פרוזה

שקיות

צביקה נעים

הלכתי לחנות ספרים אמרתי להם, מה קורה נשמות? אמרו לי אדוני, אתה מוכן לא להרים את הקול? אמרתי להם, מה נהיה, אתם לא ספריה. כולה סטימצקי. אחר כך שאלתי אותם אם יש להם את הספר של דורית ראובני, אז ההיא עם הקוקו הגבוה צחקה לשתי שניות אבל ניסתה להסתיר. אמרתי לה, מה קורה יא ספרנית. מה מצחיק. אמרה לי קוראים לה דורית רביניאן. דורית רביניאן. לא לקוקו, לסופרת. אמרתי בסדר בסדר, תביאי לי 4 עותקים וגם שקית. הביאה לי. ביקשתי עוד שקית, דווקא.
מהסטימצקי תפסתי אוטובוס לכיוון ואדי ערה, אמרו לי שמה בטוח יש מצב למצוא מישהי להתבולל איתה. האוטובוס היה די ריק ורק ישבו מאחורה 4 חיילים ששמו שירים של עומר אדם ואחר כך של מתן גלילוב. ישבתי קרוב אליהם למה אני מת על גלילוב ולי בקושי הייתה סוללה.
ואז התקשר אליי קובי בריגה והיה לי ברור שהוא הולך לחפור לי 20 דקות לפחות את המלמולים שלו כשהוא עצבני על זה שמכבי נתניה משחקת חרא ולמה לא מחזירים את דלה ימפולסקי. אני חולה על המלמולים שלו למרות שחצי מהם אני לא מבין, אבל אמרתי לו כפרה קובי אין לי סוללה ויש פה מצב למשהו.
ירדתי בוואדי ערה, התיישבתי בתחנת אוטובוס והתחלתי לקרוא את הספר של דורית ראובני, ואת שלושת האחרים הנחתי על הספסל עם השקית פתוחה שאפשר יהיה לראות. בהתחלה בקושי עברו אנשים אבל אחרי כמה דקות הגיעו שני ילדים עם תיק בית ספר ושאלו אותי בערבית לאן אני צריך להגיע. אמרתי להם שאני צריך פה קרוב והמשכתי לקרוא.
כשאני בעמוד 47 באו לתחנה משפחה אז הזזתי את השקית כדי שיוכלו לשבת. אחר כך באה בחורה שמנמונת עם תיק ושקית של המשביר. הפסקתי לקרוא בספר, שמתי את האצבע בין הדפים כמו סימניה והבאתי לה מבט אלכסוני כאילו אני הרווי קייטל בכלבי אשמורת.
תגידי את הרבה במשביר?
לא, סתם. זה של אחותי.
אה, אחותך. סחורה טובה במשביר?
רגילה.
הצורה שבה היא סיננה את המילה רגילה הייתה כזו מגניבה שידעתי שהיא אחלה בנאדם להתבולל אתו. רציתי לזרוק משהו מגניב מהצד שלי אבל אז קובי התקשר ואמר לי שאני לא אשכח את האזכרה של סבא שלו שהיא בכלל מחר ושאבוא ישר לבית עלמין כי אין לו איך לאסוף אותי. בינתיים השמנמונת עלתה לאוטובוס 723, ואני התעצבנתי על קובי בסדר בסדר, בא לבית קברות, בא ישר. חיכיתי עוד חצי שעה, המשפחה עלתה על מונית שירות ונשארתי לבד בתחנה. אחרי 10 דקות כבר היה ממש משעמם, אז לקחתי את השקית, הוצאתי את שלושת הספרים וזרקתי אותם לכיוון גבעת העפר עם הקוצים היבשים מאחורי התחנה. פיזרתי אותם שכל אחד ייצא במקום אחר.
כשעליתי על האוטובוס בדרך חזרה ראיתי מהחלון ילד עם אופנים וחולצה של ריאל מדריד מרביץ סלאלום על הגבעה. החייל במעבר אמר לי משוגעים אלה, אה? רציתי לענות לו רגילים, אבל לא היה לי כוח.

התבוללות