צַדִּיק שָׁחֹר
בּוֹעֵר בְּדָמוֹ
רוֹצֶה לִצְעֹק
אֵיפֹה אֲנִי
עֶשֶׂר שָׁנִים
וְלֹא שׁוֹמֵעַ
נֵס שֶׁהוּא
עֲדַיִן בַּחַיִּים
גַּם בַּמַּרְאָה
לֹא רוֹאִים
דָּבָר מִלְּבַד כְּלוּם חוּץ מֵ

עָלִים הֲפוּכִים.

“מידת האמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמיים לרום והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו… ודעת פתרונה כלתה נפשו” (מתוך הפתיחה ל”אמונה וביטחון” לחזו”א)

 

מָרָן הַחֲזוֹן אִישׁ,

אֵיךְ כּוֹתְבִים לָכֶם מִכְתָּב

וְאַתֶּם תְּמוּנָה עַל קִיר הַלֵּב

חֲרוּתָה בְּלַהַט נְעוּרִים

בֶּאֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן.

וְלָמָּה נִדְפְּסוּ הֵם בִּכְרִיכַת וָרֹד אוֹ תְּכֵלֶת דַּוְקָא

כְּמוֹ הָיוּ תְּמוּנַת יַלְדוּת תְּמִימָה

וַהֲלֹא אַתָּה הָיִיתָ

לִרְצוּעוֹת תְּפִלִּין מְהֻדָּקוֹת

הִטְבִּיעוּ בְּרוּחִי

רוּחַ אִשָּׁה

חוֹתָם שֶׁל

אֵשׁ.

וְאֵיךְ לִפְנוֹת אֲלֵיכֶם בְּגוּף שֵׁנִי:

אַתָּה,

רַבִּי,

כְּאִלּוּ יֵשׁ בָּשָׂר וָדָם

מֵאֲחוֹרֵי תְּמוּנַת הַהוֹד, דַּעַת הַתּוֹרָה, עַמּוּד שֶׁל אֵשׁ לִפְנֵי הַמַּחֲנֶה.

רַבִּי אַבְרָהָם יְשַׁעְיָהוּ

הַאִם מֻתָּר לִפְנוֹת אֲלֵיכֶם בְּשֵׁם פְּרָטִי?

הַאִם הָיִיתָ מַבִּיט גַּם בִּי, רַבִּי,

בִּשְׁמִי הַפְּרָטִי

לֹא בְּשֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה

אֶל תּוֹךְ רוּחִי

בִּכְפִיפוּתִי

בְּדִמְעָתִי

יַלְדָּה רָעָה מִבַּיִת טוֹב

בְּנַפְתּוּלֵי לִבִּי בְּתוֹךְ דַּפֵּי סִפְרְךָ

בִּנְטִיָּה דַּקָּה מֵעֲדִינוּת נַפְשִׁי

בְּתוֹךְ עוֹלָם בָּרוּר אֲשֶׁר חָזִיתָ,

אִשָּׁה בִּשְׁאֵלָתָהּ?

אָבִי אָבִי

רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו.

וְעַל הַמַּדְרֵגוֹת בַּתִּיכוֹן שָׁרוֹת הָיִינוּ עִם גִּיטָרָה

“חֲזוֹן הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁמַר

לְבַל תִּשְׁקַע הָעֲגָלָה…”

בְּקַלּוּת לָשׁוֹן וָדַעַת.

וְאַחַר הָלַכְתִּי בַּדְּרָכִים

בֶּאֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן

וְנָטַעְתָּ בִּי אֶת שְׁעַת הַשֶּׁקֶט

חָפְשִׁיָּה מֵרְעָבוֹן תַּאֲוָנִי

וְעֵינִי מַרְהִיבָה מִמַּחֲזֵה הַשָּׁמַיִם לָרוּם

וְהָאָרֶץ מִתַּחַת.

אָבִי

אָבִי

לָמָּה זֶה לִי לְזַעֲזֵעַ אֶת אַמּוֹת הַסִּפִּין

שֶׁל עוֹלָם בָּרוּר אֲשֶׁר חָזִיתָ

וְכָל שֶׁשּׁוֹאֶלֶת נַפְשִׁי הוּא שְׁעַת הַשֶּׁקֶט

לְהִצְטַנֵּף בֵּין דַּפֵּי סִפְרְךָ

קְטַנָּה וּפוֹתָה

לִינֹק חֲלַב הַדַּעַת

מַרְבַּת הַמַּכְאוֹב.

מְתוּקוֹת סְטִירוֹת שֶׁסָּטַר בְּפָנַי מָרָן עָלָיו הַשָּׁלוֹם יוֹתֵר מִכָּל לִטּוּפִים שֶׁבָּעוֹלָם.

וְאֵלּוּ דִּבּוּרִים, אֹזֶן לֹא שְׁמַעְתָּם:

תִּמְסֹר דַּ”שׁ לְרִבִּי רְפָאֵל. מִמֶּנִּי. לֹא תִּשְׁכַּח, אָה? (וְעוֹד סְטִירָה).

תִּלְמְדוּ טוֹב! טוֹבָה תּוֹרָה מִכָּל סַחְרָהּ.

עוֹד לֹא דָּרַשְׁתִּי בִּשְׁלוֹם הֶחָכָם הַנִּזְכָּר. וְהַתּוֹרָה, מָה אֹמַר. אֲבָל

עַכְשָׁו הַזְּקֵנָה הַמָּרוֹקָאִית שֶׁבִּי אוֹמֶרֶת אַח רִבִּי עוֹבַדְיָה, יָא חַסְרָה