שירה

אל השורשים

שאול דה-מלאך

 

חמישה דברים שאין רשאים לומר בשעה שקמים מהשבעה

 

 

 

א. מלים שסבא היה אומר אם היו לו [1]

 

הַצַּעַר הַגָּדוֹל עַל כָּךְ שֶׁאֵינִי יָכוֹל לוֹמַר לְךָ (יָא אִבְּנִי)
אֶת שֶׁעַל לִבִּי
הוּא שֶׁלִּבִּי נִשְׁאָר שָׁם, בַּמִּזְרָח
וְעַל אַף הֱיוֹתִי כֻּלִּי מַעֲרָב
מַעֲרָבִי אַנְטִי עֲרָבִי
מְעֹרָב בִּבְלִיל דַּעַת רְווּיַת אֲנִי
שֻׁמָּן טְרַנְס יְשׁוּרוּן מַבְעִית
שֶׁלֹּא נוֹתֵן לִי מָנוֹחַ
מְדַבֵּר עִם קוֹלוֹת
צְבָעִים
רֵיחוֹת
זוֹעֵק אָ מָאַס בָּאֲכָּה
וַאֲנִי אֵין לִי כְּלוּם
צֵל אָפֹר שֶׁל סָאמָרָה יְרֻקָּה
שֶׁל קָאמֵר וְסַבָּא אָהוּב
שֶׁעָלָה עִם מִזְוָדָה בָּהּ מִלִּים
וְגִלָּה שֶׁהֶחֱלִיפוּ פֹּה אֶת הַמַּטְבֵּעַ
אָה, סְלִיחָה אֲדוֹנִי (תּוֹדָה בֶּאֱמֶת)
הַמַּטְבֵּעַ לָשׁוֹן יָצָא מִשִּׁמּוּשׁ (אַתְּ לֹא מִצְטַעֶרֶת)
פֹּה לֹא קוֹרְאִים לְזֶה
יָא עַיְנַי, יָא רוּחִי
וְסַבָּא שֶׁלֹּא יָדַע לָשִׁיר בְּעִבְרִית רָזָה
הִשְׁלִים וְהִשִּׁיל אֶת הִשְׁפִּיל הַמַּשְׁפִּיל
שֶׁל כֶּפֶל לָשׁוֹן גָּדוּשׁ
עָשִׁיר
לֹא מוּבָן
יָא אִבְּנִי רוּחַ מִן הוֹן / אָ כְּאַלְתּוֹלַאקְ
אָנָּא מִן אַאעַבְּרַה אַל נַאהְרִי

 

 

ב. אני / פרויקט היברידי בלי מפתחות

 

אֲנִי שׁוֹמֵעַ מוּסִיקָה קְלָאסִית
בְּאָזְנִיּוֹת בְּתוֹךְ סִפְרִיָּה
עִם חוֹקְרִים בִּירוּשָׁלַיִם
וְרוֹצֶה לִכְתֹּב בְּעִירָאקִית
אֲבָל עַל אַף שֶׁאֵינִי מֵבִין
מוּסִיקָה קְלָאסִית וְעִירָאקִית
שְׁתֵּיהֶן מִתְנַגְּנוֹת בִּי בְּאֹפֶן
שֶׁגּוֹרֵם לִי לְהֵחָנֵק
מִדְּמָעוֹת

 

 

ג. סבתא דיברה אחרת

 

מִלִּים שֶׁאוֹמֶרֶת לִי סָבְתָא מְנוּחָתָהּ עֵדֶן:
עַד שֶׁלֹּא תָּבִין שֶׁלֹּא אַתָּה כּוֹתֵב
מִישֶׁהוּ כּוֹתֵב אוֹתְךָ
תֵּן לוֹ חֹפֶשׁ לְהַקְלִיד (חֹפֶשׁ בְּכִי רַע)
אֶת מָה שֶׁהוּא הָיָה רוֹצֶה שֶׁאַתָּה תִּרְצֶה לִכְתֹּב
רַק כָּכָה אוֹהֲבִים בֶּאֱמֶת
מְסִירוּת נֶפֶשׁ עַד כְּלוֹת כָּל הַכּוֹחוֹת
וִתּוּר מִדַּעַת עַל עַצְמְךָ כְּמִי שֶׁבָּנוּי
עַל יְדֵי מֶרְכָּז שֶׁל הַכָּרָה מוּדַעַת
כְּתִיבָה מְפֻזֶּרֶת עַל פְּנֵי דּוֹרוֹת שָׁנִים וְסוּגוֹת
כְּתוֹב בְּנִי, כְּתוֹב
כְּתוֹב לְמַעַן יֵדְעוּ הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים
כְּתוֹב לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת אֲשֶׁר שָׁכַחְתָּ
כְּתוֹב כִּי לֹא הָיָה בִּי כּוֹחַ לִתֵּן לָךְ
כְּתוֹב כִּי אָבִי צִוַּנִי עַל כָּךְ
כְּתוֹב כִּי חָבוּי בָּהּ בַּכְּתִיבָה
מוֹרִיד שְׁאוֹל וְחַי בָּהּ
וַאֲנִי חָיִיתִי בָּהּ כָּל הַזְּמַן
שְׁנוֹתֶיהָ נִתְּנוּ לִי עַל אַף שֶׁלֹּא רָצִיתִי
חָיִיתִי עַל זְמַן שָׁאוּל
כָּכָה זֶה – מִן חַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים שֶׁכָּאֵלֶּה
תּוֹדַעַת אֲנִי מֻרְחֶבֶת שֶׁזּוֹרֶמֶת
בִּרְחוֹבוֹת הַנָּהָר
נִפְנוּף שָׁלוֹם יַלְדָּה פְּתַיָּה
אֶת חִיּוּכִי נָשְׂאָה הָרוּחַ
שֶׁמַּמְשִׁיכָה לְסַפֵּר
כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר

 

 

ד. השיר על לינה משותפת בקיבוץ רביבים

 

סַבָּא יוֹאֵל יָכוֹל הָיָה לְהִקָּרֵא יְהוֹאֵל
בָּעוֹלָם בּוֹ מַלְאָכִים הָיוּ מְדַבְּרִים
עִם בְּנֵי אָדָם
אֲבָל סַבָּא נוֹלַד בְּאִיטַלְיָה
וּמוּסוֹלִינִי עָלָה לַשִּׁלְטוֹן
וְהָיָה הַרְבֵּה יוֹתֵר דָּחוּף לַעֲלוֹת לָאָרֶץ
מִלְּיַצֵר סִינְתֵּזָה בֵּין רֵנֵסַנְס לִזְרִיחָה
וַיְהִי הַיּוֹם
וַיַּעַל אֶל צִיּוֹ אֵנְצּוֹ
וַיִּשְׁאַל – צִיּוֹנוּת יֵשׁ כָּאן, הַקְרָבָה, מְסִירוּת נֶפֶשׁ, אִידֵאוֹלוֹגְיָה
אֲבָל הַאִם יֵשׁ כָּאן גַּם יַהֲדוּת?
אֲבָל צִיּוֹ אֵנְצּוֹ צָנַח מִמָּרוֹם
מַלְאָךְ שֶׁנִּלְכַּד עַל יְדֵי הַקְּלִפּוֹת
וְעֻנָּה וְעָנָה:
דֶּה אַנְגֵ’לִיס – הַמַּלְאָךְ יְהוֹאֶל
לֵךְ תַּמְתִּיק אֶת הַמַּיִם.

 

כָּל זֶה בִּיקוּם מַקְבִּיל
בְּפֹעַל כָּל זֶה לֹא קָרָה
רַק סָבְתָא פָּאוּלָה חָלְמָה
וְלֹא רָצְתָה לְהַגִּיד.
מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל סַבָּא,
שָׁתְקָה.
כָּךְ לִמְּדוּ אוֹתָהּ בְּאִיטַלְיָה
– לֹא לְהִתְלוֹנֵן,
מִשְׁפָּחָה לִפְנֵי הַכֹּל.
וַתֵּלֶךְ אַחֲרָיו בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה
וַתָלֶן בַּלַּיְלָה הַהוּא.

 

 

ה. עוד שיר על לינה משותפת בקיבוץ רביבים

 

לִינִי פֹּה הַלַּיְלָה,
כָּךְ אָמַר סַבָּא גִּדְעוֹן
עֵת קָבְרוּ לְיָדוֹ אֶת טְבוּחֵי בְּאֵרִי
לִינוּ פֹּה הַלַּיְלָה בְּאַדְמַת הַנֶּגֶב בָּהּ נִקְבַּרְתִּי אֲנִי
אֵינִי יוֹדֵעַ עִבְרִית
נֻקְשׁוּת שֶׁהָיְתָה בִּי
מְנַקֵּשׁ אֶת אַדְמַת רָמַת נֶגֶב
הִתְקוֹשְׁשׁוּ וְקֹשּׁוּ
נוֹק נוֹקֵשׁ עַל דַּלְתֵי מְרוֹם
פֶּן יָקוּשׁ
כָּל זֶה כְּבָר נֶאֱמַר בְּעִבְרִית
וַהֲרֵי אֲנִי אֵינֶנִּי מֵבִין עִבְרִית
מִקְרָאִית שֶׁזּוֹעֶקֶת וְנוֹקֶשֶׁת
וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל
גַּם זֹאת אֵינִי מֵבִין
אֵיךְ בֹּקֶר
אֵיךְ טוֹב
אֵיךְ יִגְאָל
טוֹב יִגְאָל, לִינוּ פֹּה הַלַּיְלָה
בָּאֵי בַּמַּחְתֶּרֶת, יְדִידַי
כָּל שֶׁנּוֹתַר לָנוּ מְשֻׁתָּף הוּא
טְבוּחִים יְהוּדִים
שׁוּב
בְּאַדְמַת רְבִיבִים, קְבוּרָה זְמַנִּית
עַד נָשׁוּב עֲדֵי בְּאֵרִי
שֶׁסְּתָמוּם פְּלִשְׁתִּים

מֵרֹעַ כֹּה גָּדוֹל צָרִיךְ לְהִסְתַּלֵּק –
conviensi dipartir da tanto male
עַד שֶׁתִּגָּמֵר עֲבוֹדַת הַתַּרְגּוּם
וַיַּפֵּל אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה
לִינוּ פֹּה הַלַּיְלָה
לִינָה מְשֻׁתֶּפֶת אִתִּי,
נַוָּדִים כְּלָלִיִּים
בְּלִי בַּיִת פְּרָטִי
עַד שֶׁנֵּדַע לְתַרְגֵּם
אֶת כָּל שֶׁאָבַד לָנוּ בְּגִלְגּוּל מְחִלּוֹת
כֹּה אָמַר סַבָּא גִּדְעוֹן
בְּאִיטַלְקִית מְהֻקְצַעַת:
חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל
מוֹלֶדֶת הַמָּוֶת יָפָה הִיא
הִנֵּה – וְגֹאֲלֵךְ חַי אֲנִי – חַי!
כֹּה עָנוּנוּ אַחֵינוּ (בארמית)
וַיִּהְיוּ כֻּלָּם זֹהַר

 

 

 

סיוון התשפ”ד

 

 

 

 

[1] על אף שאיני מבין ערבית, את השיר תרגמתי וכתבתי מעיראקית מדוברת. הנוסח שנכתב אצלי כלל כמה ביטויים שלא ניתן היה לתרגם, והושמטו בשל כך. עם הקוראים הסליחה.

פרוזה

אלגריבה  كنيس الغريبة

יפעת גלבר

 

הסיפור נכתב על רקע מאורעות השביעי באוקטובר, ובהשראת מיתוס “אלגריבה” של יהודי ג’רבה. הדמויות והעלילה בדויות וכל קשר בינן לבין המציאות מקרי בהחלט.

 

 

אתמול בזמן שעשו בעיר את העצרת לחטופים ולנעדרים אני הלכתי יחד עם מקסים בעלי לשמוע את הרב מזוז בבית כנסת החדש שהעירייה סידרה בִּמקוֹם ההוא שנשרף. הרב הסביר לנו שאלוהים נותן עונשים ומביא מחבלים כי לא התנהגנו בכבוד אחד לשני ושצריך ללמוד ממה שקרה לתלמידים של רבי עקיבא המיסכנים שמתו במגפה. בשנה שעברה נסע הנכד שלי שמואל לבית כנסת אלגריבה בג’רבה לחגוג את הזיארה שזה היום שהפסיקו למות וגם היום שנפטר רבי שמעון בר יוחאי זיכרו יגן עלינו. שלחתי עם שמואל ביצה קשה שיהיה לו סגולה שיתחתן כפרה עליו, אבל כשחזר  סיפר לנו איך אחד מחבל יימח שמו הרג שני חוגגים וברח. בני דודים היו הנרצחים, מסכינה הסבתא שלהם כבר לא תראה מהם נינים. אבל אני על אסתר רציתי לספר לכם, שלא היו לה ילדים ולא נכדים כי הייתה צדקת נסתרת, ועל איך שהלכה לספר תורה למות עליו מהמחבלים כמו כלה עם החתן.

 

אסתר ואני גדלנו שתינו ביחד בג’רבה, אבא שלי היה הרב של הקהילה, גם היה שוחט וגם לימד את הילדים לקרוא ולכתוב ופרשת שבוע, כל מה שצריך. ואסתר, אבא שלה היה צורף כסף וזהב ומכין תכשיטים, אבל מה – כולם היו מספרים עליו שבזמן שהיה מכין תכשיטים היה אומר בשקט תפילות שלמד מהסבא שלו ומילים קדושות מספר הזוהר וככה מתקן עיטורים לכלה העליונה שהיא השכינה העצובה של אלוהים.

 

יום אחד באו שני האבות הביתה באמצע היום ואמרו לאימהות ולילדים שיאללה עולים לארץ ישראל. אבא שלי אמר שזו מצווה ליישב את הארץ, אבא של אסתר אמר לה שצריך לייחד שם יוד הא בוו הא, וכשהוא אמר את זה – הסתכל באסתר והיא הורידה את העיניים כאילו הבינה מה שאמר לה. אני כל החיים חשבתי שהאבא של אסתר מלמד אותה בשקט את כל מה שהוא יודע, חכמת הנסתר יעני, אבל שתקתי למה אם ידעו אצלנו שיש ילדה שיודעת סודות ששמורים רק לצדיקים, מי ירצה להתחתן איתה מסכינה.

 

ככה באנו לישראל שתי המשפחות, ומייד הממשלה שמה אותנו בשדרות איפה שכל הצפון אפריקאים. אבא שלי הקים לנו בית כנסת וקרא לו תורת כהנים, ובקיר של הבית כנסת שם אבן שהביא מאלגריבה שמספרים על האבן שהיא בכלל מבית המקדש הראשון שנשרף בירושלים. אותנו הילדים שלחו לבית ספר, אפילו את הילדות, וככה אני למדתי לקרוא ולכתוב אבל כשגדלתי החלטתי לעבוד כמבשלת בישיבה של האשכנזים, כל יום הכנתי להם קוסקוס וקציצות ומה לא, שיהיה להם טוב בבטן יוכלו ללמוד תורה. התחתנתי ובאו ילדים ונכדים ונינים הכל בסדר תודה לאל.

 

אבל אסתר היא הייתה חוזרת מהבית ספר ומייד יושבת עם האבא שלה הצורף ללמוד דברים שאסור אפילו לומר אותם השם ירחם. שהייתה בת שמונה עשרה חיתנו אותה עם ג’קו הבן של חדד, פחות משנה אחרי זה הלך במבצע של הצבא ולא חזר. אחר כך התחתנה עם דוד והוא מסכין הייתה לו מחלה הלך אחרי שנתיים. אחר כך כבר לא חיתנו אותה, ואבא שלי שהיה הרב של הקהילה סידר לה עבודה קטנה בחנות תפירה, ושכל יום יבואו לבקר אצלה בחורות מהאולפנה הדתית שלא תהיה לבד. חלק מהבחורות היו באות יפה מנומסות והולכות, אבל חלק התחילו לדבר איתה בדברים של סודות. היו שאלות והיא הייתה עונה מה שלמדה מאבא שלה עליו השלום, עד שנהיה אצלה בבית מין חוג כזה. היו באות אצלה פעמיים שלש בשבוע לשמוע שיעור ואחר כך היו עושות שרות לאומי ותכף הולכות לאוניברסיטה ללמוד קבלה וזוהר ומחשבת ישראל ומה לא. איזה שמועות לא היו עליהן. סיפרו שהיו קמות בלילה לומר את תיקון רחל ותיקון לאה ולשיר את הפיוטים שכתב הרב פתיה זכר צדיק לברכה נגד הנאצים יימח שמם. וסיפרו שהיו פותחות בספרים הקדושים ורואות מה יהיה עם עם ישראל עד ימות המשיח. היו באות לבית כנסת לכל התפילות בשבת, יושבות מאחורי המחיצה צפופות סביב אסתר ומתפללות מתוך הסידור ומתוך דפים מודפסים ואומרות סודות אללה ירחמו. כשאסתר התחילה לסבול מהברכיים שלה ולא לבוא לבית כנסת, היו ממשיכות לבוא בלעדיה.

 

יום אחד, זה היה לפני כמה שנים, באה אל הרב מזוז אחת מהבנות של אסתר, ככה היינו קוראים להן. היא כבר הייתה דוקטור במחשבת ישראל והיו לה שלש בנות משלה. והאישה הזו שקוראים אותה מלכה אמרה לרב מזוז שעוד מעט חג שמחת תורה ושהיא רוצה שהבנות שלה ירקדו עם הספר תורה. הרב אמר שאין מקור שאוסר על כך אבל מאחר והדבר חדש הוא רוצה להתייעץ עם המתפללים הקבועים ושיחזיר לה תשובה. יא וולדי איזה מהומה הייתה שם מהבקשה שלה, אנשים אמרו שהם מעדיפים להישרף במנורה של רבי שמעון בר יוחאי רק ששום אישה לא תיגע בספר תורה הקדוש.  מלכה לא התווכחה אבל הבטיחה שבשנה הבאה תנסה שוב. וככה היה, כל שנה מחדש הייתה באה מלכה ואחריה היו באות בנות נוספות של אסתר, והן היו מבקשות מהרב שיתיר להן לרקוד עם הספר תורה, והרב היה עונה שאי אפשר מחמת כבוד הציבור. ומשנה לשנה, כך סיפרו הנשים, היה קשה לו יותר לענות את זה והשנה, סיפרו, היו לו ממש דמעות בעיניים כשסירב.

 

ובכל זאת הגיע חג שמחת תורה, וכמו כל שנה באתי לבית כנסת בשעה שבע בבוקר והבאתי איתי סוכריות אניס שהכנתי לחלק לילדים הקטנים, וכמו כל שנה הבנות של אסתר כבר היו שם. אולי קמו בחצות להתפלל אל השכינה. אבל מה שהיה שונה זה שאסתר בעצמה ישבה על הספסל, לבושה בשמלה לבנה כאילו כיפור היום. הרבה שנים לא ראיתי את אסתר בבית כנסת, זיקנה קפצה עליה בגיל צעיר, אולי כי לא היו לה נכדים ונינים שיחליקו את הקמטים על הלחיים. כשראתה אותי אסתר קראה לי לבוא להתקרב אליה, ואז אמרה בקול חלש: “פורטונה, הדינים פרושים עלינו, נגזרה הגזירה הרעה”. אני ממש נבהלתי, אולי אסתר יצאה מדעתה אללה יוסטור, אבל אסתר נגעה ביד שלי ואמרה: “לא לדאוג פורטונה, אני אשמור על הרעיה, אני אחזק אותה בשירים ובעדיים, שלא תאבד”.

 

ובדיוק אז התחיל החזן בברכות השחר ואסתר הסתגרה מאחורי הסידור שלה וגם אני חזרתי למקומי בלי להבין מה אמרה לי. אבל בשעה שמונה ועשר דקות כשפתח הגבאי את ארון הקודש כדי להוציא את הספר תורה שירקדו איתו הגברים, פתאום קמה אסתר על הרגלים ופתחה את וילון המחיצה ונכנסה לעזרת גברים ותפסה את הספר תורה בכוח, וכולם מרוב ש0יו בהלם לא ידעו מה לומר. ואז שמעון שהוא אחד מהמתפללים הוותיקים צעק “יא אסתר מה את עושה, בשם אבא שלך הצורף הקדוש – תניחי את הספר תורה” אבל אסתר רק חיבקה אותו חזק יותר והתחילה לשיר בקול צרוד את הפיוט של שמחת תורה “יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים, בַּת קְרָאתִיהָ חֶפְצִי־בָהּ. רַעְיָה עֵינֶיהָ כְיוֹנִים, יְפוֹצְצוּן אֵשׁ לֶהָבָה”, היא שרה ועם הרגליים עשתה על הרצפה את הקצב וכל הבנות שלה שהיו המומות גם הן הצטרפו לאט לאט לשירה והיכו על הספסלים את הקצב העגול, האלים של השיר, ואיך שהגיעו לבית האחרון ושרו “אֶל־חִכֵּךְ שׁוֹפָר תְּנִי־נָא, וּבְקוֹל גָּדוֹל חִישׁ הָרִיעִי” התחילו אזעקות פתאום ולבית כנסת פרצו ארבעה אנשים עם כאפיות וסרטים ורובים, וצעקו בערבית אללה הוא אכבר, וכולנו התחלנו לצעוק גם כן ולברוח מכל הדלתות של הבית כנסת ורק אסתר נשארה בפנים ושרה את הסוף של השיר “פִּצְחִי בְּשִׁירָה וּרְנָנָה, נֶפֶשׁ נַעֲנָה הַשְׁבִּיעִי. עֲדִי נָא עֶדְיֵךְ עֲדִינָה, וְחִזְקִי חוֹלַת אַהֲבָה” ובזמן שכל המחבלים הסתכלו עליה המומים אנחנו כולנו הצלחנו לברוח, ואז מישהו צעק – “רימון!” וכל המחבלים ברחו גם הם, את הפיצוץ שנשמע היה אפשר לשמוע עד ג’רבה. בית הכנסת עלה כולו באש.

 

אבל כשבאו החיילים וכיבו את האש ופינו את ההריסות הם נדהמו למצוא במרכז בית הכנסת איפה שפעם הייתה הבימה את הגופה של אסתר, שלמה ולא שרופה, ובידיים שלה שלם גם הוא – ספר התורה. וכל הנשים התחילו להכות על החזה ולילל – אלגריבה, אלגריבה קדושה, ומלכה והבנות של אסתר נעמדו סביבה והתחילו לומר עליה קדיש,  מלכה אמרה בקול וכל הבנות חוזרות אחריה ביללות ובעצב כזה שאם היה בית מקדש קיים בירושלים היה שוב נחרב מרוב צער.  יְהֵא שְׁלָמָה רבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָֹבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָה וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה, וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. עוֹשֶֹה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶֹה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.

 

 

 

 

שירה

אלף לילה ולילה

חנה קרמר

מִדְבָּר מִדְבָּר דּוּבַּאי מִדְבָּר

אַבּוּ דַּאבִּי מִדְבַּר

שֶׁאַרְגָּ’הּ מִדְבָּר מִדְבָּר

לֹא חוֹלוֹת צְהֻבִּים חוּמִים

מִדְבָּר שֶׁל חוֹלוֹת אֲדֻמִּים

חוֹלוֹת שְׂמֵחִים

זֶה הַדָּם שֶׁנִּשְׁפַּךְ מֵהַחַמָּה אֶל אֲדָמָה

הוֹפֵךְ אֶת הַמִּדְבָּר מַכְנִיס אוֹרְחִים

 

 

הַמִּגְדָּל הַגָּבֹהַּ בְּעוֹלָם כֶּסֶף הָרַב בָּעוֹלָם

הַיַּהֲלוֹמִים הַזָּהָב הַדֶּקֶל הַמְּלָאכוּתִי

הַמִּסְגֶּרֶת הַפְּרָחִים הַכֹּל בְּגָדוֹל הַכֹּל יָכוֹל

כָּכָה אֲנִי אוֹהֶבֶת בְּנֵי מִעוּטִים

דְּשֵׁנִים לְבוּשֵׁי לְבֵנִים וְעָקָל מְרֻכְּכֵי מַבָּטִים

בליז בליז מִכָּל הַלֵּב וּכְתֹבֶת בְּעַרְבִית בַּדָּרֶךְ לְחוֹף בורג’ אֶל עֲרָב

“הַהֲנָאָה אֵינָהּ רַק בִּפְנֵי הַדְּבָרִים אֶלָּא אִם הוֹלְכִים בְּתוֹכָהּ”

וְהֵם הוֹלְכִים

 

 

בָּא לִי באלי אֶל הַכְּפָר הַגְּלוֹבָּלִי בְּדוּבַּאי

מָקוֹם לְכָל מְדִינָה יֵשׁ מוֹפַע פַּעֲלוּלִים אַתְּ לֹא מְבִינָה

מָרוֹקוֹ תֵּימָן מִצְרָיִם כווית קוֹרֵיאָה יַפָּן

לְכָל מְדִינָה יֵשׁ בִּיתָן

וְרַק יִשְׂרָאֵל פָלַסְטִין

אַתָּה לֹא מֵבִין

וְהֶסְכֵּמֵי אַבְרָהָם? וְיִצְחָק וְיַעֲקֹב וְיוּבָל?

לָמָּה תָּמִיד פָלַסְטִין זֶה קַל? חֲבָל

ואֲנַחְנוּ גְּלוֹבָּלִים רוֹצִים לִהְיוֹת

אֲבָל יִשְׂרָאֵל זֶה רַק בְּעָיוֹת

 

 

אֲנִי לוֹבֶשֶׁת אֶת הַגָּלַבִּיָּה הַוְּרֻדָּה וְאֶת מַחְרֹזֶת הַזָּהָב עַל הַמֵּצַח

אֲנִי בַּמִּדְבָּר

אֲנִי הַגָּר

הַחוֹלוֹת רַכִּים רַכִּים

אֲנִי כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת שׁוֹקַעַת מֶרְחַקִּים

(תֵּתַע תֵּתַע תֵּתַע תֵּתַע טַאטֶע)

כָּאן אֲנִי שׁוֹכַחַת אֶת גִּלּוּלֵי בֵּיתִי

כָּאן בָּנַי וּבְנֵי בָּנַי הוֹלְכִים אִתִּי

וְהַחֵמֶת מְלֵאָה כָּל טוּב

וְהַבֵּן הַסּוֹרֵר אָהוּב

אֲנִי וְרֻדָּה הַחוֹלוֹת אֲדֻמִּים

וּמֵעַי לֹא הוֹמִים. נִרְגְּעוּ

בְּמִדְבָּר שֶׁאַרְגָּ’הּ הַגִּ’יפִּים דּוֹהֲרִים

כְּמוֹ חוֹצִים כְּרָכִים וּטְרַקְלִינִים מְפֹאָרִים

הַדְּיוּנוֹת בִּמְלֵאוּת נוֹהֲרוֹת

בִּמְנוּחָתָן סוֹעֲרוֹת

גָּלַבִּיּוֹת לְבָנוֹת בְּנֵי דּוֹדִים

פְּצָעִים מַגְלִידִים

לֹא עוֹד שַׂק דָּג מָלוּחַ וְנוֹדוֹת נְפוּחִים

חֲלֵב נְאָקָה תָּמָר, סֻכָּר, יְלָדִים שְׂמֵחִים.

שירה

אהלים

רחלי אברהם איתן

הַדּוֹר הַנֶּאֱלָם זֶה מִכְּבָר
חֶבֶל אַרִיאַדְנֶה קָשַׁר בְּמוֹלֶדֶת־
הַבְטָחָה לַצֶּאֱצָאִים
עַל כְּתֵפָם הָאָרֶץ בְּטוּחָה
לְדוֹרוֹת
נַחֲלָה כָּאן
לֹא בְּאֶרֶץ
אֶפְשָׁרֻיּוֹת.

נִמְלְאָה הָאָרֶץ מַעְבָּרוֹת,
מַחְבְּרוֹת מְחָאָה,
כְּאֵב כֶּפֶל שָׁרָשִׁים מִדּוֹר לְדוֹר
מַה טֹבוּ שִׁירֵיכֶם בְּנֵי יַעֲקֹב בְּשׁוּלֵי הָרוּחַ
מַה טֹבוּ אֹהָלֵיכֶם בְּשׁוּלֵי רְחוֹב
יוֹרְדֵי גַּגּוֹת צְפוּפִים
יוֹרְשֵׁי פְּעָרִים וּמַחְסוֹר וְשִׁירֵי חָזוֹן
פּוֹשְׁטֵי חָגוֹר יִדּוֹדוּן
אָפְקָם הֶעֱלָה אֹבֶךְ
מִי יִבְנֶה נְוַת-בַּיִת לְלוֹחֲמֵי לֶחֶם
בַּכִּכָּר, בְּמוֹדִיעִין, בַּגָּלִיל וּבַנֶּגֶב
רֶגֶב אַחַר רֶגֶב
בְּאֶרֶץ זְרוּעַת חַכְמֵי מַדַּע וָרוּחַ
וָעֳנִי מִשְׁכְּנוֹת
וּבְרִית הַבְטָחוֹת טְרוֹם בְּחִירוֹת
יִרְעֲפוּ לְמַעֲנָם נְאוֹת מִדְבָּר וָנֶגֶב
לִקְרֹם חֲזוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן בְּלוּלָאוֹת מַעֲשֶׂה
אַחֲרֵי אַרְבָּעִים שָׁנָה
הִגִּיעָה עֵת.

שירה

בערוב היום השמיני

אריאל דוד

 

בַּעֲרֹב הַיּוֹם הַשְּׁמִינִי

הַתְּפִלּוֹת נִהְיוּ לְשׁוּרוֹת קוֹד

בֵּין הַמַּאֲמִינִים

הַיָּרֵחַ תֻּכְנַת מֵחָדָשׁ

לְטַפֵּחַ תִּקְווֹת מֵהַסּוּג הַדָּתִי

הָאוֹר הַגָּנוּז נִנְעַל בְּמַרְתְּפֵי הַמֶּמְשָׁלָה

וּבַרְדָּס שֶׁל עֲלָטָה נִמְתַּח מִסָּבִיב לְמַצְלֵמַת הָאֱלוֹהִים הַגְּדוֹלָה

 

עַל הַקַּרְקַע, הִתְחַלְנוּ לְחַבֵּר אֶת הַנְּקֻדּוֹת:

 

אָלֶף – כֻּלָּנוּ מִסְתַּכְּלִים לַמֶּרְכָּז, כָּל הַזְּמַן.

בֵּית – הָאָדָם הַסָּבִיר זָקוּק לִמְחִיאַת כַּפַּיִם, קְפִיצַת הַדֶּרֶךְ,

מֻשָּׂא שֶׁל תְּפִלָּה, אַךְ הוּא אֵינוֹ מִשְׁתּוֹקֵק בְּאֹפֶן פָּעִיל.

גִּימֶל – יִצְחָק סִפֵּר לְיִשְׁמָעֵאל עַל הַנַּכְּבָּה בַּעֲרֹב יָמָיו.

הָאַחֲרוֹן הָיָה מְאֻכְזָב אַךְ לֹא כְּפִי הַמְּצֻפֶּה.

דָּלֶת – עַל פִּי כָּל הַתַּחֲזִיּוֹת הַמְּעֻדְכָּנוֹת, 

הַמָּשִׁיחַ עֲדַיִן מִתְעַתֵּד לִגְאֹל אֶת הַיְּהוּדִים,

לַמְרוֹת שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַל חֲטִיפַת יַלְדֵי תֵּימָן וּמְכִירָתָם.

 

הֶחָצֵר הָמְתָה. מִלִּים לֻבְּנוּ. נִיחוֹחוֹת הַחֲשִׁישׁ 

תָּפְסוּ עֲמָדוֹת קִדְמִיּוֹת. מִישֶׁהוּ הֵחֵל לְעַבֵּד

אֶת כָּל הַנְּתוּנִים בְּקוֹל. עֵינִיּוֹת הָאֱלוֹהִים נִפְעֲרוּ 

עָלֵינוּ לִרְוָחָה. 

מסה

מקדש מעט

אביתר כהן

זה היה שמו של בית הכנסת שלנו בנווה דקלים. בית כנסת מרוקאי. כן, בנווה דקלים היה בית תפילה למרוקאים. גדול ומואר ויפה.
ככל שעוברות השנים מאז הגירוש כמעט ואיני מתעסק בזיכרון של מה שהיה שם, במקום שבין הים לגבעות החול.
בתחילה הייתי אובססיבי לזיכרון: אספתי חוברות, מאמרים, עיתונים, מדבקות וכל דבר שיזכיר לי משהו משם. לא רציתי לתת לעוצמה הזו לדעוך.
בתקופה הראשונה שלאחר העקירה פקד אותי חלום מוזר. מוצא הייתי עצמי שוב בנווה דקלים, ומחפש נואשות מצלמה. ממש ככה, מצלמה. פעמים הייתה אחת כזו בידי והייתי ממהר לכיוון הבית שבקצה הישוב, תוהה לעצמי איך ייתכן שעדיין מותרת הכניסה, ואיך זה שהבתים עדיין עומדים על תילם.
כשכבר הגעתי למושא חלומותיי הייתי מתחיל לצלם בדביקות, מנסה לתפוס כל זווית שתישאר למזכרת. אבל תעתועיו של שר השינה היו בי, ומגלה הייתי שהוחמצה לה השעה וכבר מצוי אני במושב של סבא או בפנימיית הישיבה.
חלום היה ואולי לא כל כך רחוק מהמציאות. אך ככל שעובר הזמן הכאב האישי הופך ללאומי ופחות ופחות עסקתי בכאב האישי. אבל את בית הכנסת שלנו לא שכחתי.
לא שכחתי את הסדר המיוחד שהונהג בו, שימת הלב לכל אדם והרצון הכן והפשוט להיטיב, פשוט להיטיב. קהילה חמה שהורכבה מעמלי יום שפשוט אהבו את התורה, את מי שנתן אותה ואת העם שבשבילו ניתנה.
לא שכחתי את חברנו הקבלן, שבבוקר היה בונה ברחבי הגוש ומנהל את פועליו במרץ, ובשעות הערב היה יושב במיטב בגדיו המגוהצים ודורש בהלכות החג המתקרב.
את הגבאי שהרגע חזר מעוד עבודת תחזוקה, אבל בזמן שנשאר היה יושב לתקן סידורים שנפגמו.
את המורה למתמטיקה הקפדן שבימות החול היה מלמד בהקבצה הגבוהה, ובשבתות מפליא קולו בקריאת התורה בניגון.
את הד”ר גבה הקומה שדורש היה מעל בימת בית הכנסת, אבל מעולם לא ויתר על נטילת ידים לכוהנים. תמיד היה סונט בלויים הצעירים שעצלותם לא תתקבל, בבית המקדש יש לחשוש שמא יישלחו למחלקת השוערים.
אלה ועוד רבים אהובים ויקרים, הרכיבו את הקהילה האהובה שלנו. תמיד השתדלו לדאוג שאף אדם לא ירגיש לבד, תמיד הגישו עזרה בחיוך.
זה היה בית הכנסת שלנו.
זוהי נווה דקלים שלי.
אלו הם האנשים שחקוקים על ליבי ושהשפיעו רבות על מי שאני היום.
אזכור ולא אשכח.

שירה

כתום

אלחי סלומון

 

1

 

לוּלְיָנִים אָנוּ,
הָאָרֶץ לָנוּ קִרְקָס.
עוֹלִים בַּגֶּבַע
יוֹרְדִים בַּגֶּבַע
סֵפֶר תּוֹרָה לָנוּ, פַּעֲמוֹנִים וְנִצְנוּצִים
יֵשׁ לָנוּ צְבָעִים מְיֻחָדִים בַּחֻלְצוֹת
כְּתֻמִּים
אֲנַחְנוּ נְעָרוֹת רַכּוֹת
וְאַחַר כָּךְ
תִּינוֹקוֹת קוֹפְצוֹת מֵאִתָּנוּ בַּמִּנְשָׂאוֹת
נְעָרֵינוּ וּגְבָרֵינוּ
רוֹצְצִים וּמְיַחֲלִים
בֵּין טְרָשִׁים וְתַרְשִׁישִׁים
סְלָעֵינוּ עַל רָאשֵׁינוּ

 

 

2

 

מִיְּהוּדָה, מִיהוּדָה וּמִשּׁוֹמְרוֹן,
פַּנּוּ דֶּרֶךְ לָנוּ,
זוֹרְקִים עָלֵינוּ אַלּוֹת וְאֶמְצָעִים
לְפִזּוּר הַפְגָּנוֹת
יֵשׁ לָנוּ מַצְלֵמוֹת וּמְכוֹנִיּוֹת עִם מַכְשִׁירֵי קֶשֶׁר
הָאַנְטֵנוֹת שֶׁלָּנוּ מְסֻדָּרוֹת
עִם סְרָטִים
כְּתֻמִּים
וְיֵשׁ לָנוּ מַפּוֹת
אָנוּ
הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ
בֹּאֲכָה אֶל הַגָּדֵר
אֶל הַהֲרִיסוֹת הַמְּחֻנְטְרָשׁוֹת
שֶׁל הַבָּתִּים שֶׁלָּנוּ שֶׁל גִּדְמֵי בֵּטוֹן וְאָלוּמִינְיוּם
כְּתָמִים אֲפֹרִים
בַּשֶּׁמֶשׁ הַמְּפֻיַּחַת שֶׁל עַזָּה

 

 

3

 

יֵאוּשׁ הָיָה לָקוּם שָׁם,
יֵאוּשׁ הָיָה לִבְנוֹת שָׁם,
הַמַּעֲרָב וְתַרְבּוּתוֹ וְכָל הַחֲתִיכִים
בְּבָתֵּי הַקָּפֶה.

אֲנַחְנוּ
הַפָּתֵטִיִּים
בְּשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל
הָעוֹלָמִי, הַיָּם-תִּיכוֹנִי
אֲנִי
שֶׁהַשּׁוֹטְרִים עוֹלִים עָלַי בְּיַם תְּכֵלֶת מַדֵּיהֶם
הָרֹק שֶׁלִּי מַקְצִיף עִם הֶעָפָר
הַשְּׂפָתַיִם לוֹחֲכוֹת עָפָר
אֵין לִי יְכֹלֶת לַהֲדֹף
גַּם
הָאֲדָמָה סוֹטֶרֶת לִי

 

 

 

 

 

 

פורסם בספר “קטיפא קומי”, הוצאת הקיבוץ המאוחד התש”ף

כ״ב בשבט ה׳תש״פ (17 בפברואר 2020)

ללא ספק

מתנאל בוזגלו

לפני מספר שנים קראתי את מאמרה של אווה אילוז ‘ששת הדיברות לחילוני הגאה’ שפורסם בעיתון הארץ. המחברת מנסה להתחקות אחר קווי היסוד של ההוויה החילונית ומנסחת מערכת “דיברות” המאפיינת אותה. הדיבר הרביעי והמעניין ביותר הוא: “הטלת ספק בכול”. אילוז איננה הראשונה לזהות את עקרון הספקנות עם התודעה החילונית. עשה זאת יובל נוח הררי עם ‘האמת החילונית’ ולאחרונה נגע בכך אריאל הירשפלד במאמר בשם ‘הערה על החילוניות הישראלית’. כמעט כל השוואה בין העולם הדתי והחילוני מתייחסת לכך והסיבות ברורות ומובנות. תפישת החיים החילוניים כקיום בצל הספק הינה אחת הדוֹגמוֹת הרווחות ביותר בחברה הישראלית. אולם בעוד הדיון על מושג הספקנות נבנה סביב מובנו ומשמעותו הפילוסופית, השאלה הסוציולוגית נדחקת הצידה.
לדיון במושג הספקנות היסטוריה עשירה ומרתקת. לא רק בשאלות של אמונה ותבונה, אלא גם בסוגיות אתיות ומשפטיות. אחד הרגעים המשמעותיים בהיסטוריה של דיון זה הוא הופעת הקוגיטו הקרטזיאני. רנה דקארט תר אחרי עיקרון פילוסופי ראשוני עליו ניתן יהיה להשתית את כל תמונת העולם. כיצד הוא עושה זאת? על ידי הטלת ספק בכול. הפילוסוף הצרפתי יוצא למסע אינטלקטואלי ארוך שבסופו הוא נותר עם דבר אחד בו לא ניתן להטיל ספק – האני החושב. ומכאן כמובן ההיגד המפורסם: “אני חושב משמע אני קיים”. לאורך ההיסטוריה זכה מהלך זה לאינספור התייחסויות פילוסופיות, אולם ככאלה הן התאפיינו בשפה דומה. בין אם ביקרת את המהלך ובין אם צידדת בו, הדברים נעשו בשפה אנליטית סגורה. אלא שלשאלת הקוגיטו משמעויות רחבות הרבה יותר, שכמעט ואינן זוכות להתייחסות.
שאלת הקוגיטו היא שאלה פילוסופית טהורה אך בה בעת גם שאלה אנתרופולוגית, או לפחות שאלה המזמנת קריאה אנתרופולוגית בטקסטים פילוסופיים. אחת העבודות המקוריות והמרתקות בתחום זה שייכת לפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז’אק לאקאן. לדידו, הרגע המשמעותי במהלך הקרטזיאני הוא דווקא מקומו של אלוהים בו. לאקאן קורא ברגישות הייחודית לו את הקוגיטו וחוזר לרגע שבו דקארט, באותו מקום, שם את מבטחו באל המושלם אשר לא ייתכן שירמה אותו. זהו כביכול מרכיב שולי במהלך הפילוסופי הרחב יותר, אולם לאקאן אינו מקל בו ראש. מושג ה’רמאות’ הוא מושג חשוב בהקשר זה. לאקאן מעמיד כאן את האל הקרטזיאני מול האל המקראי. האל המקראי הוא האל המשיב למשה “אהיה אשר אהיה”. בניגוד לדקארט, האל המקראי מרמה את מאמיניו, חומק מהם. הקוגיטו הוא המשך של תולדות המחשבה המערבית המבכרת את עקרון היציבות ולעומתו האל המקראי הוא האל הנמצא מעבר לעקרון היציבות, שהרי שימת הדגש היא על זמן עתיד – “אהיה”. תשובתו של אלוהים איננה “אני מי שאני”, תשובה שאמנם אינה מוסרת מידע על זהות האל אך כן על מהותו כישות קבועה ויציבה. תשובתו למשה “אהיה אשר אהיה” מלמדת על הקפריזיות האלוהית. בדיוק כמו פעולת הבריאה. אין רצף רציונלי וממוסגר אלא רצון אלוהי לברוא את העולם יש מאין. בכך למעשה האל מתפקד כאחר המוחלט.
אם כן, הקוגיטו אינו מסמן רק רגע משמעותי בתולדות הפילוסופיה המערבית, אלא בעיקר נקודת מפנה אתית, שהרי האתיקה עומדת מעבר לעקרון הספק. בשורשיה העמוקים, החשדנות היהודית כלפי הספק מגיעה מהניסיון המזוהה כאן להתנער מהעמידה האתית מול אותו אחר מוחלט. במילים אחרות, האלטרנטיבה שמציעה ההוויה הדתית לעקרון הספקנות היא האחרוּת. אם אבקש לפתח מעט את דברי לאקאן, הקוגיטו הפקיר את שאלת האמת ונותר עם שאלת הוודאות. בכך הוא מכונן את עצמו כשיח מונולוגי סגור הסובב סביב עצמו. המאפיין העיקרי של פעולת הספק למעשה איננו הסירוב “ההרואי” ללכת שולל אחר ודאות מנחמת, אלא ההיות האינטימי, המכונס, עם התבונה. לא ידע מוחמץ, חומק, כי אם ארוטיקה של השליטה, של הביתיות התבונית. האל המקראי הוא האל המרמה את מאמיניו, דהיינו השומר על אחרותו המוחלטת. לעומתו האל הקרטיזאני מעניק ביטחון אפיסטמולוגי למאמיניו. הטלת הספק המפורסמת של דקארט אינה אלא הונאה עצמית באשר היא נעשית תמיד מתוך עמדה ביתית. ככזאת היא פועלת על החוץ, מתמקמת בגבולותיה של התבונה ובתוך הסדר הרציונלי והלוגי שלה ומשם מביטה החוצה. מכאן שהמרכז המשמעותי בפעולת הטלת הספק איננו הידע שאינו יכול להבטיח ודאות, אלא עצם הפעולה עצמה. האינטימיות שבשליטה.
קשה שלא להזכיר כאן את עמנואל לוינס. הפילוסוף הצרפתי זיהה בין אתאיזם לאגואיזם. לדידו, הפילוסופיה המערבית איננה אלא אגולוגיה, כאשר שאלת האל איננה שאלה אפיסטמולוגית, אלא שאלה אתית. היחס אליו אינו עובר דרך עדשות התבונה.
אין כוונתי לצייר גבולות עיקשים בין דתיות לחילוניות. הדברים מורכבים יותר. אלא שבעוד שיחים חילוניים מסוימים חורטים על דגלם את ערך הספקנות, ניתן למצוא במעמקי השיח הדתי חלופה רדיקלית יותר, מעמיקה ומפוכחת יותר. הספקנות זכתה לתהילה גדולה מדי. לדימויים הרווחים של הסובייקט הספקן יש היבטים סוציולוגים משמעותיים. מבחינה פוליטית למסמן ‘ספקנות’ יש ערך רב. הוא תמיד מזוהה עם בגרות, אחריות, רציונליות וקונוטציות נוספות הנלוות למשמע המילה הזאת, הון סימבולי שקשה לעמוד בפניו. הספקן הוא המבוגר האחראי, זה שאינו מוכן להתנחם באשליותיה הנעימות של הדת.
מבחינה זו, יש לומר את האמת, שיח זה ניצח, ובכדי להתמודד עמו ולהציג אלטרנטיבה ראויה נדרשת בראש ובראשונה הכרה בכך. אפשר לחשוב כאן על פרנץ רוזנצווייג, אשר במובנים עמוקים ניתן להבין כך את מפעלו ההגותי-רוחני. “המחשָׁב החדש” הוא הניסיון לכונן את הפילוסופיה של ההתגלות. להתחקות אחר האופקים האבודים שלה, לא רק כמפעל אינטלקטואלי חלופי, אלא בראש ובראשונה כהתנסות קיומית, הצומחת מעבר לשיח הספקני. מאידך אין ליפול אל האסתטיזציה של ההתגלות, כזאת שאמנם משרטטת מחדש את המרחב הפנימי בשפה גמישה ומעורפלת יותר, אך עדיין לא מצליחה לחרוג ממנו. ההתגלות היא מעבר לאסתטי, שכן האסתטי תמיד עלול לגלוש למחוזות הנרקיסיזם. ההתגלות היא עמידה כנה מול אחרוּת רדיקלית. עמידה מן החוץ, על כל המשתמע מכך. בחזרה ללאקאן – לעמוד מול האל הרמאי. או במילים אחרות לאפשר לעצמנו את החסד של היות סובייקטים מרומים, הקורסים אל מול האחרות האלוהית.

פרוזה

אבידות ומציאות

עינת קאפח

שלוש לירות ועוד חצי, אומר לו בעל הבית, אם אפשר לכנות קיטון בגג הבניין בשם בית. ואיך שאמר את החצי, כבר הרגיש רחמים בחסרון-כיס. שלושה שבועות היטלטלו בדרך, מצנעא לחזיז. מחזיז לדַ’מאַר. מדַ’מאַר ליַרִים. מיַרִים לאַלסַדֵּה. מאַלסַדֵּה לגַבַל חַדֵּה. קַעטבַה. אַלצַ’אלע, ועד למחנה הגדול בעדן. המלווים רכובים על גבי החמורים, אבל לא הוא ולא רומייה אשתו, שאסור לו ליהודי להיות גבוה יותר מהמוסלמי. וגם אם אין רואה, חוץ מריבונו של עולם שרואה גם ללב, וגם אם הם בחשכת ההרים בלילות, בכל זאת רחמים ורומייה צועדים ברגל שלא להרגיז את המלווים. רק את עמרם ויוסף הקטנים המתרגשים הניחו על שני חמורים, ולא על גב הבהמות אלא בארגזים. מצד האחד של יא חמר הניף רחמים את עמרם שלא מפסיק לצחוק, אל תוך הארגז, ומצדו השני הטעין ארגז נוסף ולתוכו בזהירות כמה מהספרים מחמלי נפשו שהביא מבית הכנסת. את יוסף הצעיר והצנום יותר, העמיס גם בארגז התלוי מצדו האחד של חמור, ומן העבר השני הניח את מנורת המאור, חֵלק מורה הנבוכים, בעלי הנפש לראב”ד ושישה סדרי משנה לרבנו בן מימון, שהם כבדים וגדולים ורְבות השנים שהצטברו בין עלעליהם מוסיפים למשקלם ושומרים שיוסף לא יחליק למטה בטלטולי השבילים. אבל יוסף חושש מהנהר והוא מחזיק חזק את הארגז משני משקופיו ולא סומך על בן מימון או רבי אבוהב הכבדים שבארגז המשווה.
מאז שהגיעו לתל אביב העיר המהוללה כאילו שכח רחמים את תלאות הדרך, אבל בעומק נפשו חרוטות האבנים שננעצו בנעליו והחום שהכביד על גווה של רומייה. תל אביב החדשה והצעירה האירה את פניה הרחוצות למשפחה העייפה שדיבורה תימנית מקראית משובצת, ומהון להון מצא רחמים עבודה כצורף בבית מלאכה אחד בבוגרשוב. אם רוב הצורפים עושים עבודתם כסף, הוא מומחה בזהב וצורת הפיליגרן שלו יחידה במינה. מרגע שסגר על הפרנסה מיהר רחמים למצוא את החדר בו יגורו, אבל יותר משלוש וחצי לירות לא יכול היה לתת, כי צריך שיהיה אוכל על השולחן, רווחה לרומייה ובגדים מִשל הישראלים לעמרם. את האוכל עמרם לא אוהב, רק הלחם והגבינה הוא אוכל אבל הזיתים השחורים נדמים בעיניו כ’בַּעַר’. העולם השתבש? – הוא שואל – ששם בתימן גללי עיזים הופכים בארץ ישראל למאכל? ישנו פה הפוך האנשים? עיניו נפקחות גדולות מאד ופיו מסרב לטעום, גם לא את הירוקים. אבל רחמים אביו מלטף את פניו וממלמל טובה לריבונו של עולם, שאחרי אשר לנו אצל קרובי משפחה, מצאו את החדר הקטן על הגג בפינת בן יהודה ובוגרשוב. גם קרוב לבית המלאכה, גם אל הים אליו עמרם ורומייה ממהרים בכל בוקר כדי לברך ולצחוק על החמה שמתמהמהת לקום, וגם על מחיר החדר שהתאים להם. בעזרת השם, כשכבר לא יהיו עולים וירווח להם, יתרחבו ויגדלו גם לבית שמידותיו מידותיהם. באותו הקיטון הקטן על הגג פרש מיטה לרומייה לצד הקיר, מזרון לעמרם על הרצפה הנקייה, ומיטת שדה לו עצמו שנפתחת רק בלילות. וכשהיא פתוחה אין הדלת יכולה להיסגר וכל כוכבי הלילה מארחים לחברה לראשו שבולט החוצה בשנתו. אין דבר, אומר רחמים שלא הצליח לסגור את הדלת בעד המיטה הפתוחה. מצוות הכנסת אורחים. אין דבר, אומרת רומייה אשתו, ייכנס האוויר ויניע את העולם שעומד. אין דבר, אומר עמרם, כך כשהדלת פתוחה, אולי יוסף הקטן יבוא. רחמים מתכווץ ורומייה מצטנפת במיטתה שהמילים של עמרם יישארו מחוץ לשמיכה ולא ייכנסו ישר אל הלב.
בדיוק בשלוש לפנות בוקר פוקח רחמים את עיניו, אין הוא זקוק למסלולי הכוכבים בשמים לדעת את השעה וגם לא לשעון הזהב שנתן לו אביו, ירושה מסב סבו. לא, הגיע הזמן ללמוד לפי תחושת הלב וההרגל. כי שם בתימן, קירות הבתים והחצרות ספוגים באהבת הלימוד, וריח התורה עומד בכל זיז וחריץ. שאם הלכת ברחובות, גם אם קשה לך לתפוס את המלים והבוץ נמשך בפסים, עדיין הלב והעיניים בכל זאת מלמלו את הפסוקים והטעמים. וגם אם שובב היית בנעוריך השובבוּת נתפסה על דברי חכמים. לא אגדה היא, באמת שכך הייתה צנעא ובאמת שלא היה צריך שעון גם לא מזהב להשכים ללמוד. עיקר תפקידו של השעון להיות תלוי על דש החליפה, ולהזכיר לרחמים את אהבת אביו ודורותיו שלפניו. אבל רחמים לא בחליפוֹת, ואין כיס להכניס בו את השעון והשרשרת שתימשך עד לכפתור, אלא עמרם ילדו-בכורו אוהב להירדם עם השעון בחיקו והתקתוק למראשותיו, וריחה של ילדותו שהייתה בתימן עד לפני שלושה חודשים, קרובה לרוחו.
הבוקר הקיץ רחמים פתאום בגעגוע לנגינת האצבעות בדפי ספר מנורת המאור ולשיחת הדפדוף. מה השתנה פה רחמים, שם הרי למדתם בו בשבת והיום רק יום שלישי. אבל רחמים לעצמו שאילו הספר במחיצתו היה פותח היום באחד הנרות ומחזק עצמו באגדה. שכן בעיר תל אביב, הקירות פתוחים ואווירת הקדושה נודפת ולא נתפסת בזיזים. אבל מזה שלושה שבועות שהם בארץ-ישראל והספרים אינם. עמד והתלבש, יצא לא צריך לומר, שדלת החדרון פתוחה כל הלילה. הלך רחמים לבית הכנסת להתפלל, לא לפני שסגר את המיטה ואת הדלת בעד רומייה ועמרם.
הליכתו קלה, חציה שמחה וחציה שלא. חמישה ארגזים הספיקו לו לסדר את הבגדים והכלים שהביאו איתם. אבל למה התעקשת לסחוב ארגזים הנוספים, התרעמה רומייה? לספרים שאבדו ואיבדו? ואיך יספר לה שבעלייתם למטוס, בסוף חודשיים רותחים במחנה חאשד בעדן, סוף סוף הגיעו השליחים ואמרו שעולים לארץ-ישראל. ואיך כמו אבותיו, בכל פעם שהגיע שליח מארץ- ישראל או ממערב חשבו כמעט-משיח ועל פיו יישק כל דבר והאמינו. אותו ספק משיח, רפי, מדד את צרורותיהם ודיבר במלים עבריות-ישראליות וברוכים הבאים ושבים הביתה, אבל ששת ארגזי הספרים נשארים. למה, לא הבין אותו רחמים. ורפי שיודע השיב לו בלחש, שהמטוס כבד ביהדות תימן ואת הספרים ישאיר כאן. איך אפשר, אבל איך אפשר, ואיך אפשר. אפשר צחק רפי, ואל תדאג, בישראל הכול ישוב כשהיה. ואיפה יחכו לי הספרים מתעקש רחמים, אותם כתבי היד כבר עברו מיד ליד במשך שש מאות שנים ורפי לוחש לאורי שלידו, עקשנים התימנים. ובקול, הם יחכו במשרדי העלייה בנמל, נביא אותם באונייה. בסדר התרצה רחמים, אני מבין. אנשים במטוס, יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים והספרים ינוחו באונייה, יש סדר בעולם.
נדדו עיניו ורגליו ולא הרגיש שעבר את בית הכנסת הקטן וכבר הגיע לשדרות בן גוריון. נמתין לאונייה אמר לרומייה אבל בליבו צורבת כבר הבגידה שנבגד ויודע שלא ישוב לראותם ואיך יגלה לה את ליבו להוסיף צער על צערה. ולא שמע שבאותו הרגע במחנה בקשו גם ממנה ומהנשים להוריד את כל התכשיטים, אחרת המטוס ייפול. שאר הנשים מיהרו להוריד את המָעְנְקֶּה והשְמַילַאת שענדו לכבוד ארץ-ישראל והערו לשק אחד, סיכה לא נשארה כדי שלא ליפול כדי שלא למות. אבל רומייה בחכמתה משכה העגילים, הצמידים ואף השרשרות שעל רגליה והחביאה בשמלתה ואת שעון הזהב של רחמים שמה בכיסו של עמרם. לא ייפול, אני יודעת, כי זו הדרך לארץ המובטחת. ורחמים, שראה את התכשיטים על גופה ושעון הזהב בידיו של עמרם, שמח בה שלא נתבקשה למסור את התכשיטים כמו האחרות. לא מזל אלא השגחה של ריבונו של עולם, נשם אל הלב וקבר בתוכו את המשפט שחשב לומר לה על הספרים שנלקחו ממנו, כשישוב לביתו לחדרם לקיטון.
נפנה לשוב לאחור אל בית הכנסת אבל השדרה הרחבה מילאה את ריאותיו, אביא לכאן את עמרם ורומייה, ובדוכן התפוזים-רימונים-בננות-שזיפים נצחיק את פינו. אותו הפה המתוק של עמרם יתמלא ברינה ולא יכול רחמים לגרש מזיכרונו את קריאתו החלשה של יוסף מים, מים, מים. תשושים הגיעו לחאשד. זאת הארץ כבר? לחש יוסף הצעיר בערגה, ועמרם אחיו הבכור צובט אותו בעדינות, מה איתך, זה המדבר של תימן עדיין. בעדינות, כי טרדות הדרך החלישו את כולם אבל יוסף יותר משהם, לא עמדה לו נפשו והלך ונחלש. ובאמת מחנה חאשד ההיפך מהארץ, פתחו של גיהנום היה. לא רק השמש הלכה והצטברה, אלא גם אלפים משכניהם צעדו שבועות ברגל כדי להגיע. והנה בפתחו של גיהנום, אין אוהלים ואין מספיק אוכל והם יושבים שעות בכל יום, צפוף צפוף צפוף וממתינים, רק הרוח החמה מחסה לראשיהם המעולפים. עמרם מצטופף תחת בגדו של רחמים ונאחז בשעון, ורומייה לוחשת ליוסף אני איתך יא עיוּני יא גלבּי ומכסה את פניו בגַרגוּש הצבעוני שלה. היא כמעט ומתעלפת, אבל בנה חשוב ממנה וכל טיפת מים שאפשר להם להשיג, היא מטפטפת לשפתיו. אך ללא הועיל ויוסף שוקע אלי בור ונדם פתאום.
תפוזים אביא גם לך יוסף, מעביר רחמים את לשונו על שפתיו בשדרת בן גוריון. אבל לאן הגעתי? פתאום לא מוצא את דרכו לבית הכנסת. כאשר אבדתי אבדתי עולות המילים בלשונו ועוד לא ידע שבאותו הרגע ממש מתעורר עמרם נזעק משנתו, אימא, אבל איפה השעון? רומייה פוקחת את העיניים מרימה את השמיכות מזיזה את הארגזים מפנה את הבגדים מביטה מתחת למיטה מרימה את המזרון ואין. כל כך היו עייפים מיומם הראשון בביתם החדש שנרדמו מיד ומידת הכנסת האורחים לא עמדה להם, שגנב אחד בא ולקח והלך.
בוא עמרם מחמל נפשי, רומייה אוספת אותו לתוכה, בוא נרד לים. עוד מעט אבא ישוב.

שירה

השד העדתי

אלי בר־יהלום

אנפּסט משושה

כְּשֶׁאַתָּה, מָרוֹקָאִי, אָחִי, מִתְגָּאֶה בְּמוֹרֶשֶׁת הַסַּבָּא;
כְּשֶׁאַתָּה, תֵּימָנִי, בֶּן-אָבִי – סֵמֶל דַּעַת, מָסֹרֶת וּמִין,
אָנֹכִי הָרוּסִי, בֵּיצָתָהּ הַשְּׁבוּרָה שֶׁל הַ”ק֫וּרוֹצְ’קָה רְיָ֫אבָּה” (1),
אֶת רֹאשִׁי הַכָּבֵד, הַנָּבוֹךְ, בְּחוֹלוֹת אֶרֶץ כְּנַעַן מַטְמִין.

אֵין לִי שׁוּם גַּאֲוַת יְחִידָה אוֹ רָצוֹן לְמִצּוּב פוֹטוֹגֵנִי.
אֵין עֵדָה לִי מִלְּבַד “כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל” – כָּךְ אִלְּפוּנִי הוֹרַי.
מָה לְאֶרֶץ הַמָּוֶת וְלִי? רַק הַיֵּקֶה, אָחִי, יַשִּׂיגֵנִי,
כִּי מֵת בּוּבֶּר וְהַיְנֶה נִקְבַּר וְנוֹתַר רַק הָ”אַ֫רְבַּיְט מַאכְט פְרַי”.

כָּל אֲבוֹת אֲבוֹתַי, מַאֲרָג טְרָגִיקוֹמִי שֶׁל שָׁ֫לוֹם-עֲלֵי֫כֶם,
מִמִּזְרַח-מִזְרָחָהּ שֶׁל אֵירוֹפָּה יָעִידוּ: אֲנִי – מִזְרָחִי.
עוֹד אֶזְכֹּר אֵיךְ סָפְרָה אֲגוֹרוֹת לְעֵת עֶרֶב אִמִּי לְפַת לֶחֶם,
אָז מֵאֵ֫יזוֹ מִין אֶ֫צְבַּע תִּמְצֹץ שֶׁאֲנִי פְּרִיבִילֵגִי, אָחִי?

אֵין לִי שׁוּם גַּאֲוַת יְחִידָה פְּרָט לְזוֹ שֶׁאִתְּךָ מְשֻׁתֶּפֶת:
רַק אִתְּךָ – אוֹ יַחְדָּו עִם בְּחִירָה, אוֹ יַחְדָּו חֲבֵרִים לַצָּרָה…
לֹא אֶבְנֶה לִי עָרֵי מִסְכֵּנוּת. לֹא אוֹסִיף מִסְּבִיבִי מַעֲטֶפֶת.
לֹא רוּסִי אָנֹכִי. לֹא רוּסִי…
…וּבְכָל-זֹאת – רוּסִי. כִּי שִׁירָה.

 

 

(1)  “תרנגולת נקודת-נוצות”, גיבורת סיפור-הילדים שעליו גדל כל תינוק דובר רוסית; הטילה ביצה מזהב טהור שנשברה ממכת זנבו של עכבר מזדמן.

שירה

חילופי עונה ביערות העיר

טוביה סולמי

 

הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת כְּקֶדֶם גַּם בְּעִדַּן הַקִּדְמָה

בַּעֲצֵי הַפְּלַסְטִיק לֹא זָזִים עַלְעַלִּים

לֹא נוֹתְנִים הַפְּרָחִים אֶת רֵיחָם.

זֶה עִדַּן תִּקְשֹׁרֶת

שְׁלַל נוֹפִים קוֹלוֹת וּדְבָרִים,

אַךְ מָה הוּא הָאֹמֶר

וּמָה הֵם סִפּוּרֵי הַבַּדִּים?

מִן הַמִּרְקָע אֶל בֵּיתִי מִשְׁתַּלֵּט

הָעוֹלָם הַחִיצוֹן פּוֹלֵשׁ מִן הָאַלְחוּט

מִן הַמִּרְקָע יוֹרְדוֹת הַדְּמוּיוֹת

וְעַל נַפְשִׁי מִשְׁתַּלֵּט רֹב פִּטְפּוּט.

מִן הַחוּץ אֶל בִּפְנִים

מְצִיצִים אֶל תּוֹכִי שְׁכֵנִים פּוֹלְשָׁנִיִּים

וּמִסָּבִיב רֹב אוֹרוֹת צְלָלִים וּצְלִילִים.

וּבוֹדֵד הָאָדָם וְגַלְמוּד

בִּיעָרוֹת שֶׁל בָּתִּים וּרְחוֹבוֹת

גַּם בְּלֵב עִיר הוֹמִיָּה וְשׁוֹאֶנֶת

רַבִּים הַלְּבָבוֹת מֻכֵּי נִכּוּר.

רַק יִשְׂרָאֵל שֶׁלִּי לַכֹּל מְאִירָה פָּנִים

הָרְחוֹב שׁוֹקֵק וְהַשְּׁכוּנָה חוֹבֶקֶת

עִתִּים בְּנֹעַם לָרֹב בְּרַעַם דּוֹחֶפֶת וְשׁוֹקֶקֶת

בִּרְחוֹבִי לְעוֹלָם לֹא תִּהְיֶה לְבַדְּךָ

קוֹבַעַת רוֹקַעַת בְּעַזּוּת פָּנִים,

רַק יִשְׂרָאֵל שֶׁלִּי בְּכָל עֵת לַכֹּל מְאִירָה פָּנִים.

פרוזה

גיא בן הנום

רחלי דור־רפפורט

 

ישבתי על הר ציון. באתי בשקיעה, והשמש שינתה את גוני גיא בן הינום. אומרים שממנו נבראה המילה – גיהנום. אולי אתחיל קודם.נסעתי ליד יצחק בן צבי, סובבתי ברחביה בשעת סגירה, ולא מצאתימקום חניה. ועד שמצאתי לא ידעתי מאיזה צד אכנס לַיד, מפההייתה כניסת עובדים, משם היה גנן שותל רקפות, בסוף מצאתי את הכניסה הראשית. שלטים עומדים ברחביה ומכריזים כי בית אחדלמכירה, בית אחר נהרס ורק כותל נותר ממנו, בתים חדשים צצים כפטריות. כדי להיכנס ליד יצחק בן צבי צריך לעבור בחדרו של שומר.וזה יושב וקורא ספרים בבית שקוף, ובשל הקור הירושלמי או בשל הביטחון יש לעבור בחדרו בטרם עוברים לרחבת היד. עברתי אצלו וריח קפה עלה מפינת קומקום, השומר הביט בי ונתן לי לצאת מחדרו לרחבה. באתי לספרייה אבל בטרם פניתי אליה ראיתי כידקות ארוכות אחרי שעת נעילה חנות הספרים עוד פתוחה. אפשר לי המוכר לשוטט בחנות. ביקשתי רק לרגע, נשארתי רבע שעה. באתי לתחקיר על ספר אחד ויצאתי ובידי מילים לספרים אחדים. חלפתי על פני השומר והפעם דלקה מנורה על שולחנו, ישב וקרא ספר בשעת שקיעה.פניתי לעיר ופקק ארוך היה ברחביה, צפופים הרחובות וגבוהים העצים, ורכב נוגש ברכב. חשבתי על סינדרום ירושלים ועל שׂרה, חשבתי אולי לקתה בו. אוטובוס פגע במכונית, עמדו שוטרים ונהגים ורוחם שקטה, כנראה עבר זמן מאז התנגשו. רק איש מבוגר נשען על הליכון, מטפלת משגיחה על צעדיו, צעק לנהגים, מספיק, מספיק. השמש יורדת מוקדם בימים האלה, רגע אחד מחצית היום ורגע אחר לילה. עליתי להר ציון. סיפורים רבים לבית אליו באתי, פעם היו מעבירים ממנו רכבל לתושבים בעיר העתיקה, ופעם פינו דרכו גופות בימי המצור, פעם היה מחסן טורקי, ופעם הופצץ. מפורסם הוא שהיה בית חולים. הלכתי במסדרון ודמיינתי קריאות חולים מחדרים רבים, אחות, אחות. למטה היה גיא בן הינום מקיף את העיר, ואורות סגולים עלו בערב. הלכתי בין חדרי הבית שקומותיו יורדות מהרחוב, עלתה צִיה על הרציון, ברקו אורות אבו טור. הלילה יפה בירושלים, חשבתי, ירח זורח על גיהנום. היה לי זמן פנוי למוחרת, ואמרתי אלך לטייל בהר ציון. התעטפתי בצעיף ויצאתי. חשבתי לרדת לעיר העתיקה אבל נטיתי מעלה. הלכתי למקומות מוכרים, פניתי למקומות שלא באתי בהם קודם.בכל מקום עצרו אותי שומרים, חלקם פתחו את הדלת בפניי, חלקםאמרו סגור, סגור. מצאתי שביל שאין בו שומר או גדר, ועליתי לכנסייה הסקוטית. בראש השביל היה נוף, ציפור נסקה ממזרח למערב. נכנסתי ולא עצר אותי איש, טיילתי בין אולמות. באחד הייתה תמונה גדולה של גנרל, באחר ספרייה ובה כתבים נוצריים. עיינתי וישבתי, בירך אותי פקיד קבלה הלו, ניסה, ומיד תיקן לעברית, שלום, שלום. בבת אחת, צלצלו פעמונים לשעה 12, ונמלא ההר שירה. הלכתי משם ועל גבעת התנ”ך הונח שטיח תפילה ואיש מבוגר סובב חזיתו למכה וכרע על צבע אדום. לא שמעתי את מלמוליו עד תום אבל ידעתי, בשם האל הרחמן והרחום. היה עליי לשוב והכבישים מלאו. עננים ירדו על הרי ירושלים, ענן אחד עמד מולי ופג. עזבתי את ציון.

מזרח מערב

Share

Yehee — Political Poetic Journal