אתם של ישראל?

כ״ד בניסן ה׳תשפ״ה (22 באפריל 2025)

פרויקט מחזור 2007: ספר אמן > ורדי כהנא, בהוצאת ‘אסיה’, 2024, 400 עמ’, עיצוב: סטודיו Field Day (ותערוכה, שלא ראיתי בלייב). תיעוד של 30 נערים ונערות, בנה של כהנא וחבריו, החל משנה לפני הגיוס ועד 2024 (בה הם בני 36), פורטרט שנתי לכל אחד.

הקונספט של הספר כפול: זהו גם סיפורם של נערים ונערות שהתגייסו והשתחררו, וגם רצף של 15 שנים ישראליות. שני פרויקטים שהתאחדו, כשהבחירה בקונספט כפול מאפשרת לכהנא לקבל שילוב מנצח. הספר לא רק מספר על תקופת הצבא אלא מראה כיצד היא מכוננת את החוויה הישראלית בשנים שאחריה, וכיצד אין באמת 15 שנים “רגילות” במקום הזה.

מעבר לקצינים הממשיכים כשחבריהם כבר בלבוש אזרחי, הביטוי הקשה ביותר הוא אצל אלכס, שהתאבד זמן קצר לאחר שירותו הצבאי, ותמונתו האחרונה בפרויקט היא על מדים; כהנא משאירה בקיבוץ התמונות השנתי את הרובריקה שלו ריקה, ובכפולה בה מופיעים כל תצלומי הפרויקט, שעיבוד שלה הוא כריכת הספר – הרובריקה הריקה השנתית הופכת לפס ארוך שאי אפשר להתעלם ממנו.

הפס הזה הוא חיבור לפסים הדקיקים המפרידים בין תמונה לתמונה, הרקע לתמונות, הרקע לחיים שלנו פה עוד שנה ועוד שנה, רקע של הזמן הלא-משתנה – המוות. הנוכחות הדרמטית של האפשרות האחרת, הבאה לידי ביטוי בריק, מעמידה כל אחת מתמונות הפרויקט כעוד צעד שברירי, עוד טביעת חותם על פני הנצח. הסיפור ממשיך. בשנה בה תמונות אחרונות של בני 18-36 נעשו נפוצות כל כך, יש משהו חזק בפרויקט שמתיר לפרסום את החיים: הנה הם החיים, תמונה ועוד תמונה.

באופן מפתיע, תקופת הצבא חושפת הכי הרבה מידע על המצולמים. במשך כל השנים, חוץ מהשנה שטרום הגיוס וסביב 2023-2024, הם מצולמים בבגדים ניטרליים וחלקים בצבעים חרישיים. המדים, לעומת זאת, חושפים לאן התגייסו, באיזה שלב הם, באיזה תפקיד.

הצבא הוא חריגה מרצף הזמן: אלה מהם שמצולמים על מדים בפרצוף מטושטש, חיילי מטכ”ל או מודיעין, מופיעים לאחר מכן בפרצופם המלא. כאילו מי שצולם על מדים הוא איש אחר, ורק אותו יש לטשטש. רק אחד מופיע מטושטש בכל תמונות הספר, יש להניח מכיוון ששבר את הזמן הלימינלי: לוחם בשייטת. כיום, לאור התפתחויות הדין הבינלאומי, כל מצולמי הספר נמצאים באותה סיטואציה.

בחריגה מריטואל הצילום הפרוגרמטי מופיעה סדרה נוספת: כל הבנים בטורסו חשוף, כשרק הדיסקית לגופם. כאן הדברים מופיעים במלוא החדות: הגוף היווני האנונימי אל מול פיסת המתכת הקטנה שבשני סנטימטרים מרובעים מספרת בקנה מידה לא רע על תפקיד ושלב, ובחיבור עם הסדרה הגדולה וקצת ‘הרמז’ ו’א יידישע קאפ’ – גם מיהו המצולם. זה מפתיע כי המחשבה היא בדרך כלל הפוכה: אני אינדיבידואל בעל אופי והחזרה למדים גורפת אותי אל איזשהו כלל כללי שכזה. אבל כאן הצבא לא מוחק את האינדיבידואל, אלא דווקא מדגיש אותו עד הקצה.

לעומת התערוכה, הספר מחויב לנרטיב ליניארי. במסגרת הזו הספר רץ בשני צירים מקבילים: הקבוצה והיחיד. כמו קלפים שעורבבו רצות במקביל ספירת השנים וספירת הדמויות – כל התמונות שצולמו ב-2019 ואחריהן כל התמונות של דן, כל התמונות של 2020 ואחריהן כל התמונות של גל. בנוסף למהלך העריכה הזה מופיעות התמונות של כולם יחד בריבוע קטנטן של סנטימטר על סנטימטר וחצי, כך שכפולה אלבומית מכסה את כולם; דימוי דומה, רק בצללית, מופיע על כריכת הספר עצמו. גם את האימייג’ הזה אפשר לקרוא לרוחב, כסיפורה של קבוצה, או לאורך, כסיפור התפתחות של היחיד. כהנא שוזרת את סיפורי היחיד והקבוצה על מנת לתהות על מערכת היחסים בין השניים, כשבמוקד העלילה הפן הצבאי שכבל אותם אליו לשנתיים שלוש ויותר.

מה אני יותר? סיפור התפתחות מנער למשפחה, או חלק מקבוצה עם ריטואל משותף? איזה סיפור נוכח יותר בחיים שלי, ציר האורך או הרוחב? אצל כהנא משמשת תקופת הצבא כמפגש הצירים המושלם, גם היות חלק מקבוצה וגם מיצוי של האינדיבידואל: כי כאמור, הצבא כאן אינו מחיקת הזהות אלא הדגשה שלה. כאן זוהי חבורה שאין בה אף לא חייל אחד ב”גדודים”, שכמעט כולה בשירות צבאי התנדבותי, כזה הדורש מיון – הן בקרבי והן בג’וב.

אמנם, תקופת הצבא המאחדת אינה יכולה להימשך לנצח. הגברים, ששירתו שנה יותר, נראים כבר אחרת לצד הנשים המשוחררות; כשמופיעות האלטרנטיבות מתבהרת הבחירה של הקצינים והנגדים. מרגע השחרור נידונים המצולמים לבחור כיצד לנהל את מערכות היחסים שבין הצירים, פעם ביחס לקבוצה ופעם ביחס לסיפור שהם מספרים על עצמם.

בתקופת הצבא כהנא מתמחה בהסתרת הפורטרטים של חיילי היחידות המיוחדות, מסיטים את מבטם הצידה או מורידים את הכובע. אלו תמונות שמציעות אופציה אחרת לגמרי של צנזורה. את האלגנטיות הזו היא מגייסת לצידה כשבתקופת הצבא אחת מהקבוצה נפצעת, והפציעה שלה מטופלת בתמונות בזוויות עדינות, מאפשרות להחזיק את הסיפור וגם להסיט את המבט כשצריך.

הצילום של כהנא אינו רק רפרזנטטיבי ומבוים היטב אלא גם יווני מאד, חוגג את הגוף. ציר האורך, המתעד תאונות, פציעות ומחלות – אינו מקבל הקלות מהבחירה הזו; דווקא ציר הרוחב, הקבוצה, מייצר לפרויקט וקטור של חמלה. הפציעה נבלעת בקבוצה, מתמוססת אל תוך הרקע.

מחזור 2007 הוא קבוצה של ילדים טובים מרמת השרון שמחזיקים בעבודה טובה משפחה נחמדה ושירות משמעותי. קבוצה הומוגנית, הן בהיבטיה הסוציולוגיים הכלליים והן בבחירות האישיות של המשתתפים בפרויקט. ואולם לצד ההתבוננות בקבוצה כקבוצה ספציפית מאד, אפשר להתבונן בה פשוט כיחידים המתגבשים לקבוצה, היבטים הנכונים לכל קבוצה; אוסף של אינדיבידואלים עם בחירות עצמאיות, המצטברים אט אט לכדי סיפור גדול יותר, קבוצה.

בסיפור על קבוצה מחזור 2007 אינו ‘מתגייס לצה”ל’, הוא הצה”ל; כשכהנא מפרטת בשער של כל דמות “מתגייס לממר”ם / לדובר צה”ל / לטירונות כלל צה”לית” היא מדגישה את מסגרת העל, את התוצאה של כל אלה, את ההצטברות. במשך ספר שלם אנחנו רואים את הדמויות לובשות מדים ופושטות אותם: זהו סיפור גיוס, ואלה האנשים שמרכיבים את צה”ל. אולי לא את כל צה”ל, אולי חלקים מסוימים בו, אולי זו לא כל ישותם – אך בשורה התחתונה, בנרטיב שהספר בונה היטב, אלה החלקים שמרכיבים את צה”ל.

ולכן יש משהו מאד חריף – ומוזר – בחריגה של 2023-2024, בה רבות מהדמויות מפסיקות ללבוש לצילומים חולצות חלקות ולובשות חולצות מחאה נגד הרפורמה המשפטית או לזכר ה-7 באוקטובר. החריגה הזו מזכירה ביטויים כמו “החוזה שנשבר מול המדינה”, ובאופן מרתק מדגישה את חוסר התוחלת שלו: הישראלים הללו אינם יכולים להחזיק בחוזה מול המדינה, כיוון שאין להם נקודת משען מחוצה לה. אי אפשר לדבר מבחוץ על כלל שאני חלק ממנו. אלה שיורדים מהארץ, אגב, רק מדגישים את העניין: אם אתה בפנים אתה לא ‘מול’, אם אתה בחוץ אין לך שום חוזה.

דומה שהשגיאה הזו מתבצעת גם ביחס לצה”ל: הצה”ל שנכשל ב-7.10 הוא הצה”ל שלנו. זאת משום שהמדינה שנכשלה ב-7.10 היא מדינת ישראל, כלומר אנחנו. הצה”ל שנכשל הוא אנחנו. הקצינים שלא היו טובים מספיק – הם אנחנו, שלא היינו הקצינים הללו. ה”הנהגה שמובילה אותנו אל התהום” – היא אנחנו, שבחרנו לא להיות ההנהגה. כאמור: אי אפשר להיות מול המדינה של עצמך. וכשהחולצות מתחלפות ממדים לחולצות פוליטיות שחורות הזהות רק מתחדדת: מיהו הצה”ל שנכשל? האין אלו אנחנו, שצולמנו במדים לפני עמודים ספורים?

מחזור 2007 הוא פרויקט רווי חמלה ואהבה לקבוצה הומוגנית מבחינות מסוימות, אך כזו המקבצת אנשים בעלי אופי עצמאי; הוא סיפור כואב על גלגל החיים והמוות וכיצד הם מכוננים זה את זה; הוא סיפור על חבורה שצומחת מתוך משפחה גרעינית; הוא פרויקט שאי אפשר להיות אדיש מולו. במילים אחרות, זה סיפור על ישראל.