פרוזה

אין ניאגרות כתומות

יעל הרמתי

“אין ניאגרות כתומות”, קבע בנחרצות יוסי, קבלן האינסטלציה שהזמנו לעבוד בביתנו החדש. רועי הביט בי בייאוש, הבטתי בו בחזרה בעיניים נחרצות: אם אין, אז יהיו! נצבע, נרסס, נדביק, נצפה, זה לא ממש משנה, הניאגרות יהיו כתומות, בדיוק כמו השפריץ החיצוני, הפורמייקה של ארונות המטבח, המשקופים, הדלתות, ארונות הבגדים, שולחנות הכתיבה, הספריות, המדפים, אפילו הקולבים למגבות במקלחת יהיו כתומים. כך החלטנו וכך יהיה. הבית הזה יהיה כתום! לגינה כבר הזמנתי שני עצי תפוז ושתילי ורדים כתומים. במפעל הלבנים הודיעו כי תמורת סכום זה או אחר גם האבנים המשתלבות בשביל הגישה יהיו כתומות. מתקין הדלתות המתרוממות בחניה כבר עשה בעבורנו חיפוש והזמין במיוחד שער כתום מתרומם, ובמשרד הרישוי גבו רק אגרה כששינינו את צבע הרכב הלבן ל”כתום-התנתקות” (שלא יחפשו איזה רכב בגוון אפרסק) אז הניאגרות לא יעצרו את הפרויקט. לא הם ולא היוסי הזה.
“אולי תוכל לברר”, ניסה רועי לבקש, “אולי להזמין בחו”ל או ייצור מיוחד בשבילנו?” “אין ייצור מיוחד לשלוש ניאגרות בבית”, “ארבע”, תיקן אותו רועי, “כבר כתבת לך שהוספנו חדר שירותים בקומה העליונה”. “גם לא לארבע, ייצור מיוחד זה לא פחות מאלף חתיכות”, יוסי הביט בנו כמנצח. התערבתי בשיחה: “יהיו לך אלף. יהיו לך אפילו אלפיים ויותר. רק תחשוב, אנחנו רק ההתחלה, יש עוד אלף שש מאות משפחות של מגורשים שלא בנו עדיין בית, ותחשוב על הילודה אצלנו והגדלים של המשפחות, זה לפחות שלוש ניאגרות בכל בית, ותאמין לי, כולם ירצו ניאגרות כתומות…” הוויכוח עם יוסי נמשך שעה ארוכה, גלש כרגיל לוויכוחים על פוליטיקה וכדורגל, ולבסוף סיכמנו שיחזור עם תשובה. כשיצא סימנתי סימן שאלה ליד “ניאגרות” ברשימה הארוכה שבמחברת, ובעמוד הבא הוספתי עוד ספריי כתום לרשימת הקניות. זה בטח לא יהיה מיותר…
רועי ואני הבטנו עייפים זה בזה, מעולם לא חלמנו שעיצוב הבית יהיה מלאכה קשה כל כך. הפגישה הבאה הייתה עם האדריכלית הנהדרת שלנו, סוף סוף היא מצאה אומנית שמוכנה לצייר חול ים ודקלים מאחורי זכוכית במקום חלון במטבח. “ככה התרגלתי לבשל”, אמרתי לה בפגישתנו הראשונה. לא צריך חלון, באמת, הרוח כאן לעולם לא תוכל להיות רוח ים אמיתית, כזו שמביאה עימה ניחוחות של שלווה, שנכנסת לתוך הגוף וממלאה את כל כולך בתחושת האין-סוף של הים, בחוף היפה ביותר בעולם. כאן נתקין מאוורר וקולט אדים, נסתדר, אבל על הנוף אני לא מוותרת”.
בהתחלה רועי חשב שאני משוגעת. בית כתום? לא בא בחשבון! הוא חלם על בית קטן מחופה באבן ירושלמית, כמו שהכיר בילדותו. כשגרנו בגוש קטיף הצטער כל העת על איסור הקבלן לחפות את הבית ההוא באבן ירושלמית. “אתה לא מבין?” שאל אז הקבלן בעברית מתובלת בערבית. “המלח מהים יוריד לך את כל האבן תוך כמה שנים”. רועי התפשר אז ובדיעבד צחק שעל הבית הזה לא עברו מספיק שנים כדי שהמלח יוריד את האבנים, הדחפורים של צה”ל עשו את זה קודם…
בית כתום לא היה גם חלום חיי. כשבנינו את ביתנו בגוש עמד מול עיניי בית הורי במושב השכן, בית לבן עם גג אדום מוקף מדשאה ירוקה וגינה עמוסת עצי פרי ופרחים.
גם ביתנו שלנו היה כך, רק עצי הפרי לא הספיקו לצמוח לגובה, ואת ערוגות הפרחים מכסים כעת שברי הקירות שצבעתי בגוני פסטל שונים עם שברי חלונות הזכוכית הרבים שמילאו את הבית. הרי בית צריך להיות מלא אור, וחוץ מזה, עם נוף כמו כאן מי צריך תמונות?
מעולם לא חלמנו להתקין בחלונות סורגים (כתומים כמו בבית הזה, או בכל צבע אחר) ובטח שלא ביררנו מהי הזכוכית שמונעת מהרעש לעבור בצורה מקסימלית.
אבל כעת, כשצבעי הפסטל בבית ששם מעורבבים על החול, וכדי החרס שעמדו בגינה מקשטים בוודאי את ביתם של פטמה או סלימה, ואחרי תקופה ארוכה כל כך במגורים ארעיים הגענו סוף סוף לשלב התכנון והעיצוב – החלטתי שהבית הזה יהיה כולו בכתום.
רועי התנגד בכלל לבנייה. “הבית שלנו הוא רק שם. על חוף הים. כל דבר אחר הוא זמני, ארעי, ובדבר זמני אני לא מתכוון להשקיע כל כך הרבה כסף”.
גם חברתי הטובה שגרה באחד מהיישובים ביו”ש ובנתה את ביתה ממש כשאנחנו בנינו, שאלה (בשיחת טלפון, כשהיא יושבת במרפסת הקומה השנייה) – את לא מרגישה בוגדת? לבנות בית במקום אחר? תחכי קצת, עוד מעט יחזרו, ואם לא, אז תכף יאשרו בנייה אצלנו. הרי בינינו, מה תגידי לילדים?
שכבתי ערה לילות שלמים במיטה, מתהפכת בין תחושת הבגידה לארעיות הזאת שלא נותנת לי מנוח, רציתי כבר מקום משלי שאוכל להשקיע בו בלב מלא… במקום מסוים בתוכי אני יודעת שזה לא יקרה, כל בנייה של בית תהיה ברגשות מעורבים, ומול תחושת הבגידה בער בי יצר ההנצחה והזיכרון, ואז עלה לי לראש רעיון הבית הכתום. בית שכל כולו כתום. שאיש לא יוכל לומר ששכחנו, שאיש לא יטען שישנה כאן בגידה, שאף אחד לא יחשוב שאם כבר יש לנו בית אנחנו לא כועסים על מה שהיה. בית כתום.
הפגישה עם סוכן מכשירי החשמל הייתה קלה יותר, הוא אמר שהיום אפשר להשיג את הכול בכתום, “אפילו מעוטר פרפרים, כוכבים, עיגולים ומה שתרצי”, שלח את ידו אל התיק להוציא קטלוג. “זה בסדר”, אמרתי, עייפה מפגישות ודיונים, “זה פשוט צריך להיות כתום, הכול כתום, המקרר, המדיח, מכונת הכביסה והמייבש, הטוסטר אובן, המיקרוגל, מעבד המזון, וכמובן כל התקעים, השקעים החיבורים ומה שביניהם”.

התעוררתי שטופת זיעה, מדליקה את האור להתמצא בחדר שבו אני נמצאת. זהו, עכשיו אני מזהה, הקירות מקרטון, הסדק בפינה, הווילונות האדומים, בתמונה על הקיר הבית שהיה, נשימת הילדים נשמעת מהחדר הסמוך. קמתי בחשש לשירותים, הכול כשהיה, ניאגרה אחת, לבנה, פשוטה. “בטח”, צחקתי לעצמי, “אין ניאגרות כתומות”.
הכנתי כוס קפה והתיישבתי בפינת האוכל שמשמשת אותנו גם כפינת ישיבה, מנסה להירגע, מתלבטת ביני לבין עצמי אם היה זה חלום טוב או רע. “בסך הכול”, אמרתי לרועי שקם לבדוק מה קרה, “בחלום, סוף סוף, היה לנו בית”.

 

 

 

שירה

יהונדב מאתר הקראווילות ניצן

סיגלית בנאי

יְהוֹנָדָב מֵאֲתַר הַקָּרָוִילוֹת נִצָּן

צוֹעֵד הַבַּיְתָה מֵהַהַסָּעָה

בְּט”וּ בִּשְׁבָט

עִם שְׁתִיל שֶׁל עֵץ אֹרֶן בַּיָּד

שֶׁקִּבֵּל בְּבֵית הַסֵּפֶר מִתּוֹרֵם אָמֶרִיקָאִי

הוּא חוֹפֵר גֻּמָּה בְּכַף יָם אֲדֻמָּה

בְּאַדְמַת הַבִּנְיָן הַלְּבָנָה

וּמְכַסֶּה בְּאֶצְבָּעוֹת קְטַנּוֹת

וְאַבָּא שֶׁחוֹזֵר מִבֵּית הַכְּנֶסֶת הַזְּמַנִּי

שֶׁהַמָּנוֹף הִנִּיחַ בִּקְצֵה הַשְּׁכוּנָה

מַבִּיט בִּשְׁתִיקָה

וְעוֹקֵר.

“אֲבָל זוֹ מִצְוָה לָטַעַת עֵץ בְּאַדְמַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל”

“כְּשֶׁנִּבְנֶה בַּיִת אָז נִטַּע”

“מָתַי?”

יְהוֹנָדָב בּוֹכֶה

וְגַם אַתָּה

בָּעֵינַיִם שֶׁרָאוּ אֶת הַפִּנּוּי שֶׁל הַבַּיִת בְּיַמִּית

וְאֶת הַדַּחְפּוֹר שֶׁהָרַס אֶת הַבַּיִת הַמּוֹרִיק

לְחוֹף יַמָּהּ שֶׁל עַזָּה

רֵיחַ הַמֶּלַח בְּרוּחַ עַרְבִית

בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה

בְּנֻסַּח בֵּית אַבָּא

שֶׁנֶּעֱקַר מִבַּגְדָּד

וְכָאן הָאֲוִיר נֶעֱמַד

מְחַכֶּה

לַתְּנוּעָה

הַבָּאָה

 

 

 

 

 

 

 

השיר ראה אור בספר “עברייה”, הוצאת ספרי עיתון 77, 2016

 

 

כתום

Share

Yehee — Political Poetic Journal