חֲשֹׁב לְךָ:
חַיָּל הַבִּצּוֹת מִמְצָדָה
מְלַמֵּד עַצְמוֹ מוֹלֶדֶת
בָּאֹפֶן הַבִּלְתִּי-כָּבוּי בְּיוֹתֵר
נֶגֶד
כָּל קוֹץ בַּתַּיִל.
חַסְרֵי-הָעֵינַיִם לְלֹא צוּרָה
מוֹבִילִים אוֹתְךָ, בֶּן-חוֹרִין,
דֶּרֶךְ הַמְהוּמָה, אַתָּה
מִתְעַצֵּם וְ-
מִתְעַצֵּם.
בְּפִסַּת הָאֲדָמָה הַזֹּאת
הָרְאוּיָה לִמְגוּרִים
הַמוּנֶפֶת תּוֹךְ סֵבֶל לְחַיִּים
יָדְךָ שֶׁלְךָ
הֶחֱזִיקָה.
זֶה בָּא לִקְרָאתִי
מוּעָר בַּשֵּׁם, בַּיָּד,
לָעַד,
מִן הַבִּלְתִּי-קָבִיר.
צלאן התחיל לכתוב את השיר ב-7.6.1967, ביום בו נכנסו הכוחות הישראלים לעיר העתיקה (סיים ב-13.6.1967).
מגרמנית: אסתר קמרון ותהילה מרקוביץ
ושיר בעקבות שיר זה, מאת אסתר קמרון:
*
חֵצִי מֵאָה כִּמְעַט– חַיֶּךָ.
חֵצִי מֵאָה וּמְעַט — הֶעדֵרְךָ.
וּמִצְרִיִים מִתְעַבֵּית.
וְיָמֵשׁ הַחֹשֶׁךְ.
וְהָאוֹר במוֹשְׁבֹתֵנוּ מִצְטַמְצֵם
כְּדֵי נְקֻדָּה.
מִי זָעִיר
וְיִכָּנֵס בָּהּ?
כָּל זְמַן סטוט א פונק נוך פינקלן
ועט נוך ליכטיק זיין
קוּם, לְךָ
אֶל
הַבִּלְתִּי קָבִיר.
בַּקַּשׁ
שֶׁיִּפְקֹד נְקֻדָּה זוֹ,
שֶׁיִּצֹק בָּה כֹּחַ
מְשִׁיכָה.
וּבֱרֵַַכֵנוּ
בְּחֵרוּת
סרגל נגישות
כללי
זום
גופנים
ניגודיות צבעים
קישורים
Yehee — Political Poetic Journal
תגובות פייסבוק