לקראת ערב ארזתי את חפציי ויצאתי את אולם הקריאה בספרייה הלאומית. פניתי אל הברזייה לשתות, ושם מצאתני איזו עלמה נאה מבנות ישראל היותר כשרות, שהביטה בי בחיוך ערמומי מבעד לעיניה המכֻחָלות. היא הביטה ושתקה וחייכה עוד, ואני נשתתקתי ולא פציתי פה, והמבוכה הלכה וגברה. לאחר שאני תוהה על קנקנה יצאתי למבואה ופגשני חבר מהישיבה שלא ראיתי זה זמן, ועלינו להתפלל תפילת ערבית. כך שאל האוטובוס הגעתי כבר משחשיכה ובבואי לדירה כבר הייתה השעה שעת לילה.
הדירה ריקה הייתה כשבאתי. התחלתי להרהר, אם ללמוד, או לבשל לעצמי ארוחה, או לילך לבית הוריי לאכול שם, כי לא חפצתי לאכול לבד. והנה תוך שאני מהרהר חטפתני שנה ונפלתי על מיטתי נם למשך כעשרים דקות.

צלצול הנייד העיר אותי מתרדמתי.
״מה המצב אצלך, יהונתן?״
היה זה עאדל, אחראי העבודה שלי, ראש צוות תרגום בבתי המשפט.
״מה צריך?״
״לתרגם בתחנת המשטרה בארמון הנציב. עוד עשר דקות. אתה יכול לנסוע במונית.״
״איפה התחנה?״
״מאחורי מטה האו”ם.״
״אז עזוב מונית, חבל. אני אהיה שם תוך עשר דקות בהליכה.״
״הנה, אני שולח לך את המספר של החוקר המשטרתי.״
על הצג הופיע המספר עם השם “תמיר”. ניחשתי שזהו תמיר מרציאנו, שבני דודיו שירתו אתי בצבא. שוחחתי עם תמיר בקצרה ואישרתי את בואי.
העברתי את הכיפה לכיס המעיל, נעלתי את מנעליי וחבשתי כובע גרב. יצאתי אל האוויר הקר, וחציתי את הרחוב הסמוך . עברתי את הטיילת החדשה ופניי קדמה, והתקדמתי את הכביש המוביל לארמון הנציב. בסוף הכביש לפני שהתעקל ראיתי את מטה האו”ם ניצב מולי על ראש הגבעה המיוערת. עליתי בשביל אל שער המתחם. פניתי אל השומר ואמרתי, ״איך אני מגיע לתחנת המשטרה?״
״רד חזרה אל הכביש״, אמר לי, ״ותמשיך ישר״. ירדתי בדשא שבצלע הדרומית של הגבעה והמשכתי בכביש הדומם. מימין תחילת הבתים של שכונת ארמון הנציב. משמאל, הישר לפניי, ראיתי את החלונות הירוקים והמוארים של צריחי המסגדים ביישוב הבדווי גַּ’בַּלִ אלְמֻכַּבַּר. המדרכה המשיכה לחנייה רצופת אבן, השלוחה המזרחית ביותר של הטיילות. מצדה השני של החנייה יש כמה חצאי גרנות מאבן, מוצלים, עם הפנים למדבר, שמתחיל ממש עם מורד הגבעה המזרחית. בשעות היום הערבים, ובעתות רגיעה אף היהודים, מגיעים לשם לטייל, לצלות בשר בחוץ ולסעוד.
בחנייה היו מספר כלי רכב חנויים, ואולם כשהסתכלתי ראיתי שנהגיהם עודם יושבים בהם, לרוב עם נוסע מימינם. שותקים, ממתינים. ואני תועה ותוהה, איפה התחנה שמאחורי המטה. ניגשתי לאחד הנהגים.
“בְּתִּעְרִף וֵין מֲחַטֶּת אלשֻּׁרְטַהֿ לַו סַמַחְתְּ?” (אתה יודע בבקשה איפה תחנת המשטרה?)
“אָהּ. אִמְשׁי דֻּגְֿרִי אַבּוּ מִיתֵּין מִתְּר” (כן. לך ישר בערך מאתיים מטר).
המשכתי במדרכת הכביש, והרגשתי יותר חול מתחת למנעליי. התחנה עצמה הייתה משמאל, מוארת באור הירוק מהצריחים ונראתה כמו בסיס צבאי – כמה מבנים יבילים ובינם חצר וספסלים, גדר מסביב, דלת וביתן שמירה בה ישבו לוחמים ממשמר הגבול. ״מי אתה״, שאלו.
״יהונתן המתורגמן, הגעתי בהזמנה של תמיר, אני עובד עם עאדל״.
״תעודת זהות״?
״בבקשה״.
בוא תיכנס, נקרא לו״.
תמיר, כך אמרו לי, היה עסוק באותו הרגע, והופניתי לחדר החקירות השני, שבו היה שוטר אחר במדים כחולים. המתין אתו יהודי צעיר. “אני נאלץ לעצור אותך הלילה” אמר השוטר ברוגע. “מה נראה לך אני הולך לישון הלילה במגרש הרוסים?!” צעק העצור הטרי. “אני עם כל העבריינים? שים עליי אזיקים אם אתה גבר! אני בנאדם נורמטיבי, שומע? אני בנאדם נורמטיבי!”.
״אתה יודע מה?״ אמר לי השוטר, ״עדיף שלא תהיה כאן. לך לתמיר״. עברתי למבנה השני. תמיר עמד במשרד ולידו שולחן. לצד תמיר ישבה אישה ששערה צבוע אדום כהה ועל ידיה צמידים מעוטרים בצלבים. מול תמיר והאישה הנוצרייה ישבה אישה נוספת, עם שער יבש ומפוזר וכובע צמר פרווני רחב. כשבאתי לצד תמיר והנוצרייה, ראיתי את הפנים של האישה הנוספת. כל כך מאופרות היו פניה, שהתקשיתי לראות את עורה האמתי. בצפרני ידיה הייתה בנייה מפלסטיק.
״תשמעי״, אמרה הנוצרייה בערבית לאשה בכובע הצמר, בעלת הפנים המאופרות. ״את קטינה, ולכן אנחנו צריכים ליצור קשר עם המשפחה שלך״. בשלב הזה הצגתי את עצמי לתמיר, שזיההאותי משיחה אקראית שקיימנו פעם במסדרון. “אתה דתי לא?” שאל. “כן”, עניתי והוצאתי את הכיפה מהכיס. ״מי הנחקר?״ שאלתי. ותמיר רמז שזו האישה המאופרת. ובאותו רגע הבנתי שהיא נערה.
הצעקות של העצור היהודי הנורמטיבי הגיעו מהמבנה הסמוך. תמיר נזדעק לעזרת עמיתו השוטר לאזוק את העצור והותיר אותי עם שתי נשים בחדר החקירות. “את מהמשטרה?” שאלתי את הנוצרייה בערבית. “לא, אני עובדת סוציאלית, לשכת רווחה העיר העתיקה”. היא השיבה. “הביאו אותי כדי לטפל בה כי היא קטינה בלי הורים.”
״בת כמה את״, שאלתי את הנחקרת. ״שש עשרה״, השיבה. היא החלה לצעוק ולחבוט בחזה. ״רֱבָּאבּ״, שאלה העובדת הסוציאלית בערבית, ״את יודעת מה מספר הזהות שלך״? ״לא״, השיבה. ושוב צעקה. ״כבר דיברנו עם אבא שלה, בכַּפְר עַקַבּ״ אמרה לי העו”סית בעברית. ״הוא לא עזר לנו הרבה״.
״אני גרה אצל דודה שלי בצוּר בָּאהִר״, אמרה רבאב. היא החלה לקרוע את הבנייה מהציפורניים שלה.
״מה הטלפון שלה?״ שאלה העו”סית.
תמיר חזר באותו רגע. “לפי מה שמופיע אצלנו, היא לא רשומה כתושבת ישראל” אמר. “אימא שלה מבית סאחור. פשוט נוריד אותה בקבר רחל”. תרגמתי, ורבאב המשיכה לצעוק. ״לאא! אני לא שטחים. לא שטחים. אל תיקחו אותי לשם. שימו אותי בכלא. אני מתחננת! בכלא.״
״אז איפה אבא שלך?״ שאל תמיר. ושוב החלה רבאב לצעוק . ״לא אליו, היא אמרה, לא אליו. הוא רוצה להחזיר אותי לקֻצַי, שעשה לי את הכווייה בחזה. לא!״ והיא שבה להכות בחזה ולתלוש באינטנסיביות את הבנייה מהציפורניים שלה, והכניסה את אחד מציפורני הפלסטיק לפיה. ״רבאב!״ אמרתי לה. ״זה רעיל, אל תאכלי את זה״. ״למה לא״, היא אמרה. ״אם זה רעיל אני אמות, עדיף ככה לא?״
מהר רשמתי את דבריה לתמיר בעברית בפתק. ״היא רוצה למות, אביה עשוי להחזיר אותה לקוציי, בעלה כנראה, שפגע בה.״ תמיר קרא את הפתק, נאנח בשקט והרים את ראשו באטיות. בינתיים, העו”סית התקשרה לדודה מצור באהר. “מצאנו את רבאב בסופר-פראם בדרך לארמון הנציב”, היא הסבירה. חיכינו אני ותמיר בשקט. לבסוף אמרה העו”סית “הבנתי, ערב טוב”, והניחה את השפופרת.
“עשינו טעות שכבר התקשרנו לאבא שלה” היא אמרה. ״הוא כבר התקשר לדודה ואמר לה לא לשתף פעולה. הוא רוצה שהיא תחזור אליו. הדודה אומרת שהיא לא גרה אצלה״.
״אז אין לנו ברירה״, אמר תמיר, והבעת פניו לא הסכימה לדבריו. ״היא שטחים, היא לא רשומה בשום מקום. נוציא ניידת לקבר רחל״.
“לא שטחים!” צעקה רבאב שוב. ״לא! אמי חולת נפש!״ תרגמתי.
״אולי בינתיים נתחיל בחקירה״, הציע תמיר. הוא התיישב מול רבאב, והחל בנהלי חקריה, ואני מתרגם.
״זכותך לא לומר דבר. זכותך להיוועץ בעורך דין טרם החקירה. דעי כי שתיקתך עשויה להישקל על ידי שופט בבית המשפט.
״את יודעת לקרוא את הזכויות שלך מהדף?״
״אני לא יודעת לקרוא. לא עברית ולא ערבית. ״
״למדת בבית הספר?״
״רק עד כתה ב. אבא שלי רצה שאעזור בעבודות הבית.״
״רבאב את חשודה בעבירה של גניבה, בכך שהרמת מוצרי קוסמטיקה מבית המרקחת סופר-פארם מבלי לשלם, וכל זאת בניגוד לחוק.
״את מבינה את החשדות נגדך?״
״כן.״
״איפה את גרה?״
״אצל דודה שלי בצור באהר. אבא שלי נתן אותי לקוציי, אבל הלכתי לדודה שלי.״
״מתי התחתנת?״
״לפני שנה.״
תמיר המתין מעט.
״האם לקחת מוצרים מסופר פארם בלי לשלם?״
״כן.״
״את יודעת שאסור לגנוב?״
״כמובן שאסור. אם תתנו לי עבודה אני לא אגנוב. אני לא גנבת.״
״מה גנבת?״
״איפור, גרביונים״ (את המילה האחרונה לא הכרתי בערבית, והעו”סית הייתה צריכה ללמד אותי) אמרה. ״לק.״
״למה?״
שתיקה.
״אבל רבאב, למה לגנוב? מצאנו הרבה כסף בתיק שלך.״
הוא פתח את התיק והוציא כמה שטרות: חמישים, ומאה, ומאתיים. ועוד מאה. ועוד חמישים.
״מאיפה הכסף הזה?״
״מי שהוא נתן לי, הוא ריחם עליי.״
״יש לך מה שהוא להוסיף?״
״לא.״
תמיר הדפיס את התמליל. הוא הגיש אותו לנחקרת, וביקשתי ממנה לחתום. היא כתבה “רבאב” באותיות עבריות עגולות.
״תראי״, אמר תמיר לעו”סית. ״אי אפשר להחזיר אותה לאבא שלה, ולא לאימא שלה. אני מפחד מה יעשו לה אם היא תהיה בידיים שלהם. ולאן היא הגיעה עכשיו… ברור לך מה היא עושה עכשיו, נכון? מאיפה הכסף הזה?״
״כן״, אמרה. היא פנתה שוב להתקשר. ולאחר שיחה בטלפון אמרה, ״דיברתי עם הלשכה בבית חנינא, הם יוכלו לטפל בה מחר.״
״אפילו אם אין לה מעמד? אבא שלה לא רשם אותה אף פעם, הזבל. בדקנו. לא אצלנו ולא אצלם.״
״הם ידעו להסדיר את זה.״
“רבאב” אמרה העו”סית, “אנחנו נעביר אותך לשוא’ון (רווחה). הכי טוב בשוּא’ון”. “ואיפה היא תישן הלילה?” שאל תמיר. “יש הוסטל סגור בתלפיות” השיבה. “היא שהתה שם בעבר כנראה. הם יכולים להחזיק אותה עד הבוקר”.
“נוציא אותה בניידת לתלפיות” הוא אמר, וקרא לשוטר אחר שיסיע אותה. “מתורגמן, אתה משוחרר, תודה רבה. אתה צריך ליווי משטרתי מהשי”ן גימ”ל?”
“שמע”, אמרתי. “אנחנו פה בג’בל אלמכבר, אמצע הלילה. היו כל מיני טיפוסים בחוץ, עדיף.”
לאחר עשר דקות יצאתי מדלת התחנה, ופגשתי שוב את רוח המדבר החורפית והחול במדרכה. עליתי לניידת שהייתה בדרכה למגרש הרוסים. נסענו עד הקצה המערבי של טיילת ארמון הנציב, ירדתי מהניידת לכביש וחזרתי לדירה. נסער מדיי לישון עייף מידיי ללמוד, פניתי אל המטבח. הוצאתי טחינה גולמית, קמח, חמאה וסוכר, לשתי היטב ואפיתי עוגיות. ריח האפייה מילא את הדירה. הוצאתי את העוגיות מהתנור, סידרתי אותן בכלים סגורים, ושבתי לחדרי לנוח. השעה הייתה שעתיים אחרי חצות, ונשארתי ער בעיניים עצומות עד הבוקר.

ובבוקר קמתי, לא נעורתי – כי שינה לא הייתה לי, ונסעתי ללימודים אחרי התפילה. ובעת שאני הולך במסדרון, ראיתי שוב את העלמה שנקרתה לפניי בברזייה אמש. החיוך אותו חיוך ערמומי ושבע רצון, אך המבוכה מזמן נדחקה הצידה בסערת הרגשות של אירועי הליל, ונדמה שהייתה אותה המבוכה בכלל בעידן אחר. עיני העלמה שוב מכוחלות, ובראותי אותן לא יכולתי שלא להיזכר בפנים המאופרות של רבאב.
״מה נשמע?״ אמרה לי
״ברוך השם….״ עניתי. ״לא ישנתי הרבה. הקפיצו אותי לעבוד בלילה, תיק נוראי של המשטרה״.
״לילה… זה בטח תעריף מיוחד!״ אמרה והביטה במבט שבע-רצון. ״ככה משלמים לך יותר, לא?״