ידידיה גזבר

דומה שהתמרון הקרקעי בעזה מהווה השלכה של מתקני האימונים של צה”ל על המציאות: המתקנים במרכז האימונים ללוחמה אורבנית (מאל”א) בצאלים, שתמיד היו דלים כל כך בפרטים, היוו קריאת כיוון לאופן שבו צה”ל הולך לראות את השטח. במקום המורכבות של העיר האמיתית צה”ל מחק סממנים מאפיינים תוך שהוא הופך את העיר לערימת שלדי בטון בה מחפשים הכוחות הצבאיים סימן למשהו אחר.

 

צה”ל משליך את המודל על הממשי: המחיקה של העיר הממשית, על כבישיה ועציה, היא סירוב לראות את המורכבות, והסירוב הזה הוא עמדה אתית שאני מוצא את עצמי מזדהה איתה יותר ויותר. הסירוב הזה אינו סירוב להכיר במורכבות, אלא התעלמות ממנה. זו הבנה שיש מצבים בהם אין מה להגיב במורכבות גם כשהסיטואציה מורכבת. זהו סירוב לקחת את עמדת המבוגר, עמדה שישראל מתקשה לצאת ממנה: הדיון הפנים-ישראלי עסוק בשאלה החינוכית ‘מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהפלסטינים יעשו כך או אחרת’, ודומה שהגיע הזמן להפסיק לשאול את השאלה הזו, ולהשאיר אותה לבעליה, אותם פלסטינים עצמם. אנחנו יכולים רק להגיב בחוסר-מורכבות לפעולות מסוימות.

 

הסירוב למבט אל הממשי מתבטא גם במפה, כמובן – זה לא רק שמות קוד נוחים, זו קריאה מחדש של העיר. אין יותר מחמוד דרוויש ודיר יאסין, יש בודפשט ולקסיקון. זה לא חידוש ישראלי – יש משהו שמקל על חייל אמריקאי בנחיתה אל חוף “אומהה” מאשר אל מה שהוא באמת.

 

צה”ל מסרב לראות את עזה ‘כפי שהיא’ ובוחר להתאים את המציאות למודל. מכיוון שכך, חלקים גדולים מהתמרון בעזה אינו לש”ב אלא לוחמת הרס. במסגרת לוחמת ההרס חיל האוויר מסיר את שכבת הגמר של הבניינים ואת המילואה שבין העמודים של חלקם, דובים של חיל ההנדסה מעיפים את הכבישים והשיריונרים מגרדים קומות נבחרות. כל אלה אמורים להשלים את משימת הגישור בין עיר האימונים והעיר האמיתית, אלא שכאן יש הבדל גדול: במאל”א עצמו אין כלום מלבד מבני הבטון, מה שתמיד עורר מין תחושה סתומה של ריקנות. במציאות, מילאו הפירים והמנהרות את הריקנות עד אפס מקום.

 

האתגר של הלוחמה העכשווית אינו רק שליטה על ה’על-קרקע’, אלא איתור הנקודות המרכזיות של תת הקרקע, שאינו חייב לענות לקודים של התכסית. זוהי חשיפה של שלד העיר על מנת לאתר את תמונת המראה שלו, את שלד התת-קרקע. וכשם שתת הקרקע הוא תשליל של הקרקע, כך אתר ההרס הוא היפוכו של אתר הבנייה: בקסדות ונעליים גבוהות עוברים על השכבה האורבנית כולה, משכבת הגמר ופרטי הבניין אל המערך הסטרוקטורלי של המבנה, ומשם דרך היסודות אל הפירים, אל העיר שהשכבה הבנויה משקפת בדממה אפרפרה.

 

ואם כך, יש לתקן: זו אינה מחיקה של העיר אלא הפיכה שלה. להפוך את הבגד לצד השני כדי לראות את התפרים, בניסיון לחשוף את היחס בין על הקרקע לבין המסתתר תחתיה. קשה לדעת כיום, אבל נראה שתמיד תודעת המרחב הציבורי העזתי לא מתוחזקת מדיי, והרשת שמתחת לאדמה היא מין תשובה לשאלה הקבועה לאן הולך הכסף. נקודות החיבור בין השכבות הללו הן מבני הציבור, שהרבה מדיי מהם הם פתח לתת-קרקע, והנחה של שתי השכבות אחת על השנייה נותנת מין תיאור מחריד של מפת נולי, מפת פרטי-ציבורי עירונית.

 

בלוחמת הרס הופכים את העיר לא כפעולה של תיחוח ומחיקה, אלא כפעולה של חשיפה והבהרה: היפוך כפעולה פיזית, לא כסלנג. להפוך את הפוזיטיב כדי למצוא בו את הנגטיב. כשאנחנו מדברים על הפיכה, גם פעולת המחיקה נתפסת אחרת לגמרי. זה אינו חוסר מודעות למורכבות של העיר, אלא ניקוי של הפרטים לטובת הסיפור הכללי: עיר שמחביאים בה חטופים לא יכולה להתחבא מאחורי פריטי אדריכלות נדירים מהמאה ה-15.

 

עזה אינה יריחו והיא איננה מקוללת בקללת עיר הנידחת, “והיתה תל עולם לא תיבנה עוד”. עזה היא העיר בה אפשר להחביא חטופים, שבתי הספר ובתי החולים שלה הם מרכזים לתהומות המחרידים של האנושות, היא העיר אשר בה להתארח בקיבוצים זו פעולת ריגול. לכן היא דומה יותר לסדום: מלאכי ההרס מחפשים את הזכאים לבריחה, ממלטים אותם מהעיר והופכים אותה, מראים מה היא באמת. על השלד הזה אפשר אולי להתחיל משהו מחדש.

 

עזה, כמו סדום, מחזירה אל ישראל את שאלת הקולקטיב. ‘עיר’ היא תמיד מונח קולקטיבי, וכל פעולה בקנה מידה עירוני היא ענישה קולקטיבית כלפי מישהו. את השכבה הציבורית של תת הקרקע אי אפשר לשפוט באופן שאינו קולקטיבי. כשאברהם מחפש עשרה צדיקים הוא לא מחפש חריגים שיצילו את הקולקטיב, אלא אופוזיציה: אם אין עשרה, אם אין מתחם עירוני שחי אחרת, אפשר ללכת הביתה.

 

ברגעי ההפיכה אין להביט לאחור.