הוא סידר את העציצים בטור מדויק. השקה כל פרח בנפרד, ניגב עלה עלה מפני האבק שעלה מהוואדי. עוד מעט תגיע שנת הארבעים שלו מאז שנדר את נזר הנזירות, ולמעלה מעשרים שנה מאז שהוא חי בירושלים, תחילה תחת השלטון הבריטי, ובתשע עשרה השנים האחרונות תחת הממלכה הירדנית הגדולה.

גרגוריוס גדל בכפר קטן באי קורפיו שביוון. הוא זוכר איך היה רוכב כל בוקר על האתון הקטנה, מהירידה מביתו שבראש ההר ועד לבית הספר שלחוף הים. באחד הימים, עת חבורת נערים רדפו אחריו, הוא ניסה לנוס במהירות והיכה את האתון בחוזקה. הוא חלף תחת האלה הגדולה ואחד הענפים שרט את עינו. מאז, כשרכב על האתון לבית הספר, חבוש ברטייה על עינו השמאלית, דבק בו השם “בלעם”, כשמו של הנביא המקראי שטום העין.

גרוגריוס אכן הזדהה עם הנביא הקדמון. כבר מגיל צעיר היה מתבונן שעות בדמותו של ישו הסובל על הצלב,  ובשעות הפנאי, כשחבריו יצאו לשחק בכדור בחצר בית הספר, היה גרוגוריוס מעדיף להתבודד בתוככי הכנסייה. ככל שאביו היה חוזר שיכור יותר בלילות, וככל שהלכה אימו ודעכה תחת מכותיו של אביו, היה גרגיוריוס מבלה יותר ויותר זמן בכנסיה, תחילת כנער מזבח פשוט ולאחר מכן כעוזרו האישי של הכומר, כומר ששימש לו כאב.

מהכומר למד גרוגוריוס לשנוא יהודים. הם אלו שהביאו למותו של ישו, והם אלו שעד היום מחזיקים את מיטב העסקים באי הקטן קורפו. גרוגריוס עוז זכר את הסיפור על החייט היהודי שערף את ראשה של הנערה מריה דסילה, נערה נוצרייה שאותו יהודי אימץ, אירוע שסבתא שלו הייתה עדה לו והעבירה במלוא העוצמה הסיפורית לנכדה הצעיר.

באחד ממסעותיו לכנסייה בעיר יאנינה הסמוכה, התוודע גרגוריוס לחלקים הטורקיים של יוון, ודווקא שם, בצל האסלם, מצא בני ברית משותפים. הוא חזר אל עירו מלא השראה מהפקידים העות’מאניים שכורעים בתפילתם וסוגדים לאל במשותף.

בהיותו כבן 18, שעה שחבריו לכיתה החלו לחזר אחרי בנות המין היפה, בחר גרגוריוס לנדור את נזר הנדירות, בלילה לפני הנזר הוא נשאר לבדו בכנסיה ומול פסלו של ישוע נדר להישבע אמונים לאב ולבן, לנקום את אשר עשו לו היהודים ולזכור ולהתפלל עד הביאה השנייה במהרה בימינו.

חבריו לכיתה קראו לו “בלעם הקוסם”. אמנם גרגוריוס לא ידע לעשות כשפים, אבל הייתה לו יכולת נדירה של ראייה. לראות את מה שנמצא מעבר לעולם החומר. בכנסייה הקטנה של הכפר לימד אותו הכומר הזקן את סודות המנזר. אבל לא רק את החלקים הגלויים של המיסה, הווידוי והטקסים הגלויים אלא גם את המסורת הנסתרת. בחלק האחורי של הכנסייה, הכניס הכומר הזקן את העלם הצעיר בסודות שמעבר. שם, על הרצפה בחדר האחורי, צייר הכומר צלב. מכל צלע של הצלב הוציא זווית נוספת שיצרה מעין גלגל שיניים אימתני, ואת הצלב הייחודי כלא בתוך כוכב מחומש. בחדר האחורי של הכנסייה התוודע גרגוריוס לספרים האסורים, אלה שנאסרו על ידי הכנסייה הרשמית. הבשורה של יהודה איש קריות והבשורה על פי  מרים. שם לימד אותו הכומר להביט בעינו האחת אל האופל ולשאוב כוח מהשאול עצמו.

כבר מגיל צעיר היו לגריגוריוס חזיונות אפלים. ערב לפני שסבתו האהובה מתה, הוא ראה ענן שחור שעולה מהים, מתוך תהום רבה, וזוחל עד לביתה.

בחודש שקדם למלחמת העולם, ראה את האד השחור עולה מן הקרקע, מגיע מכיוונה של רומא. הוא הזהיר את בני משפחתו ואף נשא דרשה בכנסייה וביקש מהקהל להתכונן ליום עברה. ואכן, בני משפחתו, שהאמינו לעלם שהקדיש את חייו לכנסייה, אגרו מזון שסייע להם בשעות הקשות של הכיבוש האיטלקי ולאחר מכן תחת הכיבוש הגרמני.

הפעם האחרונה שהוא הרגיש את רוחה השחורה של הנבואה, היה ביום שבו לקחו את היהודים למבצר פרוירו. גרוגוריוס הרגיש איך נשמתו מתעלה ואיך נִדְרוֹ לנקמה ביהודים סוף סוף מתקיים. כשבוע לאחר מכן גילה גרגוריוס משפחה יהודית שמתחבאת בצריף הקטן של חומרי הניקוי בחצר הכנסייה. גרגוריוס חש התעלות רוחנית בשעה שקרא לקצין הס.ס, וזה לקח משם את המשפחה. את הגעת הנאצים לעיר רומא הקדושה ראה כהכנה לביאה השנייה ואת היטלר כמבשר הגאולה. גרגוריוס הרגיש כי הוא חי בתקופה היסטורית קדושה וזוכה לחזות בעינו האחת במשפט אחרית הימים.

עם סיום המלחמה הלך גרוגריוס לכומר הזקן וסיפר לו שהוא מעוניין לצאת לשליחות במנזר מרוחק. להפתעתו, הציע לו הכומר לנסוע למנזר חקל דמא שבירושלים, מנזר שמוקדש דווקא לבוגד שבשליחים, ליהודה איש קריות; מנזר שנבנה בתחתית גיא בן הינום, בעיקול של נחל קדרון. במקום שאותו, כך על פי המסורת, קנה יהודה איש קריות באותו כסף דמים שבו מכר את ישו; המקום שבו, על פי מסורת אחרת, ירד יהודה איש קריות רכוב על חמורו, והתאבד בתלייה; מנזר שבנוי בעצמו בתוך סבך של מערות קבורה, ומונחות בו עצמות הנזירים שנהרגו בטבח הפרסי במאה השביעית לספירה.

לפני יציאתו לשליחות, הביא לו הכומר הזקן מתנה, קופסת עץ קטנה ובתוכה סמל של צלב קרס מוזהב. “זו מתנה שקיבלתי ממפקד הס.ס באי”, הסביר הכומר הזקן “בעבור העזרה שנתתי להם בהסגרת היהודים. את הסמל הזה אני מעביר אליך”. הכומר הזקן ובן טיפוחיו נפלו זה על צווארו של זה. גריגוריוס ידע שהכומר הזקן היו לו כמו אב, והוא היה לכומר כבן שמעולם לא זכה לו.

גרגוריוס קיבל על עצמו את השליחות בירושלים. ארבע שנים היה תחת השלטון הבריטי ואז עברה ירושלים להיות תחת הכתר הירדני. גרגוריוס אהב את השילוב בין הנצרות לאסלאם, שילוב שעוד זכר מסיוריו ביוון הטורקית. מבעד לחלונות הכנסייה התבונן בסמל הסהר של המסגד הקטן שמעל המעיין בסילוואן. מעליו עלה הירח והאיר על פני השמש שצוירה מעל  דיוקן הקדושים. “איחוד הירח והשמש”, חשב לעצמו. “נבואת איוב על נחש עקלתון ונחש בריח”, לחש. וכמו בתוך טראנס הוא הסביר לעצמות הקדושים ששכנו במערות שתחתיו: “נחש עקלתון הוא הסהר המתעקל ואילו נחש בריח אינו אלא סמל הצלב שמוברח שתי וערב. כשהנחשים הקדמונים יעלו מהתהום, יוכלו לכלות את שארית היהודים”. הוא הביט אל החלק היהודי של ירושלים, זה הזדקר מעבר לעמק וכמו ניסה, על האדריכלות המערבית שלו, לבלוע את הכפר השקט שבעמק.

בשנה התשע עשרה לשלטון הירדני בירושלים התחיל גרוגריוס להרגיש פעם נוספת את האדמה הרועדת. בחג הפסחא היו השמיים בהירים, בהירים מדי, כאילו אלפי מלאכים היכו את העיר בסנוורים. מן הגיא שבו עמדה הכנסייה, החל אד מסתורי לעלות. אד שרק גרגוריוס הצליח לחזות בו.

ברדיו הודיעו שנאצר סגר את מיצרי טיראן. רוחות מלחמה החלו לנשב. החיילים הירדנים במוצב שליד המנזר הקטן החלו להתאמן בלילות. גרגוריוס התפלל כל הלילה וביקש לראות שוב את האד השחור המסתורי. הוא אמר את מזמור “דיאס אירה” – Dies iræ, dies illa- “יום עברה ביום ההוא” dona eis requiem הענק להם מנוחה.

ביום הראשון של המלחמה. כאשר בראשי ההרים נשמעו פיצוצים, החליט גרגוריוס לצאת ולחפש אחר פתח התהום.

ב.

אשר זעליג נדחף תחת הסטנדרים בישיבת המקובלים. פאותיו, שסודרו על צדעיו במסורת אשכנזית, היו מראה נדיר בישיבתו של הרב עובדיה הדאיה. נדיר אבל לא יחידאי.

אמנם מאז שנפל הרובע היהודי במלחמת השחרור, פעלה הישיבה במעונה הזמני בשכונת מקור ברוך בירושלים. אך אשר זעליג הצעיר עוד הספיק להיות כמה שנים בעיר העתיקה. אשר זעליג ניחן בחוש ראייה רגיש. בגיל שמונה הוא ברח מהנאצים, לאחר שגילה להוריו שהוא רואה את אש העקדה עולה מהמזרח, וביקש מהוריו שיסעו יחד אתו אל הדרום. הוריו בחרו להישאר אבל נענו להפצרותיו והעלו אותו על ספינה ליוון, מצויד בתליון קטן למזכרת. ביוון התחבא זמן מה אצל משפחה יוונית נוצרית שהייתה בקשר עסקי עם הוריו, וכשחש פעם נוספת את האדמה רועדת, המשיך לבדו בבטן של ספינת מטען והגיע כמסתנן לישראל. בישראל השתכן אשר זעליג אצל דודו, מצאצאי רבי אברהם גרשון מקיטוב, גיסו של הבעל שם טוב. דודו, שמאז התאלמנותו גר לבדו, לקח את הנער הצעיר כל בוקר לישיבת המקובלים שבעיר העתיקה, אך זה בילה אז זמנו במשחקי מחבואים בין הספרים העתיקים.

בקיץ של 1942 נודע לו שהוריו, אחיו אחיותיו, נרצחו כולם באותו היום, באושוויץ. אשר זעליג בכה עד לב השמים. באותו ערב נפלה אבן בכותל המערבי.

את האבן לקחה הקהילה היהודית לגניזה למערה בתחתית בית הקברות סמבוסקי שבמורדות הר הזיתים, בית הקברות של עניי ירושלים, ולפי השמועה, בו נקברו חולי הרוח והמתאבדים. המערה שכנה בתחתית ההר, ממש אל מול חומת המנזר מעורר האימה, חקל דמים. אשר זעליג הרגיש קשר מיוחד אל אבן הכותל הקבורה. היא סימלה בעבורו את החומה המשפחתית שלו, שנפלה ונספתה במלחמה.

מאז שנפל הרובע היהודי, נשאר הר ציון בתחומי מדינת ישראל הצעירה, אבל בית הקברות וגם מערת הקבורה שבה האבן הקדושה, נותרו בצידו הירדני של הקו העירוני. לעתים היה אשר זעליג מסתנן לשם בשעות החשיכה, ולצד גדר מחנה הלגיון הירדני, גדר אבן שהייתה מורכבת כולה ממצבות בזוזות מקברי העניים היהודים, היה יורד למטה, עד למערה. שם שפך את שיחו לפני קונו, הניח את התליון על האבן הקדושה והדליק נר זיכרון.

ג.

תחת קולות המלחמה התפלל גרגוריוס את תפילת הערב ויצא שוב אל החושך הירושלמי. במרחק נשמעו יריות הקרבות בג’אבל מוכבר. פצצות תאורה זהרו מעל ארמון הנציב הבריטי בירושלים. גרגוריוס, לבוש בבגדים השחורים של הנזירים, עינו השמאלית עטויה ברטייה, כמעט ולא נראה באפלה הירושלמית. תחילה סבב בקברים הגדולים של נחל קדרון. הוא ראה את יד אבשלום, יד זיכרון לבן שמרד באביו, וחשב על סמיכות המקום למנזר שלו, מנזר שגם הוא מומנט הנצחה לבוגד, יהודה איש קריות. האזור היה נתון בערפילים שגלשו ממצבות היהודים בהר הזיתים לכיוון העמק. גרגוריוס ניסה להריח את ריחם של המלאכים השחורים, הריח שזכר עוד מימי ילדותו, ביום שבו הוענשו היהודים באי. הריח ששורר במנזר. אבל הריח הנחשק היה קלוש. גרגוריוס הרגיש כי פנה לכיוון הלא נכון בנחל.

גרגיוריוס סב על עקביו והלך במעלה הנחל, בגיא בן הינום, המקום שבו על פי המסורת היהודית היו הורים מקריבים את בניהם למולך, המקום שבו הסתבכו שיערות ראשו של אבשלום באלה הגדולה, המקום שבו יהודה איש קריות ירד מחמורו והתאבד. שם, בתחתית בית הקברות היהודי, בתחתית בית הקברות, הבחין באבן כבדה. גרגוריוס, בכוחות שוודאי שאב רק מן השטן, הצליח לגלול את האבן הכבדה.

באותם רגעים נגלה למול עיניו דם. דם אדום שחור, כהה, מבעבע מן האדמה.

דמו של יהודה איש קריות, שהתאבד ממש כאן, חשב גרגוריוס. והאדמה, כמו ברצח הבל, עדיין אינה מוכנה לקבל את תשובתו. שעת המשפט בעמק יהושפט התחילה.

ד.

כמו בימי ילדותו, הרגיש אשר זעליג כי האדמה רועדת. כמו בפולין, הריח את אותו ריח שחור שעלה  לשמיים וניצח את העננים הלבנים. כאן בירושלים, אמנם היה הריח חריף, אבל השמיים היו צלולים והאירו באור יקרות.

אשר זעליג לא יכול היה להתעלם. בלילה החליט לרדת שוב לבית קברות סמבוסקי. הוא העפיל להר ציון, בינות לשיחים, ומשם ירד לכיוון גיא בן הינום. השמיים הוארו בפצצות תאורה של הכוחות הלוחמים. בליבו התפלל להצלחת החיילים היהודים.

אשר זעליג זכר את סיפורי המורה בחיידר. את תיאורי הגמרא על כך ששם, בגיא בן הינום, בין שני דקלים קדומים, נמצא פתחו של גיהינום. הוא הביט אל קו האופק, לא ראה שום דקל בנוף.

מפתיע היה הדבר, שכל כך קרוב למקום הקדוש ביותר, בית קודש הקודשים, נמצא המקום הטמא ביותר, הגיא בו הוקרבו ילדים על פתחו של גיהינום. ואולי זו משמעות בחירת המקום? המקום שבו עמד המלאך בימי דוד וחרבו שלופה בידו. בין החיים לבין המתים.

אשר זעליג המשיך לצעוד לכיוון המערה. משהגיע, ראה בפתחה מראה מחריד. דם. מבעבע, שחור, כהה.