פרוזה

הגירה וזהות בישראל

אופיר סגל

מבוא
קריאה במאמרן המכונן של לומסקי -פדר, רפופורט וגינזבורג, “נראות בהגירה — גוף,
מבט, ייצוג” (2010), עוררה אצלי את סוגיית נראותם של החוזרים בתשובה. כחוזר
בתשובה, צלם וחוקר חזותי, אני מוצא את המחשבה אודות החזרה בתשובה משיקה
למצבי הגירה, וככזו היא דורשת בדיקה ומחקר מעמיקים. היריעה העומדת לרשותי
אינה רחבה דיה על מנת להעמיק בחקר ההקשרים, אך אנצל מקום צנוע ואינטימי
זה לכתיבת תהודה, שבה נשמעת השונות החזותית של החוזר בתשובה מהסביבה
החברתית שאליה הוא מתייחס. אעשה זאת על ידי קריאה אחת בצילום מעשה ידיי.
קריאה מינורית הנובעת ונשענת על כלים סמיוטיים אך יוצאת מהסמיוטי אל עבר
כתיבה אישית הנכנסת לקפלי הצילום ומתוכו. מעצם העובדה שאני הוא המתבונן
בצילום שלי, הקריאה הזו מקיימת שפה המדברת קרבה וקשב.

אני משתמש במתודה סוציולוגית של אמפתיה כלפי מושאי המחקר שלי (אריאלי
ואילון, 2011). אני מאמץ עמדה אתית זו לא רק מעצם היותי חוקר את החברה אליה
אני משתייך, אלא מתוך בחירה ואמונה שאמפתיה זו עשויה להרחיב את ראיית החוקר
ולהעלות אל פני השטח תובנות שכנראה לא היו נגלות בגישה אחרת.
רולאן בארת מציע במאמרו “המסר הצילומי” (1977, Barthes) אופן ניתוח סמיוטי בעל מבנה קוהרנטי הנע מהרובד הנראה והמוצג בצילום (דנוטציה) אל הרבדים הנסתרים החושפים את ההבניות החברתיות המוטמנות על ידי יוצר הדימוי (קונוטציה). אני בוחר להישען על המתודה של בארת, אך המהלך שלי הוא לינארי פחות. אני משתמש באופנים המשלבים ביחד עם ניתוח הפריט החזותי גם כתיבה שאכנה אותה “פואטית”, כזו המנסה להישאר קרובה לקיומו של פריט חזותי החי ומתקיים באופן לא מילולי. פרדוקס זה דורש ממני לנוע במארג מילים המאפשר פתח אל הלא מודע וגילויים הנובעים ממפגש עם יצירה חזותית.

הצילום

חופה

התכנסות אנושית. לחרדי המשפחה היא מצפן התייחסות בראשיתי וכמעט יחידי.
החרדי ממעט להתכנס עם חבריו.
לחוזר בתשובה החברים הם המשפחה החדשה — שותפי האחווה בדרך שבה הושלו
זהויות עָבָר לטובת חיפוש הנשען בתחילתו על מבט המופנה לקבוצת ההתייחסות
החדשה. מקום ההתכנסות — חצר אחורית של בניין שיכון, מקום בעל משמעות
טעונה. האם החוזרים בתשובה הם החצר האחורית של החברה? באיזו חברה מדובר?
החברה הישראלית הכללית? החברה החרדית?
למראית עין נראות הנפשות המאכלסות את הצילום לבושות ודוברות בקודים חרדיים:
נשים, נערות וילדות יושבות סביב שולחן במרכזו של הפריים ובאמצעו בחורים
צעירים עומדים בעומק הפריים, וילד וילדה בחזית מצד שמאל. מבט מעמיק יותר
יחשוף בפנינו חריגות מהקידוד החזותי החרדי ההגמוני.
כיסוי הראש של הנשים עשוי בדי פשמינה הנפוצים בקרב החוזרות בתשובה. גם
אופני קשירת הכיסוי ועטיפת הראש מסמנים: אנו לא חרדיות.
לבוש ארבעת הבחורים בעומק הפריים אינו בעל עדות חד משמעית. שלושה מהם נראים כבחורים בישיבה: פלג גופם העליון עוטה חולצת כפתורים לבנה, שרווליהם
של שני הבחורים מצד שמאל מופשלים בקיפול, בעוד שרווליו של בעל החולצה
הלבנה השלישי אינם מופשלים, כנראה שהגיע עם ז’קט שחור ופשט אותו. הצעיר
הרביעי, הימני שבהם, לבוש חולצת T — זהותו הדתית אינה ברורה, וכיפתו אינה
נראית בצילום.
הכיפה, החופה, עוטפת את הצילום ואת המצולמים בטופוגרפיות שונות. חופת הבניין
על גג הבטון שלה, חופת החצר המוקפת צמחייה, ושולחן הנשים אשר חופתו אינה
נראית אך ארבעת עמודי המתכת הריבועיים מכוננים את המתחם שלו.
לבנה-אפרפרה, רכה, מתוחה ובעלת אשנב ריבועי, מציצה דופן סוכה מהצלע השמאלית
של הצילום. אם כן אנו בימי חול המועד סוכות. טיב האירוע מתבהר, ועמו גם סיבת
היעדרם של האבות והגברים הבוגרים — הם מכונסים בסוכה. היעדרם החזותי מעניק
לצופה מרחב נשי. הנשיות כאימהות, כנערות, נשיות המעידה על קשרי המשפחה
באמצעות השיער: גלוי או מכוסה, אסוף או פזור. שיערה הארוך של הנערה היושבת
לצידו השמאלי של השולחן הוא פזור, דבר לא אופייני לנערה חרדית האסור על פי
כללי מוסדות הלימוד החרדיים לנערות. האם יש כאן שמץ מרידה? שחרור בזמן
החופשה, או נינוחות של הימצאות בקרב קהילת הדומות לה?
הנערים עטופים בהילת עשן הנובע מזבחי המנגל. ליד הבחור הלבוש חולצת ה-T עומד
ילד חבוש כיפה בהירה הנשזרת במארג הסימנים החזותיים ההיברידיים המרובים
בצילום זה. מנעד האפורים של צילום השחור לבן אינו מונע מדקויות הצבעים החשובות
כל-כך במגזר החרדי המונוכרומטי מלהיראות. כמו צמחייה מדברית הנגלית לעין
המטייל מתוך אחידות הצבעים, כך כל שינוי מזערי בקודים התרבותיים נגלה לעין
המאומנת בראיית האחידות וההבדלים.

 

מילה
רבים תופסים ורואים את החרדים כמקשה אחת. לא רק שהדבר אינו נכון מבחינת
השוני ההשקפתי, אלא שההבדלים ניכרים בדקויות הפרטים החזותיים ובעיקר
בפרטי הלבוש. מיקומם של כובע או מגבעת על הראש, אורך החליפה, מיקום כפתורי
החולצה, פאה נוכרית או כיסוי ראש על סגנונותיהם ואופני הקשירה — כל אלה הם
רק חלק משפה חזותית המסמנת את הלובשים ושייכותם החברתית-קהילתית-מגזרית.
החוזרים בתשובה כמעט ואינם מודעים לדקויות חזותיות אלו, ולכן אנו רואים בקרבם אימוץ אקלקטי והיברידי של פרטי לבוש ואופני נראות. נדמה שהחוזר בתשובה מנסה
בתחילת דרכו להידמות למודלים אותם הוא רואה בחברת ה”ילידים” שהוא שואף
להתקבל אליה מחד, ומאידך לשמר משהו מעברו ומהזהות אשר הביאה אותו לפתחו
של מעשה הגירה זה.
זוהי הגירה תרבותית ממצב חיים אחד, לרוב בעל מאפיינים חילוניים, אל עבר
התמקמות- ביחס. ביחס אל החרדים, ביחס לעבר החילוני וביחס לעבר קדום יותר
של סבא, סבתא או שורשים קדומים יותר במשפחה. לרוב הגירת החילוני דרך החזרה
בתשובה אינה נובעת מטעמים כלכליים או כבריחה מאזורי מלחמה וקונפליקט. זו
הגירה מרצון, לעיתים לאחר מחשבה רבה ולעיתים מתוך דחף עמוק ומהיר.
למושגים הגירה וחזרה בתשובה משמעות הפוכה. החזרה מייצגת שיבה למקום
שהיינו בו כבר, למקום של יישוב, יישוב הדעת, מקום ישיבה ונחלה, ואילו ההגירה
מתקשרת באטימולוגיה שלה לגרות, לישיבה לא קבועה, שאיננה נטמעת לחלוטין.
אני חושב גם על דמותה של הגר המקראית, המגורשת עם בנה ישמעאל.
“גר הצדק” — גוי שהחליט להצטרף לעם ישראל ולהתגייר — שומר עדיין על שיוכו
הלשוני לגרות. לטעמי חלק גדול מהחוזרים בתשובה חשים עצמם כגרי צדק (“במקום
שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין”, בבלי ברכות ל”ד ע”ב).
בתחילת התהליך זוכים החוזרים בתשובה ליחס מיוחד ואוהד של החברה החרדית,
אך לאחר שקיבלו על עצמם עול תורה ומצוות והם נראים (כמעט) כחרדים לכל דבר,
הם נתקלים במורכבות היחס אליהם ובקונפליקטים פנימיים ההולכים וגדלים. כמעט
שלא ניתן לעשות מעבר שכזה תוך השלכה מוחלטת של אישיות העבר על זיכרונותיה,
על קשריה החברתיים והמשפחתיים, ועל דפוסי חיים ומבנים נפשיים שנבנו במשך
שנים. הדבר מתבטא בין היתר בסממנים החזותיים. אנו רואים בעלי תשובה המשנים
באופן מודע ולא מודע מעט מן הייצוג החזותי שלהם על מנת להיתפס על ידי החברה
ההגמונית כמי שנמצאים במצב של “בטרם”, של “עדיין”. הרווח מהשהייה באזורים
אלו הוא שמירה על הייחודיות והתמודדות מפחד ההיבלעות במה שנראה בתחילה
כגוש אחיד ומונוכרומטי לא רק מבחינה חזותית אלא בעיקר כמונוכרומטיות נפשית
והשקפתית.

 

משקף
מה נשקף לצלם ומה למתבונן בצילום? האם לכך לאקאן התכוון באומרו ” see I 1.p, 1978, Lacan” (myself seeing myself.) נראות עצמית הרואה את עצם
הראייה של עצמה. היותי הצלם, חוזר בתשובה הכותב אודות הצילום שלי ומתוך
ראייתי אותו, יוצרת תנועה המחוללת סביב החזותי ונעה מעבר לפרספקטיבה ולנקודת
המבט של סובייקט מתבונן באובייקט.

האור חורט כפשוטו בתשליל השחור-לבן. על מנת לחלץ את הדימוי הפוזיטיבי על
הילידי הכסף לעבור “הגירה” טרנספורמטיבית וסימבולית. מעשה הצילום בפילם
שחור-לבן הוא כמעשה הגירה.

ריקוד סיום
בארת טבע בספרו האחרון והאישי “מחשבות על הצילום” (1988) את המושג “פונקטום”
העומד מנגד ל-“סטודיום”. הפונקטום הוא נקודה או אזור “דוקר” המניע רגשית את
הצופה,ואילו הסטודיום נקשר לפענוח החברתי, הפוליטי והשכלי. אם אוכל להעיד על
הפוקנטום בצילום שלי, הרי הוא מופיע לטעמי בפריסת אצבעות כף ידה השמאלית
של הילדה הנמצאת בחזית הצילום מצד שמאל.

צילום

איזור זה בצילום הוא רגע מזוקק של ההוויה ההיברידית של החוזר בתשובה המהגר.
הילד הנראה כבן 11 או 12 מכופף את גוו ומושיט את ידו הימנית לליטוף כלב לבן
פרווה. זו מחווה שלא נמצא בקרב ילדים חרדים. הללו פוחדים מכלבים בדרך כלל,
כאשר הכלבים נתפסים אצלם כיצור טמא שיש לשמור ממנו מרחק. זהו סימן מרחיק
לכת אולי מכל הסימנים האחרים, החבויים יותר. הילדה האוחזת בשמלתה בידה
הימנית פורסת את אצבעות יד שמאל בתנועה הנראית כמו אלמוג. הדקירה החזותית
מגיחה מהמתח המובע באצבעות המשתוקקות אולי לגעת בפרווה הסמיכה של היצור
החי, הרוטט על אדמת החופה.
דווקא הילד בעל הסממנים החרדיים המובהקים שובר את דקויות הסימנים המעידים
על החוזרים בתשובה, ובתעוזתו הוא נוגע, תרתי משמע, בעולמות הסמויים מן העין.
כף ידה האלמוגית, סימן האיווי.
זרועו של הילד
פרוות כלב לבנה
איך זה שצילום אחד מעז?

 

 

 

כללי

אמנות העקודה עם העכשיו

רון ברטוש

 

אמנות עכשווית. אמנות מעכשיו, של העכשיו. המושג “אמנות עכשווית” שגור בפינו, אך עד לא מזמן אמרנו “אמנות בת זמננו” (contemporary art) כנהוג עדיין בלשונות אחרות. “אמנות בת זמננו” פשטה את הרגל והוחלפה כמעט לגמרי בצירוף “אמנות עכשווית”, וכך הפך “עכשיו” להיות כמו שם המשפחה של “אמנות”. מה זה בכלל “עכשיו”, ומה טומן אימוצו ל”אמנות”?

הגדרת האמנות העכשווית היא מאתגרת כי זו אמנות מגוונת בצורותיה ותכניה עד כדי חוסר היכולת לתפוס אותה באופן לכיד. מבין הגדרותיה אפשר לציין למשל: אמנות  הנוצרת מאז המחצית השנייה של המאה ה-20, אמנות הנוצרת על ידי אמנים ואמניות חיים, אמנות העוסקת בעניינים שעל סדר היום האקטואלי, אמנות הנוצרת בקשר לשיח התרבותי האופייני ולרוח הזמן, אמנות הנתפסת כמתקדמת, וישנן הגדרות רבות נוספות שמנסות לתחום מסגרת זמן, תוכן או קטגוריה אסתטית. ההגדרות רבות אך אין הבחנה כלשהי בין “אמנות בת זמננו” לבין “אמנות עכשווית” אשר תוכל להסביר את העדפת ה”עכשיו”, מלבד איזשהו ערך מוסף כמוס המהלך קסם ונתפס בתור הדבר הנכון לומר – קצת כפי ש”מטבח” נהנה מהתוספת “יוקרתי” כך נהנית “אמנות” מ”עכשווית”. אך ישנה העדפה לשימוש במושג עברי. “אמנות עכשווית” היא אפוא מעין עִבְרוּת של “אמנות בת זמננו” – והמעבר לעברית טעון במטען העבר.

מקור המילה “עכשיו” אינו מפורש, אך סבור כי זהו קיצור שחולל הדיבור השוטף על הצירוף “עד כשהוא”, אשר מבוסס על הצורה הארמית “עַד כַּדּוּ” שהיא עצמה קיצרה את הצירוף “עד כדהוא”. ובכן, כפי ש”עד כדהוא” הפך ל”עד כדו”, כך “עד כשהוא” הפך ל”עכשו”. בהמשך נוספה האות יו”ד על מנת להבחין שהאות וי”ו היא עיצורית (כמו למשל במילה סתיו). למילה “עכשיו” אין מקור עברי ברור – היא אינה מצויה בתנ”ך, ודומה שגם לא חדרה אל העברית דרך שפות אחרות שעימן הייתה העברית במגע. ככל הידוע, “עכשיו” הופיעה לראשונה במקורות העבריים במגילת “סיפורי תורה” (פסידו יובלים, 4Q225), אחת ממגילות מדבר יהודה, והיא משובצת במקום טוב טוב בשיאה של פרשת עקדת יצחק.

כזכור מן הסיפור המקראי של העקדה – אלוהים ניסה את אברהם וציווה עליו לקחת את בנו האהוב יצחק ולהעלותו לעולה על אחד ההרים בארץ המוריה, וכך היה: אברהם השכים בבוקר, הכין את חמורו ולקח עמו את שני הנערים, את עצי העולה ואת בנו. הם יצאו לדרכם ואחר שלושה ימים הגיעו אל יעדם. ברגע מסוים חנו שני הנערים והחמור, ואברהם יצא עם יצחק אל עבר ההר – יצחק נשא את עצי העולה ואברהם את האש והמאכלת. במהלך צעידתם יחדיו שאל הבן את אביו בפליאה היכן הוא השׂה שאותו יקריבו, וזה הניח את דעתו, אך כשהגיעו השניים אל המקום הנבחר עקד אברהם את יצחק והניחו על גבי המזבח שבנה. ההמשך ידוע: אברהם שלח את ידו אל המאכלת כדי לשחוט את בנו, וברגע הדרמטי הזה אשר בשיאו אנו מדמיינים את ידו של אברהם אוחזת בסכין ומונפת באוויר, קול מלאך יצא מן השמים וקרא לאברהם לא לשלוח את ידו אל הנער. זהו הרגע של ה”עכשיו”, והמגילה תובילנו אליו.

כאמור, המילה “עכשיו” הופיעה לראשונה במקורות העבריים במגילת “סיפורי תורה” ושובצה בדיוק ברגע הדרמטי הזה. פרשת העקדה מסופרת במגילה באופן הנהוג במדרשים ובאגדות, כלומר תוך הוספת מידע שאינו קיים בסיפור המקראי, וכך נפגוש בה לא רק מלאך אחד אלא כמה וכמה מלאכים שמחולקים לשתי קבוצות: מלאכי קודש ומלאכי משטמה (השטן). המלאכים צופים מן הצד ביצחק הכפות על המזבח ומגיבים: “מלאכי קודש עומדים בוכים על המזבח […] ומלאכי המשטמה שמחים ואומרים עכשו יאבד”. זהו ה”עכשיו” הראשון.

מה פירושו של “עכשו יאבד”? הן זו ציפייתם של מלאכי המשטמה לקראת שחיטתו של יצחק העומדת להתרחש לנגד עיניהם ממש עכשיו, כלומר בעוד רגע, במעין “עכשיו” העתיד לבוא בכל רגע. אבל “עכשיו” לא הגיע. “עכשו יאבד” בא לומר “עכשיו יצחק ימות”, אך למעשה יצחק נגאל וה”עכשיו” חלף, אבד, מת – הוקרב תחת יצחק. ה”עכשיו” הוא אפוא מוצר שכבר בעת משיכתו מן המדף פג תוקפו – הוא מגלם בתוכו אובדן ואנו מתעקשים לכבול-לעקוד את האסתטי ל”עכשיו”, מקדשים את הביטוי “אמנות עכשווית”, וגוזרים עליה אובדן בן רגע במקום האפשרות הנצחית להיות בת זמנה, בת לזמנה.

אם נחזור אל המגילה נראה כי ברגע שלפני הנפת הסכין וקריאת “עכשו יאבד” מיציע המלאכים, מספרת המגילה שיצחק פנה אל אביו בבקשה. בקשתו של יצחק נובעת מההנחה שהוא בוגר ובעל יכולת התנגדות למעשה, וכן מתוך אחריות, כשותף של ממש לניסיון האלוהי, לשמש קורבן הולם. ובכן, יצחק פונה אל אביו ואומר לו: “כפות אותי יפה”. בתרגום המיוחס ליונתן שרד נוסח דומה ומלא יותר, ושם מנמק יצחק את בקשתו להיקשר היטב כדי שלא יפרכס מכאב ויפסול את הקרבן. יצחק לא מבקש להיכפת טוב או חזק או הדוק, אלא “יפה”, וזוהי בקשה אסתטית. הבקשה קושרת-עוקדת את האסתטי לעכשיו ולא את העכשיו לאסתטי, אולי כי יש ביכולתו של האסתטי לדחות את המימוש, לעכב את העכשיו, לגבור עליו ולמנוע את קורבנו. ברור, גם היופי הוא זמני, אבל הוא חולף לאט יותר מ”עכשיו”.

אמנות