מסה
ידידיה גזבר
על בצלאל החדש: חלונֵי שקופים אטומים

ידידיה גזבר

מסה

לטורים הקודמים

על בצלאל החדש: חלונֵי שקופים אטומים

ח׳ בתשרי ה׳תשפ״ד (23 בספטמבר 2023)

את קמפוס בצלאל החדש במגרש הרוסים בירושלים אפשר לבחון באמצעות רגע ארכיטקטוני אחד ופרט בניין ספציפי: הרגע בו מגיעים מאזור העירייה, פוגשים את קיר הזכוכית של הבניין ומבינים שמעבר לו מתנהל שיעור לכל דבר. המפגש של האינטנסיביות העירונית עם האינטנסיביות השונה לחלוטין של שיעור, כשביניהם עשרה ס”מ זכוכית. דומה כי השאלה האם להבין את הרגע הזה כהברקה או אסון – תלויה במידת הפתיחה ה”אמיתית” של הבניין הזה לקהל.

 

הרבה מערכות הושקעו כדי לחולל את פרט הבניין הזה, ועוד קצת הושקע כדי שהוא ייראה פשוט מכפי שהוא. הפרט הזה מבטא יפה את קונספט השקיפות שהבניין מצהיר עליו ושעמד בחזית הרטוריקה מלכתחילה; במסגרת הקונספט הזה קיבל הבניין אישור לוויתור על האבן הירושלמית לטובת קירות הזכוכית.

 

רעיון השקיפות, בהקשר השימורי-היסטורי, התיימר לשקף את השטח, לא לתפוס נוכחות, לתת למבט להמשיך ולסביבה להמשיך להיות היא. מעין הפיתרון השימורי הנפוץ במסגרתו חומרים כמו פלדה וזכוכית משודכים לבנייה ישנה, כי הקונטרסט מאפשר לחומר כמעט להיעלם. מעבר לכך, השקיפות של הפרויקט הזה גם עמדה ביסודו של רעיון ירידת האקדמיה אל העם מהר הצופים, וחזרת המראה המלבב של סטודנטים לאמנות ברכבת הקלה.

 

כדי שקיר הזכוכית יחווה כמפגש שקוף הוא צריך לקרות בקנה מידה סביר, לא לייצר חזיתות זכוכית של בניין שלם כמו בניין משרדים; ולכן הקמפוס בנוי מאוסף משטחים ועמודים, שבהנחה אקראית לכאורה יוצרים שישה נפחים ראשיים המחוברים ביניהם ומחופים זכוכית, כל קומה עצמאית בחלל, ויוצרים יחד בניין שלם שאין לו חזית אטומה אחת וכל חזיתותיו נגישות מהרחוב ברמה כזו או אחרת.

 

על פי הרטוריקה הרשמית בה תווך הפרויקט הזה, השקיפות של פרט הבניין בו אנו דנים – קיר הזכוכית – אמורה לערבב את הפנים והחוץ: הנוכחות של הרחוב בשיעור – וגם של השיעור ברחוב – עולה פלאים. מהבדידות של הר הצופים אל האינטנסיביות העירונית, גם אם ברחוב מתון יותר שלה. זו הייתה הרטוריקה הרשמית, כאמור, אבל שקיפות, יש לזכור, אינה רק מטאפורה: היא אינה רק סמל. זה שגג הבניין שלך שקוף – כמו הרייכסטאג הגרמני – לא בהכרח הופך את קבלת ההחלטות שלך לשקופות יותר: אין שום סיבה להניח פעפוע כזה בין רוח לחומר, בין שקוף ל’שקוף’. חומר אינו מדיניות. מה שחומר בהחלט מסוגל לעשות, הוא לעבור טרנספורמציה מצורה לתוכן: לא רק להיראות כמו שקיפות, אלא להיות שקוף. להיתרגם מחומר סמלי ונצפה לחומר שמייצר תנועה וחלל סביבו.

 

 

 

 

ובהקשר שלנו: אם המטרה היא להיפתח לרחוב, צריך, ובכן, לפתוח את הבניין לרחוב. הזכוכית אינה אמורה להיות מוקד התבוננות אלא מכוונת תנועה. הרעיון הזה אינו זר לבניין, ולמעשה, לפי המתווה הבניין אמור להיות פתוח לרחוב: הן הגלריה (שקצת מתחת לקומת קרקע) והן הקפיטריה (שקצת מעל) אמורות להיפתח לקהל, הכניסה אמורה להיות ציבורית ושערים יפרידו בינה לבין החלקים הסטודנטיאליים.

 

אלא שכרגע העניין הזה מתעכב, מכיוון שניהול תנועה הוא עניין מורכב, בוודאי בשילוב בין אקדמיה ותנועה ציבורית. הנקודה הזו אינה החמצה של התצפית המרהיבה מהמרפסת בלבד, אלא פגיעה ברגע הארכיטקטוני בו פתחנו, ולכן פגיעה באיכות הבניין ככלל: סגירתו של המרחב הציבורי בקמפוס מגדירה את הבניין כולו מחדש, ובזאת דנה אותו לקטגוריה בה הוא נכשל. הסיבה לכך היא שכל עוד הבניין סגור לקהל מקצה לקצה, פרט קיר החזית השקוף אינו מייצר עניין, אלא קנאה; אינו מייצר מפגש, אלא התנגשות; וכך הגעתה של האקדמיה בצלאל למרכז העיר אינה ירידה אל העם, אלא אצבע בעין.

 

חשוב לציין שחשיבותה של פתיחת הבניין אינה רק בהיבט העירוני. זו אינה רק ‘החמצה של התנועה העירונית’ – או הצלחתה “על אף כישלון הבניין”. שתי הקריאות הללו שגויות: לא נכון יהיה לחלק בין הצלחת מהלך המאקרו של שיבת האקדמיה ובין איכות הבניין עצמו. החיבור בין שני הנושאים, שהוא בעצם החיבור בין תכנון עירוני וארכיטקטורה – או אם תרצו, בין מהנדס העיר ואדריכל העיר – הוא חיבור קריטי להבנה של הפעפוע בין חומר לרוח. את הבניין עצמו, על הצלחותיו והחמצותיו, נכון להבין בהקשר המשתמשים בו ותנועתם דרכו – משום שהארכיטקטורה שלו נכונה למבנה עם אספקט ציבורי, ושגויה לבית ספר אקסקלוסיבי.

 

ובמילים פשוטות: אם מדובר במבנה בעל ערך ציבורי – קומת הכניסה שלו מייצרת בהירות: מרחב פתוח ונדיב, ממנו מתפתלות דרכים שונות ממוקדות יותר. אבל אם מדובר בבית ספר אקסלוסיבי – שטח ההפקר מוסיף עומס מיותר ומפזר את הבניין. אם מדובר במבנה בעל ערך ציבורי – חלוקת הקומות העשירה מייצרת אפשרויות מרובות, כמו עיר: אתה לא חייב להגיע מכל מקום לכל מקום, והמבטים השונים יוצרים מפגשים אטרקטיביים. אבל שוב, אם זה בית ספר אקסלוסיבי, המשרת רק את תלמידיו – זהו סתם מבוך אינסופי.

 

ובחזרה לפרט הספציפי ממנו פתחנו: אם זה מבנה ציבור, גם אם רק בחלקו, השקיפות מהדהדת את המבנים שממול, כיוון שאתה יכול לצפות מתוכו; הפנים והחוץ הם משאב עירוני. אבל אם זהו רק בית ספר אקסלוסיבי, הזכוכית מחזקת את ההתנשאות. רוצים לא לפתוח? תסגרו את החלון.

 

 

 

 

בשלב בו אנו נמצאים, דומה שהשאלה הזו עדיין פתוחה. חזון הפתיחה של המבנה לציבור שריר וקיים, וכמה פעולות המתקיימות בו משתפות קהל במידה כזו או אחרת. דומה שהאקדמיה מעוניינת בשיחה הזו, ונראה שנצרכת עוד עבודה על מנת ליישם את האתגר.

 

הדיון כאן מניח מראשיתו קשר הדוק בין דמותה הפיזית של האקדמיה ובין דמותה הקונספטואלית, הרעיונית: הגעתה של האקדמיה אל העיר אמורה לפעפע מעבר לחומר, אל הרוח. אם אנחנו לוקחים ברצינות את הפיעפוע הזה, הרי שהוא מבקש גם להציע התבוננות הפוכה: אם בצלאל היא פרויקט בעל ערך ציבורי, אם היא מוסד ששואף להיות חלק מהמרחב התרבותי העירוני – המבנה שלה עשוי לעבוד; אם מדובר במוסד ששואף, בסך הכל, להכשיר בוגרים מוכשרים – הוא עשוי להיזכר ככישלון.

בצלאלירושלים

היצירה הבאה

תגובות פייסבוק