות על מה שאפשר אחרי שנגמר. ידעתי שהוא לא ייתן לי את הכסף, אבל המכתב מהגבייה לא הותיר ברירה. “אני לא מפחדת”, הביעו הפנים שלי כשהוא פתח את הדלת, ולרגע הוא לא ידע לקרוא את המבט הלא מוכר ונתן לי להיכנס ולהטיח בו את המפלצת. אחזתי בשק, כבנשק, והצמדתי את המטבעות לליבי. “אם אתה רוצה לקחת את הכסף,” ידיי ידעו לומר, “תצטרך לפרוץ את מחסום זרועותיי”. הוא לא שלח יד, רק צעק, מופתע שלזעמו כבר אין אחיזה בחיי.

אני נקראת לעמדת הפקיד. חשכה באולם ההמתנה, אחרון הממתינים יוצא מהדלת והפקיד לא מרים פניו מהדלפק. אני בוחנת אותו מבעד לאפלה, פנים צרות, מוכרות בצורה מטרידה. הוא דופק על המקלדת את פרטי הקיום שלי: תעודת זהות, תאריך לידה, שם מלא, גרושה. עיניו מקובעות בצג ואני מחפשת בפניו את המוכּר. אני מנסה ללכוד את מבטו, אולי שם נמצאת התשובה, מסתכלת בעיניים המתעלמות ממבטי ולרגע נדמה לי שבין עיניו צמחה נקודה. אני מצמצמת עפעפיי, תוהה: יכול להיות שכבר קודם הייתה שם – נקודה שחורה ובולטת – ולא הבחנתי בה בגלל החשכה המתגברת? 

הפקיד מדווח בנביחה צרודה שהשומה גדלה והחוב שלי איתה. אני פותחת את שק הכסף וסופרת מטבעות לתוך ידו. הדקות מתקתקות והר מתכת נערם על הדלפק. עיניו מקובעות בכסף, במצחו הנקודה השחורה גדלה ומתרחבת. הפקיד מושך לעברו את הערֵמה, מטבעות מתגלגלות מהדלפק ונופלות על רגליו. הוא אומר לי בחמדה: “יש ריבית, חמודה”, ומושיט יד לשק. אני מוסרת לו את הסכום הנוסף, והשק המדולדל שרוע בינינו. 

אני מביטה בפניו, חוששת מדרישה נוספת, ומבחינה בפלומת שיער על הבליטה בין עיניו. “יש לך חוב משנים קודמות”, אומר הפקיד ומטבעות ממשיכות ליפול משולחנו. אין לי עוד כסף, אני מחווה בידי על השק ולפתע הפקיד מישיר אליי מבט. המבט מוכר וידי צונחת. השומה בין עיניו נוזלת ריר אדמדם. אני מכופפת גופי בפניו והוא מתרומם מכיסאו. עיניו משקפות אותי כלא קיימת ואני נענית למבט ונמוגה ברצפת החדר. זרועותיו נשלחות לעברי, עשרות זרועות, מבִטְנו, מצדדיו, מגבו, מרגליו. הן נמתחות לגופי הכפוף, מתנועעות בגלים מבחילים וסמיכים, חוצות את הדלפק וצורבות בעורי. פיו המֵימי מתיז לעברי: “הזהרתי אותך ששום דבר לא נגמר, בטח לא כשמדובר בכסף”. הוא רועד בלעג וזרוע אחת מחזקת אחיזתה על כתפי. אני מתמוטטת.  

בחשכה אני פותחת דלת. הבית שלנו חוזר לחיים. אני חולפת על פני המטבח ורואה אותנו יושבים יחד, אתה מערבב כוס קפה וזורק את הכפית לעבר הכיור. נקישת הכפית ברצפה מעוררת בי גל צחוק, אתה מביט בי מחויך וזורק לעברי מגבת. “אתה יודע לקלוע רק במה שקרוב”, אני סונטת ואתה עונה: “אני יכול להגיע הרבה יותר רחוק, אני יכול לפגוע בך גם אם תהיי מחוץ לחדר”. אני מתרוממת בהתגרות ויוצאת מהמטבח, אתה זורק עליי את המגבת וצוחק. אני צוחקת וזורקת בחזרה ומפספסת. אתה שולח אליי זרוע ואני בורחת, נכנסת למסדרון ואתה אחריי. “לא תתפוס אותי!” אני קוראת ומתחבאת בחדר השינה תחת השמיכה. ידיים סוגרות עליי ואצבעות נעות עליי בדגדוג מייסר. אני צוחקת וצוחקת, אתה מדגדג בזרועותיי, אתה מדגדג בצווארי, אתה מדגדג את כפות רגליי ואני צוחקת ובוכה ונחנקת, מבלי להתנגד.

חשכה מכסה על חדר השינה ואני עוברת בין מסדרונות הבית הצרים. אני מגיעה לסלון ורואה אותנו צועקים. אתה מניף לעברי ידיים ומטיח טיעונים, אני מרגישה את סטירת הלחי אף על פי שלא נגעת בי, רק מתנועת האוויר. אני מתקפלת לרצפה אוחזת בבטני, דקירות מנקרות בתוכי. משק כנפיים באוזניי מחליש את הצעקות. אני מרגישה את המפלצת הזעירה, משתוקקת להישמע. רואה את עיני החריץ בבטני נפקחות מבוהלות. משהו בתוכי נבקע ורוצה להשתחרר אל האור.

קול ציוץ פוקח את עיניי. על אדן החלון, מזמרת ציפור את הבוקר שעלה. זרועות הפקיד אוחזות בי מורמת מהרצפה. פיו אדיר הממדים נפער מולי, מטיף עליי ריר וצחנה. עיניי ממוקדות בגוש השחור והמדמם הפועם במרכז מצחו ולפתע עפעף נסגר על השומה. אני נופלת בחבטה. בזרועותיי עובר רעד, עצמות פוקעות וידיי מכות באוויר כאברות תעופה. העין במרכז המצח שוב נפערת והפקיד מטיח זרועותיו לעברי. אני מתחמקת, מדלגת מצד לצד, ומושיטה יד לשק. בתוך השק אני מוצאת מתכת וסוגרת עליה בשלוש אצבעות. הפקיד תופס אותי בזרוע אחת ומקרב אותי אל פיו הענק. אני צורחת ממעמקי בטני, הציפור על אדן החלון פורשת כנפיים ונעלמת, ובתנועה חדה אני מנקרת את עין השומה. הפקיד מתקפל על רגליו וזרועותיו צונחות מטה, ראשו נחבט בדלפק וצג המחשב מתנפץ, חלקיקי אלקטרוניקה מתערבבים עם המטבעות הפזורות על הרצפה. אני נעמדת על רגליי, מעל לגופה, בידי מפתח הבית ששלפתי מהשק, מכוסה דם שומה. 

דלת אולם ההמתנה נפתחת. לאולם נכנסים עובדי ניקיון, פקידים ובעלי חובות. מנקה חרוץ מטאטא את מטבעות הכסף וחלקי המחשב ודוחף במגב את הזרועות הריריות. אנשים מתיישבים מכופפים בשורות בפני פקידים מחוסרי עיניים וצג מחשב מהבהב סדרות אותיות וספרות. אני אוספת את השק הריק בידי ויוצאת לרחוב, השומר ביציאה מבקש לראות קבלה ומחתים את ידי בכיתוב: “שולם החוב”. בחוץ קולות דיבור וטרטור ואור קיץ, ציוץ בוקע מגרוני.