שירה

בכוח הרוח – זיכרונות

דני אדמסו

 

ליום ירושלים, יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. לזכרה של פטג אדמסו, דודתי היקרה אשר נותרה ונקברה בחופזה בארץ לא לה.

 

 

א.
הֵם הוֹלְכִים, הוֹלְכִים. הוֹלְכִים, כְּמוֹ מַרְיוֹנֵטוֹת. לֹא יָמִינָה, שְׂמֹאלָה אוֹ יָשָׁר. צָפוֹנָה.

 

ב.
הוֹלְכִים וְהוֹלְכִים, צוֹעֲדִים בְּאַחְוַת מְחוֹזוֹת, כְּפָרִים וּמִשְׁפָּחוֹת. לֹא בַּיָּמִים. בַּלֵּילוֹת. טוֹעֲמִים מְעַט, נִזּוֹנִים רוּחַ.

 

ג.
הוֹלְכִים, נָעִים. הַמִּדְבָּר לֹא נִגְמַר כָּךְ גַּם הָרוּחַ. דּוֹחֲפִים מֵאָחוֹר נִמְשָׁכִים הָלְאָה, יַחַד וּלְחוּד, הָאֶחָד לְמַעַן הָאַחַת.

 

ד.
בְּעִקְבוֹת רוּחַ. מֻכְרָחִים לְהַמְשִׁיךְ. צוֹעֲדִים צִיּוֹנָה, יְרוּסְלִימָה, הַיַּעַד מְחַכֶּה. יַרְכְּתֵי צָפוֹן בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ. נֶאֱחָזִים רוּחַ.

 

ה.
הוֹלְכִים וְהוֹלְכִים, עַד שֶׁכָּלוּ הַמַּיִם, תַּם הַמַּאֲכָל. לֹא הַמִּדְבָּר, הָאֲדָמָה הַלּוֹהֶטֶת. נְחוּשִׁים לְהַגִּיעַ יָרוּ-שָׁלֵם, עוֹד כֹּחַ, נֶאֱסַף מִן הָרוּחַ.

 

ו.
הוֹלְכִים וּמִתְמַעֲטִים. חִזָּיוֹן, וְאוֹר בִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה. חוֹלוֹת וְעוֹד מִדְבַּר שֶׁלֹּא נִגְמַר. בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ עֲרֵמוֹת אֲבָנִים. נָשִׁים וַאֲנָשִׁים בִּמְנוּחָה, תַּחֲנָה קְבוּעָה, חַיִּים, חַסְרֵי רוּחַ.

 

ז.
הַנּוֹתָרִים עֲיֵפִים, בְּקֹשִׁי צוֹעֲדִים. כָּעֵת תּוֹרָם לָנוּחַ, לַעֲרֹם אֲבָנִים. מִתְמַעֲטִים, הָאֲנָשִׁים כְּמוֹ אֲבָנִים. חוֹלוֹת, זוֹחֲלִים, חַיּוֹת יֵשׁ בְּשֶׁפַע. חֶלְקָם הִגִּיעוּ, שְׁאֵרִיּוֹת אָדָם, בְּקֹשִׁי גּוּף, רַק הָרוּחַ.

 

ח.
עוֹצְרִים. סוּדָאן, אֲדָמָה פְּצוּעָה סוֹפַחַת אֶת הַהוֹלְכִים, הַמַּחֲנֶה מָוֶת. הוֹרִים מְאֻפָּקִים, לֵדוֹת שְׁקֵטוֹת בְּצִדֵּי דְּרָכִים. הָרוּחַ נוֹשֶׁפֶת. הַיּוֹם אוֹ מָחָר. מַמְתִּינִים לְבוֹא הַיּוֹם. הֵיכָן הַצִּפּוֹר? הַאַסְתֵּרָּי, הַחֲסִידָה. סִימָן, לְ”כַּנְפֵי נְשָׁרִים”. הַהַבְטָחָה.

 

ט.
בָּאָה הָעֵת. עַכְשָׁו עוֹלִים, בַּתּוֹר, לָרֶגַע הַמְּיֻחָל, לָלֶכֶת כְּבָר. הוֹרָאָה מִגָּבוֹהַּ, לֹא לַעֲקֹף. אֲבָל הַיֶּלֶד פּוֹסֵעַ כְּבָר לִפְנֵי הָאֵם. זֶהוּ קַיִץ עִם גֶּשֶׁם אַחֵר שֶׁאֵינוֹ מַשַּׁב רוּחַ, רַק מַלְקוֹחַ.

 

י.
עֲיֵפוּת. הָאָב נִרְדָּם טֶרֶם הַיַּלְדָּה. אֵם, נִגְרֶרֶת אַחֲרֵי הָאָב. שֶׁקֶט עַכְשָׁו. יְשֵׁנִים. לִמְנוּחַת עוֹלָמִים.

 

יא.
חַם בַּמַּחֲנֶה. עוֹבֵר יוֹם, שָׁבוּעַ, חֹדֶשׁ וְשָׁנָה. בְּהַמְתָּנָה, הָעֵצִים מְצִלִּים עַל יְלָדִים. הַהוֹרִים אֵינָם. מַבִּיטִים מַעְלָה לְחַפֵּשׂ סִימָן. צִפּוֹר הַבַּרְזֶל בְּדַרְכָּהּ לְיַעַד אַחֵר, אוּלַי תְּחַזֵּר עוֹד אַחֲרֵינוּ, בְּכוֹחַ הָרוּחַ.

 

יב.
רַבִּים הָלְכוּ וְחֶלְקָם מַמְתִּינִים. הָעֵינַיִם נְשׂוּאוֹת מַעְלָה. הִנֵּה, צִפּוֹר קְטַנָּה, אוּלַי שֶׁלָּנוּ. שַׁלְדָּג בַּמִּדְבָּר, צִפּוֹר דְּרוֹר גְּדוֹלָה. יְלָדִים, מָטוֹס עִם כֶּרֶס מְלֵאָה. זְקֵנִים, הוֹרִים, שְׁאֵרִיּוֹת אָדָם, הַכֹּל נִבְלָעִים אֶל קִרְבָּהּ. נִזְרָקִים פְּנִימָה בְּרוּחַ גְּדוֹלָה.

 

יג.
בָּא הָרֶגַע, הַכֹּל מְרַחֲפִים, דּוֹאִים בָּאֲוִיר. יְלָדִים תְּמֵהִים שׁוֹאֲלִים מָה נִשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת, מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

 

יָד.
מַבָּט חָטוּף מִלְּמַעְלָה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה וְהָאַחֲרוֹנָה. נִפְרָדִים מֵעֲרֵמוֹת הָאֲבָנִים, מֵהַמִּשְׁפָּחָה, הָאֲנָשִׁים. עָפִים בַּחֲשֵׁכָה, בְּתוֹךְ צִפּוֹר גְּדוֹלָה בֵּין עֲנָנִים, רוּחַ, אֲוִיר פְּסָגוֹת. טָסִים וּמְהַרְהֲרִים. כַּמָּה צוּרוֹת כַּמָּה כֹּחַ לָרוּחַ.

 

טו.
שָׁלוֹם יְרֶסְלָם. הִנֵּה אֲנַחְנוּ, כַּמָּה מֵאִתָּנוּ. הִנֵּה, בָּאנוּ לֹא לָנוּחַ, לָלוּן, אֶלָּא לִבְנוֹת, לְהִבָּנוֹת וְלִחְיוֹת.

 

טז.
שָׁלוֹם לְךָ יְרֶסֶּלֶם, צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לְשָׁלוֹם אֲסִירַיִךְ? הִנְנוּ כָּאן, כִּנּוֹר לְשִׁירַיִךְ. בְּעָמְדֵנוּ עֲלֵי קִבְרוֹת אֲבוֹתֵינוּ, חָלַמְנוּ אוֹדוֹתֶיךָ אַלְפֵי דּוֹרוֹת. לִחְיוֹת לִרְאוֹת אֶת זִיו פָּנָיִךְ.

פרוזה

גלידה מרציפן

שמואל מוניץ

שנאתי להסתובב בחוץ בקיץ. הרגשתי שהשמש חורכת את העור שלי, כך שתכף אני מעלה עשן ונצלה. חמקתי אל תוך חנות מוצרי חשמל כדי להתקרר. התיישבתי בכורסת עיסוי מצופה ניילונים והתנשפתי.
“אתה מחפש משהו?” שאלה אחת העובדות בחנות. היה לה שיער ברונטי ארוך מאוד ונמשים.
“לא. סליחה, פשוט רציתי לברוח מהשמש בחוץ, וראיתי שממוזג כאן”, מלמלתי והתחלתי לצעוד אחורה לכיוון היציאה.
“אתה לא חייב ללכת”, צחקה. “גם אני נמסה בשמש. השמש הזאת של אוגוסט”.
“אוגוסטוס הארור. אבל יוליוס היה גרוע לא פחות”.
“אתה לומד היסטוריה?” שאלה.
“לא. פיזיקה”.
“אה”, אמרה. היא עמדה להסתובב וללכת לצד השני של החנות. “מצטערת”, משכה בכתפיה, “לקוחות”.
מאוחר יותר הצטערתי שלא לקחתי ממנה מספר טלפון. לפחות הספקתי לקלוט את השם שהיה רשום על התג שלה: איילת. כתבתי את הפרטים שאני יודע עליה על פתק.
לפנות ערב אנדריי התקשר. התברר שבימים הקרובים הוא בארץ. הוא רצה להיפגש, גם שגב הוזמן. “נשב על פיצוחים מול יורוספורט, נשתה בירה, כמו בימים הטובים…” אמר בנימה נוסטלגית. לא הבעתי התנגדות.
אנדריי היה קלע מקצועני. הוא השתתף בתחרויות קליעה ברובה אוויר, במצבים שונים, למרחק חמישים מטרים ולמרחק מאה מטרים. זו הייתה מסורת משפחתית – אבא שלו הוא קלע עבר שייצג את ברית המועצות בשתי אולימפיאדות, ודודתו של אנדריי הייתה גם כן קלעית מצטיינת. בינתיים חיכו כולם שאנדריי יעשה את הפריצה, את התחרות המוצלחת שתזניק אותו קדימה.
לעומתו היה שגב הרבה פחות, איך לומר, ממוקד במטרה. רוב הזמן היה מובטל והתפרנס מההורים העשירים שלו שהיו כרישי נדל”ן. לאחרונה עבר דירה. אני ואנדריי עזרנו לו לסחוב חלק מהרהיטים ולהעביר אותם לדירה החדשה. בזמן האחרון היה בודד מאוד. אני חושב שהוא קיווה, וגם אני קיוויתי, שהדירה תוביל אותו להתחלה חדשה.
באותו ערב ישבנו אצל אנדריי מול הטלוויזיה. ביורוספורט שידרו משחק פוקר, ומפני שאינני מבין כל כך בפוקר התחלתי להשתעמם תוך זמן קצר. אנדריי היה מארח איום ונורא, והוא הודה בכך בכל הזדמנות, כאילו זה הטבע שלו ואין מה לעשות. “מצטער שלא הבאתי גרעינים או בירה”, אמר. “יש קבנוס במקרר, אם אתם רוצים”. בשלב מסוים קם והוציא מהמזווה בקבוק ויסקי, אך לא הציע לנו לשתות. הוא סידר את שערו הגולש מאחורי האוזניים, כך שהיה אפשר לראות את העגיל הכסוף באוזנו הימנית.
אחרי זמן־מה מול המסך איבדו גם שגב ואנדריי את הקשב. אנדריי שתה במהירות מרשימה. “אתם לא מבינים את מי ראיתי היום”, אמר. “זוכרים את עומרי קרמר? ראיתי אותו היום במרכז המסחרי. מסתבר שהוא סטודנט בטכניון, הייתם מאמינים? האידיוט הזה. ממזר אידיוט”.
“טיפוס נשכח”, אמרתי. “מה הוא כבר עשה לך?”
“סתם אידיוט. ‘מה אתה עושה היום’ הוא שואל אותי. ‘קליעה? ברובה אוויר? מה אתה אומר. לא ידעתי… וממה מתפרנסים?’ ככה הוא אמר. ממזר דפוק”.
“זה כל הסיפור?” שאל שגב.
“מה אתה מדבר? יש לנו חשבון ארוך. לכל אורך כיתה י’ הוא ירד לחיי ועשה לי את המוות בגלל העגיל”.
“ברצינות?” חייכתי. “אתה עוד זוכר לו את זה? זה היה לפני שש שנים”.
“מעניין לי את הסבתא שזה היה לפני שש שנים. דבר כזה לא שוכחים. כל יום הוא היה מחכה לי, ליד השער. ‘חושב שאתה מגניב, רוסי קוקסינל?’ הוא היה אומר לי. ככה, פותח את הג’ורה שלו”, אפשר היה לראות שהוא כבר שיכור. לרגע המבט הזועם בעיניו התחלף במבט נוגה. “אני לא אשכח את זה”.
הקפתי אותו בזרועי כדי לתמוך בו ולדאוג שלא ייפול מהספה.

כשבאתי לחנות למחרת באותה השעה, איילת לא הייתה שם. שאלתי בחורה אחרת שעובדת במקום לאן היא הלכה. היא נעצה בי מבט מבעד למשקפי הענק שלה. “היא בחופש היום. תבוא מחר בצוהריים”. יכולתי לראות שהיא מסתכלת עליי באופן מוזר. מה שמצא חן בעיניי אצל איילת, כבר בהיכרות הקצרצרה שהייתה לי איתה, היה שהיא לא הביטה בי במבט שמסגיר את העובדה שאני חריג בעיניה. היא פנתה אליי כאחד האדם.
אחר הצוהריים אנדריי התקשר אליי. “מצטער על אתמול, אני מקווה שלא עשיתי הרבה שטויות”, אמר.
“שטויות, זה שום דבר. באמת”.
“אני אמור לחזור לאימון. רק רציתי לוודא שאתה לא כועס עליי”.
“למה שאכעס? לך, לך לאימון. אין בעיה”.
אנדריי עלה לארץ בגיל שלוש, והעברית שלו הייתה טובה יותר משל רוב הישראלים שאני מכיר. את העברית של שגב, לעומת זאת, לא יצא לשמוע הרבה בזמן האחרון. מאז שהמ”כ שלו התעלל בו בטירונות הוא הפך להיות שקט ומופנם הרבה יותר. לא שאלנו שאלות על מה שקרה שם בדיוק. היה ברור שזה נושא רגיש. אני מניח שלכל גבר יש את סף השבירה המנטלית שלו; בטירונות עבר שגב את סף השבירה הזה.
הרבה לפני הגיוס חלמנו להקים להקת רוק. אני על הקלידים, שגב על הגיטרה ואנדריי על התופים. היה אפילו שם שהצעתי ללהקה שלנו, “גלידה מרציפן”. מתישהו בדרך זנחנו כל אחד את הנגינה והעלינו חלודה.
כשחזרתי לחנות למחרת בצוהריים ראיתי את איילת מתרוצצת בין לקוחות, יפה מתמיד. נעלבתי מעט כשלא ניגשה לומר לי שלום. ניגשתי אליה בעצמי. “מה שלומך?” שאלתי.
“הו, שלום. הפתעת אותי. חם לך שוב?”
“לא. דווקא באתי בשבילך”.
היא עצרה לרגע וסימנה לי לבוא הצידה. “זה כבר מתחיל להטריד”, לחשה. היא ראתה שאני מתחיל להילחץ וצחקקה. “סתם, נו, אני מסיימת כאן בשבע”.
“ניפגש במדרחוב?”
החלפנו פרטים במהירות. היא הייתה צריכה לחזור לעבוד. “רגע!” קראה רגע לפני שיצאתי. “איך אמרת שקוראים לך בכלל, בן אדם?”
“אביתר”, אמרתי.
היא הגיעה למדרחוב באיחור, כשהיא לובשת חצאית אוורירית וחולצה אחרת מזו שהיא לבשה בצוהריים. “סליחה על האיחור. אני מקווה שלא נשרפת בינתיים…”
“לא, השמש כבר חזקה פחות “.
סיפרתי על עצמי, על הלימודים והעבודות המזדמנות ועל הנגינה שזנחתי.
“אתה יודע פסנתר?” אמרה, “אני ניגנתי על גיטרה בס, עד לא מזמן”.
“מה קרה פתאום?”
“הייתה לי להקה, אבל זה לא הסתדר. להקת בנות, היינו נורא מגניבות. הופענו ביום הסטודנט לפני שנתיים. מתישהו כל אחת הלכה לכיוון אחר”.
יכולתי להרגיש באוויר תחושת החמצה. הנחתי שכל מוזיקאי מוכשר שלא עוסק במוזיקה מרגיש כך.
בערב קבענו, החברים, להיפגש אצל שגב. הוא סיפר שיש לו הפתעה להראות לנו. שגב ישב בסלון והחזיק בידיו בעל חיים קטן, ארוך ופרוותי. כשהשתחרר מאחיזתו של שגב, אפשר היה לראות אותו ביתר פירוט: רובו היה שחרחר, חוץ מהפרווה הלבנה סביב האף והאוזניים הקטנות והמעוגלות. היו לו רגליים קצרות וזנב ארוך.
“מה זה?” שאל אנדריי בתמיהה.
שגב הכריז, “תכירו את חֶמִי. הוא חָמוֹס”. חמי רחרח אותנו, ואחרי שהתיישבנו תפס מקום בספה ליד אנדריי. אנדריי לא אהב את זה, בלשון המעטה. הוא נגע בו בחשש. “הפרווה שלו דוקרנית”, אמר.
“זו פרוות הקיץ שלו”, אמר שגב. ישבנו כמה רגעים עד ששמתי לב לריח. “אוי”, אמר אנדריי והשתעל באופן מוגזם.
החמוס זינק ועבר לשבת על שגב. “הוא שם לב שאתה לא אוהב אותו. תראו איזה יצור חמוד! איך אפשר שלא לאהוב אותו?” שגב ליטף את בטנו של החמוס. “מה זה משנה איך הוא מריח? מתרגלים”. אני ואנדריי החלפנו בינינו מבטים. הרבה זמן לא ראינו את שגב נקשר ככה למישהו. ביני לבין עצמי ידעתי שזו עוד דרך להפיג את הבדידות. לכל אחד מאיתנו היו ניסיונות, נואשים לעיתים, להפיג את הבדידות הזאת. מזל שלפחות היה לנו זה את זה.
“מה זה שם? הכנת לו ארגז חול?” שאל אנדריי.
“איפה אתה רוצה שהוא יחרבן? על השטיח?” ענה שגב בעצבנות.
שגב ואנדריי המשיכו לפטפט ביניהם ואילו אני שקעתי במחשבות.
“אביתר? אתה איתנו? כדור הארץ לאביתר… הוא כנראה חושב על הקוונטים שלו”.
“דיברתם אליי?” שאלתי פתאום.
“לא, איינשטיין, אלא מי?” אמר אנדריי.
“פשוט חשבתי על משהו, זה הכול”, אמרתי. “תגידו, אתם זוכרים את הלהקה שרצינו להקים? להקת הרוק שדיברנו עליה בתיכון?”
“כן, אני זוכר משהו כזה”, אמר שגב.
“למה זה לא יצא לפועל? למה שלא נלך על זה עכשיו?”
אנדריי נשען על הכורסה ונאנח. “מה פתאום נזכרת בזה?”
עבר רגע של דממה. “נו”, אמרתי, “בואו נחזור להתאמן. התגעגעתי לזה”.

בערב שלאחר מכן הצטופפנו במקלט; אנדריי שלף את מקלות התופים ושגב חיבר את הגיטרה למגבר, פרט על כל מיתר בנפרד וכיוון. אני עמדתי ליד האורגן. כשהיינו מוכנים אלתרנו משהו על בסיס שיר שכתבתי. “זה זוועה”, אמר שגב כשאנדריי יצא מהקצב.
“אני יודע, זה שיר גרוע”, אמרתי בייאוש.
“אפשר לנסות משהו שכולנו מכירים”, הציע שגב.
ניגנו חומרים של ברי סחרוף וגם את השיר הישן והאלמותי של דילן, Blowin’ In The Wind. בכמה דרכים על הגבר לצעוד, לפני שתקרא לו כבר איש? הייתי אומר בתרגום חופשי. כולנו שאלנו את עצמנו את השאלה הזאת.
“לא, לא! חסר לנו משהו. אנחנו צריכים גיטרה בס”, אמרתי.
“נתחיל לחפש בסיסט עכשיו? תקשיב, אביתר, אין לי כוח לכל זה”, אמר אנדריי וקם מהמושב שמאחורי מערכת התופים. “נראה לך בכלל שיהיה לי זמן לנגן איתכם, עם כל הטיסות והתחרויות והבלגן? זה לא ריאלי”.
“בוא ננסה, מה יש לנו להפסיד?” דחקתי בו.
“אם מחפשים בס, יש לי בסיסט טוב. קוראים לו שולמן, שירת איתי ביחידה. אני יכול לדבר איתו”, אמר שגב.
פתאום נפל לי האסימון. “לא, לא, אני מכיר בסיסטית טובה יותר. אני אדאג לזה. תאמין לי, היא הכי טובה שיש”.
“בחורה? טוב, אם אתה אומר”, הפטיר שגב.

“להקת בנים? נשמע לי מוזר”, הייתה התגובה הראשונה של איילת.
“נו, זו כבר לא תהיה להקת בנים”, אמרתי. “תבואי לחזרה אחת, מה כבר יקרה?”
“בסדר”, אמרה וחייכה, “אבל רק בשבילך”.
הרגשתי כאילו היא הסכימה לעשות לי טובה. לא ממש היה לי אכפת כל עוד היא באה.
היא הגיעה למקלט באיחור הרגיל שלה, כשהיא לובשת חולצת לייקרה שחורה. היא הוציאה את גיטרת הבס שלה מנרתיק בד זול וחיברה אותה למגבר. ניגנו משהו, לקח לה זמן להשתלב.
אחרי שהיא הלכה אנדריי תקע בי מבט. “הכי טובה שיש?” סינן.
“מה?” התפלאתי. “לא אהבת?”
“בתור בסיסטית? תאמין לי, אביתר, משהו בה כנראה דופק לך את השמיעה המוזיקלית”.
משהו בתוכי צנח לשמע מה שהוא אמר, אבל לא נתתי לזה להפריע לי. מאוחר יותר התקשרתי אליה וקבעתי איתה שתבוא פעם נוספת לנגן איתנו, והיא היססה ואמרה שהיא רוצה לפגוש אותי מחר בארבע עיניים. אמרתי שאין בעיות, אבל בתוכי כבר החלו לצוץ חששות לקראת הפגישה הזאת.
“אז אתה יוצא איתה?” שאל שגב כשישבנו אצלו רגל על רגל וראינו פרק של “חברים”.
“איך אתה יודע?” שאלתי.
“בחייך”, צחק, “ראו את זה מקילומטרים”.
בהיתי באוויר לרגע, מחשב לעצמי מה עשיתי לא נכון בכל הסיפור הזה.
“איי!” צעק אנדרי פתאום, קם מהספה, נגע בישבנו ונשך את שפתיו. הוא זרק בזעם את הכפכף שלו במטרה לפגוע בחמוס. “הוא נשך אותי!” זעק. חמי הצליח לחמוק בזריזות מהכפכף. הוא הצטנף בקצה החדר, כאילו העמידו אותו בפינה בתור עונש. “תאמין לי, שגב, אני אירה בו! אני לא צוחק!”
“כשאתה אומר את זה אפשר להאמין לך”, אמר שגב בעוקצנות.
“מה אתה בכלל נותן לו להסתובב? למה הוא לא בכלוב?” שאל אנדריי בעצבנות.
“הוא חמוס”, הסביר שגב, “הם צריכים מרחב מחיה”.
“אבל למה על חשבוני?!”
“די, חבר’ה, בואו נירגע”, ניסיתי להרגיע את הרוחות. בסופו של דבר אנדריי התיישב, כשהוא עדיין זעוף ועצבני. אחרי כמה דקות של צפייה בטלוויזיה יכולתי לראות אותו מחייך בזווית הפה.

למחרת בצוהריים ישבתי בבית הקפה שבו קבענו. הסרתי את השעון המתכתי שלי והפכתי בו בידיי בחוסר סבלנות. כשהיא הופיעה סוף־סוף הבחנתי שהידיים שלי מזיעות.
“היי”, קראה לעברי ורציתי לגשת אליה ולחבק אותה. הספקתי לדבר איתה מעט על אתמול עד שהיא עצרה את שטף הדיבור שלי. “אביתר”, אמרה פתאום. ההבעה שלה בישרה שמשהו רע הולך להיאמר. “אני שמחה שמצאת בסיסטית, אולי זה מה שהיית צריך כל הזמן. אבל אני לא חושבת שאני מעוניינת בקשר הזה”, היא נגעה בלחיי והביטה בי שוב בהבעה מאוסה של רחמים מזויפים. “אני מצטערת”, אמרה, לקחה את התיק שלה והלכה.
בדרך משם עברתי בגלידרייה וקניתי לעצמי כדור של גלידה מרציפן. אני חושב שבין כפיות הגלידה ההיא מצאתי מעט נחמה.
כשהגעתי הביתה, לדירה הקטנה והמעיקה שחייתי בה, הורדתי חולצה. הנחתי את אצבעותיי על עיניי ונכנסתי לחדר האמבטיה, שהיה גם חדר השירותים היחיד בדירה. פקחתי את עיניי לאט. הבטתי טוב בבבואה שהשתקפה במראה. התמקדתי בפנים שלי: השיער הלבן, שנראה כמו שער שיבה, המשקפיים העבים שטשטשו את צבע העיניים החיוור, העור שהיה בהיר כל כך. בעבר צחקו עליי שאני פלורוסנט מהלך.
נאנחתי והתחלתי לבכות. לתומי חשבתי שהיא לא שטחית כמו אחרות. כמה תמים אני לפעמים.

באמצע הלילה הופעתי אצל שגב. “מצטער שאני נופל עליך. הייתי צריך לראות פנים מוכרות”, הסברתי.
“בסדר גמור”, אמר, ושמתי לב שהוא לא לגמרי לבוש, “רק תדפוק לפני זה, אם אתה לא רוצה שאקבל אותך עם בוקסר”.
“לא דפקתי? מצטער, לא שמתי לב. אני קצת הפוך היום”. הייתי קצת נבוך.
“לא נורא, שטויות. מה קרה?”
“מה כבר יכול לקרות? היא זרקה אותי. אני כבר לא יודע אם אי פעם מישהי תרצה אותי”, אמרתי בעצב והתיישבתי על הספה. “אתה לא מבין, זה לא נורא בכלל. זה פשוט הקש ששבר את גב הגמל. תגיד לי, מה יהיה איתי? אני תקוע. כל החיים שלי אני תקוע. בלי אישה ובלי קריירה ובלי עבודה”.
“מה אתה מקשקש? יהיה בסדר. אתה עוד תמצא מישהי עמוקה וג’וב יוקרתי, כמו שמגיע לך”, אמר שגב. הוא נשמע אמיתי וכן.
“אני מרגיש שהצבא תקע אותי. פתאום אני חושב על זה. יכולתי להיות היום עם תואר וקריירה ואולי אפילו נשוי פלוס. הקטע הוא שנתנו לי פטור. יכולתי לוותר על התקיעה הזאת! במקום זה הלכתי להתנדב כמו מטומטם. אתה מבין? בזבוז של שלוש שנים, רק כי פחדתי מה יגידו. עכשיו אני פוחד שאני אשלם על זה כל החיים”. לא יכולתי לעצור את הדמעות כשישבתי מולו. בהתחלה שגב לא ידע איך להתמודד עם זה. הוא טפח לי על השכם קלות. “אין טעם לבכות על זה עכשיו”, אמר, ונראה היה שהוא בורר את מילותיו. “גם אני מצטער על השירות שלי. אבל ככה זה עובד במדינה הזאת. תאמין שיהיה טוב. תקשיב, אביתר, אתה אחד האנשים המבריקים שאני מכיר. ברצינות. הלוואי שהיה לי שכל כמו שלך. אתה תראה, הכול יסתדר לך בסוף”. הסתכלתי עליו וחייכתי בקושי. אספתי את עצמי והלכתי לשטוף פנים בשירותים.
“אז מה?” אמרתי כשחזרתי לסלון, “כולנו נדפקנו בגלל הצבא?”
“חוץ מהספורטאי המצטיין שלנו”, ציין שגב.
“אתה חושב שהוא יגיע פעם לאולימפיאדה?” שאלתי.
“כן. אבל שם הוא לא יפגע ממטר”.
צחקנו ושתינו קולה ששגב הספיק למזוג לכוסות בירה גדולות.

מוקדם בערב אנדריי הופיע פתאום בדירה. הוא נראה עייף אך דרוך, כולו מזיע ומתנשף. “מה נשמע?” אמרתי לקראתו, “חכה, אני אביא לך מים”. אחרי שהבאתי לו כוס מים הוא התיישב בכיסא המרופד. חיכיתי בקוצר רוח שידבר כבר, כי נראה היה שמשהו דרמטי קרה. הוא שתה את כל המים בבת אחת וניגב את פיו. “יריתי בו”, אמר בשקט.
“מה עשית?!” התמלאתי בחרדה וחשבתי על חמי החמוס האומלל. דמיינתי אותו מתפתל מכאבים כשדם זורם מהפצע הפעור שהכדור ניקב בו.
“יריתי בו ברובה אוויר. אל תדאג, הוא יחיה. כולה פגיעה קלה”.
“רק כדי שאני אהיה בטוח – אתה מוכן להסביר על מי לעזאזל אתה מדבר?”
אנדריי גיחך. “עומרי קרמר, הממזר ההוא. ראיתי אותו שוב אתמול, אני חושב שיש לו מישהי כאן בעיר. בכל מקרה, לקחתי היום את הרובה והחלטתי לעקוב אחריו. צלפתי מתוך קרוון נטוש. בשכיבה, חמישים מטר, בום! ישר באוזן ימין. פגע בול בתנוך”. הוא עצם אחת מעיניו ודימה כאילו הוא מחזיק בידיו את הרובה ויורה.
הרגשתי הקלה גדולה. מה קורה לי? חשבתי. חיה חשובה בעיניי יותר מבן אדם? מתי בדיוק הספיק החוש המוסרי שלי להשתבש?
התבוננתי באנדריי ולא ידעתי מה בעצם אני אמור להגיד. “מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?” שאלתי.
“אה, אני טס עוד מעט לגרמניה. יש תחרות של סבב גביע העולם”.
“וואו. מהיר. המזוודות ארוזות?”
“בטח. הכול מוכן”.
התחבקנו חיבוק ידידותי. “שיהיה בהצלחה, אחי”, אמרתי. לא ידעתי שוב מה להגיד. “אתה פסיכי לגמרי”, התחלתי לומר, אבל הרגשתי שאני נחנק מדמעות של צחוק.

פרוזה

חיפושיות

אריאל ימיני

“תִּמְשַׁךְ אותם בעדינות, אבל תתפוס אותם בחזקוּת”, הוא פלט עם החצי עין שלו. מזיז את המקל בהתאם וממשיך, “זה הסיפור. לא רק לעשבים. גם במוסיקה. גם עם נשים. גם עם גברים. תפסת בעדינות, נפלת על הטוכעס, משכת חזק, ולא נשאר כוח ביד. לזכור, תִּמְשַׁךְ אותם בעדינות, אבל תתפוס אותם בחזקוּת”, הוא הרצין פתאום כאילו פענח את סודות הקוסמוס. ובשביל להראות לי הוא היה מדגים, מקפץ בין קלחי החסות, ניגוד מושלם לתדמית הישיש שהיה מסגל לעצמו בשאר הזמן. מאתר חיפושיות מזיקות מקילומטרים כמו מטוס ביון, ומכסח אותן כמו מסרשמידט. ואחרי זה חושף כמה שיני זהב מתחת לאפו המצולק, ויורק הצידה בשמחה כשהוא אוחז בשלל מרצד בין האצבע לאגודל, “איזה עם מטומטם, מזל שהם לא הולכים לקלפי”.
ובכל זאת, חיפושיות הן לא פראייריות, ובין מחוש למשנהו, היית יכול לראות את הגלגלים זזים כאומרים: “חכה, חכה, היום עוד לא רחוק ונבוא איתך חשבון”. אבל, אני, מה אני קשור במלחמה של יוסק’ה פור הזקן בקטנטני הטבע. אני בכלל הייתי בא לשדה כדי להתרחק מההמולה, מהרעש. והוא מצידו, מנצל את הטרף הקל בעל האוזניים שנחת בכפיו ומכלה בי את בדידותו. עכשיו לך תשתחרר מהטיפוס הזה.
ברקע המכוניות מפקיעות עם כל שנה שעוברת עוד מטר רבוע מהעולם שלו, הכביש הראשי ואיתו ההבטחה הבלתי נמנעת שהנה הרעש של הבחוץ גובר וגובר ותכף משתלט. והוא עומד במרכז הפרדס עם תפוז ביד, ומביט בחיפושיות שלו בדאגה. אדם אחר אולי היה מתקומם לנוכח הפלישה הבלתי נסבלת לטריטוריה שלו, אולי הופך כמה שולחנות בעירייה, אבל אצלו היה זה רק עניין של כמה מעלות פחות בחיוך ועוד כמה קמטים בפנים שבין כה וכה כבר התהוו למעין מפה חרושה ופתלתלה של אירועי חייו. באיזשהו שלב נחתה בחיקי ההבנה שבכלל לא אכפת לו מהתפוזים בפרדס, מהירקות שטיפח או אפילו מהצריף הישן שבו בילה כמעט חצי מאה. כל מה שנשאר לו היו החיפושיות והקרבות הקטנים מולן, אלו שהוא ידע בדיוק איך לנהל. מלחמה שהוא נועד להפסיד בה, שתבטיח את חיי הנצח שלו בבטנם הקטנטנה של אויביו המרים.
לפעמים אני מתחרט שלא שאלתי אותו יותר מדוע ויתר על חברתם של ההולכים על שתיים, ולמה החליט להידבק דווקא אליי. בכל זאת, לא מעט נוכחים מוזרים פקדו את השטח העצום שהופקד בידיו. בטח ידע גם את חידת מפגשם השבועי של משה מזרחי, בעל דוכן הספרים הקירח, ודינה פלוטניק הג’ינג’ית היפה, הצעירה ממנו. מה היה בו במזרחי המתפורר והנשוי שדינה הרווקה והיפה בחרה דווקא בו, שולחת לשאר חיוך קר כקרח. הוא בטח ידע את התשובה.
והאם זה נכון שאשתו רדקה, שהייתה מושא הפנטזיה של כל צעירי היישוב חד-עם, נטשה אותו ערב מלחמת העולם השנייה עם ילדיהם וחזרה למולדתה. אותה אישה שמשכה אותו לכאורה מכוכבותו כסולן תזמורת הכליזמרים הבוהמיינית בעבור חיים בכנען שוחרת המגפות. האם זה נכון שהורד בכוח מהספינה אל השאול על ידי מלחים בריטים שידעו איזה הווה מחכה לו בביתו שבנכר. האם זה נכון שכשהמכתבים פסקו מלהגיע, הוא החל לחפור בורות מוזרים באדמה.

פרוזה

אבידות ומציאות

עינת קאפח

שלוש לירות ועוד חצי, אומר לו בעל הבית, אם אפשר לכנות קיטון בגג הבניין בשם בית. ואיך שאמר את החצי, כבר הרגיש רחמים בחסרון-כיס. שלושה שבועות היטלטלו בדרך, מצנעא לחזיז. מחזיז לדַ’מאַר. מדַ’מאַר ליַרִים. מיַרִים לאַלסַדֵּה. מאַלסַדֵּה לגַבַל חַדֵּה. קַעטבַה. אַלצַ’אלע, ועד למחנה הגדול בעדן. המלווים רכובים על גבי החמורים, אבל לא הוא ולא רומייה אשתו, שאסור לו ליהודי להיות גבוה יותר מהמוסלמי. וגם אם אין רואה, חוץ מריבונו של עולם שרואה גם ללב, וגם אם הם בחשכת ההרים בלילות, בכל זאת רחמים ורומייה צועדים ברגל שלא להרגיז את המלווים. רק את עמרם ויוסף הקטנים המתרגשים הניחו על שני חמורים, ולא על גב הבהמות אלא בארגזים. מצד האחד של יא חמר הניף רחמים את עמרם שלא מפסיק לצחוק, אל תוך הארגז, ומצדו השני הטעין ארגז נוסף ולתוכו בזהירות כמה מהספרים מחמלי נפשו שהביא מבית הכנסת. את יוסף הצעיר והצנום יותר, העמיס גם בארגז התלוי מצדו האחד של חמור, ומן העבר השני הניח את מנורת המאור, חֵלק מורה הנבוכים, בעלי הנפש לראב”ד ושישה סדרי משנה לרבנו בן מימון, שהם כבדים וגדולים ורְבות השנים שהצטברו בין עלעליהם מוסיפים למשקלם ושומרים שיוסף לא יחליק למטה בטלטולי השבילים. אבל יוסף חושש מהנהר והוא מחזיק חזק את הארגז משני משקופיו ולא סומך על בן מימון או רבי אבוהב הכבדים שבארגז המשווה.
מאז שהגיעו לתל אביב העיר המהוללה כאילו שכח רחמים את תלאות הדרך, אבל בעומק נפשו חרוטות האבנים שננעצו בנעליו והחום שהכביד על גווה של רומייה. תל אביב החדשה והצעירה האירה את פניה הרחוצות למשפחה העייפה שדיבורה תימנית מקראית משובצת, ומהון להון מצא רחמים עבודה כצורף בבית מלאכה אחד בבוגרשוב. אם רוב הצורפים עושים עבודתם כסף, הוא מומחה בזהב וצורת הפיליגרן שלו יחידה במינה. מרגע שסגר על הפרנסה מיהר רחמים למצוא את החדר בו יגורו, אבל יותר משלוש וחצי לירות לא יכול היה לתת, כי צריך שיהיה אוכל על השולחן, רווחה לרומייה ובגדים מִשל הישראלים לעמרם. את האוכל עמרם לא אוהב, רק הלחם והגבינה הוא אוכל אבל הזיתים השחורים נדמים בעיניו כ’בַּעַר’. העולם השתבש? – הוא שואל – ששם בתימן גללי עיזים הופכים בארץ ישראל למאכל? ישנו פה הפוך האנשים? עיניו נפקחות גדולות מאד ופיו מסרב לטעום, גם לא את הירוקים. אבל רחמים אביו מלטף את פניו וממלמל טובה לריבונו של עולם, שאחרי אשר לנו אצל קרובי משפחה, מצאו את החדר הקטן על הגג בפינת בן יהודה ובוגרשוב. גם קרוב לבית המלאכה, גם אל הים אליו עמרם ורומייה ממהרים בכל בוקר כדי לברך ולצחוק על החמה שמתמהמהת לקום, וגם על מחיר החדר שהתאים להם. בעזרת השם, כשכבר לא יהיו עולים וירווח להם, יתרחבו ויגדלו גם לבית שמידותיו מידותיהם. באותו הקיטון הקטן על הגג פרש מיטה לרומייה לצד הקיר, מזרון לעמרם על הרצפה הנקייה, ומיטת שדה לו עצמו שנפתחת רק בלילות. וכשהיא פתוחה אין הדלת יכולה להיסגר וכל כוכבי הלילה מארחים לחברה לראשו שבולט החוצה בשנתו. אין דבר, אומר רחמים שלא הצליח לסגור את הדלת בעד המיטה הפתוחה. מצוות הכנסת אורחים. אין דבר, אומרת רומייה אשתו, ייכנס האוויר ויניע את העולם שעומד. אין דבר, אומר עמרם, כך כשהדלת פתוחה, אולי יוסף הקטן יבוא. רחמים מתכווץ ורומייה מצטנפת במיטתה שהמילים של עמרם יישארו מחוץ לשמיכה ולא ייכנסו ישר אל הלב.
בדיוק בשלוש לפנות בוקר פוקח רחמים את עיניו, אין הוא זקוק למסלולי הכוכבים בשמים לדעת את השעה וגם לא לשעון הזהב שנתן לו אביו, ירושה מסב סבו. לא, הגיע הזמן ללמוד לפי תחושת הלב וההרגל. כי שם בתימן, קירות הבתים והחצרות ספוגים באהבת הלימוד, וריח התורה עומד בכל זיז וחריץ. שאם הלכת ברחובות, גם אם קשה לך לתפוס את המלים והבוץ נמשך בפסים, עדיין הלב והעיניים בכל זאת מלמלו את הפסוקים והטעמים. וגם אם שובב היית בנעוריך השובבוּת נתפסה על דברי חכמים. לא אגדה היא, באמת שכך הייתה צנעא ובאמת שלא היה צריך שעון גם לא מזהב להשכים ללמוד. עיקר תפקידו של השעון להיות תלוי על דש החליפה, ולהזכיר לרחמים את אהבת אביו ודורותיו שלפניו. אבל רחמים לא בחליפוֹת, ואין כיס להכניס בו את השעון והשרשרת שתימשך עד לכפתור, אלא עמרם ילדו-בכורו אוהב להירדם עם השעון בחיקו והתקתוק למראשותיו, וריחה של ילדותו שהייתה בתימן עד לפני שלושה חודשים, קרובה לרוחו.
הבוקר הקיץ רחמים פתאום בגעגוע לנגינת האצבעות בדפי ספר מנורת המאור ולשיחת הדפדוף. מה השתנה פה רחמים, שם הרי למדתם בו בשבת והיום רק יום שלישי. אבל רחמים לעצמו שאילו הספר במחיצתו היה פותח היום באחד הנרות ומחזק עצמו באגדה. שכן בעיר תל אביב, הקירות פתוחים ואווירת הקדושה נודפת ולא נתפסת בזיזים. אבל מזה שלושה שבועות שהם בארץ-ישראל והספרים אינם. עמד והתלבש, יצא לא צריך לומר, שדלת החדרון פתוחה כל הלילה. הלך רחמים לבית הכנסת להתפלל, לא לפני שסגר את המיטה ואת הדלת בעד רומייה ועמרם.
הליכתו קלה, חציה שמחה וחציה שלא. חמישה ארגזים הספיקו לו לסדר את הבגדים והכלים שהביאו איתם. אבל למה התעקשת לסחוב ארגזים הנוספים, התרעמה רומייה? לספרים שאבדו ואיבדו? ואיך יספר לה שבעלייתם למטוס, בסוף חודשיים רותחים במחנה חאשד בעדן, סוף סוף הגיעו השליחים ואמרו שעולים לארץ-ישראל. ואיך כמו אבותיו, בכל פעם שהגיע שליח מארץ- ישראל או ממערב חשבו כמעט-משיח ועל פיו יישק כל דבר והאמינו. אותו ספק משיח, רפי, מדד את צרורותיהם ודיבר במלים עבריות-ישראליות וברוכים הבאים ושבים הביתה, אבל ששת ארגזי הספרים נשארים. למה, לא הבין אותו רחמים. ורפי שיודע השיב לו בלחש, שהמטוס כבד ביהדות תימן ואת הספרים ישאיר כאן. איך אפשר, אבל איך אפשר, ואיך אפשר. אפשר צחק רפי, ואל תדאג, בישראל הכול ישוב כשהיה. ואיפה יחכו לי הספרים מתעקש רחמים, אותם כתבי היד כבר עברו מיד ליד במשך שש מאות שנים ורפי לוחש לאורי שלידו, עקשנים התימנים. ובקול, הם יחכו במשרדי העלייה בנמל, נביא אותם באונייה. בסדר התרצה רחמים, אני מבין. אנשים במטוס, יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים והספרים ינוחו באונייה, יש סדר בעולם.
נדדו עיניו ורגליו ולא הרגיש שעבר את בית הכנסת הקטן וכבר הגיע לשדרות בן גוריון. נמתין לאונייה אמר לרומייה אבל בליבו צורבת כבר הבגידה שנבגד ויודע שלא ישוב לראותם ואיך יגלה לה את ליבו להוסיף צער על צערה. ולא שמע שבאותו הרגע במחנה בקשו גם ממנה ומהנשים להוריד את כל התכשיטים, אחרת המטוס ייפול. שאר הנשים מיהרו להוריד את המָעְנְקֶּה והשְמַילַאת שענדו לכבוד ארץ-ישראל והערו לשק אחד, סיכה לא נשארה כדי שלא ליפול כדי שלא למות. אבל רומייה בחכמתה משכה העגילים, הצמידים ואף השרשרות שעל רגליה והחביאה בשמלתה ואת שעון הזהב של רחמים שמה בכיסו של עמרם. לא ייפול, אני יודעת, כי זו הדרך לארץ המובטחת. ורחמים, שראה את התכשיטים על גופה ושעון הזהב בידיו של עמרם, שמח בה שלא נתבקשה למסור את התכשיטים כמו האחרות. לא מזל אלא השגחה של ריבונו של עולם, נשם אל הלב וקבר בתוכו את המשפט שחשב לומר לה על הספרים שנלקחו ממנו, כשישוב לביתו לחדרם לקיטון.
נפנה לשוב לאחור אל בית הכנסת אבל השדרה הרחבה מילאה את ריאותיו, אביא לכאן את עמרם ורומייה, ובדוכן התפוזים-רימונים-בננות-שזיפים נצחיק את פינו. אותו הפה המתוק של עמרם יתמלא ברינה ולא יכול רחמים לגרש מזיכרונו את קריאתו החלשה של יוסף מים, מים, מים. תשושים הגיעו לחאשד. זאת הארץ כבר? לחש יוסף הצעיר בערגה, ועמרם אחיו הבכור צובט אותו בעדינות, מה איתך, זה המדבר של תימן עדיין. בעדינות, כי טרדות הדרך החלישו את כולם אבל יוסף יותר משהם, לא עמדה לו נפשו והלך ונחלש. ובאמת מחנה חאשד ההיפך מהארץ, פתחו של גיהנום היה. לא רק השמש הלכה והצטברה, אלא גם אלפים משכניהם צעדו שבועות ברגל כדי להגיע. והנה בפתחו של גיהנום, אין אוהלים ואין מספיק אוכל והם יושבים שעות בכל יום, צפוף צפוף צפוף וממתינים, רק הרוח החמה מחסה לראשיהם המעולפים. עמרם מצטופף תחת בגדו של רחמים ונאחז בשעון, ורומייה לוחשת ליוסף אני איתך יא עיוּני יא גלבּי ומכסה את פניו בגַרגוּש הצבעוני שלה. היא כמעט ומתעלפת, אבל בנה חשוב ממנה וכל טיפת מים שאפשר להם להשיג, היא מטפטפת לשפתיו. אך ללא הועיל ויוסף שוקע אלי בור ונדם פתאום.
תפוזים אביא גם לך יוסף, מעביר רחמים את לשונו על שפתיו בשדרת בן גוריון. אבל לאן הגעתי? פתאום לא מוצא את דרכו לבית הכנסת. כאשר אבדתי אבדתי עולות המילים בלשונו ועוד לא ידע שבאותו הרגע ממש מתעורר עמרם נזעק משנתו, אימא, אבל איפה השעון? רומייה פוקחת את העיניים מרימה את השמיכות מזיזה את הארגזים מפנה את הבגדים מביטה מתחת למיטה מרימה את המזרון ואין. כל כך היו עייפים מיומם הראשון בביתם החדש שנרדמו מיד ומידת הכנסת האורחים לא עמדה להם, שגנב אחד בא ולקח והלך.
בוא עמרם מחמל נפשי, רומייה אוספת אותו לתוכה, בוא נרד לים. עוד מעט אבא ישוב.

עלייה והגירה