מסה

עשרה עקרונות − סקיצה ליצירה נבואית על פי תורת הרב קוק

סשה נצח אגרונוב

הנבואה היא לב ליבה של האמונה היהודית, היא פסקה לפני כ 2400- שנה ועתידה לחזור סמוך לשיבה אל העצמאות המדינית, שתתלווה אליה עלייה תרבותית גדולה. בעם ישראל התקיימה תרבות נבואית; היו בתי ספר לנביאים, הייתה אסכולה שלמה ומשנה סדורה ולהקות של בני הנביאים — סטודנטים לנבואה — התהלכו ברחבי
הארץ ולמדו מוזיקה, ספורט, תרגילי ריכוז וכוונה, שכלול הדמיון ועוד. עם תום
העידן הנבואי השתמרו רשמי האסכולה הזאת במסורת, בין היתר בתורת הסוד,
בטקסטים של האר”י, הרמח”ל ועוד. זהו אוצר גנוז, ייחודי, שממנו יכול לצמוח
הכישרון הישראלי המקורי, דמיון אלטרנטיבי, צורות ביטוי וסיפור, גל ישראלי חדש
שיש לו בשורה להציג לעצמו ולעולם כולו.
1. היוצר צריך להקדים מחשבה של תשובה ותיקון ליצירה.
“…והספרות תתקדש, וכל סופר יחל לדעת את הרוממות ואת הקודש שבעבודתו, ולא
יטבול עטו בלא טהרת נשמה וקדושת רעיון. לפחות תקדים המחשבה של תשובה,
הרהורי תשובה עמוקים לפני כל יצירה” )הראי”ה קוק, שמונה קבצים ד, סד(.
2. הנשמה היוצרת. היצירה היא פנייה לחלק הנשמתי של הצופה, אל הנקודה שבה
מרוכזים כוחות הנפש והגוף בשיגוב עליון. כיוון שהנשמה היא אין סופית, היצירה
יכולה להתקיים כשיח בין החלק הנצחי של היוצר לבין החלק הנצחי של הצופה, שיח
שבו נצח פוגש בנצח, רצון פוגש רצון.
3. דממה וקשב. היצירה איננה כלי לביטוי עצמי בלבד, אלא קודם כול הזדמנות
למפגש של היוצר עם עצמו. היצירה מתחילה בקשב הפנימי לקולה העצמי של הנשמה.
הקשבה חרישית, קול דממה דקה. אצל הרב קוק יש דרגות שונות של דממה. הדממה
אינה תכלית אלא הקדמה להופעת הדיבור הנשמתי.
4. לא מחכים למוזה או השראה — היא נמצאת תמיד — אלא היוצר מתעלה אל המפגש.
“כל זמן שהאדם מוכרח הוא לחכות לזמנים מתי תחול עליו רוח היצירה, ואז יחדש,
יתבונן, יהגה וישיר, זהו סימן שלא הופיעה עליו הארת נשמתו. הנשמה הרי היא שרה
תמיד, עז וחדוה היא לבשה, נועם עליון הוא סובב אותה. והאדם צריך להתרומם עד
לידי הגובה של פגישת נשמתו” )הראי”ה קוק, אורות הקודש(.
5. היצירה אינה עמל או יגיעה.
“דבר שאי אפשר הוא להפסיק את היצירה ממי שנשמתו יוצרת תמיד בטבעה. בכל
עת שהלאות הרוחנית מעיקה, אין זו באה כי אם מפני שחושב היוצר, שהיצירה עמל
הוא. וכל מה שמעמיקים יותר בסודה באים לידי הכרה, שאין בה שום עמל ויגיעה.
והאדם מתדמה לקונו, שלא בעמל ויגיעה ברא הקב”ה את עולמו” )אורות הקודש(.
6. לפעמים מה שעוצר את היצירה הן מיני מידות רעות, יוכל היוצר לתקן את עצמו
ולחזור ליצירה. אין סתירה בין מוסר ליצירה. לפעמים היוצר נקי מפגמים מוסריים
אך מה שעוצר אותו הוא חלישות גופנית, ואז הוא צריך לתקן את גופו ולחזקו. ויש
מקרים שבהם היוצר מתוקן וראוי בנפשו וגופו, אבל העולם עדיין אינו מוכשר ליצירתו.
היצירה הרוחנית, הגוף והעולם קשורים הם בקשר אורגני.
7. היצירה ושפת הרזים. היוצר יכול לינוק משפת הרזים שבה כתובה הספרות של
תורת הסוד היהודית בספר הזוהר, במדרש ובאגדה. כך למשל התורה אינה מסבירה
ומתרגמת את הסוד אלא על ידי סוד אחר, רז מוסבר על ידי רז. וכך הסרט יכול להוות
שרשרת של דימויים רזיים, שאינם “מוסברים” בפשט, אלא על ידי דימוי-סוד אחר.
8. היצירה הבאה מחופש המחשבה מגלה את הגודל של העולמות ההשעריים —
עולמות המתגלים בכוח האינטואיציה, המתעלה מעל להיגיון המדוד. היוצר משער
בליבו ובמחשבתו בכל היקף ורוחב.
“איננו רואים שום אפשרות לצייר חופש מחשבה, התעלותה ושכלולה, כי אם כשיותן
לה כל היקף גדלה, כשיוכנו אושיותיה על פי הגודל הכמותי והאיכותי, בכל אשר
תעיף שם את עיני רוחה… היצירה הרוחנית חופשית היא. אינה מתחשבת עם שום
השפעה חיצונית, היא יוצרת כפי הלך רוחה פנימה. וכל מה שתתגבר בקרבה אמונתה
בעצמה, כן תעלה למרומי האמת” )אורות הקודש(.
9. הנבואה היא סגולתה של האומה הישראלית. כיוצרים, אנו יכולים להכשיר את
הכלים לחידושה של הנבואה הישראלית, קרי, להרחיב את גבולות הדמיון, לחדש
תבניות של חוכמה והכרה, לעורר שיח נשמתי, לחבר בין אמת ליופי, לרומם על ידי
היצירה את כוחות הנפש והגוף.
10 . האמנות יכולה לפתוח מחדש את הערוץ בין אלוהים לאדם.

שירה

נביאים בעירם (עם השוואת תרגום)

רודיארד קיפלינג (תרגם: צור ארליך)

הוֹד וְכָבוֹד לַנְּבִיאִים בָּעוֹלָם,

רַק בְּעִיר הוּלַדְתָּם הֵם שְׁלִימָזֶלִים:
הִכִּירוּ אוֹתָם שָׁם בִּימֵי גִּדּוּלָם,
לָכֵן דֶּרֶךְ טֶבַע בָּזִים לָהֶם.

 

נְבִיאִים בְּנֵי הַגִּיל הַצָּעִיר וְיָהִיר
עוֹשִׂים יֹפִי שֶׁל חֲמוּצִים מִזֶּה,
כַּנִּכָּר בַּנְּבוּאוֹת שֶׁכָּתְבוּ עַל הָעִיר;
וְהֵם דַּוְקָא מַמָּשׁ מְרוּצִים מִזֶּה.

 

מָה שֶׁחָוָה הַנָּבִיא בְּנִינְוֵה,
אֵיךְ בְּתוֹךְ דָּג הִתְקָרֵב לְשָׁם,
לֹא מַעֲסִיק אֶת שְׁכֵנָיו; הַהֹוֶה,
רַק הוּא מְעַנְיֵן אֶת הַחֶבְרֶ’ה שָׁם.

 

אִם נִבֵּא אוֹ חָזָה אוֹ כָּתַב – מָה אִכְפַּת;
רַק עַל פִּי מִדּוֹתָיו הוּא נִשְׁפָּט.

 

 

לאחר שנמסר לפרסום ראה אור ב: ‘רודיארד קיפלינג, מבחר שירים’. תרגם: צור ארליך. הוצאת דחק 2019.

 

 

גירסה ב’

 

 

הוֹד וְכָבוֹד לַנְּבִיאִים בָּעוֹלָם,
רַק בְּעִיר הוּלַדְתָּם הֵם שְׁלִימָזֶלִים:
הִכִּירוּ אוֹתָם שָׁם בִּימֵי גִּדּוּלָם,
לָכֵן דֶּרֶךְ טֶבַע בָּזִים-לָהֶם.

 

נְבִיאִים בְּנֵי הַגִּיל הַצָּעִיר וְיָהִיר
עוֹשִׂים יֹפִי שֶׁל חֲמוּצִים-מִזֶּה,
כַּנִּכָּר בַּכְּתָבִים שֶׁכָּתְבוּ עַל הָעִיר;
לִנְבִיאִים זֶהוּ יֹפִי שֶׁל צִימֶעסִים!

 

בְּנֵי הַשְּׁכוּנָה מִתְמַקְּדִים בַּהֹוֶה.
לֹא עִנְיָנָם וְלוּ כָּלְשֶׁהוּ
מָה שֶׁחָוָה הַנָּבִיא בְּנִינְוֵה
אוֹ בְּבֶטֶן הַדָּג בְּדַרְכּוֹ לְשָׁם.

 

אִם הָיָה הָא אוֹ דָּא – מָה אִכְפַּת. שָׁם דִּינוֹ
נִקְבָּע רַק עַל פִּי הָאָדָם שֶׁהִנּוֹ.

 

 

המקור:

 

PROPHETS AT HOME

BY RUDYARD KIPLING

 

Prophets have honour all over the Earth,
Except in the village where they were born,
Where such as knew them boys from birth,

Nature-ally hold ’em in scorn.

 

When Prophets are naughty and young and vain,
They make a won’erful grievance of it;
(You can see by their writings how they complain),
But O, ’tis won’erful good for the Prophet!

 

There’s nothing Nineveh Town can give
(Nor being swallowed by whales between),
Makes up for the place where a man’s folk live,
Which don’t care nothing what he has been.

 

He might ha’ been that, or he might ha’ been this
But they love and they hate him for what he is.

 

להקראה ע”י המשורר:

 

https://drive.google.com/open?id=1-NiYC1a40he0j2pTWJ7ArQmmxI2GWtf5

נבואה