לכל אדם יש סיפור. לכל עם יש סיפור. לכל משפחה, מגזר ועדה יש סיפור. גם לדתיים – לאומיים יש סיפור, ואני, אני פשוט לא חלק ממנו. אחת לחודש או חודשיים זה עולה לי, כשמתייגים אותי באיזה דיון או שולחים לי פוסט כלשהו שקשור לגירוש. לא שואלים אותי לפני, פשוט מניחים שיש לי משהו להגיד בנושא, אחרי הכל, אני בן לציונות הדתית. בכל פעם כזאת מחדש אני מוצא את עצמי מתנצל שאין לי מה לתרום לדיון. “הייתי אז בן שמונה”, אני אומר או כותב במבט נבוך, “וגם גרתי בנהריה, אז…”. אז. אין לדור שלי אתוס מכונן. בצל כל הדיונים על כן מגזר או לא מגזר, על מפלגה מגזרית האמנם ועל סוג התיון המועדף בשבתות אולפנה, העיקר קצת נשכח. המגזר הזה, שאתם אוהבים לדבר עליו, מבוסס על ברית דמים. ואני, בברית דמים הזאת, לא הייתי. לא עליתי לסבסטיה. לא גורשתי מימית. לא הפגנתי נגד אוסלו. לא למדתי במרכז בפיצול. לא שרתי על הגג בנווה דקלים ובכללי פשוט לא. לא עשיתי שום דבר “דתי-לאומי”. לא נכנסתי בברית דמים. בקבוצת וואטסאפ שאני חבר בה רצו לפני כמה חודשים לשנות את השם, וביקשו מכל המשתתפים להציע שמות, כשהמטרה הייתה שהשם החדש יהיה קשור לצעירים ולמגזר. בחצי חיוך הצעתי את השם “גם אני לא זוכר איפה הייתי כשרבין נרצח”, אבל השם הזה נפל מהר מאוד. למה? מסיבה פשוטה – רוב חברי הקבוצה זכרו היטב היכן הם היו כשרבין נרצח. גם כן צעירים… לרוב חברי הקבוצה היה אתוס משותף, אתוס שאני לא חלק ממנו. שאני לעולם לא אהיה. החוויות שציינתי, אולי למעט סבסטיה, הן שליליות, כואבות, לא סתם הגדרתי את הקשר הזה, את הסולידריות המגזרית הזאת, כברית דמים. הרבה מדם ליבו של המגזר נשפך שם, מדמעותיו, מתפילותיו. ההורים שלי, הדודים שלי, סבא וסבתא שלי, כולם חצבו שם את החלקים העמוקים ביותר בזהות שלהם, בזהות הקולקטיבית שלהם, אבל אני לא. וגם כל הדור שלי לא. נכון, גדלתי בבית דתי לאומי. ונכון, למדתי בישיבה תיכונית וישיבת הסדר. אבל זה לא מספיק. לא מתקרב להיות מספיק. יש מין אחווה טבעית של מוכי גורל, של אנשים שגורלם לא שפר עליהם, והמגזר הדתי לאומי הוא מוכה גורל. המגזר הדתי לאומי הוא מוכה פוסט טראומה. אנשים שגורשו מבתיהם, שראו את אמא שלהם נשלפת מפתח ביתה בזרועות שני חיילים כשהיא בוכה וצועקת, ראו בתי כנסת חרבים ונשרפים, קברים נפתחים וגופות מפונות הם אנשים עם צריבה בלב, עם צלקת בל תמחה. וזה ממש לא רק מי שהיה שם. זה כל מי שבאו לעזור, שיצאו להפגין, שהכירו מפונים, שאירחו מפונים. שבכו. שכאבו. שבאו בברית דמים. זה כל המגזר שלנו. כל מה שהיה המגזר שלנו. כי כרגע, כבר לא ברור מה או מי הכותרת הזאת מכילה. “תדע לך שגם אנחנו חשבנו ככה בזמנו”, אמרה לי בחיוך עייף משוררת בשנות השלושים לחייה שאני מעריך, “אבל אז הגיע הגירוש”. “ומה עם חטיפת שלושת הנערים?”, הקשה עליי חבר מהישיבה, “או גירוש עמונה?”. אולי אני טועה באמת, אולי זה רק עניין של זמן עד האירוע הגדול הבא, אולי אחד האירועים שחלפו לידי היה אירוע מכונן עבור רוב בני ובנות המגזר. אולי. ואולי, רק אולי, ככה נראית שגרה, ככה נראים חיים. אולי מירוץ החיים המטורף הזה מאירוע לאירוע תוך צבירת אתוסים מכוננים וסרטים כתומים זה היוצא דופן, והחיים הפשוטים, השקטים, הם פשוט לא מגזריים? אולי “איש לאוהליו ישראל” הוא פשוט השלב הטבעי שמגיע אחרי “ותשקוט הארץ ארבעים שנה”. ברית זה דבר מעולה, אבל האם אנחנו מוכנים לשלם את מחיר הדמים הנדרש? האם אנחנו רוצים בכך? המדינה כולה מתאחדת בימי מלחמה, ובכל זאת אנחנו מתפללים ומייחלים לשלום. אז כן, אני רוצה ברית, אבל אני מקווה ומייחל שזמנה של ברית הדמים עבר מן העולם, שבימיי לא יוקז דמו של המגזר, שיותר לא תראה הקשת בענן. איך הברית הזו תראה ועל מה היא תתבסס? בכנות, אני לא יודע. עדיין לא יודע. אבל המשימה שלי, ושל הדור שלי, היא למצוא ולכונן את הברית הזו. ברית שאולי תתחיל מהמגזר, אבל תתפשט ותתרחב ותכיל בתוכה את כל החברה הישראלית. ברית שתיבנה על בסיס חיים, ולא על בסיס פצע פתוח. הלוואי. “ובאו כולם בברית יחד” כאיש אחד בלב אחד, ואחרי זה, ורק אחרי כן, “נעשה ונשמע אמרו כאחד”.
סרגל נגישות
כללי
זום
גופנים
ניגודיות צבעים
קישורים
Yehee — Political Poetic Journal