טל קופל

 

עם בוא המונגולים לכפר עזה:

 

1. בתחום הקולנוע ישנה תיאוריה מימיו המוקדמים של התחום שהתרגום הישיר של שמה הוא ‘של החלומות’ ובלע”ז: Oneiric. לפי תפיסה זו החוויה של הצופה בקולנוע משולה למצב דמוי חלום. דרך נוספת לראות זאת היא ניתוח הסרט כחלום, שכן תודעתו של הצופה נמצאת במה שניתן לתאר כ’מרחב מעברי’, קרי “מרחב” השוכן בין פנטזיה של כל-יכולוּת ובין המציאות-עצמה וכפי שהמשיג הפסיכולוג דונאלד ויניקוט.

2. החוקר הצרפתי רולאן בארת’ תיאר את צופי הקולנוע בהתאם כ”ישנוניים ומנומנמים משל הם התעוררו לפני רגע” ותיאר מצב זה כדמוי חלום. אנו יודעים שמצב המוח לאחר בהייה ממושכת במסך הפלאפון הוא מצב של ‘דמוי-הלם’ וישנו ניתוק הנובע מצריכת הדופמין המוגברת.

3. לא בכדי בוחר חמאס לצייד את לוחמיו במצלמות-קסדה ואמצעי תיעוד אחרים. לא בכדי מתעד חיזבאללה היטב ירי צלפים וירי טילים נגד טנקים. השימוש בסרטון הווידאו, מעבר להיותו כלי תעמולתי של הפגנת עוצמה, לוקח חלק בעיצובו מחדש של ‘המרחב המעברי’ של הצופה. בהיבט הקולנועי, הצפייה בבולמוס סרטוני הזוועה של חמאס או ב’סוגת’ סרטוני ירי מטעם חיזבאללה, מטרתה להביא את הצופה למצב דמוי חלום.

4. בעבור הישראלי מדובר בסיוט. בעבור הערבי המוסלמי (שיעי וסוני) בן המרחב שלנו מדובר בפנטזיה.

5. לשון אחרת, הפלאפון הוא הקולנוע מבחינת הסרטונים הללו וצריכת הדופמין היא מצב החלימה. סרטוני החמאס הם הפנטזיה הערבית שחודרת אל המציאות האובייקטיבית. סרטוני החמאס הם הסיוט הטראומטי מן השואה של היהודי שחודר אל המציאות.

6. כאשר נשלחו סרטוני פריצת גדר הגבול בעזה ברחבי רשת האינטרנט, כאשר נשלחו סרטוני ‘לייב’ של מעשי טבח ואונס, סרטונים של כיבוש חמאס את שדרות, אופקים, קיבוצי העוטף ובסיסים צבאיים, או-אז הופעלו מערכות מוחיות אלה בעשרות מיליוני מוחות ברחבי המרחב הערבי. יש יסוד להניח שסרטוני אונס, התעללות ובוודאי סרטוני ‘חגיגה’ מעל גופות כרותות ראש של ‘הכיבוש’ על ידי ‘המשחררים המנצחים’ הם חומר הגלם שמרכיב רבות מקבוצות הטלגרם והוואטסאפ של צעירים בעולם הערבי בשבועות האחרונים.

7. מצב זה מעורר מערכת ‘לימבית’ (מערכת עצבית הישרדותית) אצל היהודי הגוררת אותו אל השואה ואל תש”ח. כמו כן היא מפעילה מערכת ‘לימבית’ תרבותית באסלאם ומאותתת כי היריב למערכה על גאולת העולם חלש. במצב פרדוקסלי ורוטיני זה המוסלמי מתקומם בג’יהאד בלתי-נמנע ורחב-היקף כגד היהודי שנתפס כבר-המתה; היהודי מתקומם בתצורה אכזרית כאחד מלקחי השואה לפי חלק מההוגים של הציונות או כביטוי לפוסט-טראומה מן השואה לפי אחרים. מערכת יחסים זאת חוזרת על עצמה בצורות שונות החל מתש”ח, מלחמת ששת-הימים, מלחמת יוה”כ, האינתיפאדה השנייה וכעת האירוע הדמוני בשמחת תורה.

8. מתוך הבנה של ערבוב מערכת החשיבה הלימבית, הטכנולוגיה החדשה המאפשרת העברת ‘קולנוע’ במהירות ובהיקף חסר תקדים במסך הנייד ומתוך הבנת מודל הפעולה של הג’יהאד כמערכת אינרטית שנעצרת אך ורק כאשר יש כוח מספיק לעכב אותה, הרי אין אלא להסיק שהנזק לישראל ולקיום היהודי-ציוני גדול שבעתיים מכפי שנתפס בכלים רציונליסטים וריאליסטים. המדובר בהפיכת ישראל כולה לקיימת אך ורק במרחב שבין דמיון במציאות; מבחינת הערבי, ישראל שייכת ל’מרחב המעברי’ (על דרך ההיפוך) ולא למציאות האובייקטיבית – והנה הערבי יחוש כל יכול ברצונו הכמוס או המוחצן למחות אותה מעל פני האדמה.

9. הפנטזיה הערבית וספציפית הפלסטינית בחורבן ישראל עברה מרחשי לב ו’דמיון’ למצב ביניים גם כן. במובן מה פלסטין הגדולה התקיימה למשך 24-72 שעות בעוטף עזה. והרי זה שם ‘הסרט’ בו צופים ערבים רבים ופלסטינים בפרט. גם האיראנים מבינים זאת ומשתמשים בלא-מודע הקולקטיבי הערבי לתועלתם האימפריאלית. מנקודת המבט שלנו – חורבננו הפך להיות מפנטזיה מופרכת שדורשת מנגנון תרבותי יקר לתחזוקתה לידי ‘סרט’ בו צופים כל בני הדור הצעיר של העולם הערבי – זהו ה’מארוול’ שלהם, זוהי טרילוגיית ‘שר הטבעות’.

10. בני האדם מיתולוגיים במידה שהם תיאולוגים ובעוד אנו מדמיינים מיתולוגיה של ‘אינדיבידואל’ ו’רווחה חומרית’ ואלילות הצריכה הבהמית, הם החלו בבניין פנתאון פעולות גבורה ו’גיבורים’ שהוכיח באונס, ברצח, בהתעללות, בביתור אנשים, בעקירת עיניים ועוד – כי הגאולה קרבה.

11. מכאן נגזרת הבנת הפעולה שלנו – עלינו להוכיח כי מצב-ביניים זה בין הווייה ובדיה, בין גוזמא ועובדה, בין חלום ומציאות, עלינו להוכיח שהסרט הזה כה מופרך עד כי ‘חווייתו’ היא לא פחות מטיפשות ומחירה מוות אכזרי וכואב. מכאן ההבנה שאין אפשרות למידות כגון ‘חמלה’ או ‘רחמים’ להוציא מקרים יוצאי דופן. עלינו להבין שהתבנית הקולקטיבית בה אנו נמצאים כרגע היא תבנית צלבנית – אירועי ה-7.10, שמחת תורה התשפ”ד הם ‘קרני חיטין’ ו’עין ג’אלות’ – זהו רגע מוסלמי-ערבי שייכנס לפנתיאון המיתי-היסטורי של התרבות הזאת ואולי, במבחן זמן שואתי עבורנו, לפנתאון של הציוויליזציה הזאת כולה.

12. והרי כל בר-דעת יודע שהישגיו הצבאיים של חמאס לא יאפשרו כיבוש או השמדה של מדינת ישראל. אולם מטרת זה שחי בבדיון ובדמיון-חלום ובונה על מערכות לימביות של תגובה איננה ניצחון חומרי מיידי, אלא ניצחון שבדמיון – והרי דמיון-ניצחון זה מסוכן שכן הוא צעד חשוב במסע אל הניצחון שבחומר. הוא המנוע התרבותי של המשך המאבק – בחורבן בארי וכפר עזה רכש החמאס ‘דלק סימבולי’ לעוד עשרות שנות עימות אלים מול ישראל אלא אם ישראל תשכיל להוכיח למרחב הזאבים כי איננה ‘כבשה’ – ולכן שוב, אל לנו ליפול לתהומות הניתוח הליברלי החיגר (שלא לומר הפחדני, בחד-גוניות הנוצרית שבו) את המרחב ‘המזרחי’ – אלא לפעול ‘מזרחית’ – באכזריות קרה ומחושבת מתוך אילוף הזאב לכלב אם נתבסס על הפרפראזה של ניטשה לתהליך שעבר האדם המערבי.

13. אירוניה מתגלה במצבנו הטראומטי. המערכת הלימבית הקולקטיבית שלנו התעוררה עם חזיונות אושוויץ ובאבי יאר. עם שיטות התעללות ורוע ששייכים ‘לתקופה אחרת’ ואלה מנפצים את כל אלילי ‘הקידמה הפוסט מודרנית’. לא ניתן לדמיין את האויב או היריב שלך ‘כמוך’ כמאמרו האינפנטילי של שלום חנוך בשירו הידוע הנושא שם זה. זהו דמיון יהודי משובח המאמץ, מרדד ומשעתק ולאחר מכן אופה בתנור הפרובינציאלי של האינטלקט הארץ-ישראלי בן זמננו את התפיסה המוסרית והאינטלקטואלית של ההגמון הנוצרי (בין אם כמושג דתי בעולם הרפורמי במאה ה-19 ובין אם כמושג סוציולוגי-מרקסיסטי במאה ה-20).

14. יבשושי השכל, מעל ביצת רעיונות דלוחים חשבו שהם הם יכולים להפוך בדיון למציאות על גבו ועל ליבו של הערבי המוסלמי. לשרטט ביד גסה את ‘אני’ על גבי ה’אחר’ ולראות בבואות של עצמנו במקום אנשים השונים שוני רדיקלי מאיתנו במטענם התרבותי. והנה אנחנו בבדיון חיינו ומחירו הוא קִירְקוּף, ביתור, אונס המוני, הוצאות להורג של ילדים ושאר מנהגי מונגולים בבואם בגדדה.

15. לא עוד – לא עוד עיוורון, לא עוד בידיון – הב לי מציאות קרה – הב לי לא דמיון ושמיים אלא א-ד-מ-ה. וכמאמרו של אבי הריאליזם הספרותי בא”י י. ח. ברנר:
“”האדמה” – זאת אומרת, לא רק קרקע (חקלאות) ולא רק ארץ (מדיניות), כי אם עוד דבר-מה. “האדמה” – היינו, השאיפה לבסיסיות בכל צדדי-החיים, חזון דברים כהווייתם, הכרת יסודי-המציאות; “האדמה” – היינוּ, המשיכה למקור החיים והגידול, למקור ההתחדשות, למקור האמת האנושית”.
הב לי אמת, אדמה, אכזרית וכוחנית ככל שתהיה.