משורר

בן ציון גולדשטיין

אודות
שירה

עיר מדבר

בן ציון גולדשטיין

יָד קְטַנָּה בְּכַף יָד אַבָּא גְּדוֹלָה,

יַלְדוּת שְׁכוּרָה כְּדִירָה,

ורַבֵּי קוֹמוֹת  נִשְׁעָנִים עַל קַבֵּי מֵאוּם

מְחַשְּׁבוֹתֵינוּ, מֵטֵאוֹרִיטִים קְטַנִּים,

נוֹיְרוֹנִים דַּקִּים יְרוּיִים טָסִים

בֵּין חֶבְלֵי הִמְשִׁיכָה בַּחֹשֶׁךְ

הַסָּתוּם הַמִּתְעַקֵּשׁ

לִזְהֹר.

*

כְּמוֹ קַרְקָעוֹת יָרֵחַ מוּאָרוֹת

נִדְלַק הָרְחוֹב הַבֹּקֶר

וּבַאֲרוּבוֹת עֵינַי הִשְׁתַּקְּעוּ, חֲלַקְלַקִּים,

אִישׁוֹנֵי חַרְדּוֹן מִדְבָּר שֶׁיָּצָא לְהַחְזִיק

אֶת חֹם הַגּוּף מוּל שֶׁמֶשׁ חֲצוּפָה,

טְפָרָיו נְעוּצִים  בְּלוּחַ הָעֲרָבָה הַמֻּטֶּלֶת

כְּכתובת חרס קדומה

מַצֵּבָה חקוקה לְעִדְּנֵי מִיּוֹקֶן שֶׁלֶג וְאָצָה,

לַחֲדֵלוֹת שֶׁל הַחוֹצֶה עַכְשָׁו אֶל בֵּית הַקָּפֶה וּבוֹחֵשׁ

בִּקְצִיפַת הֶחָלָב הַמְּעֻגֶּלֶת ללֵּב.

הָיִינוּ כְּמוֹ נַחַל אַהֲבָה יָבֵשׁ,

מְרַכֵּךְ אֶת אַכְזָבָתוֹ

מֵעַצְמוֹ, בְּלַחְלוּחִיתוֹ, בְּמֵימָיו.

*

בַּכְּנִיסָה לַבַּיִת הַקָּטָן

שַׁיֶּרֶת נְמָלִים עוברת

בֵּין אַבְנֵי הַמִּדְרָךְ

נוֹשֵׂאת גַּרְגִּיר דָּגָן וּמֶלַח

סוֹחֶרֶת ב מ ת ק.

שירה

מכתב לראש ישיבה

בן ציון גולדשטיין

נִעַרְתְּ  לִי בַּחֻלְצָה בְּיָדַיִם גַּסּוֹת

אֵיפֹה הָיִיתָ?!

 

וּבְהִזְדַּמְּנוּת אַחֶרֶת, בְּמֶרְחַק שֻׁלְחָן פָּשׁוּט עֵץ

 

אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ לִלְמֹד בַּיְּשִׁיבָה שֶׁלָּנוּ

לְךָ אֶל קִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ רָאשֵׁי הַיְּשִׁיבוֹת מֵהַדּוֹר הַקּוֹדֵם

לְהִתְפַּלֵּל 

(אֲנִי יוֹדֵעַ מָה חָסֵר לְךָ בַּחַיִּים, סִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא !)

 

מוּל הַפֶּה הַגָּדוֹל, הָיִיתִי 

בִּלְתִּי מְאֻיָּשׁ,  בֶּחָלָל מִסְדְּרוֹן

אוֹמְרִים שֶׁאַתָּה עַצְמָאִי

צָעַקְתָּ צָעַקְתָּ צָעַקְתָּ (כִּכרוּכְיָא) מָה יֵצֵא מִמְּךָ ?!

(מַגִּישׁ חֲבִילַת טִישְׁיוּ)

 

כְּשֶׁיָּצָאתִי מֵחֲדַר הַיִּחוּד, שָׁאַלְתָּ

מָה קָרָה שֶׁהִתְעַכַּבְתָּ שָׁם הַרְבֵּה זְמַן?!

נְשִׁיקוֹת שֶׁל לִיפְּסְטִיק סָמְקוּ  עַל לֶחֱיִי כַּלָּתִי

עַל צַוָּארִי

 

בִּקְרָבַיִם הֲפוּכוֹת   טְבוּלוֹת צְּעָקוֹת

שׁוֹתְתוֹת    אֲנִי עוֹד כּוֹתֵב 

וְכוֹתֵב

בִּדְיוֹ שָׁפוּךְ

שירה

קינה באין מינוח אחר

בן ציון גולדשטיין

“מלך עוזר מושיע ומגן, מלך שומר על כל עם ישראל,

האל הגדול הגיבור והנורא, המלך שעונה לכולם בעת צרה” (חיים ישראל)

א.

עוּלוּ וְאִתְכַּנְּשׁוּ לְבֵי הִלּוּלָא

עוּלוּ  עוּלוּ  רְדוּ   מוּתוּ

בּוֹאוּ בּוֹאוּ

עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִית

רִקְדוּ וַאֲמַרְתֶּם

כֹּה לֶחָי

קֻפַּת חוֹלִים מַכַּבִּי

מְאַחֶלֶת בְּרוּכִים הַבָּאִים לַחוֹגְגִים

חֶבְרַת הַבִּטּוּחַ מִשְׁתַּתֶּפֶת בְּשִׂמְחַתְכֶם

בְּצַעַרְכֶם

ב.

בַּמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים,

דַּפִּים יָד שְׁנִיָּה כְּבוּשִׁים

כְּרָכִים כְּרָכִים

אַף סִדּוּר לֹא שׁוֹפֵךְ דָּמוֹ

תְּהִלָּה לֹא עוֹלָה בָּאֵשׁ

קִירוֹת לֹא מִתְיַפְּחִים

תְּפִלּוֹת כְּמוֹ מַיִם  כְּמוֹ קַשׁ

אֲנִי מַאֲמִין, אֲנִי מַאֲמִין

טְרִיבּוּנָה נוֹשֵׂאת מִשְׁקָל

וְתַעֲלֶה הַמַּשּׂוּאָה בּוֹעֶרֶת

הַמְּדוּרָה

מַטָּף אָדֹם אוֹמֵר הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזֻמָּן

מַעֲקֵה בַּרְזֶל מוֹסֵר עַצְמוֹ לְתִיפוּפֵי יָדַיִם

רָץ אַדְמוֹ”ר, רָץ, מִצַּד אֶל צַד

וְיָצָא גַּעֲגוּעַ וּפָרַץ נֶגֶד הָהָר

טִפְטֵף צְלִילִים קְלָרִינֵט

וּמָחָא בְּקֶצֶב דֶּבְּקָה כַּף אֶל-כַּף,

אֶל-כַּף

צֶמֶר גֶּפֶן סָפוּג שֶׁמֶן אֻכָּל   אֻכָּל

עַכְשָׁו יֵשׁ עָשָׁן גָּדוֹל וְאֵין אֵשׁ

וְאֵין פִּתְגָּם

וְדִמְעוֹתַי

יָפוֹת מִדַּי

ג.

יֶלֶד בְּגִיל זֶה וְזֶה  מֵת

נַעַר בְּגִיל זֶה וְזֶה  מֵת

אַבָּא לְכָךְ וְכָךְ יְלָדִים מֵת

אִמָּא חַיָּה מֵתָה

[מִתְחַזֶּקֶת בִּצְנִיעוּת]

אַ קִינְדְס טְרֶער גִיט דֶעם הִימְל

יֶלֶד מַלְאָךְ מְבַקֵּשׁ

שׁוֹקוֹ חַם –

וְטֶרֶם נָטַל יָדַיִם

עַל פִּי ‘כְּלָלֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ

וְכָל כַּוָּנוֹתֶיהָ’

(*דמעתו של ילד נותנת את השמיים)

ד.

כָּל הַלַּיְלָה יִבֵּב אַבָּא

רַק אַל תִּקַּח לִי אֶת הָאֱמוּנָה

שׁוֹכֵב בְּתוֹךְ פְּרוֹזְדּוֹר קַר,

מְגִלָּה חֲלוּלָה,

לֹא זָז מִכָּאן

עַד שֶׁיָּבוֹא הָאֵל וְיַצְחִיק אוֹתוֹ

כְּמוֹ לֵצָן רְפוּאִי.

ה.

כַּבַּאי קָרָא בְּמֵגָפוֹן:

רְדוּ מֵהָרִים, מֵעֵצִים חַיִּים

צְאוּ בָּנַי חֲבִיבַי מִמְּעָרוֹת קְדוֹשׁוֹת

הַגְּבִיר הַגָּדוֹל תּוֹרֵם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד

חַ”י רוֹטֶעל מַיִם מַיִם

הַצִּבּוּר הָרָחָב מֵת לִשְׁתּוֹת

תּוֹהֶה בּוֹהֶה נוֹהֶה מֶה מֶה

מַנְשִׁים עַצְמוֹ

מְבַקֵּשׁ נְתִיב אֲוִיר

אֶחָד בָּא אֵלָיו בַּחֲלוֹם הָאוֹר שֶׁבִּקְצֵה מִנְהָרָה

וּבַת קוֹל לֹא קָרְאָה וְלֹא אָמְרָה

וְלֹא לָחֲשָׁה

הַלְהַחְרִיב עוֹלָמִי יָצָאתָ

זָקָ”א אָסְפוּ לְשַׂקִּיּוֹת גְּדוֹלוֹת

פּוֹלִיטִיקָאִים טִאְטְאוּ

יַחַד עִם סָנֵגוֹר

שֶׁיִּהְיֶה נָקִי וְטָהוֹר

וֶאֱלוֹהִי

וְאַבְרָהָם עוֹלֶה לַקֶּשֶׁר וְצוֹעֵק

יֵשׁ לִי עֲשָׂרָה אִיקְסִים צַדִּיק עִם צַדִּיק

חָלִילָה לָּךְ, הֲשׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ

לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.

ו.

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

הָלוֹ, הָלוֹ,

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה.

ז.

הַשָּׁמַיִם יַכְחִיל גַּם מָחָר

כְּמוֹ לְסַבָּא רַבָּא

כְּמוֹ לְנֶכֶד

כְּמוֹ לְיַלְדָּתִי הַיְּשֵׁנָה

מִמֶּנָּה הִסְתַּרְתִּי אֶת מָסַךְ הַמַּחְשֵׁב

בַּסֶּרֶט הַזֶּה

לֹא יִתְבַּהֲרוּ עוֹד פְּרָטִים

כְּפִי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִתְבַּהֲרוּ

גַּם לֹא בְּפִיו שֶׁל הַדּוֹבֵר הָרָהוּט

וּבְשַׂעֲרוֹתָיו הַמְּסֹרָקוֹת

ח.

בְּאֵין מִנּוּחַ אַחֵר, אֶקְרָא לוֹ

שִׁיר, קִינָה

לֹא אֲבַזְבֵּז מִלִּים יָפוֹת

בַּעֲבוּר הַדָּבָר

מִלִּים פְּשׁוּטוֹת

וּבִמְפֹרָשׁ בְּרֹאשׁ הַדַּף,

יֵשׁ לִקְרֹא אֶת הַדְּבָרִים כִּכְתַב פְּלַסְתֵּר

מִי עָשָׂה מִמִּי פְּלַסְתֵּר

וְאֵין פְּלַסְטֶר

עַד כָּאן לְהַיּוֹם, לְמָחָר, לְעוֹד שָׁנָה.

סוֹף פָּסוּק. נְקֻדָּה.

ט.

אֲנִי רוֹצֶה לְסַיֵּם בְּמַשֶּׁהוּ טוֹב

נִזְכָּר בִּגְלוֹבּוּס מֻזְהָב עוֹבֵר מִיַּד הָרַב חַיּוּת

אֶל יַד הַדְּרוּזִי עַלְוַאן

וְעָלָיו:

כָּל הַמַּצִּיל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ הִצִּיל

עוֹלָם מָלֵא.

עוֹלָם מָלֵא,

עוֹלָם בּוֹכֶה

וּמְחַבֵּק חָזָק

וּמַעֲבִיר עַל לְחָיַיִם מַטְלִית דְּמָעוֹת

וֶאֱלוֹהִים עֲדַיִן שׁוֹתֵק,

וְזֶה לֹא יָפֶה.

תגובות פייסבוק