נכנסתי אל הקבר, תולש מכותנתי את מבטי הקבצנים.
שלום רבי מאיר, שלום כיפות התכלת, א צֶענְטֶער עם השבּורים של השכינה.

 

 

לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ,
לְיַחֲדָא שֵׁם יוד קֵ”י בְּוָא”ו קֵ”י בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל
אֱלָהָא דְּמֵאִיר עֲנֵנִי
אֱלָהָא דְּמֵאִיר עֲנֵנִי
אֱלָהָא דְּמֵאִיר עֲנֵנִי.

 

רוֹמֵץ הַכּוּר, עוֹמֵם בְּחֹם, פּוֹעֵם בַּנֹּגַהּ הַכָּתֹם
שָׁם טָאטֶע מְחַמֵּם אֶת אֶפְרוֹחָיו, יָתוֹם יָתוֹם
נָחִים, כְּרוּכִים בָּעֲרָפֶל, נוֹטְפֵי טְלָלִים וּמְתֹם
פְּדוּיִים, בְּכוֹרוֹתֵינוּ, לְחֹשֶׁן אוֹר וְתֹם.

 

אֶל מוּל צִיּוּן הַקֶּבֶר יָדַעְתִּי –
אֲנַחְנוּ מוּכָנִים לַגְּאֻלָּה.
וּמִתַּחַת לְכִפּוֹת הַתְּכֵלֶת, מְהַבְהֲבִים,
קִינָה אַחַת לִפְנֵי אַחֲרוֹנָה.
נִיצוֹץ לְנִיצוֹץ, נֶאֱהָבִים,
אֲנִי וְהַשְּׁבּוּרִים שֶׁל הַשְּׁכִינָה.

 

כִּי רַק הָאַהֲבָה חַמָּה כְּשַׁעֲוָה
כִּכַּר חֲלוּק נַחַל, לֶחֶם חֲמִימָה
וְאֶל נָגְהָהּ נִמְתַּח יָדַיִם
קָרוֹת כִּבְכוֹרוֹת
אוֹרָהּ חַמִּין לַנְּשָׁמָה בְּרֵיחַ בַּיִת
בִּנְהָרַת קְבָרוֹת
וּמִתַּחַת לְכִפּוֹת הַתְּכֵלֶת
מִתְחַשְּׁרוֹת:
“אֱלָהָא דְּמֵאִיר עֲנֵנִי,
אֱסֹף-נָא יָד נֶאֱמָנָה
שְׁעֵה-לֵב הַמְפַכֶּה כְּמֵי תְּחִנָּה
תְּנֵנִי רַק לְהִתְחַמֵּם
עִם הַשְּׁבּוּרִים שֶׁל הַשְּׁכִינָה”

 

אֱלָהָא דְּמֵאִיר עֲנֵנִי
כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר.

צַדִּיק שָׁחֹר
בּוֹעֵר בְּדָמוֹ
רוֹצֶה לִצְעֹק
אֵיפֹה אֲנִי
עֶשֶׂר שָׁנִים
וְלֹא שׁוֹמֵעַ
נֵס שֶׁהוּא
עֲדַיִן בַּחַיִּים
גַּם בַּמַּרְאָה
לֹא רוֹאִים
דָּבָר מִלְּבַד כְּלוּם חוּץ מֵ

עָלִים הֲפוּכִים.

“מידת האמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמיים לרום והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו… ודעת פתרונה כלתה נפשו” (מתוך הפתיחה ל”אמונה וביטחון” לחזו”א)

 

מָרָן הַחֲזוֹן אִישׁ,

אֵיךְ כּוֹתְבִים לָכֶם מִכְתָּב

וְאַתֶּם תְּמוּנָה עַל קִיר הַלֵּב

חֲרוּתָה בְּלַהַט נְעוּרִים

בֶּאֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן.

וְלָמָּה נִדְפְּסוּ הֵם בִּכְרִיכַת וָרֹד אוֹ תְּכֵלֶת דַּוְקָא

כְּמוֹ הָיוּ תְּמוּנַת יַלְדוּת תְּמִימָה

וַהֲלֹא אַתָּה הָיִיתָ

לִרְצוּעוֹת תְּפִלִּין מְהֻדָּקוֹת

הִטְבִּיעוּ בְּרוּחִי

רוּחַ אִשָּׁה

חוֹתָם שֶׁל

אֵשׁ.

וְאֵיךְ לִפְנוֹת אֲלֵיכֶם בְּגוּף שֵׁנִי:

אַתָּה,

רַבִּי,

כְּאִלּוּ יֵשׁ בָּשָׂר וָדָם

מֵאֲחוֹרֵי תְּמוּנַת הַהוֹד, דַּעַת הַתּוֹרָה, עַמּוּד שֶׁל אֵשׁ לִפְנֵי הַמַּחֲנֶה.

רַבִּי אַבְרָהָם יְשַׁעְיָהוּ

הַאִם מֻתָּר לִפְנוֹת אֲלֵיכֶם בְּשֵׁם פְּרָטִי?

הַאִם הָיִיתָ מַבִּיט גַּם בִּי, רַבִּי,

בִּשְׁמִי הַפְּרָטִי

לֹא בְּשֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה

אֶל תּוֹךְ רוּחִי

בִּכְפִיפוּתִי

בְּדִמְעָתִי

יַלְדָּה רָעָה מִבַּיִת טוֹב

בְּנַפְתּוּלֵי לִבִּי בְּתוֹךְ דַּפֵּי סִפְרְךָ

בִּנְטִיָּה דַּקָּה מֵעֲדִינוּת נַפְשִׁי

בְּתוֹךְ עוֹלָם בָּרוּר אֲשֶׁר חָזִיתָ,

אִשָּׁה בִּשְׁאֵלָתָהּ?

אָבִי אָבִי

רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו.

וְעַל הַמַּדְרֵגוֹת בַּתִּיכוֹן שָׁרוֹת הָיִינוּ עִם גִּיטָרָה

“חֲזוֹן הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁמַר

לְבַל תִּשְׁקַע הָעֲגָלָה…”

בְּקַלּוּת לָשׁוֹן וָדַעַת.

וְאַחַר הָלַכְתִּי בַּדְּרָכִים

בֶּאֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן

וְנָטַעְתָּ בִּי אֶת שְׁעַת הַשֶּׁקֶט

חָפְשִׁיָּה מֵרְעָבוֹן תַּאֲוָנִי

וְעֵינִי מַרְהִיבָה מִמַּחֲזֵה הַשָּׁמַיִם לָרוּם

וְהָאָרֶץ מִתַּחַת.

אָבִי

אָבִי

לָמָּה זֶה לִי לְזַעֲזֵעַ אֶת אַמּוֹת הַסִּפִּין

שֶׁל עוֹלָם בָּרוּר אֲשֶׁר חָזִיתָ

וְכָל שֶׁשּׁוֹאֶלֶת נַפְשִׁי הוּא שְׁעַת הַשֶּׁקֶט

לְהִצְטַנֵּף בֵּין דַּפֵּי סִפְרְךָ

קְטַנָּה וּפוֹתָה

לִינֹק חֲלַב הַדַּעַת

מַרְבַּת הַמַּכְאוֹב.

מְתוּקוֹת סְטִירוֹת שֶׁסָּטַר בְּפָנַי מָרָן עָלָיו הַשָּׁלוֹם יוֹתֵר מִכָּל לִטּוּפִים שֶׁבָּעוֹלָם.

וְאֵלּוּ דִּבּוּרִים, אֹזֶן לֹא שְׁמַעְתָּם:

תִּמְסֹר דַּ”שׁ לְרִבִּי רְפָאֵל. מִמֶּנִּי. לֹא תִּשְׁכַּח, אָה? (וְעוֹד סְטִירָה).

תִּלְמְדוּ טוֹב! טוֹבָה תּוֹרָה מִכָּל סַחְרָהּ.

עוֹד לֹא דָּרַשְׁתִּי בִּשְׁלוֹם הֶחָכָם הַנִּזְכָּר. וְהַתּוֹרָה, מָה אֹמַר. אֲבָל

עַכְשָׁו הַזְּקֵנָה הַמָּרוֹקָאִית שֶׁבִּי אוֹמֶרֶת אַח רִבִּי עוֹבַדְיָה, יָא חַסְרָה