ערב החג יברך כל אדם את ילדיו ויתבונן בעיניהם לפחות שני רגעים.
אחר כך יפשוט בגדי חול וילבש מדי צבא. והמהדרין יניחו בכותפותיהם כומתה אדומה או חומה או שחורה, איש לפי מנהג אבותיו.
לאחר מכן יתלה את נשקו על כתף ימין, וילך לבית הכנסת, ולא ילך בצעד קל וברוח נדיבה כי אם ברוח קודר ובחלישות גדולה.
וישבו כולם במעגל בבית התפילה, וישתו בירה ויספרו בדיחות איש לרעהו ויקללו וינהגו בגאווה גדולה וברגל גסה ובלב בטוח, כאילו דבר לא קרה, עד שתשקע השמש.
מששקעה השמש ישתקו כולם. ומשמיעים הגדולים שבקהל את הצפירה, מטרנזיסטורים שהביאו מבעוד יום, ותהא הצפירה עולה ויורדת, עולה ויורדת. והמהדרין ישמיעו מן הרדיו את קריאות הגיוס. וכולם יכרעו וישתחוו ויפלו על פניהם.
יקומו הקהל מן הרצפה, וייטלו בידיהם כלים מלאים במים אדומים והמהדרין מביאים דם של חיה כשרה. ושופכים את הדם על רצפת בית הכנסת. והדם ניגר וניגר בין הכיסאות ונעלי הצבא ומכתים את השטיחים המהודרים ואת תיבת העץ ואת הטליתות המונחות בקרן זווית ואת הסידורים והחומשים, ואינם פוסקים משפיכת הדם עד שהכל טבול בדם. ויטבלו הנוכחים את ידיהם בדם ויאמרו, ידינו לא שפכה את הדם הזה. עשינו ככל שיכולנו. ואף שיודעים הקהל שמא לא עשו כל מה שיכלו, עונים אחריהם אמן.
ומיד כל אחד ואחד נוטל סידור שבו כתוב סיפורו של אביו: מהיכן יצא לדרך, והיכן פגש את חבריו, והיכן החלה המתקפה, ואת מי איבד, ואיזו אשמה נושא על ליבו, ומה יכל לעשות אחרת ולא עשה, ומראות המוות שהקיפו אותו עד שיצתה נשמתו. וקוראים בסידורים את סיפור המלחמה כשעה ושתי שעות. וזה סדר העבודה של ימינו.
מקץ כל זאת, יקראו את פרשת העקידה כמנהג ישראל. ויכוונו ליבם לעקודי המלחמה ולמלאך שלא התגלה, וישוו אביהם לנגד עיניהם ומה שאירע לו והיכן כל זאת חקוק בגופם, וישוו בנפשם איבר איבר שבו נחקקה בהם המלחמה הרעה על אף שלא היו בה. ויצעקו כולם צעקה עד כלות הגרון, צעקה גדולה שברים שברים, איש לפי כוחו, ואז ישתקו שלושה רגעים. ומי שהמנהג מחליש את נפשו, פטור ויישב בחוץ וישתה בירה.
ככלות כל זאת יחלק הגבאי תחבושות לכולם, ואיש איש יחבוש את ליבו ואת איבריו. זה חובש את ליבו וזה את מצחו וזה את ידו וזה את רגלו, כל אחד לפי עניינו. והמהדרין נוטלין מורפיום ומזריקין לוורידיהם.
ויאמרו ג’ פעמים בלחש הפסוק “ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עימדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל”.
ככלות כל זאת ישיר הקהל אני מאמין, גם אם אינו מאמין עוד, ויכוונו בליבם המילים “ואף על פי שיתמהמה”.
ויצאו מבית הכנסת ויילכו לבתיהם ויספרו לבניהם מה אירע לסבא במלחמה, והיאך נשברו חייהם שלהם, ויגידו להם כוחו ומוראו של אלוהי ישראל, וייעשה בשרם חידודים חידודים, ויחבקו אותם אל ליבם.
ויישנו עד צאת הצום, ומה שיחלמו – יחלמו.

עלייה ראשונה: בבטן הדגה

בבטן הספינה אני מצמידה ראש לקורות עץ חורקות, נצמדת בגופי לתנודות. הים עומד לבקוע את הרצפה. בתוכי נעה דגה נרגשת מריח הים, בועטת עם זנבה, יוצרת בליטות וגלים בבטני. ידיים מושכות אותי מבטן הספינה אל הסיפון.
אני עומדת על מעקה הספינה ומאחורי עדר אדם. מבטיהם דוחקים. אני קופצת.
המים – שקט. החושך – רוגע. הגוף שוקע והדגה מתעוררת משנתה.
אני מחליקה על מרבד רקום רירית. לשון חמה מקבלת אותי בליטוף. שפתיים קרניות סוגרות עליי. גופי נע במסילת פה הדגה.
ובבטן הדגה אור.
אור נר מהבהב על צלעות הדגה. ספר עב כרס פתוח ודפיו מתעופפים מצד לצד. המילים אותיות והאותיות נקודות והנקודות נקודות אור. אש לבנה על אש שחורה.
המילים קוראות לי לקרוא בהן. הן מתמוללות בפי. נמעכות למרקם רירי. לשון חמה עוטפת ודוחפת אותן אל קרבי.
הדגה בבטני פוערת את פיה. היא בולעת מילים. בולעת אותיות. בולעת נקודות. הדגה בולעת את האור. בחשיכה הדגה שקטה.
יום חולף, לילה בא. מילים ללא קול יוצאות מפי בבועות אוויר. ידיי סנפירים עדינים. מקצה גבי מכה זנב. עיניי אפורות ומתות. דבר אינו נכנס בבטן הדגה. דבר אינו יוצא. אני שטה מצד לצד בסחרור ללא שינה.

אני חולמת ובחלום סנפירי ידיי מצמיחים נוצות. פי מקור מזמר. זנבי קופצני וחופשי. עיניי נקודות סקרניות מתרוצצות ימין ושמאל. משב רוח מעורר בי תעופה וכנפיי משיקות בבטן הדגה. כנף ידי דוחפת את בטן הדגה. פי הדגה נפער אל שמיים מוארים. אני ממריאה. הדגה נקודה זעירה בים. המון דגים מנקדים את הים בצורות אותיות. מילים מתחברות ונפרדות.

בבטן הדגה אין יום ואין לילה. חלום בולע חלום. דג טורף דג בבטן דג. יונה אינה זכר או נקבה או עוף. הגאולה היא כחלום יעוף.

עלייה שנייה: עמוד התפילה

גלים הולמים בלוחות הארז, שלד התיבה חורק וכנף הצוהר מתדפק. האוויר רווי מים. נכנס ויוצא בחלון. נשאב לחללים אטומי אור. לבטן התיבה, לתוך קינים חשוכים, בהם נמים בעלי החיים. אריה מסרק בכפו את שפמו. עיניו עצומות. יען מטיבה ראשה בגומת כנפה. צפעוני מהדק לסתות, זנבו מגשש אחר הבזק פרוות עכבר. אך גם עליו נופלת תרדמה גדולה, מכריעה את עיניו נטולות העפעף. כל בעלי החיים ישנים. הטורפים והנטרפים נמים זה לצד זה. האוויר מטייל על פרוותם, מחליק על קשקשי גופם. משב רוח חולף בין טופריהם, מתעצם לתנועה, להדף יללה, קורע את ציר החלון, פורץ את הצוהר, לנשום.
על סיפון התיבה חגה יוד קטנה. רגליה הדקיקות חגות על הרצפה. היא מתנדנדת מצד לצד בכל מהלומה. גבה כפוף, עיניה אל הסערה. ברקיע דוהרים ברקים, סלילי אור מסמאים. צמר עננים ספוג גשמים, מתקדם בכבדות, שובר בפרסותיו מרקם ים. טיפות מוטחות במים. הים נבקע בשברי אדוות. ברד נוקש על לוחות הארז.
היוד מהדקת רגליה, מחדדת כפותיה, זוקפת ברכיה, גבה מאוזן עם האופק. היא מסתחררת במקומה. רוקדת ושמלתה מתרוממת. היא פעמון של עונג. מרימה ידיים מעלה, כפות משולבות כחץ לשמי הסערה. בשדרתה קולות בקיעה, גבה נע באיטיות, נאנח מתנועת ההזדקרות, עד שהיא אינה עוד אותה היוד. היא קו ישר. חץ שלוח מריצפת הסיפון לעין השמיים. תלויה כ-וו במרחב. הולכת ונמתחת בין כאן לשם.
הוו מטה ראשה לרקיע ופותחת פיה. טיפות גשם על לשונה, מעירות את בלוטות רוקה. עיניה לחות. על עורה שובלי מים. רגליה מטופפות בריקוד בין הטיפות, המצטברות לשלולית המתרחבת לצדדים, ומעמיקה לבאר שסופה בתהום. הוו חגה חגה, כחגב. הוו חגה חגה כיונה בחגווי הסלע. היא מותחת אברת כנף ומנופפת בידה. היא מתרוממת באוויר ומגלה שתחתיה חגה יוד זעירה. היא פותחת פיה ונאנחת: “ההההה”.
ההא אינה יודעת שהיא הא. ההא היא רק תנועה. היא אוויר נע כהבל מתמזג בכל מה שסביבה. היא רצפת הסיפון. היא עץ התיבה. היא הלחות ברוח. הגלים המתנפצים. האור הנוזל בין קרעי העננים. ההא סובבת את העולם בריקוד וממלאת את הכל בהוויה.

עלייה שלישית: תורה ק”ה

השעיר הרכין ראשו תחת ידי הכהן. הכפות החמות, המזיעות, נעמו לו, כמו ליקוק של אם. הכהן מסר לו מילים מבלי להביט בעיניו. גם השעיר עצם את עיניו והרגיש את ההברות הלא מובנות זולגות מידי הכהן אל גופו. הן ניסו להתיישב בראשו, אבל מוחו סירב לקבלן. הן נעו בתוך גופו, מחפשות מקום להקלט בו. בטנו של השעיר החלה רוטטת. העלים שלעס קודם לכן התערבלו בקיבתו. הכהן סיים את דיבורו ופקח את עיניו. גם השעיר פקח את עיניו ונתן מבט יחיד, תמה, בכהן.
במדבר צעד השעיר והאיש שנלווה אליו. המלווה היה שקט, מילה לא יצאה מפיו. בטנו של השעיר נעה ללא מנוחה. העלים והמילים עלו לגרונו, חונקות וצורבות את הוושט. הוא נעצר. רעד עבר בעורו. חזהו עלה וירד, הוא התנדנד במקומו כמו הכהן בזמן שדיבר מעליו. מפיו פרצו העלים המעוכלים למחצה ומיצי הקיבה. המילים נותרו בגרונו, צורבות בחוסר הבנה.
החום היכה על ראש השעיר. תמונות התחלפו מול עיניו. האיש זירז אותו להתקדם באמצעות מקל. השעיר נע, רגליו נעו, אך תודעתו ריחפה מעליו. הוא ראה בני אדם רוקעים וצוהלים סביב פר מוזהב. הוא ראה גברים פורצים לאוהלי נשים ומזדווגים עימן לקול בכיין. הוא ראה חיות אנוש מכים בחרב את בני מינם.
השעיר ראה כל זאת ובטנו התהפכה. המילים שטו מגרונו לבטנו, וכל מילה התפרקה בקיבתו להברות, וכל הברה נשברה לאותיות, והאותיות התערבלו והסתחררו בתוכו, ודעתו הלכה וחלשה, והשמש יבשה את לשונו. הוא השמיע קול חלוש. האיש שליווה אותו זירז אותו במקלו.
הם עצרו על ראש צוק. השעיר העייף נתן מבטו באיש, מחכה למילת הסבר. אך האיש לא הוציא מילה. השעיר הביט על המדרון התלול, עיניו נמשכו לאחור בבהלה אל ארץ הגזרה ממנה בא.
“אין רחמים בליבך?” שאל השעיר את האיש הדומם. האיש הוציא חוט אדום וקשרו על קרנו של השעיר. “אין תבונה בראשך?” שאל השעיר את האיש שקשר חוט נוסף על סלע. האיש לא הביט בעיני השעיר שדיברו אל עיניו.
שברי האותיות וקרעי ההברות עלו והצטופפו בגרונו של השעיר. הן הסתדרו זו לצד זו וצעדו אוחזות אחת בשנייה אל לשונו של השעיר. המילים נקשו על שיניו, על חיכו. השעיר פתח את פיו והמילים בקעו מתוכו.
“אל נא רפא נא לה” הרעיד קולו של השעיר את המדבר. ההד הלך ושב מהתהום שבתחתית הצוק. האיש הדומם שמט את מקלו. עיניו נזרקו לשמיים ומשם שבו, חדורות אימה, אל השעיר. הן ראו את קרניו השטניות בוהקות באור לשון של זהורית. הן ראו את הפה המדבר, השיניים העקומות, הלשון היבשה, ואת המילים פורחות באוויר בשפת בני אדם.
הוא צעד לאחור מבוהל ומעד מראש הצוק. לא הגיע לאמצע ההר וכבר היה גופו איברים איברים.
תפילתו של השעיר העירה את בעלי החיים המסתתרים בכוכי המדבר. עופות חגו על פני התהום עולים ויורדים עם תנודות הרוח. אריה שאג ממקום מרבצו. צבועים צעקו, מלווים את המילים המהדהדות על פני המדבר. יעלים זקפו אוזניהם. ושפני הסלע מיהרו לתוך מחילותיהם, להשיב את התפילה אל בטן האדמה.