כללי

אמנות העקודה עם העכשיו

רון ברטוש

 

אמנות עכשווית. אמנות מעכשיו, של העכשיו. המושג “אמנות עכשווית” שגור בפינו, אך עד לא מזמן אמרנו “אמנות בת זמננו” (contemporary art) כנהוג עדיין בלשונות אחרות. “אמנות בת זמננו” פשטה את הרגל והוחלפה כמעט לגמרי בצירוף “אמנות עכשווית”, וכך הפך “עכשיו” להיות כמו שם המשפחה של “אמנות”. מה זה בכלל “עכשיו”, ומה טומן אימוצו ל”אמנות”?

הגדרת האמנות העכשווית היא מאתגרת כי זו אמנות מגוונת בצורותיה ותכניה עד כדי חוסר היכולת לתפוס אותה באופן לכיד. מבין הגדרותיה אפשר לציין למשל: אמנות  הנוצרת מאז המחצית השנייה של המאה ה-20, אמנות הנוצרת על ידי אמנים ואמניות חיים, אמנות העוסקת בעניינים שעל סדר היום האקטואלי, אמנות הנוצרת בקשר לשיח התרבותי האופייני ולרוח הזמן, אמנות הנתפסת כמתקדמת, וישנן הגדרות רבות נוספות שמנסות לתחום מסגרת זמן, תוכן או קטגוריה אסתטית. ההגדרות רבות אך אין הבחנה כלשהי בין “אמנות בת זמננו” לבין “אמנות עכשווית” אשר תוכל להסביר את העדפת ה”עכשיו”, מלבד איזשהו ערך מוסף כמוס המהלך קסם ונתפס בתור הדבר הנכון לומר – קצת כפי ש”מטבח” נהנה מהתוספת “יוקרתי” כך נהנית “אמנות” מ”עכשווית”. אך ישנה העדפה לשימוש במושג עברי. “אמנות עכשווית” היא אפוא מעין עִבְרוּת של “אמנות בת זמננו” – והמעבר לעברית טעון במטען העבר.

מקור המילה “עכשיו” אינו מפורש, אך סבור כי זהו קיצור שחולל הדיבור השוטף על הצירוף “עד כשהוא”, אשר מבוסס על הצורה הארמית “עַד כַּדּוּ” שהיא עצמה קיצרה את הצירוף “עד כדהוא”. ובכן, כפי ש”עד כדהוא” הפך ל”עד כדו”, כך “עד כשהוא” הפך ל”עכשו”. בהמשך נוספה האות יו”ד על מנת להבחין שהאות וי”ו היא עיצורית (כמו למשל במילה סתיו). למילה “עכשיו” אין מקור עברי ברור – היא אינה מצויה בתנ”ך, ודומה שגם לא חדרה אל העברית דרך שפות אחרות שעימן הייתה העברית במגע. ככל הידוע, “עכשיו” הופיעה לראשונה במקורות העבריים במגילת “סיפורי תורה” (פסידו יובלים, 4Q225), אחת ממגילות מדבר יהודה, והיא משובצת במקום טוב טוב בשיאה של פרשת עקדת יצחק.

כזכור מן הסיפור המקראי של העקדה – אלוהים ניסה את אברהם וציווה עליו לקחת את בנו האהוב יצחק ולהעלותו לעולה על אחד ההרים בארץ המוריה, וכך היה: אברהם השכים בבוקר, הכין את חמורו ולקח עמו את שני הנערים, את עצי העולה ואת בנו. הם יצאו לדרכם ואחר שלושה ימים הגיעו אל יעדם. ברגע מסוים חנו שני הנערים והחמור, ואברהם יצא עם יצחק אל עבר ההר – יצחק נשא את עצי העולה ואברהם את האש והמאכלת. במהלך צעידתם יחדיו שאל הבן את אביו בפליאה היכן הוא השׂה שאותו יקריבו, וזה הניח את דעתו, אך כשהגיעו השניים אל המקום הנבחר עקד אברהם את יצחק והניחו על גבי המזבח שבנה. ההמשך ידוע: אברהם שלח את ידו אל המאכלת כדי לשחוט את בנו, וברגע הדרמטי הזה אשר בשיאו אנו מדמיינים את ידו של אברהם אוחזת בסכין ומונפת באוויר, קול מלאך יצא מן השמים וקרא לאברהם לא לשלוח את ידו אל הנער. זהו הרגע של ה”עכשיו”, והמגילה תובילנו אליו.

כאמור, המילה “עכשיו” הופיעה לראשונה במקורות העבריים במגילת “סיפורי תורה” ושובצה בדיוק ברגע הדרמטי הזה. פרשת העקדה מסופרת במגילה באופן הנהוג במדרשים ובאגדות, כלומר תוך הוספת מידע שאינו קיים בסיפור המקראי, וכך נפגוש בה לא רק מלאך אחד אלא כמה וכמה מלאכים שמחולקים לשתי קבוצות: מלאכי קודש ומלאכי משטמה (השטן). המלאכים צופים מן הצד ביצחק הכפות על המזבח ומגיבים: “מלאכי קודש עומדים בוכים על המזבח […] ומלאכי המשטמה שמחים ואומרים עכשו יאבד”. זהו ה”עכשיו” הראשון.

מה פירושו של “עכשו יאבד”? הן זו ציפייתם של מלאכי המשטמה לקראת שחיטתו של יצחק העומדת להתרחש לנגד עיניהם ממש עכשיו, כלומר בעוד רגע, במעין “עכשיו” העתיד לבוא בכל רגע. אבל “עכשיו” לא הגיע. “עכשו יאבד” בא לומר “עכשיו יצחק ימות”, אך למעשה יצחק נגאל וה”עכשיו” חלף, אבד, מת – הוקרב תחת יצחק. ה”עכשיו” הוא אפוא מוצר שכבר בעת משיכתו מן המדף פג תוקפו – הוא מגלם בתוכו אובדן ואנו מתעקשים לכבול-לעקוד את האסתטי ל”עכשיו”, מקדשים את הביטוי “אמנות עכשווית”, וגוזרים עליה אובדן בן רגע במקום האפשרות הנצחית להיות בת זמנה, בת לזמנה.

אם נחזור אל המגילה נראה כי ברגע שלפני הנפת הסכין וקריאת “עכשו יאבד” מיציע המלאכים, מספרת המגילה שיצחק פנה אל אביו בבקשה. בקשתו של יצחק נובעת מההנחה שהוא בוגר ובעל יכולת התנגדות למעשה, וכן מתוך אחריות, כשותף של ממש לניסיון האלוהי, לשמש קורבן הולם. ובכן, יצחק פונה אל אביו ואומר לו: “כפות אותי יפה”. בתרגום המיוחס ליונתן שרד נוסח דומה ומלא יותר, ושם מנמק יצחק את בקשתו להיקשר היטב כדי שלא יפרכס מכאב ויפסול את הקרבן. יצחק לא מבקש להיכפת טוב או חזק או הדוק, אלא “יפה”, וזוהי בקשה אסתטית. הבקשה קושרת-עוקדת את האסתטי לעכשיו ולא את העכשיו לאסתטי, אולי כי יש ביכולתו של האסתטי לדחות את המימוש, לעכב את העכשיו, לגבור עליו ולמנוע את קורבנו. ברור, גם היופי הוא זמני, אבל הוא חולף לאט יותר מ”עכשיו”.

פרוזה

מילון לימים נוראים

שרה מורלי

נראה שבימינו הטרופים, גם על המילים עובר משהו.
גל שוטף אותן, מנתק אותן ממשמעותן המוכרת, המרגיעה, ומשאיר אותן בודדות, תוהות, לא בטוחות בזהותן.
וגם אנחנו, האנשים, שהתרגלנו להיות בטוחים במה שאנחנו אומרים ולהתכוון לכל מילה (בערך…) נתפסנו בלתי מוכנים, מבולבלים, בלי מילים.
אז לטובת כל הדוברים ולטובת מילות הקודש עצמן, הנה מילון מקוצר לימים נוראים.
אוהל – בעבר: אביזר נופש המיועד למחנאות.
בהווה: בית קבע במציאות ניידת.
בית – בעבר: המבצר של כל אדם. העוגן הקיומי של המשפחה.
בהווה: מה שאפשר לפרק בשלוש דקות בלי שהטרקטוריסט יזיע.
בית כנסת – בעבר: מקום קדוש, משכן שבו חשים את הנצח.
בהווה: חלל שמישהו חייב להרוס אותו, בג”ץ כבר יחליט מי.
גג – בעבר: הסימן לכך שיש בית מעל ראשך.
בהווה: מקום אחרון למחאה וזעקה.
דלת – בעבר: דבר שכשאתה סוגר אותו מאחוריך אתה מוגן בביתך.
בהווה: דבר שכשאתה סוגר אותו מאחוריך אתה נפרד מביתך.
הובלה – בעבר: הדרך שבה אתה מעביר את היקר לך למקום המגורים החדש שבחרת.
בהווה: הדרך שבה היקר לך מובל אל הלא נודע.
וו – בעבר: מתלה לתמונות – נקודת אחיזה.
בהווה: (איפה נתלה את התמונה? מתי?) מושג מיותר בדיור ארעי.
זמן – בעבר: עת, מועד. גורם שנע בקצב קבוע וברור.
בהווה: אין שעון ואין לוח שנה – זה נע מדחיסות מטורפת למשהו שנמתח בלי גבול.
חול – בעבר: ההפך מקודש.
בהווה: הכול מעורבב: קידוש השם, תפילות סוערות וגעגוע אין קץ למגע החול הזך.
טרקטור – בעבר: מכונה לזריעה, חרישה ובנייה.
בהווה: צונאמי ממוכן.
ים – בעבר: חופש, גלים, מטקות, חולות.
בהווה: הצלחנו לא לטבוע שם, וריח הגלים מטריף מגעגוע.
כתום – בעבר: צבע התפוז וג’ינג’י קלבאסה.
בהווה: צבע שזועק את הקריעה.
לב – בעבר: מרכז הרגש האנושי.
בהווה: דבר שצריך לנטרל כדי למלא את המשימה.
מלון – בעבר: מקום לנופש יוקרתי.
בהווה: בית לא בית, יציאה ממחוג הזמן.
נוער – בעבר: מתבגרים החשים מנותקים מהמבוגרים עקב פער הדורות.
בהווה: צעירים הפועלים עם המבוגרים ולעיתים אף מובילים אותם.
סוהר – בעבר: אדם השומר על עבריינים ופושעים.
בהווה: אדם השומר על נערות בנות 14, בחורי ישיבה ורבנים (בין השאר).
עץ – בעבר (ממילון אבן שושן): צמח רב שנתי, משריש עמוק באדמה.
בהווה: שורשים למעלה וענפים למטה, והופ למשאית.
פרח – בעבר: צמח נוי, הנמכר בעולם כולו למטרות חגיגיות.
בהווה: צמח שמוסע במשך שעות ולא בטוח שישרוד.
ציר – בעבר: שליח, וו בדלת, נקודת מעבר.
בהווה: כבר אין צירים לדלת ואין נקודת מעבר או שליחות. אז אולי אלה צירי לידה?
קבר – בעבר: מקום מנוחה אחרון שממנו לא זזים.
בהווה: הכול פתוח.
רגישות – בעבר: תגובה ספונטנית המבטאת אכפתיות אמיתית כלפי מצבו של אדם אחר.
בהווה: הכול מדוד, הכול ספור, כל דמעה מתוכננת. פעולה לפי הספר.
שוטר – בעבר: האיש שאליו תפנה אם פורצים לביתך.
בהווה: האיש שפורץ לביתך.
תפילה – בעבר: דבר קבוע, שלוש פעמים ביום, מילוי חובה דתית.
בהווה: שיא של התעלות, זעקה, תקווה, שירה, תעצומות נפש בלתי נתפסות.
מבחן אמונה טוטלי (וכאן המילון החדש עולה על הישן!).
ובלבנו תפילה: השב מילותינו כבראשונה
החזר למילון ולמציאות
את השפיות, החסד והרחמים
ואנא, תן לנו, לכולנו, לדבר בשפה אחת ושנהיה מובנים זה לזה.

 

 

נכתב כמה חודשים לאחר הקיץ הנורא של תשס”ה

שירה

קריאה מודרכת: נקודות למחשבה

עמרי שרת

רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי
מַגִּישׁ לָכֶם מִלִּים עֲדוּיוֹת בִּנְקֻדּוֹת
הַחֵ”ן, אָכֵן, הַבִּיטוּ בַּכִּשּׁוּף שֶׁלִּפְנֵיכֶם:
אַתֶּם יוֹדְעִים לִקְרֹא, אֲבָל אֵינְכֶם
יוֹדְעִים לִכְתֹּב. שִׂימוּ לֵב
לַסֶּגּוֹל הָרוֹעֵד, מַשְּׁשׁוּ אֶת
הַקָּמָץ הַמְרַקֵּד, אֶת סוֹד עִבּוּר
חוֹלָם מָלֵא וְלִקּוּיֵי חוֹלָם חָסֵר,
סֻלְּמוֹת קֻבּוּץ מִסְתַּלְסְלִים אֶל עָל
וּסְנוֹקְרוֹת שׁוּרוּק יָשָׁר לַלֵּב. וַדַּאי אֵינְכֶם
יוֹרְדִים לְסוֹף הַמִּתְחוֹלֵל, אֲבָל
בָּהִיר לָכֶם שֶׁסּוֹד עַתִּיק מְאֹד
מַפְשִׁיל שׁוּלֵי שַׂלְמָה וּמְצַחֵק
אֶת רָזֵי שׁוֹקָיו לְעֵינֵיכֶם. רֶגַע,
יֵשׁ כָּאן עֵסֶק רְצִינִי מְאֹד. אָנָּא. אֲנִי
מְבַקֵּשׁ אֶתְכֶם, הָאֵטּוּ קֶצֶב קְרִיאַתְכֶם,
כָּל תָּג וְתָג נִשְׁקַל בְּכֹבֶד רֹאשׁ בְּטֶרֶם
הֲסִירוֹתִי אֶת הַלּוֹט מֵהַתָּוִים הַמְהֻקְצָעִים
שֶׁבְּדִיּוּק מוֹפְתִי מְסֻתָּתִים כָּאן לִפְנֵיכֶם.
עַכְשָׁו, מִשֶּׁלָּכַדְתִּי אֶת תְּשׂוּמַת לִבְּכֶם,
כְּרַךְ נוֹלָד אֲנִי מַפְקִיד בַּעֲדִינוּת
אוֹצָר יָקָר מִפָּז בְּכַף יֶדְכֶם: אֶת פְּרִי עֵטִי.
קוֹרְאִי. לֹא יָדַעְתָּ שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי.

שפה