לב
בִּמְבוֹאוֹת הֶחָצֵר נֶעֱרָמִים כְּמוּשִׁים
יָדַעְתִּי, וְלֹא בָּאתִי בְּמַעְגָּלָם.
הַיּוֹם מִתְקַצֵּר בְּתֹם קַיִץ־קְדוֹשִׁים
קָצֵר גַּם הָעוֹלָם.
תְּלוּלִיּוֹת נִגְרָפוֹת לְכָאן וּלְשָׁם,
סַעַר נוֹטֵל מֵהֶן יְחִידִים.
כּוֹתָרוֹת נֶעֱרָפוֹת כְּאֶבֶן רֹאשָׁה —
מָה יִתְגַּלֶּה בַּעֲפַר עֲתִידִים?
בְּכֶתֶר אֵשׁ־קַיִץ אֲדָמָה נֶעֱטֶרֶת,
בַּחֶדֶר יֵשׁ כַּד וְאֵימָה מְקֻטֶּרֶת,
בִּעְבּוּעַ הַלֵּס צוֹרֵב.
עֵין־קַרְקַע נִכְלֶמֶת
תָּרָה יָד נֶעֱלֶמֶת
וָלֵב.
קיבוץ סעד, אלול התשפ"ד, עם הפנים ליום השנה הראשון לפרעות