שירה

את

אלישבע מזרחי

הֵי אַתְּ 

כְּבָר שָׁמְרוּ לָךְ לְמַעְלָה מָקוֹם בַּגֵּיהִנּוֹם

וְלָנוּ

בַּצַּד הַשֵּׁנִי 

מִלְגַּת כּוֹלֵל מוֹסִיפָה וּפוֹחֶתֶת

הִיא הִיא הַכֹּתֶל הַמַּפְרִיד בֵּינֵינוּ

וּבֵינֵךְ

תִּתְמַסְּדִי כְּבָר רַבַּאק 

עִם סוֹצְיוֹלוֹגְיָה לֹא הוֹלְכִים לַמַּכֹּלֶת

עִם עֹנִי כֵּן. שָׁכַחְתְּ?

אוּלַי אֵין בָּךְ אֱמוּנָה

שֶׁהִתְרַחַקְתְּ קְצָת 

15 סֶנְטִימֵטֶר מִתַּחַת לַבֶּרֶךְ 

וּשְׁנַיִם מִתַּחַת לַמַּרְפֵּק

כְּשֶׁתִּתְקָרְבִי 

כְּבָר לֹא נִהְיֶה כָּאן 

אַל תָּדוּנִי 

שִׁפּוּטִיּוּת בּוֹנִים בְּיוֹם וּמוֹחֲקִים 

בְּגִלְגּוּל אוֹ שְׁנַיִם

אֱמֶת נִמְכֶּרֶת אֶצְלֵנוּ בְּסִיטוֹנָאוּת 

לֹא כָּמוֹךְ

קוֹנָה אֱמֶת מְיֻסֶּרֶת בְּכַמּוּיוֹת מִזְעָרִיּוֹת

נוּ, 15 סֶנְטִימֵטֶר מִתַּחַת לַבֶּרֶךְ

וְעוֹד שְׁנַיִם מִתַּחַת לַמַּרְפֵּק

קָטָן עָלַיִךְ

הַחַיִּים הֵם אִיקְס 

כָּלְשֶׁהוּ בָּרִבּוּעַ

זוֹכֶרֶת?

 

פרוזה

צרעת

ירון פז

 

ההונדה סיביק השכורה גלשה במורד ההר, חשה קרבה מטפיזית לאספלט השורק תחתיה. היא נכנסה למנהרה ארוכה בצד הצרפתי, חצתה במעבה האדמה את גבול צרפת והופיעה בחזרה על פני האדמה בצידו האיטלקי של הגבול. לרגע שאל את עצמו הנהג מה דינה של עבירת תנועה המתבצעת במנהרה זו, שהרי מן הדין הוא שלמשטרה האיטלקית, היחידה שחלשה על מבואה ומוצאה, אין שום סמכויות בשטח צרפת. 

זוג נוסעי הסיביק עצר במלון הראשון שנקרה על דרכם. פקידת הקבלה הייתה אדיבה. רוח רעננה של קורקטיות אירופאית נשבה משיניה התואמות ששכולה אין בהן. 

לצערה לא היה מקום. “העונה אמנם טרם החלה אבל אנחנו כרגע בשיפוצים בשניים מתוך שלושת האגפים. אולי בהמשך הרחוב, במלון אימפריאל, ואם לא שם אז בטוח בעיירה הבאה”. אלא שגם בקצה הרחוב ובעיירה הבאה ובזו שאחריה היו פקידות הקבלה אדיבות. אדיבות מדי. לבסוף מצאו משהו. אמנם במחיר מופקע והרחק מן הים, אבל שיהיה. 

בבוקר שלמחרת, בחדר האוכל, לא יכלו שלא לחוש במבטים החרישיים שליוו אותם בהולכם מפינת הקפה אל איזור הירקות. הייתה זו תגובתם האינסטינקטיבית של נופשים בריאי-שיזוף שהותקפו בפראות על ידי משביתי שמחה בלתי מנומסים בעליל. תגובה אוניברסלית מן הסתם, שכן מבטים אלו ליוו את הזוג (הוא בחולצה לבנה, היא בקרחת) גם בשבתם על שפת הים, שואבים בדממה קרניים מתוקות של שמש. 

כעבור שמונה חודשים, כשתשכב האשה, גסוסה והלומת אוקסיקודון, יעלו בה הזיכרונות מאותו טיול בריביירה האיטלקית. בהזיותיה, היא תעמוד בשמלת כלולות, תושקה ביין, תוענד טבעת ובן הזוג יאמר: “הרי את מצורעת כדת משה וישראל”. ומסביב תענינה כאיש אחד אומות העולם: “מצורעת-מצורעת-מצורעת”. 

שירה

אשָּׁה חֲרֵדִיָּה דַּי לָךְ הֱיוֹת שִׁפְחָה

גרשון מושקוביץ

אִשָּׁה חֲרֵדִיָּה, דַּי לָךְ הֱיוֹת שִׁפְחָה,

אוֹמְרִים עָלַיִךְ דַּעְתֵּךְ קַלָּה,

מַדּוּעַ לָזֹאת אַתְּ מַסְכִּינָה?

מָה עִם דְּבוֹרָה וְחֻלְדָּה הַנְּבִיאָה

אוֹ צִפּוֹרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה הַגְּרוּשָׁה?

יוֹשֶׁבֶת בְּאוֹטוֹמוֹבִּיל קָדִימָה,

אַבְרֵךְ צַדִּיק צָעוֹק יִצְעַק: פְּרוּצָה!

וְדַרְדַּק יִקְרָא בְּקוֹל: חֲזִירָה מַסְרִיחָה!

וְאַתְּ אוֹמֶרֶת: זוֹ לֹא הַדָּרָה, אֶלָּא כָּךְ הִיא הַהֲלָכָה,

 

וְאִם אַתְּ חֲזִירָה – הֵיאַךְ מְחַתְּנִים אוֹתָךְ עִם בֶּן הַתּוֹרָה?

אֶת מֹחֵךְ קִיצוֹנֵי הָעֵדָה שָׁטָפוּ,

בִּכְבָלִים שֶׁל מַחֲשָׁבָה בָּךְ יַחֲזִיקוּ,

אֶת שְׂעַר רֹאשֵׁךְ בְּבֵיתֵךְ בְּכֹוחַ יְכַסּוּ,

לְחַיֵּי הָעַבְדוּת אוֹתָךְ הֵם דָּנוּ,

וּמִלִּמּוּד הַהֲלָכָה אוֹתָךְ הִדִּירוּ.

עָתִיד לָךְ אַיִן,

לְעוֹלָם יַגִּידוּ אַתְּ סוּג בֵּית עֲדַיִן,

אָדָם הָרִאשׁוֹן קִבְּלֵךְ כְּעֵזֶר שֶׁתִּמְזְגִי לוֹ הַיַּיִן,

וּפְסוּלָה אַתְּ לְעֵדוּת כְּנֶגֶד אַנָּס שֶׁתָּחַב לָךְ הַ*ַ*ִ* 

אֵיךְ הִנָּךְ חַיָּה וְלֹא קֵץ לְנַפְשֵׁךְ שָׂמָה בְּאֶקְדּחַ כְּהֶרֶף הָעַיִן?

אֵיכָה יָשַׁבְתְּ בָּדָד, לְעוֹלָם לֹא תִמְצְאִי לָךְ אֶת הָאֶחָד,

לָקוֹחַ תִּיקְחִי בַּטְלָן שֶׁאֲפִילּוּ חֻמָּשׁ בְּקִמּוּץ לֹא לָמַד,

עָלַיִךְ בְּבֵיתֵךְ וְעַל יְלָדַיִךְ יָרִים בְּתַעֲנוּג אֶל־ עָל הַיָּד,

וּמַדּוּעַ מַזָּלֵךְ מִדּוֹרֵי דוֹרוֹת אָבַד?

הַאִם הָעִנְיָין מִשּׁוּם שֶׁהָאַלִּים לִשְׁלֹט עֲלֵיכֶן חָמַד?

בַּמֶּה אַתְּ יְהוּדִיָּיה כְּשֶׁאֶת הַתּוֹרָה אָסוּר לָךְ דַּעַת?

הֵן הַתּוֹרָה לָךְ תִּפְלָה, וְאֶת הָאֱמֶת אַתְּ לֹא יוֹדַעַת,

הַאִם מִפַּחַד הַחֶבְרָה אַתְּ לָהֶם נִשְׁמַעַת?

מִפְּנֵי מָה תְּחַנְּכִי בִתֵּךְ לִהְיוֹת כְּמוֹתֵךְ בּוּרָה וְנִכְנַעַת?

 

שִׁפְחָה נוֹלַדְתְּ וְשִׁפְחָה תָמוּתִי כָּל עוֹד אַתְּ לֹא בּוֹרַחַת.

אֲנָשִׁים שׁוֹאֲלִים אַיֵּה בַשּׁוֹאָה הָיָה הָאֱלוֹהִים;

אֶל סִבְלֵךְ מִזְּמַן חַוָּה אֵין הֵם מִתְיַיחֲסִים,

הָאִישָּׁה פְּגִיעָתָהּ רָעָה כָּךְ בַּסְּפָרִים כּוֹתְבִים,

אִם תִּרְצִי לְהִתְגָּרֵשׁ לַעֲזֹר לָךְ אֵין הַלָּלוּ רוֹצִים,

וְלַעֲשׂוֹת תְּנַאי בְּנִישּׂוּאִין עָלַיִךְ הֵם אוֹסְרִים.

אֵיכָה בָּחוּר יִישָּׂא אָמָה הָעִבְרִיָּיה לְלֹא בּוּשָׁה?

מַדּוּעַ הַמְחַפֵּשׂ אִישָּׁה עִם חֵרוּת הַמַּחֲשָׁבָה יִכָּשֵׁלָה,

עַד מָתַי תִּישָּׁאֲרָה רַוָּוק וְלֹא תִיקַּח נְקֵבָה יוֹדַעַת הֵיטֵב גַּהֵצָה?

מַדּוּעַ דָּתִית לְאֻמִּית עָלֶיךָ תַגִּידָה: אַתָּה גּוֹי וְאֵין נַפְשִׁי בְּךָ חֲפֵצָה?

וּמַדּוּעַ לַחוֹשֵׁב תֵּיבָתוֹ נִנְעֲלָה וְאֵין לְאַחֲרִיתוֹ תִּקְוָה?

הדרה