עוז בלומן

כִּי אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד עוֹלָם תּוּקָד

ירמיהו יז, ד

א.
באחרית הימים באים הלילות.

ב.
חלמתי הלילה איך פצצת אטום פוגעת בישראל. השמים היו מוארים באור לבן בוהק. החום בלתי נסבל. אנחנו מחפשים מחסה. מרטיבים בגדים. מחליפים מבטים תמהים. מנסים להבין. והרדיו בבוקר המשיך לקשקש כרגיל. ישראל שוקלת את תגובתה במתינות. התעוררתי חנוק.

ג.
אפשר להשתגע. מילולית. צריך להשתגע. ככה לא מגיב אדם שהתפוצץ לו אטום. ככה לא מגיב מי שלקחו לו בת. באוקטובר חשבתי שאם הייתי אבא לתצפיתנית הייתי מחולל אפוקליפסה. מחזיר את העולם לתוהו ובוהו. מחריב בכל יום עיר גדולה אחרת במזרח התיכון. מתחיל במֶכָּה. נכנס לשדה תימן והורג אסירים בידיים. תחזירו את הבת שלי או שאני ממשיך. מרעיל תשתיות. מבעיר נפט. עכשיו תביאו אותה. הייתי רוצה שהבת שלי תראה שהעולם עצר אותי אחרי שאני מדמם על הרצפה. שכל העצמות שלי שבורות. שלא נשאר לי כדור במחסנית. שאין לי שיניים בפה כדי לנשוך. שהיקום מחורר ושוקע ומלא באדים רעילים. הייתי רוצה שהמסך ירד עליי והפנים שלי מרוחות על כולו בעווית של טירוף. שהיא לא תחשוב לרגע שוויתרתי. שאעצום עיניים בפעם האחרונה מול הר של גופות. רק שתחזור.

ד.
שוכב. נושם בשקט. כָּל הַכּוֹעֵס כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ. כל מִינֵי הזה לא טוב לי. בכעס צריך לשלוט. מרגיש חומרים מסוכנים מתנועעים בתוך הדם. תחושה של רדיקלים חופשיים. של אֵלים זרים. משתוללים. של שֵדים שאופפים לי את הראש. לֹא בָרַעַשׁ ה’. צריך להכניס את כולם חזרה לתוך הבקבוק. לבלוע את הסכינים. לאכול אש לא לנשוף חזרה. טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר.

ה.
אז הכעס עמוק בבטן. מתעקל כמו נחש הֵנָּה וָהֵנָּה. על מי לכעוס. על מה לכעוס. מעביר תחת השבט. על האיוולת. על הטמטום. על הערבים. על השומרים. על הקונספציה. על האו”ם. על אוזלת היד. על המחנה הזה. על המחנה ההוא. על הממשלה. על האסלאם. על הצבא. על הסרבנים. על החילונים. על הדתיים. ועוד נשאר עודף. אוהו כמה נשאר. עוד הרבה לפרוק. כמו גחלת לוחשת. כמו זומבי. פֶּרְפֶּטוּם מוֹבִּילֶה. כמו שמש בוער ובוער ולא נגמר.

ו.
בחברה הישראלית תגיד לי על מי אתה כועס ואומר לך מי אתה. הזולת לא רק בוחר בצורה שגויה. לא רק טועה בחישוב. הזולת עקום. הזולת דפוק. הזולת חסר תקנה. אינפנטיל אימבציל. והזווית שבה אתה פוזל לעברו היא ראשית צירים. היא אבן פינה. וזה הגיוני וזה אפילו מתבקש כי אנחנו חברה במצב חירום מתמשך ועכשיו כבר במצב היסטרי.

ז.
בשבוע שעבר חלמתי על הבית שלנו. בסלון שקט. בחוץ צעקות. אני מרגיע ואומר הכול בסדר. אין כלום. ניגש לעבר הדלת ובוחן את העינית. ערבי עם גרזן גדול מתקדם מהצד השני. נרתע אחורה נרעד ומקיץ.

ח.
שוכב ער. הלב עדיין לפות. שמיכת הריבונות מחוררת כולה. חרוכה באש. חרוצה בסכין. מבותקת ודרוסה. כי אין הרתעה ואבד המונופול על הכוח. וכל אחד תופס חתיכה של פתרון וצועק באולפן ורץ איתה לבחירות. והכול כלום ושום דבר ואפס. ובאפס ריבונות צריך לכעוס. ככה זה. כי החוזה החברתי הופר וכולם במצב הטבע. וכל לקחי האבולוציה מתנקזים אל יצור חי שנדרך לקראת הסכנה. צייד או ניצוד. איילה או נמר. בהישרדות יום יום יום יום. וצריך להתעורר אל הנשיונל ג’יאוגרפיק הגדול הזה. וצריך אדרנלין. וצריך אסרטיבי. וצריך אגרסיבי. פיזיקה ילידית של ברח או הסתער. כימיה מזרחית של תכעס או תמות. ביולוגיה ציונית של סבב ועוד סבב. חוק יסוד חרדת האדם וכעסו.

ט.
ואפשר עדיין לשמוע צעקות. אלוהים. צעקות וצווחות וצרחות ובליל של קולות מאיימים לעשות את כולנו חירשים. ויריות וערבית וקריאות הצלה ודממת מוות. סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע. וגופות וחלקים ועירום וסבל בכל כיוון. וכבר שנה שיש רעש חורק ולא פוסק. כאילו מישהו גורר כיסא. מגרד קיר בציפורניים. כאילו רופא שיניים. והכול מתוח. בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד. יהיה בסדר. יהיה בסדר. והלב דואג איך יהיה בסדר.

י.
וזה גורלו של איש רגיש מאוד וחסר כוח. להריח את העשן להרגיש את האוויר רוטט לחוש את הנשמות פורחות למשש את המציאות מתקלפת. והוא אוטם אוזניים. והוא מכסה את ראשו. והוא שוכב ומתכווץ ומושך את הברכיים עם הידיים. והוא בתנוחת עובר. והוא בחושך. והוא פוחד. והוא כועס.

כ.
אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. עוצם עיניים. נושף. אלוהים. אלוהים יהודי אינו באינסטינקט. אינו בהישרדות. אלוהים יהודי אינו בטבע. לא שמש לא ירח לא צבא שמים. לא חיות ולא טרף ולא ציפורניים. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם. זה לא מתחיל ממך. זה לא מתחיל מהרצון לחיות שלך. מהאגו שלך. מהקיום שלך. מהאופן שבו בחרת להתפלש בעולם הזה. להכות שורשים. ולא אתה בעל הבית. ולא אתה הריבון. וגם אתה מתחיל ממקום אחר ממה שחשבת. תבין את זה תהיה יהודי. תבין את זה תקדש את השם.

ל.
בחורף שאחרי השביעי באוקטובר בא אליי בחלום רבי מרדכי אליהו. והוא מקפיד. ופניו לבנות וקורנות ומאירות כמו שהיה בחייו. ומצביע על שלושה ספרי תורה. והם מעורטלים ממעיליהם. ושלושתם קרועים. ואיני מבין. ומוסיף ופוסק בחדות אל תשכח על הניסים. ורוצה לשאול. והוא מתרחק. ואני נדחף ונופל ונחבט ומתעורר.

מ.
כי יש גם כעס של מעלה. יש דינים. הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּרָתַח אוֹרָיְתָא הוּא דְקָא מַרְתְּחָא לֵיהּ. תלמיד חכם שרתח התורה היא שמרתיחה אותו. תלמיד חכם נושא על גבו עלבונֵי חורבנות של אלפי שנים. קהילות הקודש ואדירי התורה. וגלות ופוגרום וגירוש ושואה. ותורה נושאת על גבה שמים בוכים וארץ חוטאת ולבנה מקטרגת ותנינים מזדווגים ונחש ורוכבו וסמאל ולילית. ואלוהים נושא על גבו עלבונֵי עלבונות עולמות קמוטים וכלים שבורים ואורות עטופים ואותיות נִגְלמות וצמצום ראשון ושני. כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה. לא אנחנו רותחים. תורה קרועה ורותחת. אלוהים רותח בנו. וכעסו ללא תחתית והוא נורא ואיום ומרכבותיו לאין מספר. מבעבע ונוהם ושורק אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי. הישמרו גורו לכם קחו מרחק. אילנות קדושים על ראשכם. גלגלים וכוכבים וספירות ופרצופים. מיכאל השר הגדול והאיש לבוש הבדים ושׂר העולם וחותֶה בגחלים. ואוֹי לָהּ לָאֻמָּה שֶׁתִּמָּצֵא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּבָּ”ה עוֹשֶׂה פִּדְיוֹן לְבָנָיו. מִי מֵטִיל כְּסוּתוֹ בֵּין לָבִיא לִלְבִיאָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּזְקָקִין זֶה עִם זֶה.

נ.
ועוד כעס יש. עמוק ממה שקדם. כָּל זְמַן שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה בָּעוֹלָם חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם. ויש אלילים קטנים של פסל ומסכה. ויש אלילים גדולים של תודעה וחזון ותפיסה. והשביעי באוקטובר מנפץ אלילים. מנפץ אותנו. מרסק ציונות ומפורר דתיות ומשבר מוסר. כי תובנות ותבניות והתניות הן יצרים. העדפות ושרירותיוּת ונוחות ואטימות והיקסמות. מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים. וקשה מאוד להתרסק עד הלשד הזה. ומוסר הוא תנין גדול מכל תנין. והוא רובץ ביאוריו ומתנועע ובולע את כולם בדממה. כי אנשים יכולים לעמוד מחוץ לדת ומחוץ לציונות. אבל הם מתקשים לעמוד מחוץ למוסר. כי מה יישאר. והוא יֵצֶר והוא תבנית והוא אליל. והוא כבר ריק וחלול וסר צלמו. וזנבו בפיו והוא מכלה את בשרו. כי אין מוסר בלי אדמה. ואין מוסר בלי שמים. ואין מוסר בלי מלחמה. ואין מוסר בלי ידיים. ויעקב ועשיו ותורה ובשורה אנרכיה מסורת תרבות וביקורת. בָּשָׂר וְרוּחַ וּנְשָׁמָה גִּיד וְעֶצֶם וְקָרְמָה. לוחות ראשונים ושברים וארץ כיבוש ואלוהים אדירים. והוא מצקצק והוא מתנשא והוא בסחרור. והוא צועק והוא צווח ומכיש את עצמו. והוא שבור. והוא עוד יישבר. ואנחנו נישבר והכול יישבר. ונחיה בנותר. ומה נותר. האינסוף והתוהו והבוהו ובליל לא מובן של דקירות ורגשות. ונתחיל מחדש.

ס.
ובפסח שאחרי הרעש חלמתי ואני בג’בליה. הכול אפור ואני כפוּת בתוך מנהרה צרה. בבטן האדמה ואין אוויר ומחנק. ואין איש. וקירות קעורים וחוטים פזורים ורעשים מרעידים וחלקיקים נושרים מהתקרה. ופתאום הכול אבק. ומנורות מתנדנדות ובטון נופל והצלעות שלי מחוצות ולא נושם. ובקצות האצבעות אני נאבק לגרד שכבות דקות. להשתחרר ולחצוב לי דרך למעלה. עוד קצת עפר ועוד קצת עפר. ואין אוויר ואין אוויר. וחושך ונשיפות קצובות ובהלה. ומשהו נואש תקוע לי בצלעות ולוחץ ולוחץ ואני מתפתל ואני מתעורר ומזיז מעליי את הראש של הילד.

ע.
ובהסדרת הנשימה שלפני עלות השחר מתעורר בי זעם על אלוהים. על קיום יהודי עלוב שכזה. שקוע באדמה ומעופש וקבור בחיים. על אדישות שמים שכזו. זוחלים מילימטר אחר מילימטר ומעלינו חומות נפולות של בטון ואין מושיע. על אילמות השחקים. למה אתה שותק. מה נראה לך שעשית. מה נראה לך שאתה עושה. ככה לא עושים. איפה אתה. ואיפה הברית. ואיפה ההבטחה. ואגרופים שלי קפוצים. ושפתיים חשוקות. נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ. למה שרפה. למה כריתה. למה ילדים. למה ברבריות. למה שבי. למה אונס. ואם שמיכת הריבונות שלנו מחוררת שמיכת השמים שלך מחוררת אף יותר. אַלפַּיִם שָׁנָה לַשָּׁמַיִם עוֹלָה. נְאָקָה חֲנוּקָה בֶּעָשָׁן “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל”. אַךְ לֹא בָּא הַגּוֹאֵל. יַעַן קָם אֱלֹהִים לוֹ שָׂטָן.

פ.
בשמחת תורה ת”ו שי”ן פ”א דל”ת חלמתי ואני בשכונת ילדותי. ומשחק על גבעת דשא ליד גן שעשועים. וברקע סבך. ומתוך הסבך ננעצו בי עיניים. נפקחו מתוך החשכה. חיית פרא דוב שכול נוהם דרוך. ננעצו חזק. ומשהו בי ניעור לנצח.

צ.
באחרית הלילות שבים הימים.

ק.
וצריך להפסיק לכעוס ולהתחיל לרחם. והיה אומר רבנו שהעיקר בימי המשיח יהיה שלא לכעוס. והיה חוזר ואומר שאף על פי שיהיה על מה לכעוס שלא לכעוס. כי הגאולה היא במידת כעס ורחמים. וכאשר כועס מושך אותה ממידת הכעס. וכאשר מרחם מושך אותה ממידת הרחמים.

ר.
וזה יבוא רק אחרי שנתייאש. שנבין שהלכנו ותעינו בדרכים שגויות. ונזנח את העצבים ונתכנס ונבקש ונדבר ונתעבר. ונשוב על התשובה. ונשוב ונשוב. כי השביעי באוקטובר הצית בנו כור. והוא בוער לילה ויום. מיין פייערל וועט טליען ביז משיח וועט קומען. האש שלי תוקד עד ביאת משיח. עד עולם. ויש להתחמם כנגד אורה. ולהיזהר בגחלתה. ולשבור אלילים. ולשבור תבניות. ולשבור רצונות. ולשבור מחשבות. לשבור ולהישבר ולשוב על עקבות.

ש.
ואחרי שנשמע את כל הקולות ואת כל הצעקות ואת כל התוכחות ואת כל ההטחות. ואחרי שניפתח לכל הסבל וניקרע לכל הכיוונים וניפרם לכל הקצוות. ואחרי שנוקיע את כל הבוגדים ונסיר את כל המסכות. ואחרי שנגמע את כל הרעלים ונקבל את כל הקיצוניים ונפנים את כל מחשבות ההשמדה. אחרי הרעש ואחרי הרוח ואחרי האש. אחרי זה. תבוא דממה דקה.

ת.
באחרית החלומות הלב שלי יהיה שקט ורגוע. לא מגיב לא דוקר לא לוחץ. באחרית הלבבות כבר לא ארדוף לא אבוא בכוח. משהו בי יקבל. משהו יהיה רפה. משהו יבוא שלם עם עצמו. משהו יתרפא. באחרית הלילות יהיה טוב. כבר אי אפשר להאמין לזה. איך יהיה טוב אחרי כל מה שקרה. איך ציפורים בשמים. איך תכלת בלי יירוטים. איך מסיבה בלי צרחות.

א.
באחרית הימים כבר לא יהיו לי שאלות.