״הבעל שם טוב זכותו יגן עלינו פירש, צוהר תעשה לתבה, 

צוהר לשון אורה, ותיבה לשון דיבור״

(תולדות יצחק פ׳ נח)

על פרקט רעוע, הרחק מקדמת הבמה, בפינה השמאלית, יש ספוט קטן שדלוק במשך כל המופע. רקדנית חדשה שלא מזמן התקבלה ללהקה מופיעה בתוך המעגל הקטן הזה תוך שהיא מקפידה מאוד שלא לחרוג עם אף צעד ולאסוף היטב את הידיים בפירואט.

בחשכה המוחלטת של ימין הבמה, בעודה רק מתחממת: פלייה, רלבה, פלייה, רלבה, כבר אז כל הרקדניות האחרות בCorps (לא מעט מהן סטאז׳ריות בדיוק כמוה) מתקנאות בה. לא שחסרה להן תאורה, בכלל לא. קנאה שכזאת לא זקוקה לתירוצים. זאת קלאסיקה של ממש. 

מן הצד זה נראה שכל הקנאה הזאת לא מעיבה על המופע. הוא ממשיך לרוץ, הקהל מוסיף להריע ועולם הבלט כמנהגו נוהג. אך האם באמת כך הדבר? הרקדנית שלנו דָפְנֶה הקדימה קצת היום, בהחלטה של רגע, ויש לה קצת שקט, שקט נדיר, לפני כל ההמולה. 

היא מתיישבת על ספסל וכשהיא מוציאה את נעלי הריקוד היא רואה שכל השרוכים פרומים לגמרי והתחתיות נגזרו. כמה מהבנות התנכלו לה אמש בזמן שהיא לא שמה לב. היא זורקת אותן לפח, נושאת את התיק מעל המרפק והולכת בעמידה זקופה מהר הביתה כדי להביא זוג חלופי. בדרכה היא עוברת על פני התאורן שמחייך אליה אך מיד מרצין כשהוא מבחין בדאגה על פניה.

במופע דפנה לא מבחינה בשינויים קטנים בכוריאוגרפיה שמשום מה מתרחשים בתדירות הולכת וגדלה. כמו תמיד היא כל כולה מרוכזת בתפקיד שלה. אך הפעם יש בכל זאת סדקים בנחישות הנצחית הזאת. אחת לכמה מבטים מזלזלים שהרקדניות נועצות בה היא מחליטה בכל זאת להשיב להן תוך כדי ריקוד מבט חשדני משל עצמה. 

לפני סיום המערכה האחרונה, התזמורת מנגנת Coda ודפנה מזנקת לAssemblé כשהתאורה מתחתיה נעלמת לפתע ומופיע עיגול אדום לשמאלה, היא מאלתרת ונוחתת עם Échappé בדיוק במרכזו, כעת הספוט שלה חוזר להופיע, היא מתקדמת אליו בPas chassé מלא ברק. הרקדניות מסביבה מחליפות מבטים, חלקן מנסות לחפש את הכוריאוגרפית שעומדת לחוצה בקצה הבמה, אחרות מעיפות מבט לכיוון התאורן. אך כל זה קורה במהירות הבזק, את מה שצריך לסדר, הן יודעות שהן יסדרו כבר אחרי המופע, עכשיו כשכל הקהל מסתכל הן חייבות לפצות על השינויים ולפנות לה מקום. בינתיים הרגליים שלה מחוללות קסמים: היא רוקדת באופן אינטואיטיבי, מאלתרת תוך כדי, אך בו בזמן יש לה הקפדה וקשב כאלו טובים שהיא מצליחה בזכותם להיצמד למוסיקה. וכשהאורות כבים, הקהל מריע כמו שמעולם לא הריע. היא מוצאת את עצמה במקום לא מוכר: מרכז הבמה, לא פחות. הכוראוגרפית מסתכלת עליה ומסמנת לה להשתחוות. היא עולה לפוינט, האורות שוב נדלקים והיא מתכופפת באלגנטיות. כשהיא מתרוממת היא מנסה להסתכל על התאורן, אך רק מסתנוורת מן האור. היא יוצאת בחינניות בטפיפות רגליים, בזמן שכל הרקדניות, כולל הÉtoile מחויבות להמתין לה, לא בלי קוצר רוח לא מועט, ורק אחר כך יוצאות בתורן.

למחרת התאורן והרקדנית שלנו הוזמנו לפגישה אצל המנהל האמנותי של האופרה גרנייה. שניהם הגיעו באותו הרגע בדיוק ומרוב לחץ רק החליפו “בונז׳ור” ונכנסו. המנהל ישב כשלצידו עיתוני היום. 

הכותרות זעקו: ״דפנה לוי כבשה את הבמה!״ אך בעמודים הפנימיים, אצל המבקרים, היו, איך לומר זאת בעדינות? הרבה יותר ניואנסים. הם יצאו בחריפות נגד ההשתלטות על הבמה אך נאלצו בין השורות גם להודות שהרקדנית הצעירה והאנונימית הזאת הציגה יכולות מפתיעות. חייבים אבל להדגיש, הם אמרו כיודעי דבר, שעוד מוקדם לקבוע אם מדובר בכישרון טבעי או רק עוד אפיזודה חולפת. מה שבטוח הוא שהאפשרות האחרונה היא הסבירה מבין השתיים. כמה מבקרים יעצו שהעלמה לוי תחזור לספוט הקטן שלה. ואם כבר פותחים את הסוגייה מדוע שלא תחלוק אותו עם עוד רקדנית? זה הרי פועל לטובת שני הצדדים! אחרים יעצו לה לאמץ קצת תכונות הכרחיות של צניעות וענווה, כפי שמתבקש מכל הרקדניות ובמיוחד מסטאג׳ריות. ההכרח דורש שהעלמה לוי תמתין לתורה, הם אמרו, ומיד הוסיפו: אם בכלל יש סיכוי שזה אי פעם יקרה. ואם היא מוכרחה להיות Étoile בין לילה, מבלי לעבוד קשה שנים על גבי שנים, אז אולי האופרה גרנייה אינה המקום האידיאלי לכך. לא אין בכלל ספק שהמהלך הבא שלה, הכי צפוי והכי כדאי, הוא שתפנה למשפחת רוטשילד. הם ודאי ישמחו לסדר לה את תפקיד חלומותיה, בלי שום התלבטות. 

באשר לעבודת התאורה הייתה דווקא תמימות דעים. היה כאן מהלך מאוד מקורי. מהלך שלא ברורה זהות האחראים לו, אבל הוא גם הצביע על הפרובלמטיקה שהייתה קיימת במופע ושכל המבקרים בלי יוצא מן הכלל הבחינו בו למן הגנרלית: הספוט הקבוע הזה על הבמה שכל בר דעת חייב להסכים שהיה תקוע כמו עצם בגרון. לטובת המופע, היה ועדיין רצוי ואף הכרחי לוותר עליו יחד עם הרקדנית הזאת שממילא מבחינים בה רק מהמושבים של היציע וגם זה רק עם משקפת.

המנהל פנה קודם לתאורן, המבוגר והוותיק מבין השניים, בניסיון לרדת לשורשי האירוע הזה. התאורן השיב שהוא אמנם אינו מכיר אישית את העלמה לוי, אבל אחרי שדרשו ממנו להאיר ספוט קבוע באחורי הבמה, הוא החליט לשאול מורים שלה מבית הספר בגרנייה וחקר אודותיה. לדבריהם זוהי רקדנית עתירת זכויות, שרקדה בכל התפקידים הראשיים במחזור שלה וכפי שמתחייב מן המסורת מגיע לה תפקיד הרבה יותר חשוב מרקדנית מדרג חמישי שאף פעם לא זוכה לריקוד סולו. הספוט הזה הוא ביזוי לשם ביזוי. ברור לכולם שאי אפשר לרקוד בתוך ספוט כזה קטן שמגביל כל תנועה שלך. ותדע לך שעם כל זה, כמות ההתנכלויות למסכנה הקטנה הזאת היא בושה למוסד שלנו. ולעומת זאת, כשהארתי לה על אזורים חדשים בבמה היא נפתחה כמו פרח נר הלילה וכולנו ראינו, אדוני המנהל, איך היא מתחה את הרגליים, איזו גמישות! איזו אלגנטיות!

הרקדנית שלנו, דפנה, רק אמרה שהיא מסכימה עם כל מה שאמר מר קייבוט הנכבד ומבקשת שאדון המנהל ישקול לאפשר לה להופיע על הבמה בלי מגבלות התנועה האלו ושאם מציבים סטנדרטים קשוחים עם סטאז׳ריות, שהיא אינה בטוחה שזה דבר נכון לעשותו, אז שכל הרקדניות בCorps יהיו כפופים להם, בלי יוצאת מן הכלל.

המנהל סיכם את הפגישה ואמר שהוא משאיר את ההחלטה הסופית בידי הכוריאוגרפית. בגרנייה מעולם לא התייחסו בסלחנות למקרים מהסוג הזה. כאן זה לא המזרח התיכון, הוא הזכיר, תפיסות שטחים בכוח, זה שם, לא כאן. עם זאת לפנים משורת הדין, הוא ימליץ להחזיר את הרקדנית ללהקה ללא דיחוי ולהעלות אותה בדרגה אחת ל Coryphe וזאת בהנחה, כפי שהוא סמוך ובטוח, שתעלול כזה לא יחזור על עצמו כל עוד הוא בתפקיד.

חלפו שנתיים מאז אותו אירוע שנצרב בזיכרון של הקהל הצרפתי לטובה והרקדנית העלמה לוי התקדמה בלהקה ואף קיבלה מספר תפקידים ראשיים. הצלחות אלו זיכו אותה בהזמנה מראש ממשלת ישראל שביקש ממר קייבוט וממנה להשתתף בהופעה מיוחדת בצפון־מזרח המדינה באתר המורשת העולמי קראק דה שבלייה. המופע שודר בשידור ישיר בצרפת (בערוץ Arté) ובערוצי הטלוויזיה של ישראל רבתי. 

דפנֶה, או דפנָה כמו שאוהבים לכנות אותה ברחבי ישראל, הייתה נהדרת בתור קלרה של ״מפצח האגוזים״ של צ’ייקובסקי. מהקרמלין נמסר שהנשיא בעצמו דרש להזמין אותה לבולשוי ללא דיחוי. נשיא ארצות הברית צייץ ברשת החברתית שלו רק מילה אחת באותיות גדולות: TREMENDOUS. המסתוריות רק הגבירה את הוויראליות של הציוץ וההשערה המובילה הייתה שהרפרנס הוא לרקדנית בלט ישראלית בשם דפנה לוי. מאוחר יותר דוברת הבית הלבן אישרה שאכן כך הדבר ושהנשיא צפה בקטעים מן המופע יחד עם הגברת הראשונה והם התרשמו מאוד מהמופע ומהטירה הנפלאה הזאת. זאת ישראל היפה, הם מסרו, בכל צעד וצעד שלה הם יכלו לחוש גם את האנרגיות של ארץ התנ״ך שמתחתיה. אפילו מבעד למסך זה הורגש. והתאורה בלילה? פשוט דבר יוצא מגדר הרגיל, אור עליון (“Divine light”), נְהִירוּ עִלָּאָה.