אסופת ל"ג בעומר

לדת־אש

איתן ש. דקל
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי:
כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ אוֹיְבָיו נוֹפְלִים תַּחְתָּיו
שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשַׂמְתִּי מָקוֹם”.
ברכות ז, ב.

 

אֵיתָן, אֵשׁ, יוֹם־הֻלֶּדֶת. אֵיתָן

יוֹם־הֻלֶּדֶת־אֵשׁ, אֵיתָן, אֵיתָן, הֻלֶּדֶת־אֵשׁ

הַיּוֹם, הֻלַּדְתְּךָ, אֵיתָן הָאֵשׁ, אֵיתָן הַיּוֹם

יָבוֹא עַל הַלַּיִל הַזֶּה, נוֹפֵי גָּלִיל וַחֲשֵׁכָה

וּבְחַלּוֹנוֹת הָאוֹטוֹבּוּס הִשְׁתַּקְּפוּתְךָ וּתְמַלְמֵל

רְפָא־אֵל

רְפָא־אֵל

רְפָא.

 

אֵיתָן, עַל הָהָר אֵשׁ, וּבַחֲצַר הַבַּיִת אֵשׁ,

וְאַתָּה בַּדְּרָכִים. לֹא תַּגִּיעַ לְמֵירוֹן הַיּוֹם, לֹא תַּגִּיעַ לְבֵיתְךָ

וְאוֹטוֹבּוּס, וּמְקוֹמְךָ, נָע וּמִתְנַדְנֵד בַּעֲלִיּוֹת,

מֻקָּף אוֹיְבִים בַּזְּגוּגִיּוֹת. וְתָזוּעַ וְיָזוּעוּ הֵם

וְתִתְפַּלֵּל

וְתִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם.

 

כְּבִישׁ וּפָנָסָיו, מֵירוֹן וּבַיִת

אֳפָקָיו שֶׁל פַּס צָהֹב

רָצוֹא וָשׁוֹב.

אֵיתָן שִׁמְעוֹן

אַתָּה, וּשְׁתִיקָה שֶׁל תַּחֲנוּן רָטֹב,

מַזָּל טוֹב.

אסופת ל"ג בעומר

על הגורל היהודי, מפגש הדורות

בלפור חקק

הִזְמַנְתִּי אוֹתָם לְמִפְגַּשׁ הַדּוֹרוֹת

שֶׁיַּעֲשׂוּ אִתִּי חֶשְׁבּוֹן עַל הַגּוֹרָל הַיְּהוּדִי

וְעַל הַדָּם וְעַל שְׁתִיקַת מַלְאֲכַיָּא.

וְהֵם בָּאוּ.

וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת

וְיִסְבּוּן מִן דָּמָא וְיִתְּנוּן עַל תְּרִין סִפַּיָּא.

 

הֵם קָרְאוּ עִמִּי בְּסֵפֶר הַקּוֹרוֹת

עַל הָאֵשׁ שֶׁאָכְלָה  אֶת הָאֲנָשִׁים הַחַיִּים

דַּף אַחַר דַּף

וַאֲנִי יוֹשֵׁב וְרוֹשֵׁם מִפִּיהֶם

כּוֹתֵב בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף.

סַבָּא רַבָּא צִיּוֹן נִמְצָא אִתָּם

כְּאַחַד הַמְּאוֹרוֹת.

לְנֶגְדָּם כּוֹתֵב אֲנִי שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת

תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי

תִּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי

כָּל יְמֵי הַדּוֹרוֹת וְסִפְרֵי הַקּוֹרוֹת

לֹא וִתַּרְתִּי עַל אַרְגְּמַן הַדָּמִים

בִּגְוִילֵי הָאֵשׁ וְהָעָם

לֹא וִתַּרְתִּי עַל הַשָּׁנִי, הַצֶּמֶר הָאָדֹם

מִדָּם.

 

עָמְדוּ שָׁם בְּמִפְגַּשׁ הַדּוֹרוֹת

גַּם אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה אַהֲרֹן

יוֹסֵף דָּוִד וּשְׁלֹמֹה.

וְאָמְרוּ לִי דְּבָרָם אִישׁ אִישׁ לְפִי זְמַנּוֹ

לְפִי שְׁעָתוֹ, לְפִי יוֹמוֹ.

אָמְרָה מַקְהֵלַת הָאָבוֹת כְּמוֹ עוֹמֶדֶת

עַל בָּמָה גְּדוֹלָה שֶׁל דִּבְרֵי הַיָּמִים:

בִּקְרֹבַי אֶתְקַדֵּשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד

בְּקָרִיבָי אֶתְקַדַּשׁ  וְעַל אַפֵּי כָּל עַמָּא אֶתְיַקָּר.

רָעֲדוּ כָּל הַדּוֹרוֹת וְרָעַדְתִּי אֲנִי

וְנָגְעוּ דָּמִים בְּדָמִים.

 

דְּמָמָה הָיְתָה בְּכָל הַהֲוָיָה

וְשָׁתְקוּ מַלְאֲכַיָּא.

דְּמָמָה גְּדוֹלָה הָיְתָה בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ

כְּאֵב וּבֶכִי וַחֲרוֹן.

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

 

דְּמָמָה הָיְתָה בְּכָל הַהֲוָיָה

וְנָדַם גַּם סַבָּא צִיּוֹן.

אסופת ל"ג בעומר

להתאבל על מות ילד בשעטת המון בהר מירון

ערן צלגוב

מֵעוֹלָם וְעַד עַתָּה,

פֶּרַח אֵשׁ, רִמּוֹן עָשָׁן

הוֹרוּת וְאֵימַת הָאֱלֹהַּ,

מֵהַדְלָקַת הַמְּדוּרוֹת עַד אוֹרִאשׁוֹן

וְהַזְּמַן הַמִּזְדַּחֵל

שֶׁנִּכְרַך סְבִיב רֶגֶל הַגּוֹרָל

 

וְעָלֵינוּ עוֹד לְהִתְבּוֹנֵן שֵׁנִית

בַּדְּמָעוֹת הַמִּתְעַגְּלוֹת

וּבַאֲתָר תְּפִלַּת מַאֲמִינִים

הַאִם זֶה זְמַן לִקְרֹא קַדִּישׁ

אוֹ לְהִתְהַלֵּךְ בְּשֶׁקֶט

כְּאַחֲרוֹן הָעִבְרִיִּים

 

 

עַל מוֹת הַיֶּלֶד בְּשַׁעֲטַת קָהָל הָמוֹן

לֹא אֶזְעַק

לֹא אֶקְרַע קְרִיעָה

אֶת הַנְּשִׁימָה הָאַחֲרוֹנָה רַק אֵל יִשְׁמַע

וְעוֹד קִינָה

עַל תֹּם וּנְעוּרִים.

 

עָמֹק בֵּין הַמֵּתִים שׁוֹכֵב בֵּן יְהוּדִים

בֵּין חֲבֵרִים שֶׁטֶּרֶם

לְלֹא טַבַּעַת הַשָּׁנִים וְרַק אֲפֵלָה עָלָיו דּוֹרֶסֶת

בְּסוֹד שְׁחִיתוּת וְתַאֲוַת שִׁלְטוֹן

שֶׁל אִישׁ צָמֵא שֶׁמִּי יִתֵּן לֹא יִשְׁכַּח וְלָנֶצַח רַק יִזְכֹּר:
אַחֲרֵי הַמָּוֶת הָרִאשׁוֹן, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.

 

 

 

                                                                        האסון במירון, אפריל 2021, בעקבות דילן תומס
                            A Refusal to Mourn the Death, by Fire, of a Child in London
אסופת ל"ג בעומר

קטע מתוך “פלמחים”

דלילה מסל גורדון
בערב ל”ג בעומר, כשטיילתי עם בייבי, חציתי את הכביש אל עבר בריכת הנוי שבכיכר, ועמדתי על המדרכה הצרה המקיפה את הבריכה עם דגי הזהב ופרח הלוטוס והצמחיה הירוקה, ולא בחציה השני של הכיכר, שבו סבך ירוק מכסה את הקרקע – שם לא עמדתי מפחד מנחשים.
הדג המת המתין על שפת הבריכה. בייבי ניסתה להסתיר אותו בכפותיה, כשומרת דבר מאכל, אבל לא הצליחה. והדג נותר מת על שפת הבריכה. שקערורית העין הריקה שלו בלטה לנגד עיני, במרכז הכיכר –
דג מת
בלי עין
עם חלל קעור כפופיק
על המעקה החלקלק.
שקערורית העין הריקה היתה בגודל של תפוז סיני.
לכן ציירתי למחרת את המפלץ מיץ’ – עם הנמשים הכתומים התלת-ממדיים, שנראים כמתפוזים סיניים – שיש לו עץ מלווה – עץ קטן של תפוזים סיניים שמלווה אותו לכל מקום – כמו הורה מלווה, להבדיל, שהוא משהו מאוד ישראלי – ומספק לו את הנמשים – למרות שמיץ’ הוא אמריקני.
***
הדג המת המתין על שפת הבריכה.
ומאוחר באותו הלילה התרחש האסון בהר מירון.
אלי אמר לי: “אני מאוד אהבתי את אבא שלי”.
ואחרי זמן מה, כשטיילנו בתל אביב, אמרתי לו: “ההורים שלך הם שני הרים”.
הצלע החסרה של אבא של אלי מתינוקות, בעקבות ניתוח שנאלץ לעבור – הבור שנפער בגב שלו מאז. (הוא שאל אותי אם ראיתי פעם את אבא שלו בלי חולצה. ואני חושבת שזה מוזר כי לאלי יש שקע במרכז בית החזה, ממש כחור).
אסופת ל"ג בעומר

ברבי שמעון אספתי

חנה נקי

 

בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָסַפְתִּי
אֶת כָּל הַלֵּילוֹת הַשְּׁחֹרִים שֶׁהָיוּ לִי.
עַל סַפְסָל אֶחָד מֵאֶבֶן
פָּרַשְׂתִּי אֶת כֻּלָּם.
אֶת כָּל הַחֲלוֹמוֹת, הַגַּעְגּוּעִים וְהַשְּׁתִיקוֹת.
אֶת כָּל הַתְּפִלּוֹת שֶׁלֹּא הִתְפַּלַּלְתִּי.
אֶת הָעֵינַיִם הָעֲצוּמוֹת שֶׁלִּי שֶׁהָיוּ פָּשׁוּט עֲיֵפוֹת עֲיֵפוֹת.
עָצַמְתִּי הַכֹּל עַל סַפְסַל הָאֶבֶן.

 

*

בְּמַעֲלֵה הָהָר נְחִירַת הָאוֹטוֹבּוּס נִשְׁמְעָה הֵיטֵב.
וַאֲנִי כְּמוֹ יוֹנָה נִפְלַטְתִּי מִמֵּעָיו אֶל הָאַסְפַלְט הַשָּׁחֹר שֶׁנִּצְבַּע בְּלֹבֶן.
קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ כְּמוֹ סִימָנוֹ לִי אֶת הַדֶּרֶךְ – כָּאן הַצַּדִּיק.
עֲיֵפוּת הַגּוּף עֲיֵפוּת הַחֹמֶר, וְהָרוּחַ בּוֹעֶטֶת בְּגֵוֵי: עָלִי לְמַעְלָה עָלִי.
רְחָשִׁים שֶׁל עֶרֶב.
חֲסִידִים מְזַמְזְמִים בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן.
חֲסִידִים רוֹקְדִים בְּרֹאשׁ מוּרָם.
סְפָרַדִּים זוֹרְקִים סֻכָּרִיּוֹת עוּגִיּוֹת נֵרוֹת בְּרָכוֹת. תֹּאכְלִי נְשָׁמָה. תְּבָרְכִי נְשָׁמָה. תַּלְתַּלִּים.
נַעֲרָה עִם צַמָּה אֲרֻכָּה מִסְתּוֹדֶדֶת.
נָשִׂים מְשֻׁגָּעוֹת. עֲטוּפוֹת. מִסְתּוֹבְבוֹת בִּבְעֵרָה קְפוּאָה בֵּין מִתְפַּלְלִים.

 

לְכָל צַדִּיק הַמְּשֻׁגָּע שֶׁלּוֹ.
כָּל צַדִּיק דָּוִד הַמֶּלֶךְ שֶׁאוֹסֵף אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק, כָּל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ.
לְרֶגַע עָצַמְתִּי עֵינַיִם
וְהִנֵּה אֲנִי בֵּינֵיהֶם.

 

רַבִּי שִׁמְעוֹן הָיָה שָׁם בִּשְׁבִיל כֻּלָּם.
יָכֹלְתָּ לְהַרְגִּישׁ אוֹתוֹ מַקְשִׁיב לַתְּפִלּוֹת.
אֲפִלּוּ אֶת הָאִשָּׁה הַמְּשֻׁגַּעַת הוּא חִבֵּק, רַבִּי שִׁמְעוֹן.
יָכֹלְתָּ לְהַרְגִּישׁ אוֹתוֹ עוֹטֵף, עוֹטֵף חָזָק חָזָק אֵלָיו אֶת הָאֲוִיר וְהַמִּלִּים שֶׁהֻשְׁלְכוּ בּוֹ.

 

לוֹקֵחַ אֵלָיו אֶת כָּל הַדְּמָעוֹת.
רוֹקֵד אִתְּךָ אֶת הָרִקּוּד שֶׁרָקַדְתָּ.
מְחַכֶּה אִתְּךָ לַמִּנְיָן הַבָּא.
מִשְׁתַּטֵּחַ אִתְּךָ עַל הַפָּרֹכֶת הַכְּחֻלָּה.
אוֹחֵז בְּיַד שֶׁלָּךְ וּמַבְטִיחַ – זֶה בְּסֵדֶר. יִהְיֶה טוֹב.
אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת כָּל הַסּוֹדוֹת.

 

גַּם בִּשְׁבִילִי רַבִּי שִׁמְעוֹן
הָיָה. שָׁקֵט נֶאְדָּר אֲצִילִי. שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי דָּבָר לַעֲשׂוֹת,
רַק לְנַסּוֹת לְהַקְשִׁיב.
לִדְלוֹת אֶת עַצְמִי. לֶאֱסֹף אֶת הַכֹּל.
לָקַחַת גַּם אֵלַי מִן הָאֲוִיר הַזֶּה וּמִן הַלַּהַט.
הַלַּהַט שֶׁלֹּא הִנִּיחַנִי לַחֲלוֹם.
שֶׁלֹּא הִנִּיחַנִי לְהַתִּיר לְעַצְמִי – לִהְיוֹת כָּךְ, שְׁקֵטָה, רְגוּעָה.
מִתְהַפֶּכֶת בְּפָנִים מִתְהַפֶּכֶת בַּחוּץ, אֲבָל הַפַּעַם לְאַט.
בְּלִי הַמֵּרוֹץ לִהְיוֹת לַעֲשׂוֹת לִלְחֹם מִלְחָמוֹת.
רַק לִבְכּוֹת.
עַל הָרַגְלַיִם הָאֵלֶּה שֶׁדּוֹרְכוֹת בְּרִצְפַּת הַקֹּדֶשׁ,
וְלֹא מְסֻגָּלוֹת לַעֲמֹד.
עַל הַיָּדַיִם הָאֵלֶּה
שֶׁלֹּא הִסְכִּימוּ לְהַחֲזִיק יוֹתֵר סִדּוּר.
עַל הַנְּשָׁמָה הַזֹּאת הָעֲיֵפָה שֶׁבִּקְּשָׁה
חִבּוּק וְעִטּוּף וּמִנְשָׂא.
עַל הַתְּחוּשָׁה הַזֹּאת הֲלֹא מְחַיֶּבֶת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכִּיר אוֹתָךְ
בִּפְנִים עַד הָעֹמֶק,
אֵיפֹה שֶׁיָּד רְטֻבָּה מֵעוֹלָם לֹא נָגְעָה.

 

וְנִרְטַבְתִּי נִרְטַבְתִּי לִי.
בְּתוֹךְ כָּל הָאָפֹר מַלְבִּין הַזֶּה שֶׁל מִדְרָכוֹת.
וְהַכָּחֹל זָהָב יָרֹק שֶׁנָּגַע בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.
וְהַשָּׁחוֹר כָּתֹם רָחוֹק שֶׁנִּצְבְּעוּ בּוֹ הַשָּׁמַיִם.
בְּתוֹךְ כָּל הַגְּוָנִים הִתְעַרְבְּבוּ לָהֶן גַּם הַמִּלִּים שֶׁלּוֹ שֶׁלִּי,

 

וַעֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה נֶאֶמְרוּ בְּרַעַד בְּדֶמַע
בִּתְחוּשָׁה אֲבוּדָה שֶׁל תִּקְוָה.
שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן יִתְפֹּס אֶת הָעֹגֶן.
שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן יִתְפַּלֵּל.
שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן, בִּקַּשְׁתִּי.
בִּי כְּבָר לֹא נוֹתַר הַכֹּחַ
שֶׁשָּׁמוּר לַאֲנָשִׁים קְדוֹשִׁים.

 

*
הָלַכְתִּי לְחַפֵּשׂ כְּלִי לִנְטִילַת יָדַיִם.
עֲרָפֶל נָמוּךְ מְאֹד עַל צַמְּרוֹת הָעֵצִים הַגְּבֹהִים.
אֵין מַסְפִּיק מָקוֹם בַּלֵּב לַעֲמֹד
מוּל יוֹפִי הָהָר. מוּל אֵימַת הָעֵמֶק.
לִהְיוֹת בְּקִיאָה בְּרָצוֹא וּבַשׁוֹב שֶׁל עַצְמִי. נוֹשֶׁמֶת.
אוֹסֶפֶת
אֶת כָּל הַלֵּילוֹת הַשְּׁחֹרִים אֶל תּוֹךְ הַיָּדַיִם,
שֶׁכְּאִלּוּ נִקְּזוּ אֲלֵיהֶן אֶת הַכֹּל.
שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים וּבְרָכָה, שֶׁרִגְשָׁהּ בְּפַשְׁטוּת
אֵיזֶה אָדָם מְבֻגָּר לְיַד הַכִּיּוֹר.
קְחִי דְּלִי וּמַטְלִית הוּא הִצִּיעַ.
וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי בַּלֵּב, כָּל כָּךְ אַתְּ צְרִיכָה עַכְשָׁו אֶת זֶה בְּדִיּוּק.

 

הַיָּד הַתְּמִימָה שֶׁהִכְנַסְתִּי לַדְּלִי בָּעֲרָה.
מַיִם רוֹתְחִים, שָׁכַחְתִּי לוֹמַר לָךְ. אָמַר בְּאַגָּבִיּוּת וְסוֹבֵב אֶת גַּבּוֹ.
סְגֻלָּה לְזִוּוּג לְנַקּוֹת רְצָפוֹת הַקּוֹדֶשׁ, סְגֻלָּה לְזִוּוּג, הִרְחִיק וְהָלַךְ.
בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת! תַּחְזְרִי עִם בְּשׂוֹרוֹת!
עוֹד צָעַק מֵרָחוֹק.
וַאֲנִי הִתְקָרַבְתִּי לַצִּיּוּן עִם הַמַּטְלִית הָרוֹתַחַת.
בְּפָנִים קְפוּאוֹת וְיָדַיִם בּוֹעֲרוֹת.

 

עֵינַיִם סַקְרָנִיּוֹת הִתְבּוֹנָנוּ
בָּעֵינַיִם הָעֲיֵפוֹת שֶׁלִּי.

 

בַּיָּדַיִם הָאֲמוּנוֹת שֶׁלִּי.
בְּשֵׂעָר הֲלֹא מְכֻסֶּה שֶׁלִּי.
יַלְדָּה בְּחָמֵשׁ בַּבֹּקֶר מְקַרְצֶפֶת אֲבָנִים.
אוֹי ה’; צָעַקְתִּי בְּשֶׁקֶט מִמַּעֲמַקֵּי הַדְּלִי מָלֵא בְּמַיִם,
סְגֻלָּה לִתְפִלָּה אַיֵּה אֶמְצָא. סְגֻלָּה לְלֵב
נִשְׁבָּר. לְשָׁמַיִם נִפְתָּחִים.
שָׁפַכְתִּי הַכֹּל עַל הָרִצְפָּה.

 

מֻתָּר לְהִשָּׁפֵךְ בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. מֻתָּר לוֹמַר הַכֹּל. מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל אָמַרְתִּי לְעַצְמִי.
סוֹחֶטֶת אֶת הַמַּטְלִית הָרוֹתַחַת
אֶל תּוֹךְ הַדְּלִי הַגָּדוֹל שֶׁמִּתְמַלֵּא פִּתְאוֹם בְּאָפֹר.
נוֹפֶלֶת בַּהֲקָלָה עַל סַפְסַל הָאֶבֶן.
מְלֵאָה גַּעְגּוּעִים חֲלוֹמוֹת וּשְׁתִיקוֹת.
וּתְפִלָּה אַחַת גְּדוֹלָה גְּדוֹלָה.
לֹא לְהַאֲמִין אֵיךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן עוֹטֵף. אֵיךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן שׁוֹטֵף.
אֲפִלּוּ מַיִם
עֲכוּרִים.

אסופת ל"ג בעומר

הוד שבהוד – מתוך הסיפור הקצר “מדרגות”

טל בן דב

 

אינני סופר. תמיד קינאתי באלו המצליחים לטוות עלילה מורכבת, להחזיק את סיפורם של עשרות דמויות לאורך מאות עמודים. ואני – בקושי את סיפורי שלי אני מצליח להחזיק. אך יש ימים כאלה בהם הסיפור אינו זקוק לך ולהחזקתך – ימים בהם הסיפור מחזיק אותך. רצף המאורעות חזק מכל ניסיון לסדר ולמשטר, והסיפור סוחף אותך איתו. כל שיש בידך לעשות הוא רק להתמסר לזרועותיו, עד שיפלוט אותך אל איזה חוף.

ימים כאלה היו בספירת העומר של שנת התשפ”א. בשנה זו התהפכו היוצרות: ימי הספירה היו ימים טובים בהם נפסקה המגיפה, הארץ נפתחה ומשא כבד כמו הוסר מעל כתפי האנשים, ודווקא בליל ל”ג בעומר החלו ימי הפורענות.

 

הוד שבהוד

האוטובוס משייט על הרי הגליל הטובלים באור הלבנה. אני מושך את המסיכה מתחת לקצה האף, מנסה להסדיר נשימה בתוך הקרון הדחוס.
נהר אדם שחור לבן סחף אותי לכאן. כאשר נפתחו דלתות האוטובוס, כמו סכר רעוע שקרס, איבדתי אחיזה והנהר האלים שאב אותי פנימה יחד עם עוד כמאה חמישים גברים נשים וטף. עכשיו אני עומד בקרן זווית ונשען על מעקה מתכת, מתהפך מדי פעם לחפש תנוחה נוחה, כמי ששנתו נודדת.
אני חושב על אבי ואפרת שאותם הנהר פלט הצידה והשאיר על חוף האספלט של התחנה המרכזית בכרמיאל. אבי הצטרף למסע ברגע האחרון. לא את רבי שמעון הוא חיפש, אלא את אימו שהלכה לאיבוד. לפני חודשיים היא חטפה סיבוב והלכה עם גבר זר, ומאז היא נודדת איתו בקרוואן נייד ולא עונה לטלפונים. “הם חייבים להיות במירון הלילה” אמר אבי לאפרת, “ניסע לשם למצוא אותה?”
האוטובוס ממשיך לשוט ואני תוהה את מי אני מחפש, מי הלך לי לאיבוד. האוויר דחוס ורוטט מהתרגשות. כמה נערים יושבים עכשיו מאחור ושרים “ואמרתם כה לחי”, על הרצפה מתחתי יושב אברך מבוגר וקורא זוהר. אני מנסה לעקוב בעיני אחר המילים, אבל מפחד לחטוף בחילה. מרחוק רואים יבשה מתקרבת. שוב הסכר נפתח וההמון נשפך אל היבשה. אני יורד אחרון. בכניסה להר כרוזים קוראים ביידיש לכל עבר. מימין שירותים כימיים, משמאל מחלקים קוגל בכוסות אלומיניום, וממול שלטי פרסומת למכירת סטים של הזוהר הקדוש במחיר מבצע. ובכל מקום ערימות זבל, כאילו מישהו ריצף את הרחוב בקרטונים ובשקיות. אני עובר מעגל שחור לבן רוקד לצלילי מוזיקה חסידית, ואחריו אסופת נערים כהי עיניים רוקדים בוערים לצלילי טראנס. “ועמך כולם צדיקים” אני חושב לעצמי ומנסה להצטרף לריקוד, אבל מרגיש בודד וזר.
עכשיו הנהר זורם במעלה ההר ואני שוחה בו יחידי. נער חבד”ניק אומר שהקבר נמצא למעלה – “פשוט תלך אחרי כולם”. אני חותר במעלה הזרם, המים גועשים ומרחוק אני שומע קול כמו מפל מתקרב. לפני פתח המערה אני רואה מערבולת סוערת – מאות אנשים מסתובבים במעגל עבה ודחוס. “מכונת כביסה אנושית” אשמע אחר כך שמכנים את התופעה.
אני מחשב לוותר ולהסתובב על אחוריי. ‘אבל עשית את כל הדרך עד לכאן! כל כך הרבה תפילות יש לך להביא אל הצדיק!’
אני עוצר, לוקח נשימה עמוקה, וקופץ אל תוך המערבולת.
“לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה… בדחילו ורחימו.. הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של ספירת העומר… ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.
המילים כמו יוצרות בועה של אוויר סביבי, מבדילות אותי מההמון. אני מנסה לשחות לצדדים אך הזרם חזק ממני. אני מרפה וממשיך להסתובב איתו, סיבוב ועוד סיבוב, מים באפי מים באזני, והנה אני כבר בלב המערבולת, נשאב אל המעמקים –

 

שקט.
אני בתוך המערה, מים עומדים ממלאים אותה עד התקרה. אין לי אוויר. מימין מעבר לקבר, וממולי אני מבחין בקרן אור רחוקה. אני פונה מהקבר ומנסה לשחות אל האור, אך המים סמיכים כדבש. אני נצמד לקיר ומנסה לפלס את דרכי בתוך גוש האנשים הדחוס. האנשים כמו פרפרים אל אש שולפים את מרפקיהם בדרך אל הקבר. בועה של אוויר מבדילה אותי מההמון אך גופי כמעט נמחץ בתוכו.
האור מתקרב ואני כמעט נוגע בו, אך בפתח המערה אני נתפס בין שני גופים עבים שלוחצים אותי משני עבריי, ראשי כבר בחוץ אך רגלי לכודות בפנים. אני דוחף ומחלץ את עצמי, כמו נלחם על חיי, והנה אני כבר נשפך החוצה, ופתאום אוויר ופתאום אור! אני מתחיל שוב לנשום, אך תיק הצד שקשרתי אלי ובתוכו הסוודר התפילין וכרך זוהר עדיין תקוע בתוך המערה בין הגופים. אני קורע את הקשר סביב מותני ומושך ברצועה עד שהשק יוצא החוצה ונשפך על הרצפה.

 

אני מתכסה בסוודר ומנסה להסדיר נשימה. סביבי עוד פליטים שעכשיו עומדים בחוץ ומתפללים, מקווים שמילותיהם יחצו את קירות האבן העבים.

“מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה” עולות המילים על שפתיי. אני מתפלל על יעל ורונית ששלחו איתי את שמותיהן אל הצדיק. אני מתפלל על אפרת ועל אבי ועל אימו שהלכה לאיבוד. אני מתפלל עלי, ועל מה שאיבדתי אני, מתפלל למצוא עוד השנה.

 

המילים פורחות משפתיי אך לפתע עיני נפקחות, והאור שהקיף אותי כבועה פתאום הוא בתוכי, ואני עומד מעל להמון עומד בתוך קרן האור והאור עומד בתוכי.
ופתאום משהו בי יודע
כשאתה עומד מולו אינך זקוק להמון, וההמון אינו יכול לנגוע בך לרעה.
כשאתה עומד מולו אינך זקוק לקבר, אינך זקוק לצדיק, אינך זקוק לתפילה.
“הוי”ה לי לא אירא מה יעשה לי אדם”.
ועכשיו לך רד מההר, קורא לי הקול. לך מתוך ההמון העוזב מקור מים חיים ההמון הנדחס הנדחף הרומס המחפש מערות, מערות מהן הצדיק יצא כבר מזמן.
לך בגב זקוף, לך באמונה, לך ללא תפילה. אין לך אלא להמשיך וללכת, לשים את עצמך בדרך ואת הדרך בידיו, כי רגליך יוליכוך אל ביתך ואבדתך תמצא אותך. לך.

 

***
קשה היא הירידה מההר. ארצות שראית פתאום נעלמות, דברים שידעת פתאום נשכחים. אתה מפחד מהמדרון, מנסה להיאחז בהארה שניתנה לך כחבל אך היא חומקת מבין ידיך. ההארה היא חוט דק, לא תוכל לאחוז בה. היא כמו מבט צלול שלפתע נפתח, חוצה מרחקים, חודר כליות ולב, מפזר ענני ערפל. כאשר מופיעה הדעת השלימה אכן אין צורך בתפילה: כל רצונך הוא רק להיות בידיו וללכת בדרכיו, וכל בקשה אחרת רק תעיד על קטנות אמונתך.
אך יש שקורה אסון. יש שמדרגות מתמוטטות, וחיים שבריריים מתנפצים לרסיסים. וכשחיים נגדעים כעס עולה, ושתיקה. הפחד מרים את ראשו, ובדעת מופיעים סדקים. איך ייתכן שביטחון כה איתן לפתע יתפורר? אך ייתכן שידיעה כה עמוקה לפתע תישכח? ושאלות אלו רק מגדילות את הספק במעגל מסחרר: כי אם הביטחון מתפורר כה בקלות כנראה שאיננו עמוק, אם הידיעה נשכחת כה מהר כנראה שאיננה אמיתית. וכבר אתה מוצא את עצמך בתחתית ההר, מבוסס בטיט המציאות, גופך רפה וכושל ודעתך חרדה וחלושה…

 

 

שירה

אין מה

עדן אביטבול

נְדוּדֵי שֵׁנָה שֶׁלִּי
מְהַבְהֲבִים
כִּפְנֵי הַיֶּלֶד הַכְּתֻמּוֹת
אַךְ לִפְנֵי שָׁעָה
מֵאוֹרוֹ הַטּוֹב שֶׁל
בַּר יוֹחַאי

הֶתְקֵף חֲרָדָה שֶׁלִּי
יֶלֶד חַלַאקֶה טָהוֹר
אַל תַּעֲלֶה מוּלִי
בְּאַקְרַאי, בְּעֵינַיִם
וּפֵאוֹת פֶּרֶא
אַל

שְׁעַת הַדְּחָק
וַאֲנִי מַאֲמִין
כְּדַאי הוּא
וְנַעֲשֶׂה אָדָם
שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן
וְהִלּוּלָא
חִזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם!

וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם
וְלֹא תֵּרֵד אֵשׁ
וְלֹא יִפָּעֵר בּוֹר
וְלֹא תִּנָּתֵן אוֹת
וְלֹא אוֹיֵב
וְאֵין אֲוִיר

אוֹי, הַפָּנִים
וְהַשֵּׁמוֹת וְהַתָּוִים
הַמִּשְׁקָפַיִם
הַמַּרְפְּקִים
הָעֲדִינוּת
הַכֹּל שָׁבוּר

תְּהִלִּים דּוֹחֲקִים בִּי
סְמַיְלִי בּוֹכֶה
מַלְאַךְ הַמָּוֶת
טִפֵּס בָּהָר
וְנִשְׁאַר וְנִשְׁאַר
עַד שֶׁסָּפַר מ״ה

וּבַמַּרְגְּלוֹת וּבַשִּׁפּוּלִים
אֵין מֵשִׁיב וְאֵין אַשְׁמָה
וְאֵין דִּין וְאֵין מְנַחֵם
וְאֵין פֶּה וְאֵין מֵצַח
וְאֵין אֲוִיר
וְאֵין מָה

מירון

Share

Yehee — Political Poetic Journal