שירה

פוסט בכורה

מרדכי אסקין

כַּמָּה שֶׁהָיִינוּ
יוֹשְׁבֵי אֹהָלִים תְּמִימִים,
כַּמָּה שֶׁהֶאֱרַכְנוּ אַפַּיִם וְכִמְעַט שֶׁיָּצְאָה
נִשְׁמָתֵנוּ
מִצַּחֲנַת תְּחוּם מוֹשַׁב הַשְּׁפָכִים שֶׁל אֱדֹם
בְּכָל זֹאת
לֹא שָׁלַחְתָּ מְבַשֵּׂר לִבְרָכָה,
לֹא שָׁעִיתָ לְמִנְחָת הַנָּזִיד
שֶׁל אֲבֵלֵי צִיּוֹן.

 

לְבַסּוֹף רַק שְׁכִינָה שֶׁגָּלְתָה עִמָּנוּ
צִוְּתָה:
לְהִתְעַטֵּף בְּבִגְדֵי אָחִינוּ עֵשָׂיו,
לָצוּד בְּפֶה לְבָבוֹת אַלּוּפָיו,
לְהַצְפִּין מִפְּנֵיהֶם הַמָּשִׁיחַ
בְּמַסֵּכַת זְכוּיוֹת שֶׁל לְאֹם,
שֶׁיִּדְבַּק בָּנוּ רֵיחַ שְׂדוֹתֶיהָ שֶׁל דְּגַנְיָה
וְנַסְתִּיר הַחַד נֵס בְּדֶגֶל אָדֹם.

 

(אָמְנָם גַּם זֹאת הִבְטִיחָה: “עָלַי קִלְלַתְכֶם בָּנַי”).

 

אַךְ גַּם הִיא לֹא אָמְרָה מָה נַעֲשֶׂה
אַחַר שֶׁכָּבַשְׁנוּ בֵּית אֱלֹהִים וְשַׁעַר שָּׁמַיִם,
אֵיךְ נִמְצָא מָזוֹר וּמַרְפֵּא לְפּוֹסְט-הַבְּכוֹרָה
שֶׁל בְּנֵי רָחֵל יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר –
בַּעֲלֵי חֲלוֹמוֹת שֶׁל שָׁלוֹם תְּמוּרַת אַחִים
בִּמְחִיר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַשְּׂנוּאָה (קְרִי: הַשְּׁנִיָּה)
שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ בִּמְאוֹד.

 

וְאֵיךְ לֹא נֹאחַז בַּעֲקֵבָם,
רַק נִשְׂרֶה עִם אֱלֹהִים עִם אֲנָשִׁים,
וְנוּכַל
לִמְשֹׁל בְּלִי צְלִיעָה.

שירה

חשוב לך

פאול צלאן

חֲשֹׁב לְךָ:

חַיָּל הַבִּצּוֹת מִמְצָדָה

מְלַמֵּד עַצְמוֹ מוֹלֶדֶת

בָּאֹפֶן הַבִּלְתִּי-כָּבוּי בְּיוֹתֵר

נֶגֶד

כָּל קוֹץ בַּתַּיִל.

 

 

חֲשֹׁב לְךָ:

חַסְרֵי-הָעֵינַיִם לְלֹא צוּרָה

מוֹבִילִים אוֹתְךָ, בֶּן-חוֹרִין,

דֶּרֶךְ הַמְהוּמָה, אַתָּה

מִתְעַצֵּם וְ-

מִתְעַצֵּם.

 

 

חֲשֹׁב לְךָ:

בְּפִסַּת הָאֲדָמָה הַזֹּאת

הָרְאוּיָה לִמְגוּרִים

הַמוּנֶפֶת תּוֹךְ סֵבֶל לְחַיִּים

יָדְךָ שֶׁלְךָ

הֶחֱזִיקָה.

 

 

חֲשֹׁב לְךָ:

זֶה בָּא לִקְרָאתִי

מוּעָר בַּשֵּׁם, בַּיָּד,

לָעַד,

מִן הַבִּלְתִּי-קָבִיר.

 

 

 

 

צלאן התחיל לכתוב את השיר ב-7.6.1967, ביום בו נכנסו הכוחות הישראלים לעיר העתיקה (סיים ב-13.6.1967).

 

 

מגרמנית: אסתר קמרון ותהילה מרקוביץ

 

 

 

ושיר בעקבות שיר זה, מאת אסתר קמרון:

 

 

 

*

חֵצִי מֵאָה כִּמְעַט– חַיֶּךָ.

חֵצִי מֵאָה וּמְעַט — הֶעדֵרְךָ.

וּמִצְרִיִים מִתְעַבֵּית.

וְיָמֵשׁ הַחֹשֶׁךְ.

 

 

וְהָאוֹר במוֹשְׁבֹתֵנוּ מִצְטַמְצֵם

כְּדֵי נְקֻדָּה.

מִי זָעִיר

וְיִכָּנֵס בָּהּ?

 

 

כָּל זְמַן סטוט א פונק נוך פינקלן

ועט נוך ליכטיק זיין

 

 

קוּם, לְךָ

אֶל

הַבִּלְתִּי קָבִיר.

בַּקַּשׁ

שֶׁיִּפְקֹד נְקֻדָּה זוֹ,

שֶׁיִּצֹק בָּה כֹּחַ

מְשִׁיכָה.

 

 

וּבֱרֵַַכֵנוּ

בְּחֵרוּת

מסה

שני מכתבים ממתנחל

קוץ בן יפונה

 

1.

 

רציתי לפנות אליך, הצבר. אתה אדון הארץ. אתה נולדת מן האדמה והאדמה היא ביתך. אתה עשית את הנַכְּבָּה. אתה הגדר של הפרדס. רציתי לפנות אליך בשל מה שאתה מתכנן. זה מה שאתה מתכנן, אולי אתה לא יודע מזה, לצמחים קוצניים לא תמיד יש מודעות עצמית כל כך גבוהה. בימים אלה עומד להתרחש דבר שלא התרחש בפרדס שלנו מאז שנשתלנו כאן. בימים אלה מתכננים את הגירוש הכפוי הגדול ביותר של אנשים מבתיהם מאז הנַכְּבָּה.
נַכְּבָּה חדשה. זה צריך להיות משהו שכולם מדברים עליו, אתה אומר לעצמך. טעות. בפרדס שלנו כולם מדברים על הפנצ’ר באוטו של שר האוצר. במשרדים בכירים ממנים יחידות מיוחדות כדי לתפוס את הקוץ שנתקע בגלגלים. כוחות מיוחדים חיפשו ומצאו שהילדים שצעקו על שר האוצר לא היו אלה שפינצ’רו את הגלגל. אז הקימו יחידות חדשות למצוא את הקוץ. אין כמו הצבר, ברגעים של מבוכה תמיד אתה יודע להקים יחידות מיוחדות. אני מכיר אותך ממזמן, צבר. ואולי זה הזמן להגיד לך, אתה לא צריך לחפש את הקוצים. אני הקוץ, צבר. אותי אתה מחפש. אני הפנצ’ר הגדול של האשליה שלך. שרק אעלם.
אני יודע. אתה מחפש אותי ממזמן. שנינו יודעים שלא מדובר רק בגלגלים של שר האוצר. אתה מחפש אותי מאז הנַכְּבָּה הראשונה שעשית. היא הזכירה לך מאיפה באת, היא רמזה לך שאתה לא נולדת פה כמו שסיפרו לך, כמו שקראו לך בלילה מן התנ”ך. היא רמזה לך שאתה נטע זר. הזכירה לך את האדמה התחוחה ביד אדם שבה נטעו אותך. הנַכְּבָּה הזאת רודפת אותך, בהתחלה לא רצית לשמוע את קולה, שרת שירים בקומזיץ כדי להניס את דמותה שהיתה באה בחשיכות הגדולות של לילותיך.
הנַכְּבָּה הזאת הפכה לשואה הקטנה והסודית שלך, ומאז אתה מחפש אותה, מנסה לבטא את שמה בקול, לכפר עליה. להניח את אשמתך על שעיר ולצפות לישועה. אבל אתה אדם רציונלי אתה לא יודע כפרות. לא תצליח לכפר על הנַכְּבָּה עד שלא תעשה לך נַכְּבָּה חדשה. לכפר על גירוש בגירוש.
אני מכיר אותך לגמרי לא רע. אתה לא מכיר אותי, אבל אתה מכיר בי את הקוץ. יש לך הרבה טענות נגדי. אתה אומר שבגללי הגבול פרוץ, אתה גם אומר שבגללי כל מי שבא אליו נדקר. אני מכיר את הטענות שלך. חלקן הגיוניות, חלקן אפילו מוצדקות. אבל אני יודע שזה לא זה. אתה לא מחפש אותי בגלל הטענות האלה. אתה מחפש אותי בגלל המלחמה. מעולם לא מצאת מאין ליטול את האחריות, מאין לכפר. מאז אתה מחפש איך לרחוץ בנקיון. מחפש כמו שמחפשים חטא קדמון.
אני מבין אותך, אני תקוע לך כמו קוץ. אבל אני הקוץ שמצא את מגילת היוחסין שלו. מכל קוץ יוצא פרי וממנו צבר חדש. אתה הצמחת אותי, ואני הנַכְּבָּה שלך. אתה לא רואה אותי, זה תמיד לוקח לך כמה עשרות שנים. אתה לא רואה אותי עכשיו, אתה עסוק במלחמות. הנַכְּבָּה שלי לא תרפה מלילותיך. כי הנַכְּבָּה שלי היא שלך.

 

 

2.

אני ק’ בן יפונה. מתנחל. אתה כותב עלי בעיתונים, אתה מדבר עלי במהדורות (הדרן על הדרן זה חוזר על עצמו, זה הריטואל שלך, הדתיות שלך). אתה רוצה לגרש אותי מהבית שלי ואתה קורא לזה פינוי. אף אחד לא דיבר אתי על זה. אני קורא את זה בעיתונים. אדון המדיה, חשבת פעם איך אתה נתפס בעיניים של האחר שלך? האחר שלך הוא אני. אני שומע אותך חושב: ‘למה הוא לא כותב בשמו? למה ההסתה הזאת מתחבאת מאחורי הרעלה הזאת? הוא רעול פנים והוא מסוכן’.
אתה צודק בהחלט. אני, ק’ בן יפונה, רעול פנים. ואתה, אתה המצאת את הרעלה שלי. אני אינני אלא פרסונה. אם הייתי פונה אליך בשם של אדם הייתי הופך לסטטיסט במחזה שאתה כתבת מראש, במחזה שבשמו אתה מגרש אותי ואת הילדים שלי ואת ההורים שלי מהבית. אצלך אני מזמן כבר מסיכה. אתה מדבר עלי ולא אתי. אתה חי באשליה שאתה רואה אותי באמת, אבל אתה המצאת את הרעלה שלי, אתה הוצאת את הפנים שלי מהדיון באולפן. אתה כתבת לי את המחזה, ואתה תכבה את האור אם אסטה ממנו. לפיכך החלטתי להוריד את האשליה שיש אדם מאחורי המסיכה היפה שלי.
אני יודע. בחלומות הלילה שלך אני מפחיד מאוד. ראיתי את זה בריטואלים שלך. במהדורות החדשות. אני לא מכחיש שאני כזה, החלטתי להפסיק לטעון שאני לא המסיכה שלי. מעכשיו אני והיא אחד. כבר מזמן אין לי קיום בלעדיה. אני האויב. אני לא רציתי להיות כזה אבל זה מה שכתוב על המסיכה שלי. ואני לא יותר ממסיכה.
המסיכה הזאת תחיה כאן גם אחרי שתגרש אותי. היא תהיה רוח הרפאים של מה שנותר מאחורי, כי בתור מסיכה אני רוח רפאים. אי אפשר לגרש אותי. אפשר לא לקבל את פניו של אדם, אפשר לצור עליו, להרעיב אותו, לגרש אותו ואפילו להרוג אותו. אבל אני, אני לא פגיע, כמו בני האדם. אני מסיכה, ללא שום דרישות גופניות. ובתור מסיכה אני אשאר אתך. תמיד. פני הילד שגירשת מביתו. פני הנרצח שהשקיע את כל חייו בבית ובחממה, וביתו ניתן לרוצחו במזרח התיכון החדש. פני כל אלה נחקקים בי, ביחד עם הציור שאתה ציירת עלי. המסיכה, אין לה מעצמה כלום. אני כאן לשירותכם כרוח רפאים. תמיד.

 

 

ק’ בן יפונה

אדר, תשס”ה

ששת הימים