בהילוכי בשוק מחנה יהודה, עוצר אותי בסטיונר ואומר לי: “צדיק, תוכל להגיד לנו איזה דבר תורה על פרשת השבוע?”
אמרתי לו: מהו פרשת השבוע, השבוע?
אמר לי: מה, אתה לא יודע?!
הנהנתי בראשי בצורה שאני לא יודע משמעותה
הוא צחק ואמר: נו, פרשת מטות-מסעי
אמרתי: אה, בטח! מתואר המסעות שבני ישראל עברו במדבר מיציאת מצרים עד אשר הגיעו לארץ ישראל
אמר: נכון. אז תגיד משהו?
אמרתי: תראה, התורה לא כותבת סתם היסטוריה, אלא היא כותבת תהליכים נפשיים שהאדם עובר באופן פרטי או העם בצורה קולקטיבית. ויש את הספירלה הזאת שנקרא: “מצרים, מדבר, ארץ ישראל” ואז שוב פעם: “מצרים, מדבר, ארץ ישראל”. ודרך תיאור הספירלה הזאת האדם יכול למצב ולזהות את עצמו האם הוא כרגע במצב “מצרים” או במצב “מדבר” או במצב “ארץ ישראל”. כאשר ‘מצרים’ מזוהה כמצב של מיצרים ועבדות, ‘מדבר’ מזוהה כמצב של חיפוש וללכת אחרי הלא נודע, ו’ארץ ישראל’ מסמל מצב של מנוחה. תפילתי שנזכה להיות בארץ ישראל גם במובן התודעתית והרגשית.
הוא: צדיק, ביקשתי ממך דבר תורה
אני: אה, בטח, כתוב בספר דגל מחנה אפרים בשם הבעל שם טוב: “אלו המסעות הכתובים בתורה הם אצל כל אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו”
הוא: יפה. חזק וברוך!

והמשכתי ללכת..

וכאשר הגעתי לרחוב הנביאים בירושלים עיר הקודש פגשתי לחבר והוא אומר לי: אלו שלא נשמרים מהקורונה, אין להם ערבות הדדית, הם מעלים את אחוזי הנדבקים וגורמים לסגר, הם מדביקים אחד את השני בכוונה בכדי להרוויח לצאת למלוניות בחינם, הם חושבים רק על עצמם, כל המדינה סובלת בגללם ובסוף זה עוד גורם לגל שנאה נגד החרדים.

נזכרתי שבאתי מרחוב מאה שערים ואני עדיין בלי מסכה, מיד שמתי את המסכה כמנהג המקום ואמרתי לו: כזאת טענה עוד לא שמעתי!

אמר לי: אני באמת לא מבין את אלו שלא נשמרים מהקורונה, איך הם לא מרגישים מתוסכלים אחרי שרואים שיש עלייה מתמדת בגרף המתים, ורואים שהרוב מגיע מהשכונות שלא נשמרים מהקורונה באחוזים גבוהים, והם גם ממלאים את בתי החולים באחוזים גבוהים, נתונים שכל אחד יכול לגשת לבתי החולים ולראות, זה שחור על לבן.

אמרתי לו: אז מה אתה מנסה לומר?

אמר לי: אני מנסה להבין, מה הם לא רואים את הנתונים?!

אמרתי לו: אני ממהר לעבודה.

והמשכתי ללכת..

וכאשר הלכתי ברחוב מאה שערים פגשתי לחבר והוא אומר לי: אלו שעושים בדיקות, אין להם ערבות הדדית, הם מעלים את אחוזי הנדבקים וגורמים לסגר, הם חושבים רק על עצמם, כל השכונה סובלת בגללם ובסוף זה עוד גורם לגל שנאה נגד החרדים.

נזכרתי שבאתי מרחוב הנביאים ואני עדיין עם מסכה, מיד הורדתי את המסכה כמנהג המקום ואמרתי לו: כזאת טענה עוד לא שמעתי!

אמר לי: אני באמת לא מבין את אלו שהולכים כל היום עם מסכה איך הם לא מרגישים מתוסכלים אחרי שרואים שיש אין סוף נדבקים גם בתוך אלו שנשמרו במאה אחוז כמו למשל בחסידות קרלין וגור שהם שמרו בקנאות על כללי משרד הבריאות ועוד החמירו יותר ובכל זאת לא הצילו את עצמם מהתפשטות הנגיף, ומול זה יש שכונת מאה שערים שזו שכונה עם רוב מוחץ של מבוגרים והם כולם נפגשו ביחד עשרות פעמים בחללים סגורים ביחד אלפי אנשים בלי מסכות וזה ככה באופן רצוף מתחילת הקורונה, ולפי כל התחזיות היו אמורים לצאת עשרות לוויות ממאה שערים. ובפועל אין תמותה יתר אפילו לא של אחוז אחד.

אמרתי לו: אז מה אתה מנסה לומר?

אמר לי: אני מנסה להבין, מה הם לא רואים את הנתונים?!

אמרתי לו: אני ממהר למנחה.

והמשכתי ללכת…

וכאשר נסעתי מתחת לגשר בכביש 38 ראיתי לשלט שהיה כתוב עליו “לך”, חשבתי שכנראה הסיבה שאברהם אבינו כן שמע לקריאה ללכת, כי אצל אברהם אבינו נאמר פעמיים ‘לך’ ‘לך’ כי בכדי לעשות פעולה מעשית של הליכה צריך שהקריאה ללכת יהיה משני הצדדים גם להנאתך וגם לטובתך, כי כל מעשה בפועל עדיף שתיעשה גם מצד הטוב הכללי וגם מצד ההנאה הפרטית, והמשכתי לנסוע.

ולעת ערב הגעתי לשיעור בבית המדרש.

והמורה מנסה להסביר את דעת האר”י בסוד בריאת העולם שהאר”י חידש שהעולם הזה נברא על ידי צמצום אחר צמצום ולא אחרי צמצום אחד כפי שחשב הרמ”ק.

ושאלתי את המגיד שיעור האם לדעת האר”י השתלשלות בריאת העולמות עדיין נמשכת?

אמר לי: חיים, אל תרוץ קדימה, תשב תלמד.

והמשכתי ללמוד…

ובחצר בית המדרש ביקש אחד התלמידים לפתוח דיון על האיסור לפתוח בקבוק בשבת.

קפץ אחד התלמידים ואמר: כבר דשו בזה כל גדולי הדור והמנהג שהתקבל שמותר לפתוח פקק פלסטיק אבל לא פקק מתכת. ובטעם הדבר כי לפני פתיחת הפקק הוא עדיין לא נחשב כ”פקק” אלא סתם חתיכת מתכת על בקבוק ורק אחרי סיבוב הפקק והפרדתו מהבקבוק הוא מתחיל להיות ‘פקק’ שאפשר להבריג פנימה והחוצה ואם כך הרי יוצא שבפתיחת פקק של בקבוק יש בו מעשה של ‘מכה בפטיש’ שמסיים ומוליד את היצירה שנקרא ‘פקק’. והרי מה רצינו? לשבות, לשבות רצינו. רוצים יום אחד בשבילנו! כל השבוע אני נותן במלאכה כמו שכתוב “ששת ימים תעשה מלאכה” לא מספיק?! יום אחד זה נטו לשבות, לא רוצים לעסוק במלאכה גם לא הקטן ביותר, תן לנוח.

וכולם השתקקו והתחילו לשיר מארש מודזיץ, ובגלל שדיברו בענייני שבת נפתח שיח בין התלמידים על אופן התענגותם בשבת וכל אחד שיתף את הדרך המיוחדת לו להתענג בשבת, וביחד היללו את ממציאי שעון השבת ופלטת השבת שבזכותם ההתענגות בשבת היא באופן מושלם יותר שבמשך השבת לא צריכים לדאוג כלל לענייני התאורה וחימום האוכל. ושתינו לחיים…

והמשכנו לשתות…

בַּעֲרֹב הַיּוֹם הַשְּׁמִינִי

הַתְּפִלּוֹת נִהְיוּ לְשׁוּרוֹת קוֹד

בֵּין הַמַּאֲמִינִים

הַיָּרֵחַ תֻּכְנַת מֵחָדָשׁ

לְטַפֵּחַ תִּקְווֹת מֵהַסּוּג הַדָּתִי

הָאוֹר הַגָּנוּז נִנְעַל בְּמַרְתְּפֵי הַמֶּמְשָׁלָה

וּבַרְדָּס שֶׁל עֲלָטָה נִמְתַּח מִסָּבִיב לְמַצְלֵמַת הָאֱלוֹהִים הַגְּדוֹלָה

עַל הַקַּרְקַע, הִתְחַלְנוּ לְחַבֵּר אֶת הַנְּקֻדּוֹת:

אָלֶף – כֻּלָּנוּ מִסְתַּכְּלִים לַמֶּרְכָּז, כָּל הַזְּמַן.

בֵּית – הָאָדָם הַסָּבִיר זָקוּק לִמְחִיאַת כַּפַּיִם, קְפִיצַת הַדֶּרֶךְ,

מֻשָּׂא שֶׁל תְּפִלָּה, אַךְ הוּא אֵינוֹ מִשְׁתּוֹקֵק בְּאֹפֶן פָּעִיל.

גִּימֶל – יִצְחָק סִפֵּר לְיִשְׁמָעֵאל עַל הַנַּכְּבָּה בַּעֲרֹב יָמָיו.

הָאַחֲרוֹן הָיָה מְאֻכְזָב אַךְ לֹא כְּפִי הַמְּצֻפֶּה.

דָּלֶת – עַל פִּי כָּל הַתַּחֲזִיּוֹת הַמְּעֻדְכָּנוֹת, 

הַמָּשִׁיחַ עֲדַיִן מִתְעַתֵּד לִגְאֹל אֶת הַיְּהוּדִים,

לַמְרוֹת שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַל חֲטִיפַת יַלְדֵי תֵּימָן וּמְכִירָתָם.

הֶחָצֵר הָמְתָה. מִלִּים לֻבְּנוּ. נִיחוֹחוֹת הַחֲשִׁישׁ 

תָּפְסוּ עֲמָדוֹת קִדְמִיּוֹת. מִישֶׁהוּ הֵחֵל לְעַבֵּד

אֶת כָּל הַנְּתוּנִים בְּקוֹל. עֵינִיּוֹת הָאֱלוֹהִים נִפְעֲרוּ 

עָלֵינוּ לִרְוָחָה. 

אָדָם יֻלַּד לְרִיב וּמַצָּה

דֶּלֶת נִפְתַּחַת וּפִרְצָה נִסְגֶּרֶת

אֶתְגָּר יָצִיץ וּבְעָיָה נִפְתֶּרֶת.

בַּחֲלַל הַשָּׁמַיִם מְחַפֵּשׂ הוּא אוֹת

הֲנִרְצָה קָרְבָּנִי אִם נִדְחָה

הֲיֵשׁ אֵי שָׁם שׁוֹעֶה לְמִנְחָתִי

מְעַט רָצוֹן בַּשָּׂדֶה אוֹ בָּעִיר

וְלוּ גַּם בֶּחָלָל הַחִיצוֹן.

וְסֵפֶר תּוֹלְדוֹת הָאָדָם

רִיב נֶצַח עַל לֶחֶם אוֹ מַצָּה

מִקְּלָלָה אֶגְרוֹף וְעַד רֶצַח

עַל פִּסַּת קַרְקַע אוֹ שָׁמַיִם

עַל עֲלֵה תְּאֵנָה וְכוֹס מַיִם

אִישׁ אֶת אָחִיו יַהֲרֹגוּ

עַמִּים יָפוּגוּ וְעַמִּים יַחֲגֹגוּ.

הַכּוֹכָבִים מוּצָפֵי הָאוֹר לוֹהֲטִים

וְעַתִּירֵי הַחֹשֶׁךְ קוֹפְאִים

יְבֹרְכוּ הָאוֹר וְהַחֹשֶׁךְ

הַמְּשַׂחֲקִים חֲלִיפוֹת בְּחַיֵּינוּ.

ליל חיתום הדין,  תשנ”ב  – 28.9.1991