משה חניבד החל ללמוד באקדמיה בשנת 1998 והנו בעל תואר ראשון ושני תארים שניים במדעי המדינה ותקשורת. בעברו שימש כדובר תנועת הליכוד והסיעה בכנסת ועסק בהוראת אזרחות ותקשורת בבתי ספר. מאמר זה מציג את עבודת התיזה שכתב במסגרת לימודיו לתואר שני, שהוענק לו לאחרונה.

טור זה מבקש להציג בזעיר אנפין את ממצאיו של מחקר אקדמי חדשני ופורץ דרך בתחום ייצוג תקשורתי של מיעוטים וקבוצות שוליים חברתיות העוסק, לראשונה בישראל, בבחינת דפוסי הסיקור, הייצוג והדימוי של האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוונת בהשוואה לשינוי בכוחן הפוליטי של הסיעות החרדיות.

האבות המייסדים והערכים המרכזיים בחברה

תנועת ההשכלה, שצמחה בהשפעת תנועת ההשכלה באירופה בשלהי המאה ה-18, הגבירה את הפילוג בין יהדות מערב-אירופה לבין מזרח-אירופה וארצות האסלם עקב מרידתה בדת, שמילאה תפקיד ראשי בליכוד העם היהודי (אטינגר, 1980). התנועה הציונית נתנה הגדרה חילונית לזהות היהודית, שנבעה מתוך התנועה הלאומית באירופה, והריב הגדול ביותר היה נגד היהדות החרדית. שלילת היהודי הגלותי הפכה לאחד המרכיבים המרכזיים בזהות היהודית החדשה (שגב, 1999).

עם הקמת מדינת ישראל שלילת החרדים הפכה למרכיב קבוע בזהות החדשה והייתה קשורה גם בדיכוי עולי ארצות ערב משום תרבותם וזיקתם למסורת. הדתיוּת והמזרחיוּת לעומת המערביוּת והחילון, שני היסודות נגדם יצאה הציונות ששללה את תרבותם וזהותם (שם), לכך הייתה השפעה רבה על הגדרת האויב או “האחר” שלה (אייזנשטדט, 2002).

אמצעי התקשורת והאליטה הדומיננטית בישראל

מחקרים אשר בחנו את הייצוגים התקשורתיים של קבוצות מיעוט וקבוצות שוליים חברתיות בישראל הצביעו על “הכחדתן הסימבולית” ואודות הסטריאוטיפים וההשטחה הבנאלית של קבוצות אלו ה”אחרות”, אשר שונות מדמות האליטה ההגמונית הישראלית הצברית, זו שנתפסת כדמות התרבותית של “הרוב” (כ”ץ, 2016).

קימרלינג (2001) מכנה את קבוצת האליטה החברתית בישראל “אחוסלי”ם” (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים). לדבריו, כבר מתקופת היישוב ועם הקמת מדינת ישראל החלה קבוצת המייסדים, כקבוצה הגמונית, לשמר את כוחה במוקדי הכוח במדינה אל מול גלי העלייה מארצות האסלאם. במסגרת אידיאולוגיית “כור ההיתוך”, בה נקטה קבוצה הגמונית זו אל מול שאר הקבוצות החברתיות, לא ניתנה חשיבות וייצוג לתרבויות של קבוצות המהגרים האחרות. כך למעשה נחסמה השתלבותן של קבוצות אלו בכל תחומי המדינה, לרבות באמצעי התקשורת.

במהלך שנות השבעים, איבדה ההגמוניה את הדומיננטיות השלטונית בעקבות מלחמת יום הכיפורים ועלייתו של מנחם בגין לשלטון. מאז החל תהליך של פיחות מתמשך בכוחה הפוליטי של אליטה זו, ולפיכך מתקיים בחברה הישראלית קרב מאסף של אליטה זו לשמר את כוחה מול שאר הקבוצות האחרות במדינה. אחד ממוקדי הכוח הללו הוא אמצעי התקשורת (שם).

אברהם (2001) מציין כי יש דמיון רב בין מאפייני האליטה החברתית השלטת למאפייני האליטה התקשורתית בישראל, כך שרוב מקבלי ההחלטות במוסדות התקשורת בישראל הנם גברים אשכנזים חילוניים בעלי דעה שמאלית. דבר זה תורם ליצירת ערוצי קשר ישירים ולהזדהות המעמדית ביניהם. שני הממסדים, אשר עוצבו בתקופת היישוב, רואים אירועים המתרחשים מבעד לאותם “המשקפיים”, וכך היחסים הקרובים משפיעים על דפוסי הסיקור.

מתודולוגיה

ניתן להמחיש את הייצוג של האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוננת: “עיריית רמת גן הציבה גדרות למניעת מעבר הולכי רגל מבני ברק…”. ^[1] הבניית המציאות התקשורתית ממסגרת את המפגש בין תושבי בני ברק החרדית לתושבי רמת גן החילונית כמלחמה ביצירת ניגוד בינארי ודימוי שלילי בין “אנחנו” שצריכים הגנה מ”הם” שלא ידביקו אותנו בקורונה. לעומת זאת, המציאות יותר מורכבת מ”שחור ולבן”. כהנר ומלאך (2020) מצאו כי בשנים 2018- 2020 39% מהחרדים עסקו בפעילות התנדבותית, יותר משיעור המתנדבים הלא-חרדים (24%).

מחקר זה לא מסתפק בבחינה אקראית של דפוסי הסיקור אלא בוחן אותם ביחס לסביבה הפוליטית – כוחן של הסיעות החרדיות, מידת הקרבה לשלטון והשפעתן על הבניית הייצוג והדימוי. לפיכך, ייצוג האוכלוסייה החרדית נבחן על-ידי ניתוח תוכן כמותי של היקף, בולטות ואופי הסיקור. ניתוח התוכן האיכותני בוחן את קטגוריות הדימוי של האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוונת. נדגמו 550 כתבות משני אתרי אינטרנט חדשותיים, ynet הפופוליסטי ו”הארץ” האליטיסטי, בשתי תקופות שונות: כאשר המפלגות החרדיות באופוזיציה וכאשר הן בקואליציה, סביב שולחן הממשלה. זאת במטרה לבחון את דפוסי הסיקור ביחס לשינוי בכוח הפוליטי של הסיעות החרדיות.

ייצוג האוכלוסייה החרדית

סיכום דפוסי סיקור האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוונת

מהממצאים עולה כי כאשר הסיעות החרדיות באופוזיציה האוכלוסייה החרדית זוכה לסיקור דל ושולי. באתר “הארץ” הסיקור רב יותר מאתר ynet בתקופת האופוזיציה. כאשר הסיעות החרדיות בקואליציה זכתה האוכלוסייה החרדית לסיקור גדול יותר, אך עדיין שולי, בהשוואה לתקופת האופוזיציה. נראה כי העיתונות הפופוליסטית, המונעת מהפן הכלכלי, בוחרת להתעלם כמעט לחלוטין מהאוכלוסייה החרדית כאשר הסיעות החרדיות נמצאות מחוץ לממשלה. לעומת זאת, אתר הארץ, המונע מהפן האידיאולוגי, נותן לאוכלוסייה החרדית מקום של “כבוד שולי” ומגלה עניין ב”חרדים” גם בתקופת המדבר הפוליטי.

איסוף נתונים כמותיים אלו מספקים תמונת-על של הממצאים ומאפשר לדון במיקומה החברתי של קבוצת שוליים החרדית ביחס לקבוצות שוליים חברתיות אחרות וביחס לקבוצת הרוב החברתית. בחינה זו לבדה אינה מספיקה כדי לעמוד על כלל מאפייני דפוסי הסיקור. לצורך “השלמת התמונה” נדרשת בחינה איכותנית של הכתבות (פירסט ואח’, 2013).

אופי סיקור האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוונת:

מהממצאים עולה כי כאשר הסיעות החרדיות אינן חברות בממשלה אופיו של סיקור האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוונת יותר חיובי מאשר שלילי (28%), וכאשר הסיעות החרדיות חברות בממשלה (22%) זוכה האוכלוסייה החרדית לסיקור שלילי.

דימוי האוכלוסייה החרדית

נראה כי המכנה המשותף לקטגוריות הדימוי של האוכלוסייה החרדית בתקופה זו הוא “טיפוס החרדי הדומה לנו”, לחברה הכללית. אף כי “החרדי” הוא עדיין חרדי, נראה כי דמותו מתוארת בצורה יותר לגיטימית ואנושית, שכן כעת נציגיו נמצאים במקום מרוחק ממוקדי הכוח, ההשפעה וקבלת ההחלטות. לאמור, הנכם מיעוט, הישארו ב”מקומכם הטבעי”, מקום שאינו מאיים על הערכים, התרבות, המרחב הציבורי, הזהות והצביון של מדינת ישראל כמדינה חילונית-מערבית. כדברי כתב “הארץ”: “… גם החרדים הופתעו מהתקשורת החיובית שלה זכו… הייתכן, שהעדרם של הפוליטיקאים החרדים ממרקעי הטלוויזיה והעמודים הראשונים עושה את כל ההבדל? שרק מפני שיעקב ליצמן, משה גפני ואלי ישי הוגלו אל האופוזיציה הבלתי נראית מוכן הציבור החילוני להתייחס לחרדים לגמרי אחרת? … ברגע שהם יחזרו לפוליטיקה של כוחניות, וישלחו שוב את שמואל הלפרט וליצמן לנהל את חיי החילונים, יחזור גם הדימוי השלילי כל כך”. (שחר אילן, 29/2/03, אתר הארץ).

נראה כי כאשר הסיעות החרדיות חברות בקואליציה, במוקדי הכוח וקבלת ההחלטות במדינה, סדר היום החברתי החילוני-ההגמוני חש מאוים מפני קבוצת המיעוט החרדית המצויה בממשלה. כך משתקף מאמצעי התקשורת דימוי של “חרדי בינארי”, “החרדי האחר”, שונה ורחוק מאיתנו: דימוי של חברה שלא לומדת כמונו לימודי ליב”ה ואינה משכילה, אנשיה שלא עובדים לפרנסתם ולכן זו חברה ענייה, חברה שגם לא צורכת בתבונה מוצרי איכות וחיה בסביבה של הזנחה וזלזול בחיי ילדים. ה”טיפוס החרדי” מוזר ומגוחך ומחרים סדרתי, אינו מתגייס לצבא ואינו תורם לחברה. במידה והוא כן מתגייס מדובר בחייל קיצוני שמתעלל בערבים. החרדי עוסק בפלילים, גזען, קיצוני-לאומני ואלים, הרבנים שלו חיים בעולם מנותק ולא-ליברלי, ומוסד הרבנות וכללי הכשרות מרחיקים את רוב הציבור החילוני מהמסורת. החרדי פוגע בשלטון החוק, נגד פשרה ופלורליזם, פלילי, מפגין סדרתי ושרלטן; סחטן המנצל את כוחו הפוליטי לקבלת תקציבים, עסקן, נלחם, לוחץ ומחריף את הטון, כופה את אורחות חייו המוזרים על הציבור החילוני, מתרבה בקצב מהיר עד כי יהיה רוב במדינה, משתלט על המרחב הציבורי ועל אזורי המגורים המתחרדים, מתקרב למוקדי הכוח במדינה, ועל כך עלינו להתריע מפניו.

לאור ממצאים אלו מחקר זה מציע מודל המסביר את סיקור האוכלוסייה החרדית בעיתונות המקוונת בישראל. הערכים המרכזיים עליהם מושתתת מדינת ישראל ואשר הותוו על-ידי האבות המייסדים הם מערביוּת וחילון. הקבוצה הדומיננטית בחברה הישראלית, המכונה אליטה, שולטת למעשה במוקדי הכוח במדינה, ובתוכם אמצעי התקשורת, הכתבים והעורכים, אשר בינם ובין האוכלוסייה החרדית ישנו מרחק אידיאולוגי המתבטא בהתגייסות ובלקיחת צד במלחמת התרבות, במאבק על המרחב הציבורי ועל צביונה, אופייה וזהותה של מדינת ישראל. כאשר נציגיו הפוליטיים של המגזר החרדי רחוקים ממוקדי כוח וקבלת החלטות חברי האליטה אינם חשים איום לדומיננטיות שלהם, וכך אמצעי התקשורת, המתפקדים כזרוע הביצועית לעיצוב דעת הקהל בישראל, מסקרים בהתאם את האוכלוסייה החרדית בהיקף דל, בבולטות שולית אך ביותר סיקור חיובי משלילי. ייתכן שיש בכך “תמרור הזהרה” לאמור הישארו רחוקים מהשלטון, במקומכם “השולי הטבעי”, ותזכו “להיות נחמדים בתקשורת”. כך הדימוי התקשורתי בתקופת האופוזיציה הוא דימוי היברידי של “טיפוס חרדי”, שהוא אומנם פחות שונה ויותר דומה לנו: הוא עובד לפרנסתו, מתגייס לצבא ובעד שלטון החוק. במידה ו”החרדים” יבקשו להתקרב למוקדי הכוח, ההשפעה וקבלת ההחלטות האליטה הישראלית, המערבית-חילונית, נכנסת למצב מלחמה והזרוע הביצועית שלה, אמצעי התקשורת, “תכה בו”, תשחיר את דמותו ותזהיר מפניו. היקף הסיקור, שוליותו ושליליותו גדלים משמעותית, יותר בעיתונות האליטיסטית, והדימוי הופך ל”חרדי האחר”, המדגיש ומבליט את שונותו ואחרותו השולית. כאשר הסיעות החרדיות מתקרבות לשלטון חברי האליטה “חרדים לשלטון” והאוכלוסייה החרדית “מתרחקת מהקונצנזוס”, אחרת, שונה, סוטה, סחטנית ומסוכנת. האוכלוסייה החרדית הופכת ללא-לגיטימית וכל הפגנה ממוסגרת כהתפרעות, דרישה קואליציונית להשוואת תקציב הופכת לסחטנות ו”מציצת דם”, החרדים משתמטים מנשיאה בנטל הביטחוני, ואלו שכן מתגייסים הם קיצוניים לאומנים, החרדים מתרבים ללא הכרה ומשתלטים על המרחב הציבורי, ומשאינם עובדים לפרנסתם הם מנצלים את כוחם הפוליטי לסחטנות ולכפיית אורחות חייהם הביזאריים והחשוכים על כלל הציבור.

אחרי עשרות ניסיונות להסביר לתלמידים שלי ניואנסים של אירוניה בספרות, אני מקשיב לשאלתו המיתממת של קין האומלל “השומר אחי אנוכי?”, ומתפלץ מן התשובה הצינית הזאת. אומרים שיהודי משיב בשאלה והאמת היא שזה מקפיץ את הפיוז האלוהי, מתסיס מחדש את דמו השפוך של הבל. מהיכן נזעקים הדמים? מן האדמה בר-מינן. מן האדמה. ולקין אין יותר אדמה. הציניות מדמה עצמה לפעמים להיתממות. היתממות מחרבת, שורפת.
היא חסרת שליטה. למרות שהיא מדמה לבעליה שליטה. כוחה נובע מקנאה ושנאה, זה ההבדל אולי בינה לבין אירוניה תמימה.
שלוש פעמים בשבוע נהרנו אחרי חכם ישועה לתיקון קבלי מיסטי מסביב לנצרים.
כשכולם ליחשו ארמית מהפנטת הוקסמתי, עצמתי עיניים, אבל מלמלתי מילים עבריות: “הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק”.
הבטתי בירוק החצרות, בארגמן הגגות, ואמרתי אין מצב. מישהו יתעשת. כולם יתעשתו. הייתי טיפש נאמן בן 22. מאוהב ומסונוור, מה טוב יצמח מן ההרס?
בסוף הסיבוב, כשעה אחרי חצות, פגשו בנו עיתונאים מלאי בוז. העיניים שלהם צעקו שהתבלבלנו, עם בולדוזר כמו אריק לא הולכים למוסכים שמיימיים (היה שם אחד שלא צחק, שלא חיכה רק לסקופ, שהטלטלה היתה מונחת על פניו כפי שהייתה מונחת על פנינו. קראו לו שרון גל).
חזרתי מרוט לבית אחי, שתיתי קפה שחור עכור. כל הווייב האמוני-מיסטיקני שלי התכווץ לתוך תרמיל עצוב. ידעתי בתוכי שבמגרש המעשי העכשווי בוז משאיר אבק לכוונה טהורה, לעג עושה קלס מתיקון חצות, מדמעות צדיקים, פוליטיקה זולה מנצחת עקרונות ויושרה. לא רציתי להתבונן בזה מרוב שזה הכאיב.
משפטים כמו ‘היה לא תהיה’ התחילו להחליד אצלי
הלשון האידילית של הרב קוק נשמעה לי קיטשית עד מיאוס
זחל אליי הייאוש
לא הלכתי יותר לתיקון של חכם ישועה
סיפרו לי בטלפון בלחישה על שטיפות המוח שמחוללים פסיכולוגים לחיילים שיגרשו. שליחוּת וכובעים של “נחישות ורגישות”. שמעתי שקרוב משפחה שאני אוהב מחלק צמידים כחולים בצמתים. לא ידעתי איך אמשיך לאהוב אותו אותה אהבה.
חמש עשרה שנה אחר כך. אחרי הכוויות והכיבוי. אחרי עוד מאות הרי געש שהתפרצו פה, אני ממתין לאנשים שעמדו בראש המיזם העלוב הזה שיאמרו “גדול עווני מנשוא” בלי סימן שאלה.
הן גירשת אותי מן האדמה. השמרת אותי אחי?
במבחן הדורות לעתיד, אני יודע שהזיכרון ההיסטורי יעלה על נס את המגורשים האמיצים שנשארו ביישוביהם עד הדקה התשעים ולא נגררו למלחמת אחים.
אבל היום רובץ לפתחם של המגרשים עוד חטא
כי אלוהים נושא עוון ופשע אם האדם מיטיב לשאת אותם, נושא אותם למקום מיטיב, ואם לאו, לפתח חטאת רובץ, והתשוקה הצינית לממשו לא תחדל, והאדם ימשול בזה.