“לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זֺה עשה”

מסה על קיטש, כלכלת ההתקרבנות ומוסר

 

 

 

אני לא מסוגל להשתתף בפסטיבל השמחה סביב שחרור החטופות.

“איך לא? מה אתה לא רוצה שהם יצאו משם? לא אכפת לך מהן”.

התגובה הזו – במתכונת כזו או אחרת – המגלה בקביעתה בסוף שהיא רטורית, שאינה כנה בבירור עמדות אחרות אלא מוחקת אותן, היא הסיבה העיקרית שאינני מסוגל לשמוח. היא מבטאת את הטוטליטריות של הקיטש.

 

קיטש כבעיה מוסרית-פוליטית

תארו לכם שאתם צופים בסרט רומנטי סכריני, מבוסס סיפור אמיתי, על שבוי שהתעללו בו, שלמרות כל המכשולים שוחרר; בסצנה האחרונה הוא נפגש באהובתו והם מתנשקים על רקע השקיעה ולצליל כינורות דביקים. אחותכם בת ה12 שופכת דמעות – ואתם? בא לכם להקיא, לא? “למה?”, שואלת האחות, “אתה לא שמח שהוא ניצל, שפגש את אהובתו? והרי זה סיפור אמיתי! אתה סתם ציניקן מתנשא”. ובאמת, למה אנחנו נדחים מקיטש? האם זו רק שאלה אסתטית של אנינות המבקשת איכות ותחכום בהבעת רגשות? האין זו התנשאות חסרת-לב מול המציאות הזוועתית?

מילן קונדרה קבע שהקיטש הוא בעיה מוסרית-פוליטית, לא אסתטית. הקיטש, להבנתו, “הוא עולם הכופר בחרא וכולם מתנהגים כאילו הוא לא קיים”. הקיטש עושה זאת באמצעות רגשנות נטולת הקשר: “כאשר מדבר הלב, לא נאה שהשכל יסתור אותו. בממלכת הקיטש שולטת רודנות הלב”, המשתקת כל אפשרות לשאול, לעבד את הרגשות, להבינם, את מקורם והשלכותיהם, כדי לקיים חיים חברתיים של התחשבות הדדית. אף שגם זהו ביטוי לרגשות ודווקא באופן אצילי ונעלה, הקיטש המשתפך מוקיעו מיניה-וביה כחוסר-רגש ויוצר דיכוטומיה “מוסרית” נוקשה: או רגשנות חסרת-מעצורים, או ערלות לב. לפי קונדרה הקיטש מכתיב את כל התשובות מראש ואינו מאפשר כל שאלה ובטח לא דרך אחרת, מתונה, להבעת רגשות.

הטוטליטריות (קרי: דיקטטורה השולטת לא רק בחייו החיצוניים של האדם, אלא גם ברגשותיו הספונטאניים) של הקיטש, כפי שמכנה זאת קונדרה, משתיקה את השאלות והספקות, למשל בדבר הדרכים האחרות לחילוץ החטופים (לחץ על ממשלות זרות להפסקת הסיוע ההומניטרי ויצירת מצור – במקום לחץ על ממשלת ישראל והעלאת מחיר החטופים בנכונות לשלם הכול מלכתחילה), לא רק בלחץ חברתי המשתיק מבחוץ; השאלה הרטורית המופנית מבחוץ היא כזו המופנמת מיד. המתנגד שחושב אחרת מיד שואל את עצמו – “האמנם אני חסר לב? הרי ברור שאני רוצה בשחרורן, ולכך גם אני שמח, ובעצם אני בעד אבל…” אך משעה שהודה להנחות המוסר הקיטשי הוא מחזק אותן, ולא רק שה”אבל” שלו נשמע אפולוגטי וחסר-שחר, אלא נשמט כל הבסיס המוסרי לטענותיו.

 

כלכלת המוות

מול הרגשנות הטוטליטרית והמקפיאה הזו, כל טיעון מוסרי וביטחוני – הסכנה בשחרור מחבלים שהיא שהביאה לטבח מלכתחילה (יחד עם כל שאר הוויתורים הטריטוריאליים והאחרים לאויב); הפגיעה במשפחות השכולות שבניהן נפלו כעת לשווא (כבר הוכשרה קודם לכן הקרקע, כשמוסרי נפשם למען החיים מוצגים כ”אוכלי מוות” בחתירתם לניצחון); הפגיעה במשפחות השכולות שרוצחי יקיריהן משוחררים; הסכנה לשלטון החוק והדין שעה שהוא מופר בכל שעת מצוקה (או הטיה פוליטית) בשם החסד – שהיא סכנה למרקם החברתי, שעה שהאזרחים אינם מאמינים עוד במוסדות המדינה שיעשו ויראו את הצדק או למצער ישמרו על הסדר והחוק ויספקו הגנה (האם בקרוב תשוב לחיינו גאולת הדם הפרטית במקום עידונה הציבורי בכליאה?); הסכנה האסטרטגית בתמריץ שניתן לאויבנו להמשיך להכות בנו ולחטוף, שהרי גם יפגעו בנו, גם לא ישלמו על כך וגם ירוויחו את דרישותיהם המופלגות – כל טיעון כזה מתנפץ מעיקרו. טיעונים אלו לכשעצמם מבטלים את השמחה, מעין דמות אֵם שכדי להפסיק סבל של ילד שבוי אחד נכנעת ומסכימה לתנאים שיביאו סבל עתידי על ילדה האחר – ומה שמחה יש כאן?

אבל בכלכלת המוות של הקיטש, סבלם של אלו שכבר מתים או ימותו בעתיד, בטל לעומת סבלם העכשווי של החטופים החיים; תחרות “המסכן הגדול-יותר” נפתחה, ובשם אמפתיה עם הכואבים “יותר” מתכחשים לכאבם של כל האחרים ולסכנה הקיומית הכללית. הניכור כלפי מצוקות האחרים, המתבטא בשלילת עמדתם כלא-אנושית – ניכור שהתבטא לאורך השנים בחוסר האמפתיה כלפי נרצחים וחטופים שאינם אוחזים בעמדות הנכונות פוליטית (“מה יש לכם לחפש ביו”ש/ בערים מעורבות? מגיע לכם”), גם כשאלו מוסרים נפשם למען אחיהם שהתנכרו להם (“אוכלי מוות”) – מוליד כנגדו ניכור שאכן מתקשה לשמוח בשחרור, אשר יבוא בראש ובראשונה על חשבונם (המחבלים שוחררו ליו”ש).

 

התמכרות: פורנוגרפיה רגשית

הקיטש הוא התמכרות לסוכר רגשי, כמו נרקומן הדואג למנה הבאה ולעזאזל המחר ומחיריו (“העתיד אינו ידוע לעומת הסבל הידוע כעת וצה”ל ידע להתמודד”, פטרו את המתנגדים לעסקה). לכן איננו יכולים לעמוד בפני התמונות המרגשות, נטולות ההקשר. תמונה של ילדה אדומה על רקע שחור-לבן של האקציה בסרט “רשימת שינדלר”, מרכזת את רגשותינו בשמחה על הצלתה (או על החלטתו של שינדלר להציל יהודים כשגילה שנרצחה), וכך מכסה על ּהחרא מסביב, הרציחות והשילוח למוות, כביכול סיפורו של שינדלר מביא את השואה לסיום של גאולה. תמונת ילד-פליט סורי שטבע בים, ללא ההקשר כיצד קרו הדברים ומי אשם בהם, מחייבת את אירופה לפתוח את שעריה ללא הגבלה וללא התחשבות בתוצאות להגירה מוסלמית שבאה לכבוש ולא להיטמע – ואוי למי שיערער על כך. תמונת תצפיתנית מדממת, מלווה באיום פסיבי-אגרסיבי: “ואם זו היתה הבת שלך?”, מטיחה בצופה מצפּוּן כאילו הוא שחטף ומחזיק בה אם אינו מסכים לעסקה בכל מחיר עכשיו (עסקה שאכן תסכן גם את בתו ועליו להתנגד לה). תמונת חטופה חוזרת הביתה ומתחבקת עם הוריה מחייבת את כולם – בחיוב פנימי של מכורים לפורנוגרפיה של הרגש – כולל מתנגדי העסקה, להשתתף באורגיית הקיטש.

אף שברור שכל אדם שמח בעצם השחרור, ההתמקדות בעצם השחרור היא עצמה הבעיה. “תגיד מה שתגיד”, כך תמיד אומרים לי, “בסופו של יום, אלו תמונות מרגשות”, אך הרי השחרור איננו “סופו של יום”, אלא התוצאות הצפונות לנו ממנו, ועל כן חובה “להגיד מה שיש להגיד”. השמחה העיוורת היא סכנה המעוררת מיניה-וביה רגשות נוספים – של אימה מהבאות וזעם על השיבה אל אותם חטאים ובאותם אמצעים המשתקים כל התנגדות, ורגשות אלו משביתים את השמחה מיניה וביה. אך רודנות הקיטש אינה רק על השכל, אלא גם על מנעד הרגשות “החיוביים” המותר (ואף מחויב כדי להיחשב אנושי) לעומת איסורם הגורף של רגשות “שליליים” כמו הללו.

הקיטש דורש שמחה פנטסטית, כביכול אין כל רע מלווה לשחרור, כזה הדורש נשיכת שפתיים סבלנית והקרבה. הדרישה לשמוח במנותק מכל הקשר דומה לשאלה האם מי שצופה בפורנוגרפיה נהנה: מובן שהוא נהנה, אך עדיין זהו מעשה רע ששאלת ההנאה והשמחה אינה רלוונטית לגביו ובן תרבות יראה בו את ההפך מהן. השמחה על עצם השחרור היא ענין פרטי הנוגע למשפחה; אין לה כל נגיעה לשאלה הלאומית-הכללית ביחס לחמאס, שבנוגע אליה שמחה תהיה חיסולו; הכנעה ברורה שלו – במצור, ללא אספקה כלשהי – אכן תסכן את החטופים, אך במסגרת שקלול סיכוני המלחמה זהו סיכון (קורבן) מחושב שיגרום בסופו של דבר לכל חמאסניק להביא לצה”ל חטוף כדי שיציל את חייו וממילא תהפוך השמחה הפרטית על השחרור לשמחה לאומית. אין המדובר כאן דווקא על פרט המוחק עצמו למען על הכלל – אף שגם זו, כמו השאיפה לתיקון משיחי או הנכונות להקרבה, הפכו ממעלה לחיסרון מגונה ומבוזה – אלא על פרטים החיים יחד בציבור כללי ומשום כך מתחשבים זה בזה.

אך כמו צילום יחסי מין ההופך את המעשה האינטימי לפורנוגרפיה, כך התביעה הקיטשית (והמרקסיסטית) להפוך את האישי לציבורי (גלעד שליט הוא “הילד של כולנו” – אף שהוא והתצפיתניות הם חיילים בוגרים שהתגייסו למען הכלל, ורק להוריהם הם ילדים), המכניסה מצלמה ומשדרת את השמחה המשפחתית האינטימית לכלל הציבור, היא פורנוגרפיה רגשית, כביכול החיים עצמם אינם אלא תכנית ריאליטי (וכהמשך לסרטי הסנאף של הטבח).

אלא שמשעה שהקיטש הפך את האישי ללאומי, מסתלפת גם הסוגיה הלאומית, מטרתה והשמחה בהשגתה – וכלל אסור לעסוק בה, כי היא מנוגדת כביכול לשמחה האישית. במסגרת זו, כדי להיחשב בני אנוש בפני החשדנות הפתולוגית של אנשי הקיטש, חייבים גם המתנגדים לעמוד בתור ולהודות, שלמרות ההתנגדות, גם הם שמחים בשחרור. אך הודאתם לא תועיל: החשדנות הקיטשית תאשימם שוב בחוסר אנושיות על עצם התנגדותם ההופכת את שמחתם לחוצפה צבועה (כפי שתקפו את סמוטריץ); ומכל מקום עצם ההשתתפות בשמחה הקיטשית שומט כאמור את הבסיס המוסרי להתנגדותם.

 

היפוך המוסר

הבסיס המוסרי הוא תיקון המידות הפנימיות של האדם, עיבודן וסובלימציה שלהן – והקיטש דוחה את הגבלתן במידות כהתנכרות, בוודאי כלפי הקורבן שלכאבו אין גבול ולכן הותר לו הכול. המוסר הוא גם הסדרת היחסים בין אדם לחברו – אך גם את זאת דוחה הקיטש, כשכאבו של הקורבן מוחק את זכויותיו של הזולת, את החוק ושלטונו ואת המידות שבין אדם לחברו. במקום הצו הקטגורי של קאנט, האוסר מעשים פרטיים שלא ניתן להכלילם לעיקרון הנכון לכל אדם – “ומה אם כולם היו נוהגים באותה דרך?” – הוא הופך לצו מחייב, הדורש מכל אדם לספק את דרישותיו של הפרט, משום שגם הוא במקרה הייחודי הזה היה רוצה לכאורה שיספקו לו דרישה זו. כלומר במקום שהצו הקטגורי ידרוש ממשפחות החטופים להתגבר על דרישתם למען הכלל (כולל הם עצמם ושאר צאצאיהם) – שהרי אם כולם יתנהגו כך יופרו כל חוק וצדק במדינה ותהיה זו סכנה אסטרטגית כשאויבנו יחטפו אזרחים בידיעה שקרוביהם ידרשו ויקבלו את שחרורם – הוא מוצג כדורש מכל אדם להיענות לתביעתם לעסקה בכל מחיר, כי אילו היינו במצבם הייחודי, היינו גם אנו רוצים בכך.

כך מצופה ממשפחות שכולות לנהוג ב”אלטרואיזם” ולהסכים לעסקה שבה ישתחררו רוצחי יקיריהם; ממילא, התנגדותן של משפחות מסוימות מוקעת (אף שהקיטש עצמו קובע שהקורבן קנה בקורבנו את הזכות האולטימטיבית לדרוש ככל העולה בדעתו ויש לקבל את דרישתו ללא כל שיפוט) כנקמנות אגואיסטית – ולא, כפי שמחייב המוסר, כצדק וכרצון אלטרואיסטי למנוע מהזולת את הטראומה שחוו הן.

 

לית דין ולית דיין – התחסדות והתקרבנות

באופן זה, במקום חסד שלפנים משורת הדין, היפוך המוסר של הקיטש הופך להתחסדות המוחקת לגמרי את הדין בהופעותיו השונות. הוא מבטל כל ערך ומטרה, מידה ומשמעות (שהם תמיד תוצר של דין, של הגדרות מגבילות) – למשל את ערך הניצחון (“מהו ניצחון?” התפלספו התומכים, כשכל ילד יודע שזהו חיסול האויב או כניעתו; ומכאן לאקסיומה הניצחת: “רעיון אי אפשר לנצח” – נכון, לכן וויתרו בעלות הברית על המלחמה בנאציזם, והם עצמם וויתרו על מלחמה ברפורמה המשפטית). הוא מבטל את הצדק, את החוק ושלטונו, למשל בשחרור רוצחים; הוא מבטל את הצבת הגבול להפגנת רגשות חושפנית בפומבי ולסחיטה הרגשית הנגזרת ממנה.

הביטוי המובהק  ביותר של שיח ההתחסדות הקיטשי הוא ההתקרבנות. זו מבטלת את מה שאסור לאדם, בגלל היותו אדם, לעשות – אפילו אם הוא קורבן. ביקורת ההתקרבנות אינה חולקת על החובה לתקן את העוול שנעשה לקורבן; היא יוצאת כנגד הפריבילגיה שבקורבנוּת, הניתנת לקורבן הפסיבי (ממילא מתמרצת אותו להישאר כזה, ולא שיתוקן העוול אקטיבית – אונר”א וסוגיית הפליטים כמשל) בגלל נקיפות המצפון שהוא מעורר בזולת בטינתו על מצבו, כפי שלימד ניטשה בביקורתו על הנצרות. כמו ישו, מייסד דת החסד, שבקורבנו על הצלב זכה לגוף מיסטי שמעבר לגבולות הדין והברית, החוק והתורה, במקום גוף הבשר המוגבל – כך בכלכלת הקורבנות המתחסדת, הקורבן זוכה בפריבילגיה אולטימטיבית וחסרת-גבולות, על עצם היותו קורבן אומלל וחסר-פריבילגיה: הקורבן תמיד צודק לא משנה מה יאמר או יעשה, אפילו הביא זאת על עצמו; יש להכילו בהפניית הלחי השניה (מתי ה, 39), לוותר תביעותיו בחמלה ללא גבול, להתוודות בפניו על האשמה, להתבייש (בושה! בושה!) אם חושבים אחרת לגביו, ולצפות לכפרה לא בתיקון עצמי אקטיבי אלא באמצעות ההזדהות הפסיבית עם קורבנו.

הקיטש יוצר סגידה לקורבן: פולחן כגון קשירת סרטים צהובים, קריאות “עכשיו” וטקסי שתיקה, במקדש שבכיכר בחטופים או בבמות הפרוסות בשאר הארץ; זעם קדוש, מסעות צלב וציד מכשפות של בני החושך החושבים אחרת לגביו (גם אם הם אחים, ברית הבשר עמם מופרת – “אנחנו לא אחים” – לטובת האמונה המשותפת, ברית הרוח החדשה (מתי יב 47-50; יט, 29) וניתן למוסרם ולהשחירם בפני הגויים השותפים לאמונה (פרשת שדה תימן כמשל)); קתרזיס מטהר מתוך ייסוריו עבור כולם ובשעת שחרורו – אורגיית רגש המתפרץ ללא גבולות, פגם הברית של זרע הנשפך לבטלה, שכולם לוקחים (וחייבים לקחת) בה חלק.

משפטים כמו “אל תדון אדם עד שתגיע למקומו” או “אין אדם נתפס בשעת כעסו”, הפכו מהדרכה טובה בדיעבד, כלפי נפילה של אדם שמצבו קשה – כשהוא עצמו רואה בכך נפילה, והחברה סלחנית כלפיו בגלל מצבו הייחודי שקשה להולמו בנורמה הקיימת – לנורמה לכתחילה (שאפילו יו”ר הכנסת אימץ כלפי אימו של חטוף שהפרה כל נורמה בהתנהלותה בכנסת). באופן זה, מחילה של חסד לפנים משורת הדין הופכת להתחסדות השוברת כל דין וגבול ומתירה לקורבן הכול (אפילו לפי מתנגדי עסקה האמונים על נשיכת שפתיים בזמן מאמץ לאומי, כמו חגי סגל): מהטפות ודברי בלע ואיומים פסיביים-אגרסיביים של משפחות החטופים בוועדות הכנסת – ללא כל קשר לתוכן הוועדה והדיון שעל סדר יומה, על חשבון זמן ציבורי יקר – וכלפי אישי ציבור החולקים עליהם, ועד פיגועים של פלסטינים הנחשבים קורבנות הכיבוש ולוחמי חופש. כנגזרת מכך, על מי שאיננו קורבן (שאין לו קרוב חטוף) חל איסור להתבטא, שהרי “הוא לא היה שם”.

לפי כלכלה זו, משפחות החטופים הן קודש שאסור לגעת בו; אך שוב, אם משפחת חטופים מאיימת על עצם הפריבילגיה הזו – מחוּלל הקודש והיא מותקפת. כשצביקה מור, שבנו חטוף, הביע תמיכה במיטוט החמאס כדי להשיב את החטופים והתנגדות לעסקה עכשיו ובכל מחיר – לקיטש מתחסד השובר את גבולות הנורמה והסולידריות החברתית – מותר לפתע לשופטו בדברי בלע ושקר: לא אכפת לו מהבן שלו, הוא מוכן להקריבו למען מטרות משיחיות, הרי יש לו עוד 7 ילדים. במקום שייתפס כאיש המידה והמעלה האציליות שאליהן יש לשאוף – ומי שלא יצליח, ייסלח לו בשל כאבו – צביקה נתפס כאויב הציבור.

 

קדושת החיים כאלילות

קדושת הקורבנות והקרובים להם מתורצת על ידי הקיטש כ”קדושת החיים” – אך בכך הוא הופך קדושה זו (שמלכתחילה נקבעה כנורמה הלכתית בדיעבד רק בשעת השואה, כשהצורר בקש לחסל את חיי היהודים באשר הם, ולא את דתם ולאומיותם כבעבר ובהווה) לאליל. ככל אלילות, גם קדושת החיים מבוססת על ערך אמיתי. אך בהיותו ערך, הוא מוגבל ולא מוחלט – האינסוף האלוהי המוחלט, שאינו נכנס בהגדרה סופית, אינו יכול להיות מוגדר בו; וכשהופכים אותו למוחלט הוא מתגלה בעצמו כשקר הסותר גם אותו-עצמו. קדושת החיים לשם החיים עצמם היא טאוטולוגיה חסרת פשר, שהרי מיד נדרשת השאלה – חיים לשם מה? כלומר לשם משהו שיש נכונות להקריב עבורו את החיים עצמם.

קדושת החיים מושגת פרדוקסלית דווקא בנכונות לוותר עליהם: “מה יעביד איניש ויחיה? […] ימית עצמו” (תמיד לב, א). חיים ללא מוכנות למסירות נפש (דין) עבורם הם חיים הקורסים לתוך עצמם, הם חיי חיה סתמיים של התרחקות מסבל וסיפוק צרכים ועונג, ולא חיי אדם בעלי משמעות ומטרה. בלעדיהן, החיים לא יתקיימו לא רק בגלל חוסר-טעם, הניהיליזם וההדוניזם, אלא ברמה הטכנית הבסיסית – לא יימצא מי שימסור נפשו להצלת החיים בשעת סכנה. מדוע יישלחו חיילים למלחמה אם הם עלולים לאבד בה את חייהם הקדושים? אך אם יש משמעות למותם – מה שמצריך דבקות במטרה ולא עסקת כניעה – מדוע קורבנם שונה מקורבנם של החטופים שייכלל כחלק מהמאמץ הכללי לישיבה בארץ-ישראל על תושביה ושכניה העוינים, וכחלק מהמאמץ המלחמתי להשגת הניצחון והשלום?

קדושת החיים הקיטשית מהפכת את תקפיד הקורבן: הנכונות האקטיבית למסור את הנפש והגבורה שבמסירתה בפועל כאמצעי למען החיים, אינן נתפסות עוד כמידה ראויה להערכה אלא להתנהגות בלתי נסבלת של “אוכלי מוות”, המקריבים למולך את בניהם בהעדפתם אדמה על דם; דרישתם של האחרונים להיות שותפים (בקבינט המלחמה ובמטכ”ל) באופן פרופורציונלי לשירותם בהחלטות המלחמה ועל מה וכיצד יסתכנו וימותו בניהם, מוגדרת כ”לרקוד על הדם”. כאן פתאום נאסר לדרוש פריביליגיה כלשהי על הקורבן – אף שהדרישה מלכתחילה אינה לפריבילגיה שלפנים משורת הדין (ובוודאי לא הפרתו), אלא חלק ממנה עצמה: מי שמסתכן ומוסר נפשו (בוודאי אם יותר מאחרים), ראוי לו שלא יהיה זה לשווא ושנציגיו ייקחו חלק בהחלטות על כך.

במקום הגבורה האקטיבית מציבה קדושת החיים הקיטשית את הקורבן בסבלו הפסיבי כגיבור החדש – ואם נרצח בשבי, הופך למיתוס ומלאך – ולמטרה לעצמו. לפיכך נתבעת החובה הציבורית להצילו בכל מחיר – כלומר כפריבילגיה המפירה את שורת הדין.

המחיר איננו עצם שחרור המחבלים והנסיגות, אלא כמובן המשך והגדלת מעגל הקסמים-הדמים בקורבנות נוספים. אך מי שיואשם בהם יהיו שוב “אוכלי המוות” מתנגדי העסקה המתריעים מסכנתה (“הופקרנו” יזעקו כנגדם שוב המדבקות – לא כנגד העסקה המופקרת, החוזרת על ההפקרות של הסכמים ונסיגות ועסקאות קודמים שהובילו לטבח, ולא כנגד ההפקרות המוסרית שהיא ותומכיה מייצגים), על-אף ובגלל הקרבתם חסרת-הפרופורציה לגודלם באוכלוסייה, גם מבלי שנקראו לכך ביום הטבח, וגם למען אלו המכנים אותם כך.

 

הזדהות-יתר

היפוך תפקיד הקורבן כמטרה לעצמו במקום כאמצעי, שכלפיו מתחייבת כעת סלידה, נובעת מהזדהות-יתר עם הקורבן, בדומה למושא הפולחן הנוצרי. דומיניק לה-קפרה הצביע על חוסר האמפתיה הנובעת מאמפתיה-לכאורה זו. הזדהות-יתר יוצרת ערבוב בין הטראומה הממשית של הקורבן לבין זו התיאורטית של המזדהה עימו (ולמעשה מקנא בפריבילגיה שלו כקורבן); עם כל הרצון הטוב באמפתיה לניצולים, אינו דומה מי שרעב בצום תשעה באב למי שרעב באושוויץ. השחרור שחווים רבים כעת, כגון בהשתפכות בוכה ומביכה באולפני החדשות, או בחיבוקי זרים בחוצות העיר, מערבבת בין מצוקתם הממשית של החטופים לבין מי שקבעו “כולנו חטופים” (שמא אלטרואיזם זה, כמו כל אלטרואיזם המתגלה כאגואיזם, אינו אלא תעודת ביטוח נרקיסיסטית, שגם אילו יקרה הדבר למזדהה עצמו יוכל לדרוש שחרור ללא חשבון ובכל מחיר, גם אם משמעו טביעה כללית בביצה?). המצוקה הממשית של האחרונים נובעת מכך שלקחו על עצמם את נקיפת המצפון על מה שעשו חמאס, אך רק כדי להטיחהּ בזולת האשם בעיניהם – הממשלה ומתנגדי העסקה שאינם בני אנוש. (שמא זו השלכה של אשמה מודחקת על חלקם במצב, כשכמו עכשיו דחפו לוויתורים לאויב, מנסיגות טריטוריאליות ועד עסקאות קודמות?).

אמפתיה נכונה עם הקורבן החבוש בבית האסורים של הטראומה, ניתנת על ידי מי שמצוי מחוצה לה, מה שמאפשר לו לעבד אותה לטיעון שכלי מובן וקוהרנטי לו ולזולת – למצוא פשר, הצדקה, משמעות, מטרה ואחריות לעתיד. הזדהות-יתר אינה מאפשרת זאת; בהערצתה את הקורבן והטראומה שלו היא מחזירה אותו אליה מחדש וביתר שאת, בהוספת הטראומה של המזדהה על זו של הקורבן. טראומות לאומיות כמו מלחמת יום כיפור למשל, אינן מעובדות באופן שיתגלו הניצחון והצמיחה שנבעו ממנה, אלא חוזרות כל שנה כפסטיבל של התענגות מלנכולית אינסופית על קינה והאשמות. כך גם מאז הטבח, ראיונות מלאי פאתוס של הזדהות וחמלה עם לוחמים הלומים וחטופים שהשתחררו, המחזירים אותם לשם לא כדי למצוא מזור ומשמעות – אלא כדי להישאר שם, לחשוף את הכאב בפומבי ולמצותו ללא גבול, כדי לטעון שאין מטרה למלחמה ולא יכול להיות ניצחון ותיקון.

פסטיבל הזדהות-היתר הקיטשי לא יוביל לעיבוד ולמזור: הוא ימשיך לדחוק את החטופים אל תוך הטראומה האישית – ואת שאר העם אל הטראומה הלאומית. בשם האמפתיה עם הקורבן, מקרבנים אותו לעד, ומפיקים מכך התענגות רגשית ברמה הפרטית, וכוח פוליטי צדקני ברמה החברתית.

 

בביקורתו הנוקבת על החסד הנוצרי, כתב הראי”ה קוק:

המינות [=הנצרות] הפקירה את המשפט, תקעה עצמה במדת הרחמים והחסד המדומה, הנוטלת את יסוד העולם והורסתו. ומתוך עקירת יסוד המשפט מתכנו האלהי תופסת אותה הרשעה היותר מגושמת, ובאה בזוהמא לחדור במשפט הפרטי של האישיות היחידית וחודרת היא בהתפשטות גדולה לנפשות העמים, ובזה מתיסד יסוד שנאת לאומים ועמק רעה של טומאת שפיכת דמים, מבלי להמיש את העול מעל צואר האדם (שמונה קבצים, ה, צח).

המינות מבטלת את ישוב העולם ועם זה את המצות המעשיות, מפני שנאת הבריות השקוע בתוכה […] ושנאה עמוקה זו […] מתלבשת בלבוש אהבה וחסד, ובני אדם נצודים ברשתה ומתמלאים איבה וחמת רצח (שם, ג, שי).

שאיפת החסד והחמלה ללא גבולות, ההופכת למתק השפתיים המפתה של הקיטש, הורסת את המשפט, את שלטון החוק ואת הצדק. זוהמת הטינה הפרטית של הקורבן על קורבנותו הופכת להתנהלות חברתית לאומית שלמה של שנאה: במקום גאולה של חסד, שלום ושחרור מכל חוק חונק – מתייצבת נורמה חברתית טוטליטרית, הצוברת כוח מחוסר-האונים של הקורבן וסופה שפיכות דמים (במקום מסעות הצלב, הצדקת הטרור האסלאמי והכניעה לו; קליפות השמאל והימין של עשו הנוצרי וישמעאל המוסלמי משלימות זו את זו).

 

אין בי שמחה אפוא על נצחונו של הקיטש ואני מסרב לקחת חלק בחגיגותיו. הרגשנות שלו חד-צדדית ומשקרת, מסרסת את האמפתיה והרגש המוסרי. הטוטליטריות שלו היא סכנה קיומית לספונטאניות של האדם כפרט ולביטחון הלאומי בכלל. ההתחסדות שלו מפרקת את אושיות חיי החברה. השמחה שלו היא אבל עמוק. הוללות וסכלות.

א.

מנעמי החיים הקהו את ליבותינו. דור מולעט עד איבוד הדעת-טוב-ורע, מולעט בזרם בלתי פוסק של גירוי חושי, חייתי, מדחיק מעצמו את עליבות קיומו במצב כה נרפה. זרם בלתי פוסק של בידור הוליוודי על מסכים מרצדים, שיכר הננסך כמים, סימום עד כלות הנפש, ובהתקשרויות נטולות יסוד מתישים כוחם לריק. קמילה. ניוון.

נשמות גדולות, נשמות אדירות המסוגלות להגיע במעופן מעלה-מעלה, לפרוץ גבולות עד אין קץ, להרים את צמצמי התודעה, לגעת באינסוף – נשמות גדולות נופלות באותו זרם נתעב ומגרה ולו רק לא לחוות את קטנות המודרנה. כאיקרוס העולה במעופו כך מגיעים הם עד לטירוף חושים, זה השורף כנפיהם, ונוסקים הם אלי הים על גליו המשברים. וכי כיצד יפעלו אחרת?

המשפחה, האומה, הקהילה, הדת, התרבות – כל נקודות המשען הארכימדיות של האדם הופשטו מההומו-מודרנוס, הופשטו באלימות בידי דורי-דורות של פילוסופים ומתקני עולם חורשי טוב.

 

וכך היה המעש:

הקהילה האינטימית, שמקורה בסולידריות חברתית טבעית, הוחלפה במפלצת אורבנית, המורכבת ממאסות של זרים ונוכרים, נטולי כל היכרות אף עם שכניהם הדרים בסמיכות. אלמוניות ואיבוד זהות.

הדת גורשה והומתה בבושת פנים תחילה בידי האידאולוגית החילוניות הגדולות ששאפו להחליפה, הקומוניזם, הליברליזם והנאציזם, ה’-יזם’ על פלגותיו, חוק מלאכותי, מעשה ידי אדם כחלופה לזה האלוהי. לאחר פירוקן, עשתה זו הפוסט-מודרנה באופן אלים אף יותר ביחסה לנפש האדם, מותירה מיליארדי אנשים ללא אופק משמעות, אף לא זה העלוב והמלאכותי שהוצע להן קודם לכן במסגרת האידיאולוגיות החילוניות.

האומה פורקה עם קריסת הלאומיות לאחר מלחמת העולם השנייה ותוצאותיו ההרסניות של הברבריזם יליד כפיו של הלאום הגרמני-אוסטרי.

המשפחה פורקה אף היא תחילה בידי תנועות שחרטו על דגלן את דרישת השוויון בין המינים על פני החלופה הטבעית, זו המדגישה את השוני, היופי והיתרונות של הזכריות והנקביות. אלה תבעו מהמין היפה גירושין במימדים הולכים ותופחים, הקרבת אושרם של הזוגות ומשקי הבית על מזבח השוויון הבין-מיני. את הפמיניזם משכו תנועות ההומוסקסואלים למיניהן אל העזת הפנים עד השוואת הזיווג הקדוש שבין בעל לאשתו לבין התועבה שבמימוש סטיותיהם מן הנורמה. הם פירקו את המשפחה בהכריזן כי כל זיווג, שילוש או ריבוע בין כמות בלתי מוגבלת של משתתפים הרי הוא משפחה. ביודעם כי בניגוד למערכות הגדולות של האומה, הדת ואף הקהילה, אותן ניתן לפרק דרך מתקפה ישירה בריש גלי, המשפחה היא טבעית מדי מכדי שניתן יהיה לפעול באותו האופן. מסיבה זו בחרו להן אסטרטגיה נחשית. לא השמדת הקודש, כי אם הטמאתו. הפסל בהיכל כחלופה להחרבת מקדש שלא יכול לימוט.

 

 

ההומו-מודרנוס נעדר כל נקודת משען ארכימדית, הוא כתלוי באוויר, חייו לא חיים עוד. הרי הוא מט לנפול, וכי מה פלא שהוא נזקק לתרופות פסיכיאטריות כדי להמשיך לעמוד?

תרופות מכל סוג, ככל שהיד משגת והלב חפץ – מעוררות ומרפות, משככות וממריצות, ומעלות חשק, ונוטלות הדחף. הצבע על בעיה ומיד תווית של מחלה מותאמת אישית תוצמד אליך, גלולות-גלולות תבלע עד שהבעיה תיפתר מאליה. תעשיית אושר נרקחת בידי רב־מגים בחלוקים. היא מזמנת, התאבדות הדרגתית, דעיכה לא הרואית, דעיכה שיש בה כיעור מה, נטולת כל פאתוס. מסמלת דעיכת פציינט הנקבר תחת גל-עד של אופיאד, מטופל שהוא בעצמו ייצוג פרטיקולרי לחברה המסממת עצמה לדעת, כדי לא לדעת.

ומה פלא שהוא מולעט בהן עד בחילה? אינו יכול אחרת. אחרת יתפרק.

והעילית אינה יכולה לאפשר לו להתפרק. לפחות לא כתופעה המונית. כי פירוק זה משמעו הפסקת היותם של המתפרקים בורג, יצרן-צרכן במכונה חסרת הפנים של המערכת הכלכלית חברתית. הם אינם רוצים שהברגים יחלו לעוף במחול עצמאי. כוריאוגרפיה שלא עולה בקנה מידה עם המנגינה העולה מאורקסטרת זמזום הטרנזיסטורים והשבבים ומהמולת המכונות מסוכנת למערכת כולה. כמאמר מרקוס אורליוס מה שלא מועיל לכוורת לא מועיל לדבורה. ריקוד עצמותי משמעו חירות, גם אם זו חירות שלילית, חירות מתוך פירוק השלשלאות בלבד. על אחת כמה וכמה אם חירות זו תוביל גם לאימוץ תפיסות פוזיטיביות, קרי, חירות מתוך משמעות שאינן עולות בקנה מידה אחד עם הקו המנחה של המנצח על התזמורת. ההמון עוד עלול למרוד ולבחור באותם ערכי עולם ישן אשר הם עמלו שנים רבות להכחיד. הם לא יאפשרו זאת.

 

והם, מי הם? – הרודנים חסרי הפנים והאישיות, רודני הפקידות הגבוהה, הבירוקרטים מן המעלה הראשונה – הם בעלי מטעי הכותנה של עידן זה. ספק קורבנות בעצמם, לעולם לא נשמעים, שולטים בצוותא דרך מערך מסועף של תקנות ותתי תקנות, כיפופי ידיים ונפוטיזם. משכורתם נאה, משלם המיסים עמל על כך. ימי המונרכיה חלפו מן העולם באבחות הגליוטינה. האדונים החדשים השכילו להבין שהמושל באמת, כדאי לו שיפעל הרחק מעיני הציבור. שמא יערפו את ראשו, מטאפורית או מילולית. מנגנון המדינה עתה, חסר פנים הוא. רודנים חסרי פנים. רואים ואינם נראים – רודָּנִי דִּין

אך שינוי קוסמטי זה לא גורע מהם דבר ביחס למלכי העבר. רכב שרד תחת כרכרת המלכות. סוסים הרבו להם. כספם וזהבם, אלוהיהם מעשה ידיהם מרבים בחמדה. נשים אם יראו כי טובות הנה, יקחו להם מכל אשר בחרו. ואם לא תֵּאוֹת הַנַּעֲרָ להסכים, יענוה. כי הם אדוני הארץ ולהם המשפט.

 

 

ב.

לאור כל האמור לעיל, ישנו הכרח בל יגונה במרד. מהפכה דקדושה. לא עוד המודל של סיזיפוס המגלגל את אותו סלע במעלה ההר רק כדי שהלה ישעט במורדו שוב עד אין קץ. הבלים אלה נשאיר כנחלת המערב הקורס. ואילו לנו, נס מרד מתנוסס, בהתקדמות בלתי פוסקת. גם אם היא כוללת בתוכה אי אלו נפילות עודנה, בלתי פוסקת. לנו להבת מבערת בליבות האומה והיחיד. אש הסנה הבוער ואיננו מאוכל. אש המזבח. אש שפתי הנביאים. האש היוקדת ומתגלגלת באלף גלגולים בחיי האומה והיחיד, כלהבה בוערת, לובשת צורה ופושטת צורה. לעולם בעלת צורה ואמורפית כאחד. זה המשל המשתנה עוד בטרם יובן הנמשל. להב החרב המתהפכת ואנו איתה.

וצורות אינספור לה במרוצת הזמן. לעיתים זוהי הצהרת ר’ נחמן לפיה ‘האש שלי תוקד עד ביאת המשיח’. לעיתים זו אש הכבשנים של אושוויץ. לעיתים זו קריאת ‘האש’ בקשר הצבא העברי בטרם הנחתת חרון האף על הצר. לעיתים זו אש נר ההבדלה בין קודש לחול. לטוב ולרע – כל דור ואשו, כל יחיד ולהבתו, כל רגע וגיצו. “נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת”. זהו ה’אהיה אשר אהיה’ מתוך הסנה, המשתנה היחיד והנצחי.

 

המרד, לעולם מתחולל, לעולם משתנה, אך כאש כן הוא – תמיד נטוע ביסודות יציבים. העץ תחת המדורה נותר על מקומו. חומר בערתו לא זע כמעט וקל וחומר שלא מוחלף. אלה אותן גחלים לוחשות. זהו ההבדל בין כל מרד, לבין המרד. אין זו בחילה בעלמא במצב הקיים. איננו משברים על מנת לשבור. מורדים על מנת למרוד. יש בנו די אורך הרוח ומן החזון כדי לבנות. “בנאי וסתיר, סתיר ובנאי”. אין זה עוד מרד נעורים, או לחילופין, קריאת ‘עולם ישן עדי יסוד נחריבה’. היסודות נותרים זהים, ואילו הלהבה – מרקדת. זהו המשך ישיר וטבעי של הלך התמורות בעולם היהודי. נביאים וחכמים, פרושים וקנאים, רציונליסטים ומקובלים, חסידים וליטאים, מסתגרים ומשכילים, חרדים וציונים – תמורות מחשבה טקטוניות, שכולן מבוססות על קודמותיהן, חצופות בפרשנותן הנועזת, החתרנית, החדשנית.

אמת, לעיתים ישנן סטיות במרד. אחת מן הגחלים מתגלגלת לה הצידה, והמרד מבער במקום טומאה, איננו מכוון לקודש. מהסטייה עלינו להיזהר, סכנה היא, סכנת כלייה רוחנית. סכנת כלייה של מרד בלתי פוסק שמכלה את עצמו. מרד שאינו בר קיימא. זו הייתה נחלתם של נביאי הבעל, הצדוקים, הקראים, השבתאים והפרנקיסטים, הקומוניסטים וכיוצא באלה מרעין בישין.

על כן, בבואנו להדליק בליבותינו את רוח המרד, עלינו לנקוט משנה זהירות. שכל מעשינו יהיו מכוונים לצד הטהרה והטוב. כמעגל אבנים סביב למדורה. זוהי מהותו של  המרד.

 

אין רעיון המרד חדש, כי אם מבער מקדמא דנא. מרד עתיק. מתמשך. מרד שהחל בהיענות לקריאת ה”לך לך”. הפניית העורף כנגד התרבות השלטת, כנגד האימפריות המסופטמיות, ערש הציוויליזציה. כנגד הנהרות האדירים של הפרת והחידקל. כנגד הסדר הקיים. לא עוד סדר עריצים וממלכות, רצונו של אבינו הקדמון הוא בסדר אלוהי. גם הוא ראה את האש. הבירה הדולקת, עמוד האש העובר בין הבתרים. המורד בשם האלוה המערער את הסדר הקיים, דווקא הוא העומד כנגד ומושלך לכבשן האש על ידי המורד מטעם עצמו, הלא הוא נמרוד. מרד דקדושה נאבק מזה עידן ועידנים במרד הסטרא אחרא. נאבק בטומאה העשויה להתגלות בתמורת השינוי, בגחל המבער במקום הטמא, נאבק ויכול לו.

דמו של אברהם המורד, אביר האמונה זורם בעורקינו. יותר משהוא אבינו בדמנו, אבינו הוא כאב טיפוס לאומה. כדגם. על כן נקרא אביהם של הגרים שנוספו לאומתנו. על אף שאין הוא אביהם בדמם, אביהם הוא ברוחם, בעצמיותם. מורדים הם.

כפנחס בשיטים המקנא לתכלית הנצחית ויוצא חוצץ כנגד המטמא את האומה בעזותו ובגילוליו, כנגד המורד מטעם עצמו, המצהיר כי לא יהיה עוד זמר לוויים, כי אם זמרו יישמע. ושמו זמרי. מולו פנחס הלוי מכריז כי עת הזמיר הגיע – זמיר עריצים.

אוחז ברומח, ניצב למולו יחידי, נטול כל רחם. והלא, לכך נוצר, וחלילה לו פן היה חס על המטמא את קדושת המחנה כולה. חלילה לו פן חס. פן חס.

פנחס המתגלגל באליהו בגלעד ומפיל חללים-חללים בקרב נביאי הבעל, הוא הוא מבשר התכלית הנצחית האחת, התוקע בשופר בקול גדול ברמה בטרם הגאולה. עזות דקדושה. אכן, חוצפה יסגא. זהו הדגם ולאורו נלך. לאור בערתו.

 

יש לפעול אקטיבית לאיתגור הרעיונות השולטים בשם השאיפה הנצחית לתיקון. אכן, מרד זה, משיחי הוא. דבר אין לו עם תלאות ומנעמי הגלות המשמרת את השטעטל. הגאולה גופא, שאיפת המרד כלולה בה באופן אינהרנטי וכלולה בתנועת נגד לשמרנות הקופאת על שמריה. שאיפת גאולה זו כגרף הקרב לאסימפטוטה, לעד שואף לנקודת השלמות.

זוהי הריוויזיה הבלתי פוסקת של ה’קיים כעת’ לטובת ה’ראוי להיות’. מובן מאליו כי שאיפה זו לעולם לא תוכל להגיע למלוא מימושה. מובן כי בעוד מגבלות הכוליות על התפרטותיה מתגלות כפי שהן מתגלות עתה, לא ייתכן מצב בו הגרף יגיע אל הנקודה הנכספת.

אך דווקא בזכות אותה שאיפה, אותה רדיפה מתמדת אחר מה שראוי להיות, המשיחיות המפעמת בליבות כל אדם והיהודי בפרט, דווקא היא שתביא לגאולת הכול כליל.

יתרה מזאת, מגמה זו של שאיפה לשיפור מתמיד, מביאות לשינוי טבעי החשיבה של היחיד והחברה כך שמאוויהם גדלים ותופחים מאליהם כל אימת שמתקדמים במרוצת הזמן. אין חלום הדור דומה למשנהו. אך לפני מספר דורות רובו של העם היהודי היה שקוע עד צוואר בחלומות המסתכמים בד’ אמות שהן החיים מן היד לפה. אחר כך תפחו חלומות הדור למימדי גאולה גשמית בדמות עצמאות לאומית וזקיפות קומה.

 

והיום, מוטל לפתחנו השלב הבא, תחיית רוח האומה, חזרה למעיינותיה העתיקים ודליית מימיהם המרווים צמאוננו, המשכת השפע הנוזל לעולם כולו. על כן, השאיפה עצמה היא שמקרבת את ההוויה כולה אל אותו נכסף. יהי רצון שנגיע.

יהי רצון, כי הכול מחל מן הרצון. השאיפה לתיקון, המרדנות – הרצון. דווקא הוא המסוגל להניע עולמות, באופן בו כל היסודות והסטרוקטורות יזועו ברעש אדיר ואיתן. בסופו של ההליך אדיר הממדים המחל מן השכל הנעלם, יהיה זה הרצון לשינוי הטבוע במרדנות שיביא להשלמת המעגל ואחדות מוחלטת של הבריאה עם הבורא, של המואצלים עם המאציל עד להיטמעותם בו כליל תוך שמירת גחלתם הפרטית שהיא התפרטותו שלו. אכן, בשום זמן מן הזמנים לא נשיג את הנכסף. ועל כן, יבוא יום שאיננו נתון במגבלות הזמן, על כן, יקרא יום שהוא לא יום ולא לילה, יפרוץ הוא את גבולות האפשרי והקיים, האפשרי ולא קיים, והבלתי אפשרי ולא קיים, יפרוץ אותם בפרץ, או שמא נגיד בן פרץ, ויביא לחיתוך הגרף עם האסימפטוטה.

רתת ריגוש עובר בגו בעוד הדמיון מצייר באופן גס וירוד כפי כוחו המוגבל עתה, מה תכלול אותה גדולה.