א.

מנעמי החיים הקהו את ליבותינו. דור מולעט עד איבוד הדעת-טוב-ורע, מולעט בזרם בלתי פוסק של גירוי חושי, חייתי, מדחיק מעצמו את עליבות קיומו במצב כה נרפה. זרם בלתי פוסק של בידור הוליוודי על מסכים מרצדים, שיכר הננסך כמים, סימום עד כלות הנפש, ובהתקשרויות נטולות יסוד מתישים כוחם לריק. קמילה. ניוון.

נשמות גדולות, נשמות אדירות המסוגלות להגיע במעופן מעלה-מעלה, לפרוץ גבולות עד אין קץ, להרים את צמצמי התודעה, לגעת באינסוף – נשמות גדולות נופלות באותו זרם נתעב ומגרה ולו רק לא לחוות את קטנות המודרנה. כאיקרוס העולה במעופו כך מגיעים הם עד לטירוף חושים, זה השורף כנפיהם, ונוסקים הם אלי הים על גליו המשברים. וכי כיצד יפעלו אחרת?

המשפחה, האומה, הקהילה, הדת, התרבות – כל נקודות המשען הארכימדיות של האדם הופשטו מההומו-מודרנוס, הופשטו באלימות בידי דורי-דורות של פילוסופים ומתקני עולם חורשי טוב.

וכך היה המעש:

הקהילה האינטימית, שמקורה בסולידריות חברתית טבעית, הוחלפה במפלצת אורבנית, המורכבת ממאסות של זרים ונוכרים, נטולי כל היכרות אף עם שכניהם הדרים בסמיכות. אלמוניות ואיבוד זהות.

הדת גורשה והומתה בבושת פנים תחילה בידי האידאולוגית החילוניות הגדולות ששאפו להחליפה, הקומוניזם, הליברליזם והנאציזם, ה’-יזם’ על פלגותיו, חוק מלאכותי, מעשה ידי אדם כחלופה לזה האלוהי. לאחר פירוקן, עשתה זו הפוסט-מודרנה באופן אלים אף יותר ביחסה לנפש האדם, מותירה מיליארדי אנשים ללא אופק משמעות, אף לא זה העלוב והמלאכותי שהוצע להן קודם לכן במסגרת האידיאולוגיות החילוניות.

האומה פורקה עם קריסת הלאומיות לאחר מלחמת העולם השנייה ותוצאותיו ההרסניות של הברבריזם יליד כפיו של הלאום הגרמני-אוסטרי.

המשפחה פורקה אף היא תחילה בידי תנועות שחרטו על דגלן את דרישת השוויון בין המינים על פני החלופה הטבעית, זו המדגישה את השוני, היופי והיתרונות של הזכריות והנקביות. אלה תבעו מהמין היפה גירושין במימדים הולכים ותופחים, הקרבת אושרם של הזוגות ומשקי הבית על מזבח השוויון הבין-מיני. את הפמיניזם משכו תנועות ההומוסקסואלים למיניהן אל העזת הפנים עד השוואת הזיווג הקדוש שבין בעל לאשתו לבין התועבה שבמימוש סטיותיהם מן הנורמה. הם פירקו את המשפחה בהכריזן כי כל זיווג, שילוש או ריבוע בין כמות בלתי מוגבלת של משתתפים הרי הוא משפחה. ביודעם כי בניגוד למערכות הגדולות של האומה, הדת ואף הקהילה, אותן ניתן לפרק דרך מתקפה ישירה בריש גלי, המשפחה היא טבעית מדי מכדי שניתן יהיה לפעול באותו האופן. מסיבה זו בחרו להן אסטרטגיה נחשית. לא השמדת הקודש, כי אם הטמאתו. הפסל בהיכל כחלופה להחרבת מקדש שלא יכול לימוט.

ההומו-מודרנוס נעדר כל נקודת משען ארכימדית, הוא כתלוי באוויר, חייו לא חיים עוד. הרי הוא מט לנפול, וכי מה פלא שהוא נזקק לתרופות פסיכיאטריות כדי להמשיך לעמוד?

תרופות מכל סוג, ככל שהיד משגת והלב חפץ – מעוררות ומרפות, משככות וממריצות, ומעלות חשק, ונוטלות הדחף. הצבע על בעיה ומיד תווית של מחלה מותאמת אישית תוצמד אליך, גלולות-גלולות תבלע עד שהבעיה תיפתר מאליה. תעשיית אושר נרקחת בידי רב־מגים בחלוקים. היא מזמנת, התאבדות הדרגתית, דעיכה לא הרואית, דעיכה שיש בה כיעור מה, נטולת כל פאתוס. מסמלת דעיכת פציינט הנקבר תחת גל-עד של אופיאד, מטופל שהוא בעצמו ייצוג פרטיקולרי לחברה המסממת עצמה לדעת, כדי לא לדעת.

ומה פלא שהוא מולעט בהן עד בחילה? אינו יכול אחרת. אחרת יתפרק.

והעילית אינה יכולה לאפשר לו להתפרק. לפחות לא כתופעה המונית. כי פירוק זה משמעו הפסקת היותם של המתפרקים בורג, יצרן-צרכן במכונה חסרת הפנים של המערכת הכלכלית חברתית. הם אינם רוצים שהברגים יחלו לעוף במחול עצמאי. כוריאוגרפיה שלא עולה בקנה מידה עם המנגינה העולה מאורקסטרת זמזום הטרנזיסטורים והשבבים ומהמולת המכונות מסוכנת למערכת כולה. כמאמר מרקוס אורליוס מה שלא מועיל לכוורת לא מועיל לדבורה. ריקוד עצמותי משמעו חירות, גם אם זו חירות שלילית, חירות מתוך פירוק השלשלאות בלבד. על אחת כמה וכמה אם חירות זו תוביל גם לאימוץ תפיסות פוזיטיביות, קרי, חירות מתוך משמעות שאינן עולות בקנה מידה אחד עם הקו המנחה של המנצח על התזמורת. ההמון עוד עלול למרוד ולבחור באותם ערכי עולם ישן אשר הם עמלו שנים רבות להכחיד. הם לא יאפשרו זאת.

והם, מי הם? – הרודנים חסרי הפנים והאישיות, רודני הפקידות הגבוהה, הבירוקרטים מן המעלה הראשונה – הם בעלי מטעי הכותנה של עידן זה. ספק קורבנות בעצמם, לעולם לא נשמעים, שולטים בצוותא דרך מערך מסועף של תקנות ותתי תקנות, כיפופי ידיים ונפוטיזם. משכורתם נאה, משלם המיסים עמל על כך. ימי המונרכיה חלפו מן העולם באבחות הגליוטינה. האדונים החדשים השכילו להבין שהמושל באמת, כדאי לו שיפעל הרחק מעיני הציבור. שמא יערפו את ראשו, מטאפורית או מילולית. מנגנון המדינה עתה, חסר פנים הוא. רודנים חסרי פנים. רואים ואינם נראים – רודָּנִי דִּין

אך שינוי קוסמטי זה לא גורע מהם דבר ביחס למלכי העבר. רכב שרד תחת כרכרת המלכות. סוסים הרבו להם. כספם וזהבם, אלוהיהם מעשה ידיהם מרבים בחמדה. נשים אם יראו כי טובות הנה, יקחו להם מכל אשר בחרו. ואם לא תֵּאוֹת הַנַּעֲרָ להסכים, יענוה. כי הם אדוני הארץ ולהם המשפט.

ב.

לאור כל האמור לעיל, ישנו הכרח בל יגונה במרד. מהפכה דקדושה. לא עוד המודל של סיזיפוס המגלגל את אותו סלע במעלה ההר רק כדי שהלה ישעט במורדו שוב עד אין קץ. הבלים אלה נשאיר כנחלת המערב הקורס. ואילו לנו, נס מרד מתנוסס, בהתקדמות בלתי פוסקת. גם אם היא כוללת בתוכה אי אלו נפילות עודנה, בלתי פוסקת. לנו להבת מבערת בליבות האומה והיחיד. אש הסנה הבוער ואיננו מאוכל. אש המזבח. אש שפתי הנביאים. האש היוקדת ומתגלגלת באלף גלגולים בחיי האומה והיחיד, כלהבה בוערת, לובשת צורה ופושטת צורה. לעולם בעלת צורה ואמורפית כאחד. זה המשל המשתנה עוד בטרם יובן הנמשל. להב החרב המתהפכת ואנו איתה.

וצורות אינספור לה במרוצת הזמן. לעיתים זוהי הצהרת ר’ נחמן לפיה ‘האש שלי תוקד עד ביאת המשיח’. לעיתים זו אש הכבשנים של אושוויץ. לעיתים זו קריאת ‘האש’ בקשר הצבא העברי בטרם הנחתת חרון האף על הצר. לעיתים זו אש נר ההבדלה בין קודש לחול. לטוב ולרע – כל דור ואשו, כל יחיד ולהבתו, כל רגע וגיצו. “נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת”. זהו ה’אהיה אשר אהיה’ מתוך הסנה, המשתנה היחיד והנצחי.

המרד, לעולם מתחולל, לעולם משתנה, אך כאש כן הוא – תמיד נטוע ביסודות יציבים. העץ תחת המדורה נותר על מקומו. חומר בערתו לא זע כמעט וקל וחומר שלא מוחלף. אלה אותן גחלים לוחשות. זהו ההבדל בין כל מרד, לבין המרד. אין זו בחילה בעלמא במצב הקיים. איננו משברים על מנת לשבור. מורדים על מנת למרוד. יש בנו די אורך הרוח ומן החזון כדי לבנות. “בנאי וסתיר, סתיר ובנאי”. אין זה עוד מרד נעורים, או לחילופין, קריאת ‘עולם ישן עדי יסוד נחריבה’. היסודות נותרים זהים, ואילו הלהבה – מרקדת. זהו המשך ישיר וטבעי של הלך התמורות בעולם היהודי. נביאים וחכמים, פרושים וקנאים, רציונליסטים ומקובלים, חסידים וליטאים, מסתגרים ומשכילים, חרדים וציונים – תמורות מחשבה טקטוניות, שכולן מבוססות על קודמותיהן, חצופות בפרשנותן הנועזת, החתרנית, החדשנית.

אמת, לעיתים ישנן סטיות במרד. אחת מן הגחלים מתגלגלת לה הצידה, והמרד מבער במקום טומאה, איננו מכוון לקודש. מהסטייה עלינו להיזהר, סכנה היא, סכנת כלייה רוחנית. סכנת כלייה של מרד בלתי פוסק שמכלה את עצמו. מרד שאינו בר קיימא. זו הייתה נחלתם של נביאי הבעל, הצדוקים, הקראים, השבתאים והפרנקיסטים, הקומוניסטים וכיוצא באלה מרעין בישין.

על כן, בבואנו להדליק בליבותינו את רוח המרד, עלינו לנקוט משנה זהירות. שכל מעשינו יהיו מכוונים לצד הטהרה והטוב. כמעגל אבנים סביב למדורה. זוהי מהותו של  המרד.

אין רעיון המרד חדש, כי אם מבער מקדמא דנא. מרד עתיק. מתמשך. מרד שהחל בהיענות לקריאת ה”לך לך”. הפניית העורף כנגד התרבות השלטת, כנגד האימפריות המסופטמיות, ערש הציוויליזציה. כנגד הנהרות האדירים של הפרת והחידקל. כנגד הסדר הקיים. לא עוד סדר עריצים וממלכות, רצונו של אבינו הקדמון הוא בסדר אלוהי. גם הוא ראה את האש. הבירה הדולקת, עמוד האש העובר בין הבתרים. המורד בשם האלוה המערער את הסדר הקיים, דווקא הוא העומד כנגד ומושלך לכבשן האש על ידי המורד מטעם עצמו, הלא הוא נמרוד. מרד דקדושה נאבק מזה עידן ועידנים במרד הסטרא אחרא. נאבק בטומאה העשויה להתגלות בתמורת השינוי, בגחל המבער במקום הטמא, נאבק ויכול לו.

דמו של אברהם המורד, אביר האמונה זורם בעורקינו. יותר משהוא אבינו בדמנו, אבינו הוא כאב טיפוס לאומה. כדגם. על כן נקרא אביהם של הגרים שנוספו לאומתנו. על אף שאין הוא אביהם בדמם, אביהם הוא ברוחם, בעצמיותם. מורדים הם.

כפנחס בשיטים המקנא לתכלית הנצחית ויוצא חוצץ כנגד המטמא את האומה בעזותו ובגילוליו, כנגד המורד מטעם עצמו, המצהיר כי לא יהיה עוד זמר לוויים, כי אם זמרו יישמע. ושמו זמרי. מולו פנחס הלוי מכריז כי עת הזמיר הגיע – זמיר עריצים.

אוחז ברומח, ניצב למולו יחידי, נטול כל רחם. והלא, לכך נוצר, וחלילה לו פן היה חס על המטמא את קדושת המחנה כולה. חלילה לו פן חס. פן חס.

פנחס המתגלגל באליהו בגלעד ומפיל חללים-חללים בקרב נביאי הבעל, הוא הוא מבשר התכלית הנצחית האחת, התוקע בשופר בקול גדול ברמה בטרם הגאולה. עזות דקדושה. אכן, חוצפה יסגא. זהו הדגם ולאורו נלך. לאור בערתו.

יש לפעול אקטיבית לאיתגור הרעיונות השולטים בשם השאיפה הנצחית לתיקון. אכן, מרד זה, משיחי הוא. דבר אין לו עם תלאות ומנעמי הגלות המשמרת את השטעטל. הגאולה גופא, שאיפת המרד כלולה בה באופן אינהרנטי וכלולה בתנועת נגד לשמרנות הקופאת על שמריה. שאיפת גאולה זו כגרף הקרב לאסימפטוטה, לעד שואף לנקודת השלמות.

זוהי הריוויזיה הבלתי פוסקת של ה’קיים כעת’ לטובת ה’ראוי להיות’. מובן מאליו כי שאיפה זו לעולם לא תוכל להגיע למלוא מימושה. מובן כי בעוד מגבלות הכוליות על התפרטותיה מתגלות כפי שהן מתגלות עתה, לא ייתכן מצב בו הגרף יגיע אל הנקודה הנכספת.

אך דווקא בזכות אותה שאיפה, אותה רדיפה מתמדת אחר מה שראוי להיות, המשיחיות המפעמת בליבות כל אדם והיהודי בפרט, דווקא היא שתביא לגאולת הכול כליל.

יתרה מזאת, מגמה זו של שאיפה לשיפור מתמיד, מביאות לשינוי טבעי החשיבה של היחיד והחברה כך שמאוויהם גדלים ותופחים מאליהם כל אימת שמתקדמים במרוצת הזמן. אין חלום הדור דומה למשנהו. אך לפני מספר דורות רובו של העם היהודי היה שקוע עד צוואר בחלומות המסתכמים בד’ אמות שהן החיים מן היד לפה. אחר כך תפחו חלומות הדור למימדי גאולה גשמית בדמות עצמאות לאומית וזקיפות קומה.

והיום, מוטל לפתחנו השלב הבא, תחיית רוח האומה, חזרה למעיינותיה העתיקים ודליית מימיהם המרווים צמאוננו, המשכת השפע הנוזל לעולם כולו. על כן, השאיפה עצמה היא שמקרבת את ההוויה כולה אל אותו נכסף. יהי רצון שנגיע.

יהי רצון, כי הכול מחל מן הרצון. השאיפה לתיקון, המרדנות – הרצון. דווקא הוא המסוגל להניע עולמות, באופן בו כל היסודות והסטרוקטורות יזועו ברעש אדיר ואיתן. בסופו של ההליך אדיר הממדים המחל מן השכל הנעלם, יהיה זה הרצון לשינוי הטבוע במרדנות שיביא להשלמת המעגל ואחדות מוחלטת של הבריאה עם הבורא, של המואצלים עם המאציל עד להיטמעותם בו כליל תוך שמירת גחלתם הפרטית שהיא התפרטותו שלו. אכן, בשום זמן מן הזמנים לא נשיג את הנכסף. ועל כן, יבוא יום שאיננו נתון במגבלות הזמן, על כן, יקרא יום שהוא לא יום ולא לילה, יפרוץ הוא את גבולות האפשרי והקיים, האפשרי ולא קיים, והבלתי אפשרי ולא קיים, יפרוץ אותם בפרץ, או שמא נגיד בן פרץ, ויביא לחיתוך הגרף עם האסימפטוטה.

רתת ריגוש עובר בגו בעוד הדמיון מצייר באופן גס וירוד כפי כוחו המוגבל עתה, מה תכלול אותה גדולה.