שירה

חֲמִישִׁי לְעֵת בֵּין הָעַרְבַּיִם

א]

 

חֲמִישִׁי לְעֵת בֵּין הָעַרְבַּיִם

בְּעֵין כֶּרֶם הוֹד קְדוּמִים וַעֲקֵבוֹת נֶעֱלָמִים

צְרִיחִים נִשָּׂאִים אֶל מַעְלָה וּמִנְזָרִים לְתַיָּירִים

וְלִיבִּי יוֹצֵא אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת הַקָּטָן וְדַל הַמִּתְפַּלְּלִים

וְלוֹ אֵין פַּעֲמוֹנִים וְעַל רֹאשׁוֹ לֹא יִתְרוֹמְמוּ מִגְדָּלִים

אֲבָל הוּא, בְּיָפְיוֹ הַחֲרִישִׁי,  שַׁ עַ ר   הַ שָּׁ מַ יִ ם  וְהָרַחֲמִים

וְיֵשׁ בּוֹ סִדּוּר בָּלוּי (תְּפִלַּת כָּל פֶּה) וְחֻמָּשׁ וּתְהִלִּים

וּבְשַׁבָּת גַּם סְעוּדַת רַעֲוָא דְּרַעֲוִין

 

[ב]

 

וּדְמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל אָבִי מְרַחֶפֶת לְפָנַיי

חוֹזֵר מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ הַחֲסִידִי בְּשׁוּלֵי הָעִיר

עֲטוּר כֶּתֶר מַלְכוּת וְטַלִּית תְּכֵלֶת סְפוּגָה

יוֹשֵׁב בְּלֵיל שִׁשִּׁי מְכֻנָּס בְּדוּמִיָּתוֹ, בְּהֵיכָלוֹ

וְעַל שֻׁלְחָנוֹ סְפָרִים כְּמוֹ אוֹצָרוֹת נִפְתָּחִים

וּמֵעֲלֵיהֶם עוֹד סְפָרִים וָעוֹד כְּהָרִים וּגְבָעוֹת

מֵי הַשִּׁילוֹחַ! רְסִיסֵי לַיְלָה! עִירִין קַדִּישִׁין!

וְנִגּוּן וִיזְנִיצָאִי בּוֹעֵר כְּאָח בִּטְרַקְלִינוֹ הַסּוֹדִי

אוֹתִיּוֹת לוֹחֲשׁוֹת לוֹ סוֹד עוֹלָם וּפִלְאֵי תֵּבֵל

הַלֵּב הַשָּׁבוּר הוֹפֵךְ לְאָצִיל כְּשֶׁהַמַּלְכָּה מַגִּיעָה

 

[ג]

 

בְּכִילְיוֹן עֵינַיִים שֶׁעוֹדָן טְהוֹרוֹת אַשְׁקִיף מֵהַחַלּוֹן

עוֹד מְעַט תָּבוֹא אֲהוּבָתִי, עוֹד מְעַט תָּבוֹא לִמְעוֹנִי

כְּבָר אֲנִי חָשׁ עִקְבוֹתֶיהָ הָרַכּוֹת, שֹׁבֶל יָפְיָהּ בָּרוּחַ

וְאֵין עוֹד בְּלִבִּי מְהוּמָה וְאֵין עוֹד בְּלִבִּי מְאוּמָה

מִלְּבַד כִּסּוּפַי לַאֲהוּבָתִי, עַלְמָתִי שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדָּהּ

וְיָדַיי נִפְרָשׂוֹת בְּעֶרְגָּה כְּכֹוהֲנִים עַל הַדּוּכָן לְחַבְּקָהּ

לִכְרֹךְ נַפְשִׁי בְּנַפְשָׁהּ לֶאֱרֹג עַצְמִי בִּבְשָׂרָהּ

כִּי מָה עוֹד אֲבַקֵּשׁ מָה עוֹד אֶחְלֹום

בִּ י ק וֹ ד נִשְׁמָתִי בְּאַהֲבָתָהּ

מסה

בית המקדש השלישי

ידידיה גזבר

 

הבעיה הדחופה ביותר שבית המקדש השלישי מציב לפתחנו היא לאו דווקא המאבק הבין-לאומי הקונקרטי שההיסטוריה שלחה אותנו אליו, אלא הפער הבלתי נסגר בין חזון למימוש. בניין שלא נבנה מכיל בקלות את כל השאיפות והתשוקות שמשליכים אליו, וככזה יכול לשמש מומנט אינסופי לתהליך תיקון של קבוצה אנושית. בניגוד לכך, בניין שנבנה הוא צמצום. וכמו משיח שבא, הוא בסכנה גדולה להיות משיח שקר: לאן ממשיכים לשאוף אחרי הבנייה? מה משמעות הבניין, משהקמנו אותו סוף סוף?

הבעיה הזו היא בעיה פילוסופית המתרחשת בתודעה: היא יושבת על ההנחה שאיננו מסוגלים לראות מימוש שאינו צמצום ותיקון עולם שאינו פונה אל העתיד. בה בעת יש כאן בעיה ארכיטקטונית: כיצד יוצרים בניין שיש בו אנרגיות של אנטי-בניין. קריאה מוקפדת של פרוגרמת המקדש לאורך הדורות מעלה כי מאז ומעולם נדרש המקדש לשאלה הזו והעלה מתוכו אנרגיות של אנטי-מבנה: ככזה הוא עשוי להעלות פתרונות מרתקים לשאלה הפרקטית הארכיטקטונית. מתוך הפתרון המציאותי והחומרי נוכל גם להציע תודעה עתידית שתפתור את הבעיה הפילוסופית, וכך להציע מפגש חדש בין חזון למימוש.

במקרה של בניין בית המקדש יש לנו הופעה מרהיבה של ‘היעדרו’, של ה’אנטי-מבנה’: כיפת הסלע, המבנה שכל כולו מוקדש לשמירה על אבן היסוד של ההר, שכל כולו העדר. בהצעות העכשוויות של שוחרי המקדש אנו נתקלים בעיקר במחיקה שלו, מתוך התנגשות עם עולם האסלאם: דווקא מתוך הנוכחות המפוארת של ההעדר אסור לנו לוותר על נוכחותו, נוכחות שתזכיר תמיד את העבר ההיסטורי הקונקרטי של המקום, זה שקרה דווקא כך ולא אחרת.

בבניית מקדש הלוקח בחשבון את ההתרחשות ההיסטורית המקומית ולא מדמיין עתיד אלטרנטיבי מוחלט אנו זוכים למבט תמידי אל האנטי-מבנה, אל הרגע הספציפי והסתמי ממנו נבט המבנה. כך כל מבט אליו מכיל בתוכו את האפשרות האחרת, את “המערת פריצים היה הבית הזה?!”

מהפתרון הקונקרטי אנו חוזרים לבעיה הפילוסופית. בניגוד לסכמה המקובלת בה כל מימוש הורג את החזון, יש לנו כאן מימוש שמחזיר את העבר בצורה מעגלית ומזקק תיקון אינסופי. במקום תיקון עולם שמתרחש רק בעולמות מדומיינים אנו יכולים להרוויח עולם משיחי, בו האופק פונה גם אל העבר.

שירה

מחזור שירים לאחר מלחמה

 

 

הָיָה זֶה שׁוֹר אָדֹם

אֲנִי חוֹזֵר וְחוֹלֵם

שׁוֹר אָדֹם עִם שָׁלוֹשׁ שְׂעָרוֹת

שְׁחֹרוֹת

הוּא רָחַב עָלָיו?

יָדָיו מָלְאוּ דָּם שֶׁהִגְלִיד

הוּא רָחַב עָלָיו בְּשָׂדוֹת

שְׂרוּפִים

שָׂרָף וּשְׂרֵפָה לִוּוּהוּ

מֵעָל

וְנָפַל

וְזֶהוּ

 

 

 

 

הָאֵפוֹד הֶחְמִיץ מִזֵּעָה

וְהַיָּד רָעֲדָה

הָעַיִן כִּוְּנָה

הָיָה זֶה נֵס

הוּא פָּגַע

וְנִפְגַּע

נִפְגַּעְתִּי

עַד כָּאן

 

 

 

 

שֵׁשׁ וְאֵפוֹד וּבֹץ

וְתַחְמִיץ

הַבַּיִת בָּעַר

בְּאֵשׁ הַתָּמִיד

הָיָה זֶה קַיִץ נוֹרָא

שֶׁאַחֲרָיו

מַר בַּפֶּה

כְּתַחְתִּית הַשָּׁחֹר שֶׁנִּשְׁתָּה

 

 

 

 

מַסּוֹקִים חָלְפוּ מֵעַל חוֹף הַיָּם בְּתֵל-אָבִיב

בְּשַׁבָּת סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה

הַכֹּל הָיָה תָּמִים כְּזוֹנָה בָּלָה

אַף פַּעַם הַמִּלְחָמָה לֹא הָיְתָה 

קְרוֹבָה כָּל-כָּךְ

לְהַכְחָשָׁה

 

 

 

 

לֹא הִבְטַחְתִּי לָךְ גַּן עֵדֶן

אַף לֹא חֶלְקַת אֱלוֹהִים רְחָבָה

רַק הַכְּרוּבִים הַמְּלַהֲטִים

עַל הַדֶּרֶךְ הַתִּיכוֹנָה 

וּבְעֵרָה שֶׁתִּלְהַט בַּלָּאט בַּלָּאט

וְתִשָּׂא אֶת כֻּלָּם אֵלַיִךְ 

יְמַלֵּא הַהוּא אֶת שׁוֹקַיִךְ

 

 

 

 

שׁוּבִי שׁוּבִי שׁוּלַמִּית

וְאֹחֲזָה בְּשָׁדַיִךְ 

גַּן נָעוּל וְחָתוּם

שָׁלַח יָדוֹ נֶאֱחַז בִּבְלִי-מָה

כָּתַב וְקָרָא וּמוֹלֵל בַּמִּלָּה

 

 

 

 

צָרִיךְ לִקְרֹא שִׁירִים בִּסְפַר הַמִּדְבָּר

וּמִי שֶׁלֹּא יָבִין

יִלְחַךְ לֶעָפָר

יְכַסּוּהוּ קוֹצִים

 

 

 

 

הָיָה זֶה בְּעֶצֶם בַּיִת אֶחָד

הָיְתָה זוֹ אֱמֶת וּשְׂרָרָתָהּ

הִיא בָּאָה וְכָתְבָה

אֶת שֶׁהָיָה מֻכְרָח

מִזְּמַן הֻכְרַח

נֶחְנָק בַּיּוֹמְיוֹם

וּבְרַעַשׁ מִתְגַּבֵּר שֶׁל מִלְחָמָה

 

פרוזה

אדם צועד בשוך הלילה ממית את גופו ונשמתו ממריאה אל על

יחזקאל נפשי

ואז הגיחה מישל לחיי. ולא כתבתי מאומה מזה למעלה משנה כי הייתי מאושר. ואף על ילדים

נדברנו, לכשנדברנו. והייתה היא כנערה קטנה שליבה נשבר והייתי אוסף את רסיסיו. ועל עצמי

חשבתי כאותם ילדים בני-תמותה אשר אוזרים אומץ וצומחים בשנתם, אט-אט הופכים גברים.

ותינינו אהבים על כביר-עיזים, למול אח מבוערת, במושב “אליפלט”. ולחשתי באוזנה: התדעי

 

מישקל’ה… כי מקום זה קרוי על שמו של בן-דוד, גדול מלכי ישראל בעת העתיקה… אומנם לא

מן האהובים היה… אך אומנם… מישל יקרה… התדעי…?!

וחדלתי מהילוכיי בלילות. לתור כך את הרחובות השוממים עם פנקסי. ולא שאלתי את עצמי

למות עוד, כי מצאתי דבר-מה שיש בו מעבר לעינוגי הגוף והתאווה, דבר-מה שהוא מעל לזמן

ולאבדון. משהו מן האור, מן הזך והמתוק. ברם, אין היגיון. אין היגיון לדבר. קיים אך הכאב הזה,

המסתנן לאט, בדוק הלילה, בשעות הצוהריים המאוחרות. וזהו מהות האבדון כולו. כך: אדם מסב

בביתו, בשעת צוהריים, קורא, ולפתע ההכרה הזו, כי הוא לבדו בעולם. אלו אשר ליבם נשבר

הם יודעים להאזין. אדם מאזין לפעימות ליבו בחדר הסגור, ליבו שבור, ובכל זאת, אין הוא חדל

מלפעום. כיצד זה ייתכן כלל? כיצד דבר-מה בקיום הזה ייתכן כלל? כך, להרף-עין.

עולה עתה בדעתי דבר-מה אותו קראתי בעבר בהיותי בגלבוע על אודות משה. “ובבא משה

לפני יהוה לדבר איתו, יסיר את-המסווה עד-צאתו”. עניין המסווה העסיק את דעתי משך עת

ממושכת, ומשך את תשומת-לבי. עתה, כמדומני, יודע אני במה מדובר. הכול בבחינת מסווה.

בני-אנוש בונים בתים, נלחמים, יוצאים לעמל יומם, רוכשים לחם וקלמנטינות, אצים ממקום

אחד למשנהו, ולבסוף מתים.

איש אינו יודע מאומה. איש אינו יודע דבר. אף לא החכם באדם.

וכן, בחדרך השמם, בקומה הרביעית, טיפין-טיפין, אתה מחל להבין כי נואשת דרכו של האדם

על הארץ. כך אתה מבין, סמוך לעשור הרביעי לחייך, כי אין תשועה על האדמה.

 

 

 

 

 

מורשת