ט׳ באלול ה׳תשפ״ב (5 בספטמבר 2022)

המונוכרומטים – היבלע ‘הישראלי’ את היהודי?

טל קופל

*
מעבר לנהר, רטוב אני.
ובינות כרעתי נפלתי… טבלתי.
בים-סוֹף – אדם, בּוּז!
גועל אנושי, רמש-תאים המהלל עצמו כאילו בעצמו דבר-מה החורג מעבר לעצמו-ותו-לא.
יצאתי,
מים-סוּף – יהודי.
יהודי!
בן-ברית, נצר למעבר, שארית אחרונה של אלוהַ בעולם אסם-רפת;
טבלתי כ’אין’ ויצאתי סופי ומגודר.
כך תמה הוויית ‘הווה’ – פיסות זעירות של חווייה-כתכלית-כל.
עירום ועריה טבלתי, ללא בגד קמתי והנה שכינה שכנה על גוף-עירום, שכינה על גופִי טלית-שבת.
הגיע זמן קריאת שמע – לראשונה היה לזמן ערך.
אולם רבים עשו את הדרך ההפוכה, מים-סוּף ל-ים-סוֹף, ושמו סוֹף למשא הזמן, המרחב, החובה וההגדרה. פרצו גדר ושקעו באחו-אין-סוף. פועים כבהמות צריכה, לוחכים את דשא הראווה, לופפים בלשונם עוד ועוד מוצרים ודימויים, סמלי סטטוס נוצצים לסטטוס הנדרש, מסמל ‘צנוע’ לרוממות בקבוצת ‘הצנועים’ ועד לשעון עטוי יהלומים.
כל שנותר מהם הוא צריכה, מפקד אוכלוסין בעולם אסם-רפת.

 

רבים הם היורדים מהארץ מקרב בני הקיבוצים. הגיעה השעה לשאול את עצמנו כמה שאלות נוקבות לנוכח תופעה זו. ראשית התופעה עצמה: עוד אנו כואבים את עובדת ירידתם של טובים גם מוכשרים מבני דור ההמשך עולה שאלה חמורה מעצם הירידה – היציאה מכלל ישראל חמורה מהירידה לגולה! אני חושש מלומר, שבמידת היכרותי את הנוגעים בדבר, יהיה אחוז גבוה מבין היורדים שיצאו מכלל ישראל בתוך דור או שניים- דווקא מיוצאי חלצינו. אולי מן הדין לשאול ולתחקר אותם לא כל-כך על סיבות הירידה, כי לרבים היא בלתי נהירה ולא מודעת כלשעצמה, אלא איזה מטען רוחני יהודי-ציוני וקיבוצי הם נושאים בקרבם כמקור להזדהות להם ולבניהם? אולי בדרך פאראדוקסלית זו נלמד משהו על אובדן הקוד הרוחני שלנו שתוצאותיו לעתיד עלולות להיות קטלניות מכל חובות הבאנקים!
(אב”א קובנר, מתוך ‘משלו ועליו’, ע’ 84)

 

המהירות יוצרת אובייקטים מוחלטים
(ז’אן בודריאר, אמריקה, ע’ 17)

 

1. תופעה חובקת כל היא הכניעה לסטנדרטיזציה המודרנית המאוחרת או בלשון אחרת האמריקניזציה. בניגוד לגלובליזציה המהווה ‘עירבוב’ תרבותי ו’צובעת’ את העולם בשלל גוונים הרי האמריקניזציה אחת-היא, חד-צבע, תופעה ‘מונו-כרומטית’ הצובעת כל מרחב וזמן בצבע אחד – צבע אמריקאי, סוג של גוון תרבותי סינתטי ונוצץ.
2. כמה פירושים למושג אולם אתמקד באחדים: א. להפוך לאמריקני בצורה, סגנון או אופי. ב. תהליך שבו תרבות מקומית מתאימה את עצמה לתרבות ולאידיאולוגיה האמריקאית. ג. החלת ההשפעות של ייצור המוני, סטנדרטיזציה ועקרון המהירות (‘אינסטנטיזציה’) על תרבות מסויימת והגדרתה מחדש – לשון אחרת, חברה אשר הופכת לאמריקאית.
3. בהיבט האישי – הפסיכולוגי – מדובר באימות של ‘התודעה האמריקאית’:
זכויות אדם ופרט, פתיחות כלפי מיעוטים, חומרנות, אגואיזם חברתי ו’ומונוכרומיזציה’ – אובדן כל סגנון ייחודי לתרבות לטובת ה’מובן מאליו האמריקאי’. זהו התהליך בו ‘אנחנו’ מפסיק להיות נבדל מ- ‘הם’, אין יותר ‘אני’. הפיתוי האמריקאי נשען על האדנים הבאים:
א. שפע חומרי המבליע בתוכו פולחן מדעי וטכנולוגי.
ב. חופש מוחלט מכל ‘חובה’ לטובת ‘זכות’ המבליע בתוכו אטומיזציה מוחלטת של הגדרת האדם את עצמו וחווייתו את הווייתו.
ג. אשלייה טכנו-מדעית סביב מדעי החברה ומפגשם עם הביורוקרטיה.
ד. כתולדה של א. ו-ג. חוויית הווה טוטלית. מחיקת כל ‘משך’ במובן הברגסוני של המילה החורג מ’מיד’. אינסטנט.
4. אין לחשוב שהנסיון הנואל של המודע לשלוט בקיים לא מוליד רגשות מודחקים וטמונים של חוסר משמעות, דיכאון, חרדה קיומית ובהתאם אלה מולידים דפוסי התמכרות. אלא שכל עוד האמריקניזציה מסוגלת לספק את ההתמכרות, בכדורי-נפש נוסח פרוזק, במוצרי-זהות נוסח אופנת לבוש ו’אביזרים’, בבליץ של טכנו-זהות סלולרית ובתחליף-אל ביורוקרטי המאפשר לאדם להשליך על אומניפוטנטיות מדינתית את האחריות שלו על חייו, הרי היא יכולה להמשיך ולהתפתח בתצורה הממאירה.
5. השלכת הפיתוי האמריקאי נמצאת ראשית כל בקידוד מחדש של כל מסגרת החיים במושגים כלכליים, תועלתניים וחומרניים כשילוב השזור זה בזה, גריסת כל הנורמות השונות למטא-נורמה אמריקאית או בלשונו של אורי רם, הגישה התיאורטית לפיה “ה-M [מקדונלדס כסמל לתרבות האמריקאית] הגלובלי מאחד את כל ‘הלוקאלים’ לתרבות עולמית אחת’ -חד סטרית (מה שרם הגדיר כ’מוניזציה של התרבות’ במאמרו “ה-M הגדולה”, תיאוריה וביקורת 23, 2003). אולם מעל הכל, הולכת ומתפרקת משוואת האזרח בן עם-מדינת לאום-תרבות לאומית: היחידים מתפרקים ממסגרות המשמעות.
6. “את מה שאובד כאן נוכל לכלול במושג ההילה, ולומר: מה שמתדלדל בעידן השעתוק הטכני של יצירת האמנות, הרי זו ההילה שלה. תהליך זו הוא סימפטומאטי; משמעותו חורגת מעבר לתחומה של האמנות. כללית אפשר לנסח זאת כך : טכניקת השעתוק מנתקת את המשועתק מתחום המסורת” (וולטר בנימין, יצירת האומנות בעידן השיעתוק הטכני, ע’ 22).
7. התפרקות היחידים ממסגרות המשמעות הקודמות וההיסטוריות שלהם: מדינה, עם, תרבות לאומית, דת לאומית (אם יש) מולידה צבר אנושי חסר תקדים של דמיון מכאני. אם עד כה היתה האומנות תולדה של ‘עידן השעתוק המכאני’ כפי שתיאר וולטר בנימין עתה אנו פוגשים במצב בו יש שעתוק מכאני של בני אדם, אולם לא ב’בסיס’ בלשון מרקסיסטית (קרי באדם החומרי ישירות) אלא ראשית כל בתרבות (מבנה העל) – רפליקות של דפוסי צריכה, לבוש, התנהגות, ערכים שנרכשו במבצע בלי מכס או מע”מ – לשון אחרת. המושג ‘קולטור’ מאבד את ‘ההילה’ שלו בעוד התרבות האמריקאית הולכת ומשעתקת את עצמה על גבי הגלובוס כגידול פרא עמיד ודורסני.
8. השיעתוק הנ”ל מהווה למעשה הוכחה שגם התודעה האנושית והקולטור היוצר אותה יכולים לעבור תהליכים דומים לסחורות ומצרכים. ערכים נרכשים במהירות של חימום דבר-מה במיקרוגל, אופנה מיובאת באופן אינסטנטיבי על גבי רשתות חברתיות ו’ידוענים’ שהינם, לרוב, צל חיוור של ידועני-על, ידועני פרובינציה בארץ ישראל לעומת ‘ידועני-על’ מהוליווד.
התרבות הבונה את האדם הופכת לבית חרושת למכונות הצריכה המתקראות, עדיין, בלא שום סיבה מספקת: ‘אדם’, כאילו מדובר אך ורק בקטגוריה זאולוגית של עולם הטבע ומדע הביולוגיה.
9. “העתיד צופן בחובו מצב שבו כוחות מחץ טכנולוגיים וכלכליים יתבעו אינטגרציה ואחידות ויקבעו אנשים בכל מקום באמצעות מוסיקה מהירה, מחשבים מהירים ומזון מהיר – MTV, מקינטוש ומקדונלדס. הללו יוצקים אומות לתוך פארק-נושא (Theme Park) עולמי חדגוני, עולם-מק המאוחד באמצעות תקשורת, מידע, בידור ומסחר” (בנג’ימין ברבר, Jihad Vs McWorld, 1995).
10. הדבר מוליד תופעות של ירידה, שלא נאמר בריחה, מישראל למדינות אחרות, ‘אמריקאיות’ יותר מהפרובינציה הקטנה בקצה המזרח התיכון. הדבר נכח בשנות הירידה הגדולה מהקיבוצים בסוף שנות התשעים אל חירות מהמסגרת הלאומית-קיבוצית, בשנות הירידה לארה”ב וקנדה אל הארצות בעלות הכלכלה החזקה מישראל אחרי האפשרויות הכלכליות הלכאורה אינסופיות בארה”ב, בשנות הירידה לברלין אל המדינה האומנת וכיום בשנות הירידה לפורטוגל, תאילנד וארצות שונות בעלות כלכלה נמוכה בעוצמתה מזו הישראלית, אל הארצות בהן מתמלאת התמצית של אותו אדם-מקדונלדס, להיות במעמד כלכלי גבוה, “לחרוג אל-מעל לפרולטריון”.
11. הירידה הזאת מופיעה חדשות-לבקרים באתרי החדשות שהנם, אחרי הכל, צומת גירוי אינפורמציה, סוג של ‘תאי הצצה’ אל חיי אחרים וסמים-של-אינפורמציה לפנטז על ‘חיים אחרים’. במסגרת כתבות אלה מראיינים שוב ושוב את ‘היורדים’ ובכל פעם באתר אחר: ברלין, ניו יורק, תאילנד ועתה פורטוגל. השונה בין הירידות הללו כולן הוא המשותף: הניכור (תחושת זרות ומרחק נפשי שחווה הסובייקט כלפי סביבתו.)
12. הדלדלות הזהות והמגדיר כיהודי עם גריעת הדת, לא כדרך חיים אלא כמושג תודעתי. הניכור לדת הוא הניכור ליהדות וניכור איננו יחס של שנאה או כעס, תיעוב או בוז אלא יחס של זרות ומרחק. זהו המשך למחיקת המרחב החורג ממגע כפות רגלי הצרכן והזמן הנדרש עד להסדרת ההזמנה מאתר הקניות.
13. כשהמצב הכלכלי בישראל רע, עוזבים אל השפע. כאשר המצב הכלכלי בישראל טוב עוזבים למען ‘כוח הקנייה’. כשיש איום בטחוני בורחים בשל איום המוות, כשאין איום בטחוני בורחים כי ‘נמאס להיות פרובינציה’. תירוצים אינפנטיים החושפים את האמת: מערכות החינוך השונות נכשלו בשתי מטרות על – סוציאליזציה לאומית ואקולטורציה.
14. אקולטורציה – תירבות – הבאת אדם צעיר או מבוגר אל תוך תרבות ו’עטייתה’ עליו. לשון אחרת, חינוך לתירבות משמעו יצירת קוד תרבותי – רוחני לנער לפיו יגדיר את עצמו. תירבות משמע יציקת תולדה לנער ואידיאולוגיה קבוצתית מסויימת ברמתה המינימלית (ערך פוזיטיבי בהישרדות התרבות המדוברת אליה הנער שייך). בניגוד למושג הסוציולוגי, בתורת החינוך המושג מתייחס לחינוך בחסות התרבות ומשמעו העברת הקוד הרוחני-תרבותי אל הדור הבא.
15. סוציאליזציה לאומית – הקניית דפוסים, כללים, נורמות וערכים למען יוכל האחד לקחת חלק בחברה הקיימת. דק ההבדל בין תירבות וחיברות אולם ברור. בעוד שתירבות משמע הבאת קוד רוחני, החיברות משמעו הבאה פונקציונלית לתוך תפקוד חברתי בהווה. התירבות כמובן הוא חלק מהחיברות והחיברות נובע בין היתר מהתירבות. סוציאליזציה לאומית משמע חיברות לפי צרכי לאום או על בסיס נקודות אינטרס לאומי כנקודת הייחוס הפונדמנטלית וההכרחית בכל בוגר מערכת הסוציאליזציה הלאומית.
16. “אני מגדלת את הילדים שלי בבית ספר “אינטרנשיונל” מתוך הבנה שהם לא ישארו לידי והם יצטרכו לפרוש כנפיים ולהגיע לאן שהם רוצים ולהצליח איפה שמתאים להם ואין באמת שורשים אמיתיים לאנשים היום, העולם מאוד קטן. והסיפור הזה של לרדת מהארץ? אנחנו תושבים של העולם. אני לא רואה את עצמי כדבר כזה” (אחת מהמרואיינות לכתבתו של מתן חודרוב בערוץ 13 על היורדים החדשים לפורטוגל).
17. בסופו של יום מדובר בקריסה של המושג לאום – המושגים המודרניים, רומנטיים ורציונליסטיים שבנו את הדבק הלאומי ואת הזהות הלאומית לא מסוגלים להדביק את פיסות היצרים הבהמיים לתודעה לאומית בעידן תקשורת ההמונים הסלולרית. המיידיות בלעה הכל:
“המהירות יוצרת אובייקטים טהורים. היא עצמה אובייקט טהור, מפני שהיא מוחקת את הקרקע ואת מראי המקום הטריטוריאליים, מפני שהיא מאיצה את משך הזמן על מנת לבטל אותו, מפני שהיא נעה מהר יותר מסיבתה שלה ומאיצה את הדרך על מנת לאיין אותה” (ז’. בודריאר, אמריקה, נק’ היעלמות, ע’ 17).
18. המסקנה מחלחלת פנימה והחוצה. נעה ונדה בריקוד סביב שכבה חברתית משמעותית וחזקה בישראל: המשכילה ביותר בתחומי דעת אקדמיים, העשירה ביותר, שבניה מחזיקים בכמות הגדולה ביותר של עמדות מפתח במשק הציבורי והפרטי. שכבה זאת מנוכרת לכל תוכן זהותי יהודי זולת פולקלור עממי במידה זעירה, שפה שהם לא בחרו לדבר בה ואותה הם יודעים על דרך השימוש התועלתני קצר הטווח. אין קוד רוחני לבני האליטה הישראלית אלא תרגום של קוד רוחני מארה”ב, קוד המדבר, אם נאמץ את הבחנתו של בודריאר את ארה”ב כמדבר משמעות.
19. מכאן הבנת הדברים המתרחשים סביבנו במהירות מסחררת: הנורמליזציה של זהות חדשה ‘אביזרית’ לחלוטין בתפיסתה את המציאות. זהו “הישראלי”.
20. ” ההייטקיסט הוא האזרח המופתי של הרפובליקה האביזריסטית. צרכן לעייפה של שירותים מאוכל ועד בידור, צרכן של מוצרים ואופנה, אדם שמהותו מיקסום השימוש היעיל באביזר התוכנה (מטא אביזר) כפסגת הקיום הטכונולוגי. ‘אדם אחרון’ (על פי “המצאנו את האושר”, פ. ניטשה, כה אמר זרתוסטרא”, מתוך ‘עזה כמיצג ראווה’, טל קופל, אתר “יהי”, העוסק בביטוי הפוליטי של האדם האחרון הנ”ל, של אנשי העולם החד-גוני (המונוכרומטים).
21. “אני לא רודף אנשים בגלל התפיסה הפוליטית או השייכות הלאומית שלהם, חס וחלילה” (ב. גנץ).
– אין לאום או תפיסה פוליטית מפרידים את עיסות הבשר האמריקאיות, את הקציצות הגנריות, את ה- McHumen שגנץ מייצג. כי מה זה משנה אם תומכים בחמאס או בפת”ח, ואף אם תומכים בפיגוע. מדובר בשייכות לאומית ותפיסה פוליטית ולכן גנץ מקבל בחיבוק אידיאי – ‘למרות כל זהותכם’, יאמר, ‘כולנו בני אדם’. הפסיכו-פתולוגיה של תודעה חיגרת עד כי איננה מבינה קיומן של תודעות עצמאיות מעוררת השתאות.
22. על-כן המערכת הקוגניטיבית תעמול על השטחת המציאות לפי הMcReality:
“הייתה לנו בעיה מבצעית שבה הג’יהאד האסלאמי מנסה לפגוע באזרחים ישראלים תושבי העוטף, וכשהוא יורה על טרקטור בקיבוץ שעובד בשדות הוא בכלל לא יודע אם זה מישהו מקיבוץ רעים או בדואי מרהט שנוהג את הטרקטור הזה. הוא יורה על מנת לפגוע באזרחים ישראלים ולזה אני לא אתן יד לעולם”.
השפה משמשת את ב. גנץ להסתיר את המציאות ולא לתאר אותה. כאן מאפיין בולט של השבוי בקונספציה על חשבון קליטת המציאות בידי חושיו. הרי זוהי תמצית המצאת המושג ‘ישראלי’ בלשון של אותם McHumen – הישראלי הוא הטשטוש הלשוני שמסתיר ומתיימר לאיין את ‘היהודי’. הדבר מגיע לידי אבסורד שכן מנסה גנץ לברוא ברית, שייכות וזהות עם אנשים אשר לא חתמו עמו על ברית, אין להם זהות משותפת ממשית עמו ואשר תחושת השייכות שלהם היא לאותו ג’יהדיסט מעבר לגדר במידה רבה יותר מאשר עמו, הגנרל הגוש דני בהווייתו והאמריקאי בתרבותו, אם תרצו, המנסה להביט על הערבים כMcKebab. הוא לא מסוגל לחשוב את היריב לו בכלים שנתפסים על ידו, אם בכלל נתפסים, כארכאיים.
23. את המדינאות האביזרית, את הMcDiplomacy של אותה קבוצה חברתית ניתן לאפיין בפתרונות נוסח גנץ: “ולכן אני חושב שהצעדים של צמצום הסכסוך, הגברת המשילות הפלסטינית, חיזוק הכלכלה לשני הצדדים, יהוו תשתית טובה לפתרון קבע בהמשך”. כל פתרון מתחיל ונגמר בכלכלה. גם ‘צמצום הסכסוך’ בו מדובר בנסיגה של היהודים המתכחשים לעצמם לטובת הצד השני. הצד השני מוצב גם הוא בעין הבלתי-מזויינת של האדם האחרון הנ”ל: “מה שאני יכול לקוות זה שכמה שיותר אזרחים ישראלים יראו שזו המדינה שלהם. הם צריכים ללכת להצביע. מבחינתי שינהרו לקלפיות. הם אזרחי מדינת ישראל. שיקחו אחריות שילכו להצביע, מה שהם בוחרים”. הם ‘אזרחים ישראלים’ וכך מנסה גנץ ליישם מבט קולוניאלי על הערבי-מוסלמי-פלסטיני. הוא ‘אזרח ישראלי’ ובכך הוא בעצם ‘אחר שהוא אני’ ו’אני’ זה ‘אנחנו’ צרכנ . גנץ מתייחס לערביי ישראל כאילו גם הם McHumen בגירסה הלוקלית – תושבי הכפר הגלובלי הכמהים למחיקת כל עבר וקהילה למען צריכה וחווייה.
24. לגנץ 13 מנדטים בסקרים – כ-12% מקולות הציבור היהודי. אין סיבה לחשוב שמצביעי יאיר לפיד, מירב מיכאלי ומר”ץ חושבים באופן שונה רדיקלית ומכאן קרוב למחצית הציבור היהודי. יש יסוד להניח שגם חלק לא מבוטל ממצביעי הליכוד, בעיקר בקצה הספקטרום הליברלי גם הם שם. וכך יש לנו עדות, מחקר דעת קהל, החושף שסדר גודל של 55-60 אחוזים מהציבור היהודי חושבים שהמציאות היא סניף מקדונלדס והערבים רק מבקשים מנה של מק-קבב. אולם כל אלה הינם לווין של השכבה ההגמונית.
25. אין לחמוק מן המסקנה שהשכבה החברתית הנ”ל, מבחינה קולטורית מנוכרת לקיום הישראלי-יהודי במידה הולכת וגוברת מבחינת זמן היסטורי שהולך ונעלם ומרחב שהולך ונמחק. מדובר ב’דימום’ מתמשך מן העם היהודי לגלות ולהתבוללות שכן מדובר למעשה בהלך רוח פילוסופי ואידיאולוגי פנוי המתמלא פעם אחר פעם בתוכן אידיאולוגי אינטלקטואלי וקולטורי הגמוני המושל בכיפה בעת נתונה.
26. השוני נעוץ בהאצת המהירות: הקישוריות, טכנולוגיות התקשורת והתחבורה וכל אלה מאפשרים לבעלי אישיות ותודעה כזאת ליישם את התנכרותם בצורה קלה ומהירה. מבנה האישיות הופך זאת לציווי מוסרי.
27. חלום הדורות מת. ההווה בולע כל זמן אחר, ‘המייד’ בולע כל תהליך, החומרנות הבוטה בולעת כל ‘ערך’ שאיננו נקוב בחומר ‘העולם’ ובעצם א-מרחב בולע כל ארץ ומרחב ממשי. הסיפור תם, אנו לא אנו אלא ‘הם’ אמריקאי בתוספת רוטב ברביקיו.

ארה”ב

Share

Yehee — Political Poetic Journal