נִבְדַּל מֵאַהֲבָה אַתָּה
נוֹגֵעַ בִּי
עֲשֶׂרֶת גּוֹזָלִים אֶצְבְּעוֹתֶיךָ
רוֹעֲדוֹת
שֶׁאֵין גּוּפִי מִקְלָט
הִנֵּה אֵפוֹא סֻכָּה הִתְקַנְתִּי
רֶגֶשׁ רָעוּעַ
כִּצְבִי הַנִּגְלֶה בֵּין הַשֵּׁיזָף
עֵת תִּשָּׁמַעְנָה יְרִיּוֹת
אַתָּה דּוֹאֵב
שֶׁאֵין גּוּפִי מִקְלָט

אָהַבְתִּי בְּךָ כָּל דָּבָר, כָּל דָּבָר:
אֶת הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ
וְאֶת הַסּוּסִים הַפְּרוּעִים שֶׁהָיוּ רָצִים בְּתוֹכָם מֵהָאִישׁוֹנִים לָרִיסִים,
אֶת הַשְּׁבָרִים וְהָרְסִיסִים,
אֶת הַפַּחַד הַמִּתְגַּנֵּב אֶל לִבְּךָ מִזִּכְרוֹנוֹת כּוֹאֲבִים מִדַּי,
קָשִׁים מִנְּשֹׁא,
אֵיךְ לֹא הִרְפֵּיתָ מִמֶּנִּי אָז, בֵּין כֵּסֶה לְעָשׂוֹר.

אָהַבְתִּי בְּךָ כָּל דָּבָר, כָּל דָּבָר:
אֶת הַזֵּעָה בַּלַּיְלָה, אֶת הֶתְקֵפֵי הַחֲרָדָה,
אֶת הַהוּמוֹר הַמִּתְבּוֹנֵן, הַלֵּב הַמְּהַנְהֵן,
אֶת תְּשׁוּקָתְךָ הַשְּׁקֵטָה, הַמִּתְכַּנֶּסֶת
וּמְטַפֶּסֶת בִּמְבוֹכֵי הַנֶּפֶשׁ כְּגֵּאוּת מַחֲלִיפָה שֵׁפֶל.

וְיוֹתֵר מִכֹּל אָהַבְתִּי אֶת הַתְּמוּרוֹת שֶׁהִתְחוֹלְלוּ בִּי
עִם כָּל שָׁעָה בִּמְחִיצָתְךָ, אֶת שְׂפָתֶיךָ הַמְּרַצְּדוֹת
עַל גּוּפִי כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ בְּשִׁבְרוֹן תְּרִיסִים מוּגָפִים,
אֶת הַחִיּוּךְ שֶׁלְּךָ, הַדּוֹמֶה לְבַיִת שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה לִי.

פַּעַם פָּרַח כָּאן גַּן

בְּשַׁעַר הַיִּשּׁוּב הַיָּשָׁן הַקָּטָן:

לְפָנִים ‘קִבּוּץ עוֹלֶה עַל הַקַּרְקַע’ בָּעֵט

הַמְּשׁוֹרֵר: מוֹלֶדֶת.

וּבְטֶרֶם צִפִּיָּה נוֹלְדָה וְכָל תִּקְוָה:

לֹא הָיְתָה אֶלָּא אַהֲבָה.

 

הֵיכָן הֵם עֵרָן וְגַלִּית וְרֹנִית?

אֵיפֹה רְוִיטָל וֶאֱיָל יָרֹן וְשָׂגִית?

 

הֵיכָן הַיְּלָדִים הַמְּחַיְּכִים וְשָׁרִים בַּתְּמוּנ

עַל מָטָר וְשַׁבָּת וְאוֹת (לַבָּאוֹת)?

וְרַק שֻׁלָּה הַגַּנֶּנֶת הַנִּצְחִית

עֲטֶרֶת זָהָב לָהּ לְרֹאשָׁהּ: בְּיָדֶיהָ חַמָּנִית

גַּם נַרְקִיס תְּטַפַּח לְאוֹת

כִּי רַק אַהֲבָה תַּעֲנֶה אֶת כָּל הַשְּׁאֵלוֹת.

 

1     המשורר הנרמז כאן הוא שאול טשרניחובסקי – שנכח במעמד – וחיבר פואמה בשם זה לרגל הקמת מצודת-אוסישקין ג’ (לימים מושב שאר ישוב), אשר בגליל העליון, ב-1940.

טוּ בְּאָב הוּא הַיּוֹם שֶׁבּוֹ כָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר. אֲנָשִׁים מֻתָּשִׁים וּתְמֵהִים מְכַסִּים קְבָרִים רֵיקִים לְאוֹר הַיָּרֵחַ הַמָּלֵא וּמְגַלִּים שֶׁיֵּשׁ עוֹד תִּקְוָה וְחַיִּים אַחֲרֵי הַחֵטְא – הֵם הַתִּקְוָה וְהַחַיִּים שֶׁאַחֲרֵי הַחֵטְא.

 

טוּ בְּאָב הוּא הַיּוֹם שֶׁבּוֹ הֻתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה. אֶפְשָׁרוּיוֹת חֲדָשׁוֹת נִפְרָשׂוֹת, אֲהָבוֹת רְחוֹקוֹת מִתְקָרְבוֹת וּמִשְׁפָּחוֹת עֲתִידִיּוֹת מִתְגַּלְּמוֹת מִדִּמְיוֹן אֶל מַחֲשָׁבָה.

 

טוּ בְּאָב הוּא הַיּוֹם שֶׁבּוֹ הֲרוּגֵי בֵּיתָר הוּבְאוּ לִקְבוּרָה. כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁנִים הַמָּוֶת הִבִּיט בַּאֲלָפָיו אֶל הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים, לֹא הֵנִיחַ לָהֶם לִשְׁכֹּחַ, לְהִנָּחֵם וּלְהָסִיט אֶת הָעֵינַיִם אֶל הֶעָתִיד, וְהִנֵּה עַכְשָׁו הֶעָבָר כְּבָר אֵינֶנּוּ נוֹכֵחַ.

 

טוּ בְּאָב הוּא הַיּוֹם שֶׁבּוֹ תַּשׁ כּוֹחָהּ שֶׁל חַמָּה. הַחֹרֶף עוֹד רָחוֹק, גַּם הַסְּתָו עוֹד לֹא הִגִּיעַ, אֲבָל לַחוּת קַלָּה שֶׁבַּקַּלּוֹת מַרְחִיבָה אֶת גִּזְעֵי הָעֵצִים שֶׁמִּתְנַשְּׁמִים בַּהֲקָלָה. הַלַּהַט נִרְגָּע, הַכְּאֵב מִשְׁתַּחְרֵר, רוּחַ טוֹבָה כְּבָר נוֹשֶׁבֶת.

 

טוּ בְּאָב הוּא לֹא גְּאֻלָּה, הוּא גַּם לֹא הַתְחָלָה שֶׁל גְּאֻלָּה. טוּ בְּאָב הוּא הֲרָמַת הַמַּבָּט, מְצִיאַת מִשְׁעָן לְכַף הַיָּד שֶׁתִּמְצָא בְּקָרוֹב כּוֹחוֹת לְהָרִים אֶת הַגּוּף כֻּלּוֹ. טוּ בְּאָב הוּא הַתִּקְוָה שֶׁאַחֲרֵי הַחֻרְבָּן, הַהֲבָנָה שֶׁאַחֲרֵי כָּל הִתְנַפְּצוּת מְרַסֶּקֶת מִתְגַּלִּים כֵּלִים חֲדָשִׁים.

 

טוּ בְּאָב הוּא אַהֲבָה שֶׁל דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה, שֶׁל נְפִילוֹת וּכְאֵבִים וּבְכִי וְהִסּוּס. שֶׁל חֶסְרוֹנוֹת וּתְהִיּוֹת וִידִיעָה מֻחְלֶטֶת שֶׁהָאַהֲבָה הַזֹּאת חֲזָקָה יוֹתֵר מִכָּל הַתְּהוֹמוֹת שֶׁבַּעוֹלָם

מוקדש לרב מנחם פרומן, שידע לחבר בין שמים וארץ ובין איש ואישה.

 

 

בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת פָּרָשַׁת כִּי- תי- שָׂא

נָסַעְתִּי בַּעֲלִיּוֹת מִיָּם הַמֶּלַח.

בְּרַדְיוֹ דִּבְּרוֹ עַל מַהְפֵּכָה

סְדוֹם וַעֲמֹרָה.

הַדֶּגֶל הַדָּהוּי נִמְנֵם לוֹ בַּבָּגָאז’

כְּאַרְיֵה שֶׁעָלָה מִן הַסּוּגַר.

 

 

שֵׁדִים קַדְמוֹנִים, דָּמוֹ

נִים

אֵדִים שֶׁל שִׂנְאָה

עָלוּ מֵהַשֶּׁבֶר

נִסּוּ לִקְרֹעַ לִשְׁנַיִם

לְהַפְרִיד

בֵּין לֻחוֹת טֶקְטוֹנִים

 

 

לוּ יָכֹלְתְּי, הָיִיתִי שׂוֹרֵף אֶת עֵגֶל הַזָּהָב

לוּ יָכֹלְתִּי, הָיִיתִי שׂוֹרֵף אֶת הַמַּסֵּכוֹת כֻּלָּן

וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח הֶחָצֵר הַמַּפְרִיד

 

 

רַק הָאוֹר הַמְּרַצֵּד שֶׁל מָסַךְ הַטֵּלֵפוֹן הַנַּיָּד

גָּרַם לִי לְהַפְנוֹת מַבָּט

אֶל הָעוֹר הֶחָשׂוּף שֶׁל הָרַגְלַיִיִּם הַמְּהַמְּמוֹת שֶׁלָּךְ

שֶׁנָּחוּ עַל הַדֶּשְׁבּוֹרְד הַמְּאֻבָּק

בְּנוֹנְשָׁלַנְטִיּוּת מְפַתָּה שֶׁל אֵלֶּה יְוָנִית

גָּרַם לִי לְחַיֵּךְ עָפָר לְרַגְלַיִךְ.

נִזְכַּרְתִּי שֶׁעוֹד יֵשׁ

סִכּוּי לָאַהֲבָה.

 

 

המשאית שטה דרך הגליל ועמק יזרעאל, מיודפת לצומת המוביל, מנצרת לעפולה, דרך בית השיטה ואל המרחבים של בקעת הירדן. יעקב נסע לאט עם חלון פתוח, קווצות משיערו הכתום השתחררו מהקוקו ונפרעו ברוח. מדי פעם הציץ במראה על עדר העזים וחיוך מסופק עלה על שפתיו. הן עמדו בשקט על הנגרר, מביטות על השדות. רכבים משפחתיים עקפו את המשאית, ילדים שלחו אצבעות קדימה וצעקו “אמא תראי” או “אבא, זה איילים?”. העזים האלפיניות של יעקב היו ראויות ליחס. בפרוותן החומה, שכיסתה את פניהן כמעין מסכה שחורה, ועם קרניהן המעוקלות לאחור, הן היו דומות יותר ליעלי בר מאשר לחיות משק.

 

כולם במושב חשבו שהוא משוגע, שאת כל הכסף שהמשפחה עשתה באורגנו הוא הולך לשרוף על הרפתקה. אפילו אביו, יחזקאל גוטליב, “הג’ינג’י” כמו שנודע בימי המאה ואחד, הכריז בפני כל מי שהיה מוכן להקשיב שהרעיון של יעקב מטומטם ושמאז שהרעיון המטומטם שלו עם האורגנו הצליח, השתן עלה לילד לראש.

 

חמש שנים קודם, חבר שעבד בטורקיה אמר ליעקב שיש וירוס שרץ בין חוות האורגנו, והמגדלים אובדי עצות. לאחר קרב התשה שכמעט קרע את המשפחה, יעקב הצליח לשכנע את הג’ינג’י והאחים להשקיע בחממות אורגנו. גם אז כולם חשבו שהוא משוגע. מה הוא מבין בעשבי תיבול? תמרים, ענבים, רימונים, זה מה שמגדלים, כך אם יש בעיות אפשר לבקש עזרה מהשכנים. היחידה שתמכה ללא עוררין הייתה רחלי אשתו, שעזרה לתכנן את השתילה ולא הסכימה שאף אחד יגיד על יעקב שלה מילה רעה, בטח שלא לידה. “הוא לפחות מנסה,” היא אמרה. “בלי אנשים כמו יעקב לא היו יהודים בבקעה. גם את התמרים הראשונים מישהו עם ביצים היה צריך לשים באדמה.”

 

ארבעה חודשים לפני הקציר הראשון, המחיר של אורגנו באירופה טס לשמיים ונשאר גבוה שלוש שנים. כולם חוץ מרחלי אכלו את הכובע, כולל הג’ינג’י. הגוטליבים עשו ערמות. הג’ינג’י, מפרגן כתמיד ונכון להודות בתבוסה, אמר שהרעיון עדיין מטומטם, אבל לפעמים ליעקב יש מזל של סנונית.

סבתא גוטליב זיכרונה לברכה, שעלתה מבוקובינה לפני קום המדינה, האמינה שלכל אחד יש מלאך שומר. יחזקאל היה צוחק ואומר שאם ליעקב יש מלאך, אז רוב הזמן הוא שיכור וברגעים הבודדים בהם הוא מתפכח, מנסה לפצות את בן חסותו על שנים של הזנחה. באחד מרגעי ההתפכחות של המלאך יעקב קיבל את האורגנו ובאחר את רחלי. יחזקאל חיבב את רחלי יותר מיתר כלותיו ולו רק כי הייתה אדומת שיער כמו הגוטליבים, דבר שהבטיח הפקת נכדים ג’ינג’ים בדור הבא.

 

יעקב ידע שגם הפעם עם הדיר הם כולם טועים. איכרים בני איכרים מקובעים וחסרי יצירתיות, שימשיכו לגדל תמרים וענבים עד שהירדן ישנה כיוון והשמש תשקע במזרח. ילעגו לו כמה שהם רוצים, הוא כבר יוכיח אותם במעשים.

 

חצי שנה יעקב פנטז על עיזים, עד שבנובמבר נולדה לו ולרחלי יערה, ילדה ראשונה אחרי שלושה בנים. רחלי הסבירה לבעלה שהוא יכול לדרוש את הדִּיר כמתנה מאבא והאחים, הרי כולם עשו כסף מהאורגנו שהיה רעיון שלו. כמה ימים אחרי הבריתה יעקב הכריז על כינוס מועצת שבט, והגברים של משפחת גוטליב נפגשו בסככה ליד מטע הרימונים. הוא ניסה להסביר להם שמדובר בהשקעה לטווח הארוך, גם הילדים של הילדים שלהם יוכלו להתפרנס מהדיר. בחלומות הוא כבר ראה הכול, מההתחלה הקשה עד הסוף המתוק. הם יתחילו במחלבת בוטיק, “מחלבת ירדן”, ייצרו גבינות; קממבר, ברי, סנט מור. בגוש דן, איפה שרואים חיות בעיקר בטלוויזיה, החליטו שחלב עז יותר בריא מחלב פרה ויעקב התכוון לעלות על הגל. אחרי שהדיר יתחיל להראות הכנסות הם יפעילו קשרים כדי לקבל מכסות, ישווקו חלב ניגר לתנובה וינוחו על זרי דפנה למשך דורות.

 

בן הזקונים ניסה להכניס באביו ובאחיו משהו מהחזון, מהתשוקה. הוא עמד והדגים עם הידיים כמו שחקן, זרק מספרים כמו ראש המועצה. אך יחזקאל, יצחק ואברום, ישבו שלובי ידיים על כיסאות כתר לבנים עם מבע חמור ומקובע על פניהם המנומשים.

 

כשיעקב התחיל להלל בפעם השלישית את מחלבת הבוטיק, יצחק, שהיה מבוגר ממנו בארבע שנים, הרים את הידיים הכבדות מהחזה כדי לתמוך בעורפו האדום ואמר: “הבנו. מה אתה רוצה יעקב, חאלס. אתה עוד פעם מתחיל עם הפנטזיות? שלא יקרה מה שקרה עם המלפפונים.”

הזכרת המלפפונים הפכה את הלחיים של יעקב לאדומות כמו הזיפים. הוא הצביע על יצחק כמאשים, “אותו דבר אמרת על האורגנו!”.

“אל תצעק על אחיך יעקב!” יחזקאל התערב כדי להזכיר ליעקב את מקומו בהיררכיה המשפחתית. הוא ידע שהדם של בנו חם מהתלהבות בנושא הדיר. כמה מילים לא נכונות וההתלהבות תהפוך לכעס בוער באותה המידה.

אך יצחק לא שיתף פעולה עם כוונות הפיוס של האב, הוא לא התכוון להישאר חייב. אין סיכוי שהוא נותן לאחיו הקטן את המילה האחרונה, בטח לא כשהוא יודע מה הולך להיות סיכום השיחה. כולם ידעו מלבד יעקב, שחפר למשפחה על עיזים כבר כמה חודשים. שבעה ימים לפני כינוס הישיבה רחלי סיפרה לגברים מה יבקש בעלה, הם דנו בעניין וקיבלו החלטה.

אחרי שיעקב נרגע, פניו אליו יצחק  עם חיוך מרושע ונופף באצבע. “מה שאמרתי על האורגנו היה נכון אז ונכון גם היום. אתה פנטזיונר יקי ואנחנו צריכים להיות זהירים. לאבא יש כבר מספיק דם על הידיים מאחת ההרפתקאות שלך, הוא עוד עלול להפסיד את המקום שלו בשמיים. ‘מלפפונים, מלפפונים מירדן’, זוכר? ‘נעשה מיליונים, מיליונים”, יצחק חיקה את קולו של יעקב ויחזקאל ואברום לא יכלו שלא לגחך.

יעקב הידק שפתיים, תפס את שולי החולצה של עצמו באגרוף, התיישב על כיסא הפלסטיק ובהה ברצפה. ‘המלפפונים’. העניין הזה ירדוף אותו כל החיים. מזל שרחלי עדיין לא הייתה בסביבה לראות את הבושה. איך הוא יכול היה להיות כזה טיפש, כל כך תמים.

לפתע קולו של אביו, צרוד ושטוח, נשמע מעליו. היה נדמה לו שהמילה ‘חצי’ נזרקה לאוויר החם.

יעקב הרים את הראש. הזקן ליטף את שפמו הלבן, סימן טוב בדרך כלל.

“חצי.” הכריז האב בשנית. “חצי מהראשים, ואתה מתחייב שהדיר והמחלבה יהיו קטנים. זה יצא מההכנסות של האורגנו ואתה חותם לי במסמך מול עורך דין, שאתה לא שופך לשטות הזאת שום אגורה נוספת, מהחשבון האישי שלך או של המשק. הדיר הזה יקיים את עצמו, או שלא יהיה.”

עיניו של יעקב נמלאו אור, הוא קם על רגליו ולחץ את ידיהם של אביו ואחיו, שהבטיחו בטון שהיה בו אושר מהוסס, לעזור במה שצריך. יעקב נשבע בביתו הקטנה לא לאכזב.

 

בחודשים שבאו אחר כך הוא קרא כל פיסת מידע שהצליח להשיג, התלווה למדריכים של משרד החקלאות, קיבל חוברות ומאמרים, נשם עיזים. כשקנה את העדר מהבחור ביודפת, ידע בדיוק למה ההיפי מוכר. האלפיניות דורשות יותר מהזנים המקומיים, אבל יכולות לתת תנובה ברמה גבוהה אם מספקים להן תנאים נכונים. “ומה עם השמש חסרת הרחמים של בקעת הירדן?” שאלו אחיו הספקנים. יעקב ענה בגאווה, שאם משפחה שלמה של ג’ינג’ים הצליחה לתפוס שם אחיזה ולשגשג, גם העיזים מהאלפים יצליחו. יהיו קשיי הסתגלות, כמו לחלוצים, כמה ימותו, אבל אז הן יפרחו, ילמדו כמו הגוטליבים לנצל את הקיץ הנצחי.

 

כשהמשאית הגיעה למשק, המשפחות יצאו החוצה לצפות. שלושת הבנים שלו ושמונת הבנים של אחיו, עזרו לכוון את העדר דרך הכבש הצר אל תוך הדיר החדש. רחלי עם יערה על הידיים, הצביעה על החיות ודיברה אל הילדה בקול רך, בשעה שפרסות תקתקו על הברזלים. האישונים המאוזנים של בני הצאן הביטו לצדדים וכדורי צואה ראשונים החתימו את החציר שכיסה את הרצפה.

 

באותו הלילה יעקב ישן שנת חקלאים מתוקה ומלאת חלומות. הוא ראה את המחלבה מלאה מכלי פסטור מנירוסטה מבריקה, את הבנים מתגנבים לחדר האחסון כדי לטעום מגלגלי הגבינה, את בנימין בכורו עוזר בהמלטות ואת יערה הקטנה משחקת עם הגדיים.

 

אבל הימים שבאו אחר כך היו קשים. האלפיניות ניסו להתחמק מהמתזים שקיררו את הדיר, שתיים מתו וכמה התעלפו עד שהבינו שהרטיבות עדיפה על החום. אחרי כמה ימים עוד עז הצליחה לחנוק את עצמה למוות בין השלבים בגדר בניסיון כושל להגיע לשק תערובת. יעקב ריתך את הפרצה באותו היום. אברום פירק את קורבנות הקליטה לחתיכות, הבשר היה באיכות בינונית אבל עם שמן זית וכמה שעות בתנור הפך ללא רע.

 

באמצע הלילה השלושה עשר להגעת העדר, השינה של יעקב נטרפה. הוא התגלגל מצד לצד במיטה, סידר את הכרית, הוריד את השמיכה מהגוף והחזיר חזרה. רחלי קמה בעיניים בוערות, “מה יש יעקב? אם אתה לא מצליח להירדם, רד לשתות כוסית או שב מול הטלוויזיה. אתה לא לבד פה.”

יעקב התנצל, ירד למטבח בתחתונים ואחרי חיטוט בירכתי ארון הכלים החגיגיים מזג לעצמו כוס 777. הוא לגם לגימה ארוכה וכיווץ את הפנים, הברנדי צרב בגרון. למה הוא לא מצליח לישון? הימים האחרונים עברו בסדר. נראה היה שהעיזים מצליחות להיקלט למרות הכול, אתמול אפילו אברום אמר את זה וטפח לו על השכם, ליד אבא שלהם. לא פחות.

הוא התלבש ויצא החוצה לסיבוב. לשאוף אוויר ולהסתכל על העדר שלו ישן יעשה לו טוב בלב.

 

האוויר בחוץ היה נעים, לא חם מדי, גם לא קריר. למעלה נצנצו השמים, יעקב הסתכל בהם וחיבר בעינו כוכבים לקונסטלציות, קסיופאה, אריה, תאומים. כשהיה ילד חשב שלהיות אסטרונאוט זה בטח דבר מדהים.

 

כבר מרחוק הוא הבין שמשהו לא בסדר בדיר והסתער קדימה דרך הגדרות והמעקים המנוסרים. רגליו עמדו על החציר במרכז, במקום שבו העיזים היו מתגודדות לשנת לילה, .ידו לפתה את העמוד הקרוב בחוזקה. רק הריח שלהן נשאר. הגנבים לא הביאו משאית, הם הוציאו את האלפיניות טובות המזג בהליכה, העשב הרמוס והאדמה המופרעת הובילו מזרחה.

 

הוא רץ חזרה הביתה. בדרך חשב להעיר את יצחק או אברום אבל הבין שהפעולה תגזול דקות יקרות. הוא התפרץ בדלת, טס במדרגות לעליית הגג ושלף מבין הקורות תת מקלע “סטן” ושתי מחסניות מלאות שאבא שלו הרים מהאפסנאות לפני חצי מאה. לא היה לו מושג אם תת המקלע כשיר לפעולה, אבל הוא ידע שבלי נשק הבדואים יירקו לו בפנים. צרחות התינוקת עלו אליו מהקומה מתחת. בדרך חזרה למטה חלף על פני רחלי, שיצאה מהחדר שלהם בקומה השנייה אל גרם המדרגות. חולצת שינה נתלתה משדיה הנפוחים מהנקה .היא צרחה לעברו: “תגיד לי, השתגעת?!”.

יעקב הגיע לקומה התחתונה, עצר לרגע והסתכל אליה מלמטה. רחלי ראתה את הסטן ועיניה נמלאו אימה.

“מה קרה יעקב?”, לחשה דרך הצרחות של יערה.

יעקב דיבר מהר וברור בקול דחוף, “גנבו את העדר רחלי, חתכו את הגדרות. תעירי את יצחק ואברום, אני יוצא עם הטנדר.” רחלי כיסתה בידה על פיה, מלמלה “אלוהים.” ואז צעקה, “תיזהר יעקב! זה לא שווה את החיים שלך!” אבל יעקב כבר היה בחצי הדרך לרכב.

 

הטנדר דהר דרך שבילים ושדות חרבים. הסימנים היו ברורים, הבדואים לא טרחו לטשטש. הם ידעו שעד שהג’ינג’ים יקומו הם כבר יהיו בירדן. העקבות הובילו דרך קטעים רקובים בגדר המערכת לאפיק הנהר ודרך פתחים טריים בסבך אל שפת המים.

 

שם, תחת שמים נקיים מעננים, יעקב ראה את האלפיניות האחרונות יוצאות מהמים ונעלמות בין הקנים בגדה השנייה. כל אחד אחר היה מוותר, ניגש בבוקר למשטרה להגיש תלונה, בודק מה אפשר לחלץ מחברת הביטוח. אבל לא יעקב. הוא נזכר בסיפורים של אביו על פעולות תגמול בירדן ולקח נשימה עמוקה. אם הבדואים הצליחו, גם לו לא אמורה להיות בעיה. הנהר היה רחב והזרם חלש, מי ירדן עמוסים בסחף התלפפו סביב רגליו. אור ירח צבע את המים בלבן, כל צעד מהוסס נכנס לנוזל האטום מבלי לדעת מה מחכה לרגל תחתיו. אנפת לילה צעירה ישבה על שורש חשוף והביטה על האדם בעניין, מצפה לרגע המשעשע של המעידה, אך יעקב הגיח בגדה הנגדית כשגופו יבש מהבטן ומעלה. המגע של אדמה זרה גרם לו כמו מתוך אינסטינקט לדרוך את הסטן, שבאופן ניסי שיתף פעולה. כדור החליק למנגנון ויעקב צעד קדימה לעבר הירדן, על האדמה הכבושה שהשאיר אחריו העדר.

 

דקות בודדות מאוחר יותר, אברום ויצחק הגיעו לאותה נקודה שבה עמד הטנדר של אחיהם הצעיר ודוממו מנועים. הם הסתובבו סביב הרכב, חיפשו בין השיחים וקראו בשמו אל תוך הלילה דרך שירת הצרצרים.

יצחק הניח כף שטוחה על מכסה המנוע של יעקב. “לא יותר מכמה דקות, המנוע רותח”. אברום העביר את מבטו מאחיו וכיווץ גבותיו אל עבר הגדה שמנגד.

“אתה לא חושב…” יצחק מלמל בהיסוס.

“ברור.” אברום ענה בלי למצמץ וציין בדאגה, “הוא תמיד היה מטומטם.”

יצחק התכוון לחצות גם כן, לתפוס את יעקב בשיער ולגרור אותו חזרה אם לא תהיה ברירה. אברום הוריד אותו מהרעיון. הוא הסביר שאין סיכוי למצוא את האח האובד בגדה השנייה, כל השטח מלא קנים צפופים. הם לא יודעים לא איפה הוא נכנס ולא איפה יצא. לא היה הרבה מה לעשות חוץ מלחכות. שניהם הבינו שיש שלוש אופציות, או שיעקב יתעשת ויחזור באותה הדרך, או שהחיילים הירדנים יעצרו אותו, או שהבדואים יהרגו אותו.

 

באותו הזמן בגדה המזרחית, יעקב התקדם בזהירות. השבילים בצד הירדני היו מפותלים וחצו פלגים רדודים שהתנתקו מהאפיק המרכזי, אך העקבות הובילו את יעקב ישר. כשהיה קרוב מספיק הוא שמע אותן, עיזים הן לא חיה שקטה, לא כשחבורת זרים מובילה אותן דרך שטח לא מוכר באמצע הלילה. כמה צעדים נוספים והוא ראה גם את הבדואים. שניים היו במאסף ודרבנו את הצאן במקל, המכות שרקו באוויר. כל צרחת כאב של עז קרעה ליעקב את הלב.

 

העדר התחיל לטפס על גבעה בשולי האפיק. אחד הבדואים במאסף עצר לרגע והתכופף. משהו נתקע לו בסנדל, חברו המשיך ללכת. יעקב זיהה את ההזדמנות, הוא רץ קדימה, נעצר מעל הבחור עם הסטן מכוון למטה וצרח “וואקף!”. הישמעאלי, משופם ועב בשר, הסתכל על יעקב כלא מאמין, יותר מופתע ממפוחד. היו עוד שישה בדואים מלבד הבחור שיעקב כיוון עליו, חלקם קרובים יותר, אחרים פחות, כולם הביטו בג’ינג’י באותה פליאה. בעזרת כמה מילים פשוטות בערבית יעקב הסביר שהעדר שלו והוא מתכוון לקחת אותו חזרה. הבדואים, בני חמולת חובאללה, התחילו להתייעץ בינם לבינם. האדון שיעקב כיוון עליו הרים ידיים כדי לסמן שאין לו כוונות זדון ועבר לישיבה מזרחית.

החובאללים לא לקחו איתם נשק חם לפשיטה. לחצות גבול במזרח התיכון כשאתה חמוש, זאת הצהרה שקשה לסגת ממנה. הדבר הפך את הסיטואציה ללא נעימה, מצד אחד העדר כבר היה בגדה הנכונה של הנהר, מצד שני היהודי נראה קצת מג’נון והוא כיוון תת מקלע לראש של הדוד מחמוד.

 

יעקב עמד דרוך, מחלק מבטיו בין השמנמן על האדמה ליתר החבורה, ידו הייתה על העליונה. האלפיניות בהו בנעשה עם עיניהן התמימות, פעו פעיות קטנות והתחילו לנוע לכיוון מי שהיה בעליהן עד לפני שעה קלה.

 

אחרי התייעצות קצרה בטונים רגועים, עבדאללה, מנהיג החבורה ואחיו הבוגר של מחמוד, צעד קדימה. הוא עבד כמה שנים במטעי התמרים של המושב ודיבר עברית לא רעה, “מה אתה רוצה שנעשה? העיזים בצד שלנו, תחזור חזרה.” פסק בטון מפויס.

“אני חוזר רק עם העיזים!” יעקב הכריז וההתרגשות גרמה לקנה של הסטן להיחבט קלות בראשו של מחמוד, שניסה לסמן בעינו לאחיו שעדיף לא להלהיב את היהודי.

“בסדר, לא צריך לצעוק.” עבדאללה ניסה להרגיע את המצב ושאל איך בדיוק יעקב מתכוון לקחת את העיזים.

 

“הן יבואו אחרי, אתם תעזרו לי.” היהודי ענה וזקף את הראש, “אני אלך קדימה עם הבחור הזה.” יעקב דחף את הקנה שוב לראש של מחמוד, “אתם תכוונו את העיזים אל הנהר מאחורה, אחרי שכולן יעברו אני אשחרר אותו. אחים שלי מחכים בצד השני.” יעקב אמר בלי לדעת אם הוא דובר אמת. עבדאללה סימן לבן הצעיר שלו לעלות לנקודה גבוהה בקצה האפיק. הנער טיפס, הביט למערב ואישר שיש שלושה רכבים בצדו השני של הנהר.

 

עבדאללה חשב רגע בינו לבינו ופנה ליעקב, “רק אתה עברת. מה תעשה אם אני אומר שאנחנו לא מסכימים?”.

“אני אוריד כמה כדורים בבחור פה ואז אעבור אליכם.” הג’ינג’י ענה מהר בלי לחשוב וחבט שוב בטעות בראשו של מחמוד עם הקנה, אך הפעם הזדרז לבקש “איסמאח.”

מחמוד הסתכל על עבדאללה כלא מאמין והתחיל לצעוק. המצב היה בלתי נסבל. היהודי לא היה מאוזן, לתקוע לו את הקנה בראש הוא יכול כמה פעמים, אבל האצבע תחליק על ההדק פעם אחת.

 

“אני לא חושב שתעשה את זה.” עבדאללה ניסה.

“או הו אני אעשה את זה! הייתי בצבא, אני אקח את העדר שלי חזרה.” חיוך חושף שיניים התנוסס על שפתיו של יעקב.

 

עבדאללה לא היה בטוח, לחסל משפחה שלמה בשביל עדר עיזים לא נשמע סביר, אבל ליהודי היה את אותו הניצוץ שהיה בעיניו של בנו השלישי, סמיר, שישב ברגעים אלו ממש בתחנת משטרה במקום להשתתף איתם בפשיטה. כשסמיר היה ילד דבקה בעינו שעורה, עבדאללה ואשתו לקחו את הילד לשייח עיסא בדיר-עלא. השייח הסביר שבאישוניו של הילד שוכן שד ונסך מי מלח אל תוך העין. סמיר צעק מכאב. נערו של השייח אסף את המים שנזלו מהפנים לתוך קערה, אחר כך יצא עם הכלי אל החצר ונתן לכלב לשתות את הנוזל. לפני שהם עזבו את החדר, שייח עיסא לקח את עבדאללה לצד ודיבר איתו לבד, הוא הבטיח לאב שהבן יבריא, אך הזהיר שמשהו מהשד ישכון בתוך הילד עד סוף ימיו.

סמיר עבד במושב בבנייה חודש לפני הפשיטה על הדיר והוא זה שסיפר לאביו על המשק של הג’ינג’ים ועל עדר של “העיזים הכי יפות שראה מימיו”. סמיר הציע לעבור בלילה את הנהר ולהביא את העדר לירדן. אביו לא היו בטוח שהגניבה תצליח, מיליון דברים יכלו להשתבש, אבל בעבר הם כבר עברו בעבר את הנהר וחזרו הביתה עם זוג טנדרים יפים. אללה עוזר לאמיצים.

 

לבסוף, אחרי התייעצות עם יתר בני המשפחה הוחלט שאין סיבה לא לנסות, השמירה על הגבול בצד הישראלי והירדני לא הייתה סדירה. עבדאללה ויתר בני החמולה יכלו בקלות להזדהות כפלסטינים במידה שיתקלו באי אילו אורחים לא צפויים בגדה השנייה.

 

עיניו של יעקב ועבדאללה ננעלו זו בזו. הבדואי כיווץ שפתיו ומלמל ‘לא הכול הולך, לפעמים אללה מעמיד אותך במקום’. בשביל כמה ראשי צאן הוא לא הולך לסכן את החיים של אח שלו.

“בסדר” אמר ליעקב בטון רגוע ופסק את כפות ידיו, “נעזור לך להביא את העיזים לנהר, אבל אתה נשאר בצד שלנו, אחרי שהעיזים יעברו תשחרר את מחמוד.”

“יופי” יעקב ענה, משך את מחמוד לרגליו בכוח מהחולצה ודחף לו את הקנה של הסטן לאחורי הגולגולת. עבדאללה חזר והבהיר ליעקב שאין צורך באלימות, הם כבר סיכמו והוא מתכוון לעמוד במילה שלו, “זה אח שלי שאתה מכוון לו לראש, אנחנו לא רוצים טעות.”

“כן, כן, אל תדאג, הכול יהיה בסדר”, יעקב ענה שיכור מניצחון וסובב את מחמוד לכיוון הנהר.

עבדאללה הודיע ליתר הבדואים שהם משנים כיוון, חזרה לישראל.

 

כשהאנשים והעיזים החלו לנוע נשמע דרדור אבנים ברקע. אורות הופיעו מעל המדרון הצחיח שגלש לאפיק, ג’יפ כבד ירד מטה ונעצר בין העיזים, האורות הופנו היישר ליעקב ומחמוד שקפאו במקומם.

 

כשהנהג כיבה את הפנסים יעקב היה מסונוור, כתם שחור טשטש את המקום שבו עמד הג’יפ. אנשים יצאו מהרכב, הם אחזו רובים ודיברו ערבית, שאלו לשלומם של הסובבים ומה הם עושים על הגבול בשעה כזו. לפני שמישהו הספיק לענות, קלטו החיילים את יעקב. תוך שניות התרוממו נשקים דרוכים והתחילו צרחות הדדיות. מתוך הערבית השבורה הצליח מפקד הסיור להבין שהג’ינג’י טוען שהעיזים שלו. מי שהרגיע את המצב היה עבדאללה, שחשש שהסיטואציה מערערת את היציבות בידיים של יעקב, ואת הקיום של מחמוד. עבדאללה הסביר למפקד שהם מעבירים את העדר בין אזורי מרעה בלילה בגלל החום. כשהם עברו פה היהודי הופיע מהשיחים כמו ג’ין, הצמיד למחמוד את התת מקלע לראש, צעק שהעיזים שלו ודרש מהם להעביר אותן דרך חלק רדוד בנהר, לצד הישראלי.

 

יעקב המשיך לצווח טענות בקול צורם בזמן שעבדאללה דיבר, העיניים שלו בערו, זיעה הצמידה את שיערו הכתום למצח וזרמה מטה במורד הזקן הדליל.

עבדאללה ביקש מהמפקד, “אל תפגעו ביהודי, הוא משוגע, רואים ישר, מסכן, לא אשמתו, נולד ככה. הכי טוב יהיה אם תשחררו את אח שלי ותשלחו את הג’ינג’י שיחזור חזרה באותה דרך שבא.”

המפקד בהה ביעקב ואישר את הדברים “כן, ברור, משוגע, רואים על הפנים.” אחרי זה הביט מסביב על העיזים, “עיזים יפות. אף פעם לא ראיתי כאלו.”

עבדאללה ניפח את החזה, “אלו כולן סוריות שחורות, מהירמוך, עלו לי לא מעט.” המפקד הנהן והתעניין אם יוכל לרכוש גדיים בבוא העונה.

 

יעקב לא הבין את השיחה, ארבעת החיילים הקיפו אותו עם נשקים שלופים מכל הצדדים. המפקד סימן לו בעדינות להוריד את הנשק לאדמה. ברקע עבדאללה הסביר בעברית שהמשחק נגמר, הוא דיבר עם המפקד, אם יוריד את הנשק הם יתנו לו ללכת, לחצות את הנהר לצד הישראלי באותה דרך שבה הגיע. הג’ינג’י לא ויתר ישר, אבל אחרי דקות מתוחות ההיגיון ניצח. הוא הניח את הסטן על האדמה ועזב את מחמוד שרץ לכיוונו של עבדאללה והתחיל להכות אותו נמרצות תוך שהוא פולט קללות, שהשומע אותן היה מפקפק בכך שהם ינקו חלב מאותה האישה.

 

יעקב פנה ללכת. להפתעתו, אחד החיילים צעק לו לעצור. חייל אחר התקרב וערך עליו חיפוש, שאחריו קנה רובה הוצמד לגבו ודחף אותו לכיוון הג’יפ.

הוא ישב בין שני חיילים במושב האחורי, מהחלון ראה את הבדואים הצעירים מנסים להפריד בין עבדאללה למחמוד. “כנראה שבכל זאת מישהו ימות הלילה,” מפקד הסיור התבדח והג’יפ עלה מחוץ לאפיק הנהר ואל הכביש. יעקב הביט דרך השמשה האחורית בצלליות של האלפיניות והבדואים נספגות אל תוך הלילה. רבע שעה מאוחר יותר הוא הוצא מהרכב והוכנס לתא במוצב של משמר הגבול הירדני.

 

מפקד המוצב היה מעמאן ודיבר אנגלית שאפשרה לו לשמוע את הצד של יעקב. הג’ינג’י היה מותש וסיפר על השתלשלות האירועים בצורה יבשה ולא מתלהמת. כשהוחזר לתא נשכב בבגדים ספוגי זיעה ונעליים על הדרגש, עצם עיניו ונרדם. בין הסיפור שהבדואים סיפרו לבין זה של יעקב, מפקד התחנה קנה דווקא את זה של הג’ינג’י. החובאללים היו ידועים במרחב כגנבים שחוצים את הנהר לצד הישראלי לפעמים, גם בירדן היה להם שם רע. אחד מהם היה עצור אצלו בתחנה ממש באותו הרגע. לא שזה שינה הרבה, יעקב עבר את הגבול חמוש ואיים על חייו של אזרח ירדני.

 

אחרי שהשמש עלתה, אברום ויצחק הלכו למשטרה וכשחזרו מהתחנה דפקו בדלתו של אביהם. הג’ינג’י היה לבוש בגדי עבודה. בפנים נפולות הם סיפרו מה קרה. יחזקאל הביט בהם והנהן לעצמו, אמר “הבנתי. אתם עדיין עומדים פה? הקווים של ההשקיה לא יניחו את עצמם”, ונכנס הביתה להביא את המפתחות של הטרקטור. כמה שעות אחר כך מתאם הקישור קיבל מברק מהירדנים, הם עצרו יהודי, כנראה מעורער בנפשו, איים על חיים של רועה צאן מקומי בעזרת תת מקלע מנדטורי.

 

בבית במושב הטלפון צלצל. רחלי ענתה, הפסים שהציפורניים שלה חרצו בשולחן המטבח יישארו ברורים גם עשר שנים אחר כך. מיד לאחר שניתקה נעלה נעלי עבודה, הניחה את יערה בעריסה ויצא לחפש את ראש השבט במטע הרימונים. יחזקאל גזם ‘חזירים’ מבסיס העצים. כשראה את רחלי מתקרבת, הניח את המזמרה על אחד הענפים, ניגב את הזיעה ממצחו וניסה לנחש לפי מבע פניה כמה מרה הגזירה.

 

הכלה שלו עדכנה אותו מה סיפר הקצין בטלפון. יחזקאל לקח אוויר וחזר לעבודה, אך רחלי פערה עיניה, חטפה את המזמרה מידיו, זרקה אותה בכוח על העץ ודרשה להכין בו ברגע תוכנית פעולה.

לא הייתה לו ברירה. הם ישבו בסלון שלה במשך שעה שלמה, דנו באפשרויות ואז זימנו את יתר המשפחה. רחלי הסבירה לכולם שהידיעה על אזרח חמוש שחצה את הגבול ונעצר על ידי הרשויות הירדניות, כבר הגיע לתקשורת, כך שלא היה טעם להסתיר מידע או להתחמק מכתבים. עם זאת, היא הנחתה את בני המשפחה לא לפנות לתקשורת מיוזמתם. קודם יחזקאל ינסה להפעיל קשרים, בינתיים עדיף להישאר כמה שיותר שקטים. אחרי שכולם התפזרו יחזקאל התיישב ליד הטלפון ופתח בסבב שיחות עם חברים מהיחידה שפנו לפוליטיקה. רחלי ישבה לידו עם יערה והקשיבה לכל מילה. כל החברים הבטיחו לעזור. אחד, קרוב מהאחרים, איש שירות הביטחון הכללי, היה יותר מעשי.

 

הוא הסביר ליחזקאל שהוא מטפל בעניין, אבל שהמשפחה צריכה להתאזר בסבלנות. כרגע הדבר הכי חשוב הוא לא להתלהם. כשמראיינים אותם, הם צריכים להתנצל בפני הירדנים ולהבהיר ליעקב שאסור לו לעשות בעיות. הוא חייב להמתין בשקט, להתנהג יפה ולחכות. תוך חמש שעות הגיעה הכתבת הראשונה, יחזקאל התראיין כשהמשפחה כולה עומדת בפנים נפולות מאחוריו. הוא התנצל בפני העם והמלך הירדני, הסביר בלי להגן, שבנו עשה את מה שעשה בלהט הרגע בגלל גניבת הצאן והוסיף שיעקב צריך לפרנס בארץ אישה וארבעה ילדים, אחת מהן תינוקת קטנה. אחריו התראיינה רחלי, היא עמדה עם יערה על הידיים, בקול צרוד ביקשה מהירדנים לא לפגוע ביעקב, אמרה שהוא רק איים ולא היה משתמש בנשק לעולם. אז הישירה מבט אל המצלמה ופנתה ישירות ליעקב, כאילו הוא עומד מולה. היא דרשה ממנו בקול שהיה בו מן האיום, להמתין בסבלנות. חזרה שלוש פעמים על אותן המילים.

 

יעקב לא שמע את תחינותיה של רחלי, במעצר לא הייתה טלוויזיה. חוץ מזה, סבלנות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלו. אחרי שהתעורר עם אנרגיות מחודשות, הטיל מימיו לדלי בתא ושתה כמות נאה של מי ברז חומים בצורה מחשידה, התחיל להטריד את מנוחת השומרים. הוא ידע מספיק מילים בערבית כדי להרכיב משפטים עילגים ואחרי שעה שבה לא סתם את הפה לרגע, מפקד המשמרת נכנס לתא והוריד לו סדרת סטירות מלאות כוונה. הלחי של יעקב התנפחה והשפה נפתחה, אבל הוא המשיך בשלו, דיבר ודיבר בלי הפסקה. בתא הסמוך ישב בדואי צעיר עם חתימת שפם שנתפס בערב שלפני כן מדדה שיכור על אחד הכבישים. זאת הייתה הפעם השלישית שהסיור מצא אותו במצב דומה, הפעם המפקד אמר שלא תהיה להם ברירה אלא לשלוח אותו למאסר ארוך.

 

סמיר חובאללה היה בתקופה רעה, בתחילת השנה המשפחה של כלתו המיועדת ביטלה את האירוסים בדקה האחרונה. הראש שלו כאב והוא גם כן צעק, על היהודי שישתוק, על השומרים שיעשו משהו, יחסמו את הפה של הג’ינג’י או ירו בו בחצר, כל דבר שיגרום לו להפסיק לדבר. המפקד שניסה להשתיק את יעקב נכנס לתא השני כדי לטפל בצעקות של סמיר באותם האמצעים, אך גם פה השיטה לא הובילה לתוצאה הרצויה.

אנשי משמר הגבול הבינו שאלימות מתונה לא תסתום את הפיות של השניים והחליטו לצאת החוצה לארוחת צהרים מוקדמת. סמיר הבין שאין לו קהל והשתתק, אך יעקב המשיך לצעוק בקול צרוד כדי להבהיר לאנשי המשמר שהם קיבלו את ההחלטה הנכונה.

 

תוך שהוא צועק לעצמו, ראה סמיר את היהודי שולף מחגורתו וו ברזל, ששימש אותו בימים כתיקונם לתלות את המזמרה מהחגורה. הוא התחיל לחטט איתו במנעול התא. הבדואי נשכב על המיטה, לעג לעצם הניסיון במילים שחברו למעצר לא הבין וחיכה בציפייה אצורה לרגע שבו השומרים ייכנסו, יתפסו את יעקב מנסה לפרוץ את המנעול על חם, ויחזירו לו כגמולו. חצי שעה לאחר מכן, כשדלת הסורגים נפתחה, היו שניהם מופתעים באותה המידה. יעקב צעד החוצה ונופף אל סמיר עם הברזל בחיוך אווילי. הבדואי קם על רגליו וסימן באצבעו על חור המנעול של תאו שלו, בידו השנייה הצביע על פיו ונתן ליעקב להבין שאם לא ישחרר אותו גם כן הוא מתכוון לצעוק. יעקב עצר לחשוב. אחד השומרים השאיר על השולחן צרור מפתחות, אבל יכול להיות שהמפתח לתא לא בצרור. אין סיכוי שהוא פורץ עוד מנעול עם הוו, פתיחת התא שלו ארכה חצי שעה, והיה לו מזל.

 

כשהג’ינג’י הסתובב ללכת, הבדואי קרא אחריו בעברית משובשת, “ישראל, אנה לוקח אתה.” יעקב נעמד במקום, הוא קלט את המילה ‘ישראל’ והסתובב חזרה.

 

חילוף מילים וסימוני ידיים הוביל אותם להבנה. בסוף השיחה יעקב אמר לסמיר, “בַּסְמָלָה?” ודפק על החזה של הצעיר עם האצבע דרך הסורגים. “בַּסְמָלָה.” הבדואי ענה.

 

סמיר הכיר את מבנה התחנה מהמעצרים הקודמים, במסדרון הראשון היו חלונות גדולים והם עברו אותו בזחילה על ארבע כדי שלא יבחינו בהם מהחצר. במסדרון השני נצמדו לקיר, ראו בזווית העין שוטר שחום ושמן יוצא מהשירותים וחוזר למשרד. סמיר הצביע לכיוון שממנו הגיע השוטר השמן והם התקדמו על קצות האצבעות.

 

בפנים היו כמה משתנות וזוג תאים עם דלת פתוחה. השניים נכנסו לתא הקיצוני. השוטר לא הוריד את המים אחריו והריח מהאסלה היה נורא. ברגע שסמיר סגר את דלת התא, הדלת הראשית נפתחה, צעדים כבדים נשמעו בחלל השירותים. יעקב וסמיר קפאו במקום, הצעדים התקרבו והשתתקו כשבעליהם נכנס אל התא הסמוך. יעקב תפס בחוזקה את שולי החולצה, עיניו חיפשו אמצעי לחימה, לא תהיה ברירה, אם הדברים יגיעו לפי פחת הוא יצטרך לתלוש את מושב האסלה. השוטר בתא ליד הטיל את מימיו וקימט את האף, הריח היה איום. “תגיד לי, מה זה הריח הזה לעזאזל?” שאל בקול רם ודפק קלות על הקיר החוצץ בין התאים.

סמיר החוויר, אחרי כמה שניות השתעל קלות וניסה לענות בקול עמוק, “מתנצל, זה לא אשמתי אכלתי פול… פול מקולקל.”

השוטר הוריד את המים, יצא מהתא וחייך לעצמו בזמן שהוא שוטף ידיים, “תהיה בריא ותיזהר לא להיחנק מהגזים שם בפנים.”

סמיר גמגם תודה.

כשדלת השירותים נסגרה שניהם שחררו את הכתפיים ונשמו לרווחה. סמיר הוריד את מושב האסלה בשקט והצביע למעלה על חלון האוורור. לפני שטיפסו החוצה הבדואי העביר ליעקב את הכאפייה כדי שיסתיר את השיער הכתום. הם יצאו קרוב לגדר ונעמדו כמו דחלילים. סמיר צמצם את עיניו מול השמש, נראה היה שהשוטר בעמדת השמירה מעליהם ישן עם הרגליים על אדן החלון. יעקב תפס בזרועו של הבדואי והצביע על האדמה. מתחת לתיל היה שקע רדוד דרכו כלבים משוטטים נכנסו לשתות מנזילה בקיר השירותים.

 

הם זחלו על הבטן כמו הכלבים והמשיכו לזחול בשדה הדרדרים מאחורי הגדר, מפלסים מעבר בין קוצים, מתחלפים בהובלה כל כמה דקות, חולקים את נחת זרועם של הצמחים היבשים. כשיצאו בצד השני היו שרוטים עד העצם. אבל חופשיים.

 

הארץ נפתחה לפניהם. בניגוד ליישובים הספורים בצד הישראלי, בחלק הירדני של בקעת הירדן, מורדות הגלעד והמישור היו מנוקדים כפרים עם זרועות ארוכות לאורך הדרכים. האדמה עצמה נחלקה למאות חלקות קטנות בהן ערב רב של גידולים, מעצי זית וחיטה עד גויאבה ואפונה. מבטו של יעקב ריחף מעל כל הדברים הללו ונמשך אל המערב כמו גמל למים חיים. שם, בצידו השני של השבר, התנשאו הרי שומרון, צהובים וקירחים מעצים. למרגלותיהם שכנו בנחת המושב ושדותיו הירוקים. הם היו רחוקים מכפי שחשב, הייתה עוד דרך לפניו.

סמיר טפח בחוזקה על גבו של הג’ינג’י וקטע את ההרהורים. יעקב הפנה אליו פנים. עינו השחורות של הבדואי הבריקו מאושר, “יאללה יאללה יא יהוד.” אמר וחיוך התנוסס על פניו.

 

הזוג התקדם דרומה מהר אבל לא מדי, לא לעורר חשד. יעקב הצביע לישראל ושאל “ישראיל אל יום?” סמיר ניסה להסביר שאפשר לחצות רק בלילה בגלל הצבא. הם ילכו לביתו של אביו ויחכו עד החשכה. יעקב הבין את החלק על הלילה, הוא הניח שהם יצטרכו להעביר את הזמן וחשב כי טוב יהיה להתרחק מהדרכים הראשיות ולחפש מקום מוסתר, רצוי מוצל. להפתעתו אחרי שעתיים וחצי של הליכה, הוא מצא עצמו בשולי אחד הכפרים, סמוך לנחל איתן שירד מרום הגלעד שלו קרא סמיר “נהר אל-זרקא”. העשב סביבם כוסח עד לשורשים ושקיות צבעוניות התנופפו מראש כל קוץ או עץ שיכלו לשאת בעול הרעייה. כשצעדו לאורך גדתו הצפונית של הנחל, יכול היה יעקב להבחין בשינוי בחברו; הליכתו של סמיר הפכה קלילה וחסרת דאגה, רגליו הכירו את האדמה, שריריו השתחררו ולראשונה הבין היהודי, שעל אף מבנהו הדק, כוחו של הישמעאלי גדול ממה שנדמה. סמיר הצביע על בית גדול לא רחוק מהגדה, המבנה הוקף חומת אבן, בראשה שברי בקבוקים שוקעו בבטון. כשהתקרבו לחומה הרים סמיר רעף שבור. על האדמה עקרב שחור התכווץ לתוך עצמו במגננה. סמיר הרים מפתח ששכב בעפר והחזיר את האריח למקומו. כשפתח את שער הברזל של החצר, הסתערו לכיוונם חמישה כלבים בנביחות ונסוגו עם הזנב בין הרגליים כשזיהו את בן ביתם.

 

יעקב הריח ריח חזק שלא השתמע לשני פנים; עיזים. בצידו השני של הבית הייתה כנראה מכלאה. הריח גרם לו לשכוח לרגע את הבריחה והזכיר את הלילה, אבל לא היה זמן להתרפק על העבר, סמיר האיץ בו להתקדם לדלת. הם נכנסו בלי לדפוק, בבית עמד ניחוח אורז, אישה מבוגרת צעקה מהמטבח, עבדאללה קם מהכורסא בסלון לראות מי נכנס.

 

כשראה את סמיר עיניו צחקו. הוא קרא אל המטבח “עיישה, בואי תראי מי בא,” והתקדם כדי לחבק את בנו. כשהתנתקו השניים מהחיבוק, קיבלה עיישה את סמיר אל ידיה, נשקה לו, ברכה אותו, ושאלה מה קרה לפנים היפות שלו, שהיו שרוטות מהקוצים ונפוחות מסטירות השומרים. בינתיים מאחוריהם עיניו הזהובות של יעקב ננעלו באלו של עבדאללה. הבדואי היה המום, כמו חיה שפתחו עליה זרקור. לאחר שניות ארוכות הוריד יעקב את הכאפייה כדי לחשוף שיער אדום כמו אש, והכריז בקול עליז, “דחילק, עבדאללה.” עבדאללה ענה כאנוס, “בטח… אתה אורח, עכשיו אתה אורח בבית הזה.”

סמיר לא הופתע מחילופי הדברים בעברית בין אביו ליהודי, אך מבע הפנים של השניים בישר רע. עבדאללה לא חיכה לשאלה, כשעיניו עודן מרוכזות בפני יעקב הסביר לבנו, “סמיר, אתה זוכר את העניין עם העיזים היפות והחווה של הג’ינג’ים.”

“בטח באבא. העיזים הכי יפות שראיתי בחיים.” סמיר ענה בחיוך.

“העיזים עכשיו בדיר מאחורי הבית, הבאנו אותן אתמול בלילה.”

“בעזרת אללה!” סמיר צהל.

“סמיר יא איבני, זה פה יהודי ג’ינג’י.”

מבע פניו של סמיר השתנה, האסימון נפל בשעה טובה.

 

השלושה ישבו בסלון, עיישה הגישה תה אדום עם הרבה סוכר והבנים הצעירים של עבדאללה הביטו בנעשה מראש המדרגות. סמיר סיפר לאביו על הבריחה מהמעצר ואיך נשבע בשם אללה ליהודי שייקח אותו לישראל בתמורה לשחרור. לבעל הבית לא הייתה שום בעיה עם השבועה, להפך, לא היה דבר שהוא רצה יותר מאשר לנופף לשלום לג’ינג’י מצידו הרחוק של הנהר. אבל יעקב, יעקב היה בשלו והעובדה שיכול היה לקשקש בשפת אימו רק הוסיפו לכאב ראש של בעל הבית. הוא רצה את העיזים שלו חזרה, לא בקשה גדולה. הוא הבריח את הבן האהוב מהמעצר, הציל אותו משנים מאחורי סורג ובריח, לקח על עצמו סיכון, הערים על השומרים וזחל דרך קוצים, הכול רק כדי להביא את הילד היישר לעבדאללה.

עבדאללה לא התרשם מאוסף הטיעונים המבולגן. “‘הילד סיפר ששחררת אותו רק אחרי שהוא הבטיח להביא אותך לישראל,” אמר כשיעקב סוף סוף שתק ליותר מחצי שנייה. יעקב התכוון לתרץ, עבדאללה עצר אותו והבהיר חד וחלק שהוא לא הולך לתת לו חזרה את העדר. בלילה הם ייקחו אותו ברכב למעברות הירדן, יוודאו שהוא חוצה את הנהר בבטחה ו”אינשאללה שלא נראה אחד את השני יותר בחיים.”

“אבל…”

“חלאס!” הבדואי צעק, “עכשיו תשתה תה ותואכל בקלאווה. העזים מאחורה, אחרי שנגמור פה נלך ביחד להסתכל עליהן, תוכל להיפרד. כשתחזור לישראל תקנה חדשות עם הכסף מהביטוח.”

יעקב דפק באגרוף על השולחן, קימט את האף והרים את הכוס הקטנה ללגום מהתה. אחרי הלגימה, כמו במגע קסם, התחיל להתנהג רגיל והשלושה ניהלו שיחת חולין, כשעבדאללה מתרגם את דברי יעקב לסמיר ולהפך.

 

היה עוד זמן עד שתשקע השמש. בתום השיחה עלה סמיר לאחד החדרים כדי להשלים שעות שינה ועבדאללה לקח את יעקב לסיור בחצר.

 

חומת המתחם הקיפה גם את החצר, בתוכה תרנגולות שחורות ניקרו חרקים וזרעים מהאפר. בעל הבית הראה ליהודי סוס ערבי מרשים, שחור רעמה, שקיבל מתנה מאחיו בשנה שעברה, ואז הוביל אותו לאיחוד עם בני הצאן שעד לא מזמן היו בבעלותו. כשעמדו בשער הדיר, הבטיח עבדאללה ליעקב שהעיזים יטופחו לחלב ולא ימכרו לשחיטה.

“ואללה יהיה קשה להרוג חיה יפה כל כך,” אמר והוסיף בגאווה, “נמכור גדיים כשתבוא העונה. עוד חמש שנים כל הג’לאד יהיה מלא עיזים יפות. החלטתי לקרוא להן ‘סוריות שחורות.” יעקב שמר על סבר פנים ובער מבפנים. הוא רצה להמליץ לבדואי על סוג מזון לא מתאים, שלא יהיה חלב, שאולי אפילו יהרוג את העיזים, אבל לפני שפתח את הפה לדבר, אחד הילדים של עבדאללה צעק אליהם משהו מהקומה העליונה.

 

הפה של עבדאללה נפער ושערות ידיו סמרו, יעקב שאל מה קרה.

“תסתתר… תיכנס בין העזים, הצבא כאן.” אמר ורץ חזרה אל הבית.

 

בדיעבד החובאללים לא היו צריכים להיות מופתעים, המשטרה והצבא ידעו בדיוק מי היה סמיר ולאיזו חמולה הוא שייך. בבית, עיישה עלתה להעיר את בנה. אחרי דיון קצר הוחלט שהכי טוב יהיה להסתיר אותו מאחורי שקי האורז במטבח. האחים הצעירים עזרו להרים את השקים כדי ליצור עבור סמיר חלל. בחוץ הכלבים התחילו לנבוח ועבדאללה יצא אל השער.

כשיצא מדלת הכניסה גילה למרבה האימה כי מפקד הסיור ושלושה חיילים כבר עומדים בחצר הקדמית. סמיר שכח לנעול אחריו את השער.

הרעש היה בלתי נסבל. חמשת הכלבים הקיפו את הקבוצה, נבחו וחשפו שיניים, החיילים בעטו לעברם, אחד זרק אבנים, אחר הרים נשק. עבדאללה הרגיע את הכלבים בצעקה חדה, תוך שנייה השתרר שקט, החיות ברחו למכסות פח ליד החומה ושרבבו ראשיהן החוצה להביט בנעשה. מפקד הסיור ניגש אל בעל הבית במבט חשדני והחליף ברכות, אחר כך אמר שהוא נכנס עם החיילים לערוך חיפוש בלי להסביר מדוע. ארבעת החיילים לא חיכו לאישור, הם עברו את השניים ונכנסו אל תוך המבנה.

 

עבדאללה צעק אחריהם שיש אישה בבית. המפקד סימן לחיילים לעצור ואפשר לבדואי להיכנס ראשון כדי להודיע לאשתו על בואם של הזרים. בזמן שהמפקד ריתק את עבדאללה ועיישה במטבח, החיילים סרקו את הבית. הם עברו בין החדרים, עלו לגג, פתחו ארונות והציצו מתחת למיטות. בשלב מסוים יצאו לחצר. המפקד התנצל על הפלישה והסביר שיש לו פקודות מהדרגים הכי גבוהים במדינה. עבדאללה מחה. בסוף, לאחר חיפוש, התכנסו החיילים חזרה במטבח, שניים מהם התיישבו על מערום שקי האורז שהסתיר את סמיר.

 

מפקד הסיור שאל לראשונה את עבדאללה ועיישה למיקומו של בנם.

“כבוד הקצין הוא אב?” החזיר עבדאללה שאלה. הקצין אישר ועבדאללה המשיך “ואם בנו של הקצין היה נעצר על שכרות ובורח מהמעצר, הקצין היה מוסר אותו לשלטונות?”

הקצין הסביר בכובד ראש שסמיר לא חשוב, הם פה בשביל היהודי. “תן לי את היהודי והכול נשכח ונסלח, לממשלה אין עניין בבן שלך.”

 

לבדואי לא היה זמן לחשוב, התשובה הייתה צריכה לצאת תוך שניות, העקרונות שנצרבו לתוכו מבטן אימו נתנו אותותיהם. היהודי נכנס אל ביתו כאורח של בנו, ביקש מקלט והוא, בעל הבית, הבטיח לו את המקלט הזה במילים שאי אפשר לקחת חזרה.

 

“אני לא יודע איפה היהודי,” שיקר לקצין בטון מתנצל, “אתם מוזמנים להמשיך להפוך בבית שלי, מה יש ליהודי לחפש אצל בדואי זקן. מי שעבר את הנהר פעם אחת יעבור אותו פעם שנייה, גדה אחת אינה שונה מאחותה והזרם ביום הוא אותו הזרם בלילה.”

המפקד נשף דרך האף, ההסבר הניח את דעתו ואבן ירדה מליבו, הוא התנצל כמה פעמים, הסביר עם יד על החזה שהוא גם כן בדואי ולא נהנה לפלוש לבית של בן עמו. זאת העבודה שלו ואין ברירה, חמישה ילדים יש לו, שני בנים ושלוש בנות, צריך להביא לחם הביתה. עבדאללה שלח את עיישה להכין תה, החיילים אכלו ושתו עם בעל הבית בסלון, השמש התחילה לרדת בשמי המערב כשהתניעו את הג’יפ ונסעו לכיוון שממנו באו.

 

אחרי שהחיילים עזבו סמיר הגיח מבין שקי האורז והתלונן על הברכיים. עיישה חייכה חיוך עייף ונענעה בראשה, עבדאללה נשף נשיפה ארוכה של הקלה ואמר “יאללה, בוא נראה אם היהודי הפך לעז.”

 

כשיצאו לחצר האחורית, הפכו שניהם לבנים כמו הג’ינג’י. הדיר היה ריק ורוח קלה הניעה את השער הפתוח, כמה מהתרנגולות ניצלו את ההזדמנות והסתובבו בצד הלא נכון של החומה.

 

שבע מאות מטרים משם הוביל יעקב את האלפיניות לאורכו של נהר אל-זרקא, שרק לעצמו וחיפש מקום נוח לחצייה. כשהבדואי רץ חזרה לתוך הבית להסתיר את בנו, יעקב התכוון לעשות את שהציע ולשכב בין העיזים עד יעבור זעם. אך כשפתח את שער הדיר עיני העדר הופנו לכיוונו, עיזים דומיננטיות דחפו את אחיותיהן, קרבו וליקקו את כפות ידיו ומכנסיו. באותו הרגע ידע שהן ילכו אחריו גם עד סוף העולם. כשהחיילים עלו לקומה השנייה וסרקו את חדרי הילדים, יעקב והאלפיניות כבר היו מחוץ לשער.

 

עבדאללה וסמיר עלו לגג לסרוק את השטח, הם איתרו את יעקב דרומית לבית המשפחה, מעביר את העזים באזור רדוד של הנחל. כדי להגיע אל יעקב עם הרכב היה צריך לעשות עיקוף גדול, “אני לוקח את הסוס!” הכריז סמיר.

 

לפני שעבדאללה הספיק להבין מה קורה, הבן רץ למטה. עבדאללה רדף אחריו, אך בראש המדרגות החליק ונפל על הצד. הוא קרא אל סמיר, צעק שייקח איתו נשק כי “היהודי משוגע,” אך סמיר לא שמע. בזמן שאביו הקים את עצמו ושפשף את האגן, קפץ סמיר על גב הסוס בלי אוכף, לחש באוזנה של החיה, תקע את עקביו בין צלעותיה ודהר החוצה מהחצר דרך השער הפתוח.

 

עבדאללה ירד למטה, קילל את פזיזותו של סמיר בפני עיישה, לקח את מפתחות הטנדר וגם רובה צייד שהוסתר בארגז מעל התריס בחדר השינה. שלושה מבניו הצטרפו לנסיעה. הגדול ישב לצידו ושניים אחרים עלו לארגז. הם נסעו לכיוון השמש השוקעת. עבדאללה נהג מהר, צפר לרכבים אחרים לפנות לו את הדרך. הוא ידע שסמיר יגיע לג’ינג’י לפניו והתפלל שהמצב לא יצא משליטה.

 

בהתחלה האלפיניות לא התלהבו להיכנס למים, אך השכנוע לא היה קשה. את טבילת האש הן עברו במי הירדן לפני שני לילות. יעקב תפס שתיים מהעיזים הדומיננטיות בקרניים וגרר אותן איתו אל תוך הנחל, היתר הלכו בעקבותיהן. כשעמד על הגדה הדרומית ראה שכמה עיזים חששניות נשארו מאחור, פוסעות הלוך ושוב על סף המים ופועות בייאוש לחברותיהן, כמו היה החוף צוק והנחל תהום שלא ניתן לעוברה. יעקב נענע בראשו, בכל עדר יש כמה פרטים שרביית קרובים הפכה לפחות מבריקים. הוא חזר להביא את המפגרות מאחור. כשהגיע לגדה הצפונית עלה באוזניו קול פרסות, ברזל נוקש באדמה, דהירה. בקצה התלולית שתחמה את הגדה מימינו, מאותו הכיוון שממנו הגיע הוא עצמו, צץ רוכב. סמיר דהר במורד עם אש בעיניו.

 

השמש הגיעה לים מאחורי ההרים בגדה המערבית ומעל ענני נוצה נצבעו אדום שני. יעקב התכונן לבוא הפרש וכשזה דהר אליו, זז מהר הצידה, תפס ברגלו והפילו מהסוס. גבו של סמיר הוטח על חלוקי האבן במימיו הרדודים של הנחל. הסוס המשיך לדהור אל תוך המים ונעצר כשהגיע לעדר בגדה השנייה. יעקב התקדם וניסה לנצל את היתרון, אך לפני שהספיק, נעמד סמיר על רגליו. כשיעקב שלח אגרוף, הבדואי הסיט את המכה, לפת את היד והשניים ננעלו במאבק קרוב. תוך התנשפויות כבדות הכניס יעקב ברך למפשעה של סמיר. הבדואי ספג את המכה בנשיכת שפתיים, לפני שהרגל של יריבו ירדה הוא שלח יד ותקע כף תחת ירכו של יעקב. סמיר אחז את הירך באוויר ודחף את כל משקלו קדימה. הג’ינג’י הבין מה תהיה התוצאה של המהלך והתנגד לתנועה. סמיר לא הרפה ומשך את הירך חזק לכיוונו. לרגע נדמה היה שהניצחון הולך להיות שלו. יעקב הרגיש כאב חד באגן והרים צעקה קורעת שמיים. להקת דרורים התעופפה מתוך שיח אברהם על הגדה. העיזים בעברו של הנחל הרימו ראשיהן וזקפו אוזניהן. סמיר נבהל ושחרר אחיזה.

 

אדרנלין הגן על היהודי מהכאב ובמקום ליפול, ניסה יעקב לנצל את הבלבול ולהכניע את יריבו. הם ננעלו שוב, הפעם היתרון של הג’ינג’י היה ברור. הוא יכול היה להרגיש את הרגליים של סמיר מאבדות יציבה.

 

צעקת “חלאס!!!” קטעה את המאבק. יעקב הרגיש גליל מתכת קרה נלחץ לו לרקה. עבדאללה עמד מתנשף לצד השניים, צידו האחד של רובה הצייד מוצמד לשקע כתפו וצידו השני לראשו של הג’ינג’י.

 

יעקב וסמיר התנשפו, עבדאללה צעק שוב כמה פעמים. הם שחררו יחד את הידיים ונפלו תשושים אל המים הרדודים. עבדאללה קרא לשלושת הבנים שהגיעו איתו לאסוף את העדר ולהוביל אותו חזרה הביתה. סמיר התרומם על רגליו. יעקב נשאר לשבת בנחל, ריאותיו מניעות את גבו השדוף מעלה ומטה בכל נשימה. עבדאללה פקד עליו לקום, יעקב ניסה והחליק חזרה למים. הוא רצה לדבר אבל לא הצליח, הגרון שלו היה יבש. סמיר התקרב, עזר ליריבו להתרומם ואפשר לו להישען עליו בזמן שצלע במעלה המדרון אל ארגז הטנדר של עבדאללה.

 

במערב השמש נעלמה, אורה עוד נתן סימן בשמי שומרון, אך במזרח ובדרום חושך וכוכבים כבשו את רמת עבר הירדן והרי גלעד. עבדאללה נכנס למושב הנהג, סמיר לצידו. בנסיעה אל הגבול איש לא הוציא מילה. כל מהמורה לוותה בצעקת כאב מיעקב, ששכב בארגז בין שאריות חציר וכלי עבודה. עבדאללה השתדל לא לפספס אף בור או סדק שנפער באספלט. המתלים היו פחות חשובים מעונשו של האדם מאחור. יעקב גוטליב לא יכול היה לדעת באותו הרגע, אך בזמן המאבק נפגע באגנו גיד הנשה, המקשר בין כף הירך לעצם השוק. מצב הפציעה ישתפר בחודשים והשנים שיבואו אחר כך, אך צליעה קלה ומובחנת תאפיין את הליכתו מעתה ולעולם.

 

הם נסעו אל האזור שבו חצו את הנהר בלילה שעבר. כשעצרו, עזר סמיר ליעקב לצאת מארגז הטנדר. כשראה שיעקב מתקשה לעמוד, נכנס בין שיחי הפטל וחזר עם ענף ערבי נחל שהניח בידו של היהודי, אחר כך כרך את זרועו האחת סביב גבו והמשיך לתמוך במשקלו עד שהגיעו אל שפת הנהר.

 

רוח קלילה נשבה והניעה את מניפות הפריחה בראשי הקנים, אור הירח ריצד על הירדן מלא הסחף וקול זרימתו מלא את האוויר. עטלפי חרקים זעירים התעופפו מעל וטרפו ימשושים שנולדו במים. אב ובנו ישבו על עקביהם על גדת הנהר וצפו ביהודי צולע לו דרך הזרם כשהוא נעזר במקל. כשהגיע לגדה השנייה, יעקב הסתובב ונופף לשניים. סמיר קם על רגליו, נופף חזרה וצעק ברכה. עבדאללה התרומם גם הוא והכניס לבנו סטירה הגונה.

 

אחרי שיצא מהמים התקדם יעקב לאט. הוא היה עייף מכדי לחשוב, בכל צעד זרם כאב מעקבו לירכו. הוא החליט לעצור והתיישב בקושי רב על חלקת אדמה יבשה וריקה מצמחייה. העפעפיים שלו היו כבדים. אין מה למהר חשב לעצמו, הלילה עוד ארוך. יהיה עדיף להמשיך כשתעלה שמש ויבוא האור. הוא נשכב על הצד של הרגל הטובה, ידיו חיפשו סביב עד שמצאו אבן נחל חלקה, אותה הציב תחת ראשו ונרדם בן רגע.

 

יעקב פקח את עיניו לאט. הכאב בירך נעלם כלא היה. לצד ראשו מבין הקנים שעל הגדה, הבחין בגרם מדרגות מתרומם מתוך שיח פטל קדוש השמיימה, בונה עצמו לבנה אחר לבנה אל ים הכוכבים, שנצנצו כאבני לשם ואודם באלף צבעים. כשהמדרגות הגיעו ליעדן בחופה מעל, הבין יעקב שהגרם היה גרם המדרגות בביתו שלו. מראש המדרגות הופיעו דמויות, עיזים אלפיניות יפות קרניים ושחורות פנים ירדו ועלו מתוך האין סוף ואליו. המראה העלה חיוך על שפתיו של יעקב, הוא קם לרגליו וקרב. מראש המדרגות ירדה עכשיו רחלי, עטופה לבן, שערה האדום מתנופף מאחורי ראשה, יערה הקטנה על ידה ושלושת בניו בעקבותיה. רחלי הגיעה אליו, תפסה עם יד רכה בצווארו ולחשה אל תוך אוזנו בקול מתוק מדבש, “תיזהר יעקב. זה לא שווה את החיים שלך.” אבל יעקב לא שמע לה, הוא רצה לעלות עם העיזים שחורות הפנים אל כיפת השמיים, אל זוהר הרקיע. כשהניח בהתלהבות יתרה את כף רגלו על המדרגה הראשונה, כאב חד עלה כמו חשמל מעקבו אל ירכו.

 

יעקב התעורר בצעקת אימים והתנשף בכבדות. במזרח מעל הרי גלעד עמד כוכב השחר, אור השמש הציץ תחתיו וצבע את שמים מאחורי הפסגות באדום רך. יעקב נשם את האוויר הלח שעלה ממי הירדן, הרים את המקל שקיבל מסמיר וצלע בעזרתו החוצה מהאפיק הירוק אל המישור היבש מעליו.

 

בצהרי היום השמש בערה מלמעלה ורחלי גוטליב שלתה תמר נור יבש מכיס שמלתה, הביאה אותו לפיה, לעסה, הסיטה ראשה וירקה את הגרעין לאדמה. היא תלתה כביסה על החבלים בחצר, הסדינים הלבנים התנופפו ברוח שירדה מהרי שומרון, שערה האדום כיסה את פניה והיא הרחיקה אותו עם ידה. מלאכת תליית הכביסה הייתה מרגיעה, חופשה לנפש שהותשה מדאגה, היא זמזמה, “היו לילות, אני אותם זוכרת, והוא את העצים בגן העיד…” כשבזווית עינה זיהתה תנועה, היא סובבה פנייה אל המזרח.

מרחוק על המישור צלע לכיוונה אדם רזה חבוש כפייה אדומה, האיש נעזר במקל לתמוך את משקלו. היא בהתה בדמות בגבות מכווצות, בטח פלסטינאי שמחפש עבודה, חשבה. הדמות נופפה לשלום. רחלי צמצמה את העיניים ונופפה חזרה. כבר יותר משנה שהיא צריכה לנסוע לאופטיקאי בדגניה לבדוק את המספר אבל עם הילדים והמשק אף פעם אין לה זמן. לפתע הגיעה לאוזניה צעקה, עברית צחה. עיניה החומות נפקחו לרווחה, הכביסה הנותרת נפלה מידיה אל העפר והאבנים הקטנות של הבקעה. לא היה לה זמן לחשוב אם היא מאמינה או לא מאמינה, היא רצה. מקרוב יעקב חייך אליה, פניו שרוטות מקוצי הדרדרים ונפוחות מהחום והסטירות בתא. היא התרסקה אל זרועותיו, הוא כרך ידיו סביבה כמו אדם התופס מלאך משמיים והצמיד את שפתיו לשפתיה. ציפורניה של אשתו חרצו קווים אדומים על חזהו וצווארו, פיה העלה על לשונו טעם מוכר, רוק ותמר, מתוק מחלב עזים או סוכר ויעקב גוטליב הבין; שבנות צאן הולכות ובנות צאן באות, סוריות, אלפיניות, שחורות או לבנות, אבל רחלי יש לו רק אחת.

 

מסכת שביעית ג, י

הַבּוֹנֶה גָּדֵר בֵּינוֹ וּבֵין הָרַבִּים,

מֻתָּר לְהַעֲמִיק עַד סֶלַע הַמַּחְלֹקֶת.

מָה יַעֲשֶׂה בַּשְּׂרִידִים?

שֶׁאֵין מְקַלְקְלִין בָּרַבִּים

אֲפִלּוּ לְשָׁעָה בּוֹדֶדֶת.

צוֹבְרָם בְּתוֹךְ נַפְשׁוֹ,

כְּדֶרֶךְ הָאֹהֲבִים.

“כשאני אני כי אתה אתה ואתה אתה כי אני אני
אז אני לא אני ואתה לא אתה” (הרבי מקוצק)

 

יוֹנִים לְבָנוֹת וְכַנְפֵי עָנָן
עַל זְהַב מוֹדִיעִין
סוֹגְרִים אֶת הַמֶּרְחָק
בֵּין עִיר הַמַּכַּבִּים לַמִּקְדָּשׁ.
חֻפָּה זְהֻבָּה מְלַכֶּדֶת אֶת הָאֲוִיר
בֵּינֵינוּ.

 

גַּעְגּוּעַ מִתְנַחֵל בַּגּוּף
שׁוֹלֵחַ שָׁרָשִׁים
אֶל נְעוּרֵינוּ הַהוֹמִים
מִתְלַכְּדִים בְּגוֹרָל צָפוּן
וְעוֹלִים, מְצִיפִים נְהָרָה
שׁוֹלְחִים אוֹתוֹת שֶׁל דַּמְיוּת
אֲנִי־אַתָּה, אַתָּה־אֲנִי
עַל אַף שֶׁאֲנִי־אֲנִי וְאַתָּה־אַתָּה
זְרִימַת הָעֶרְגָּה מְפַעְפַּעַת
בַּקּוֹל הָרָחוֹק
כְּאִלּוּ עוֹלֶה סָמוּךְ וְלֹא נִתָּק.

 

אוֹר כְּחַלְחַל שׁוֹטֵף אֶת הָהָר
מַרְטִיט אֶת קִבְרֵי הַחַשְׁמוֹנָאִים
הֵיכָן טָמְנוּ אֶת הַנָּשִׁים
שֶׁלָּחֲמוּ עַל אֵשׁ אֲהָבָתָן
גּוּף נִצָּב
מוּל עֵץ חֲרוּבִים נוֹשָׁן
נִצַּת בַּקּוֹל הַמַּעֲמִיק וּמֵעִיר
שָׁרְשֵׁי הַגּוּף לִפְרֹץ
בְּרוּחַ גַּלִּית מְשַׁחְרֶרֶת סַעַר
יוֹנִים לְבָנוֹת וְכַנְפֵי עָנָן
כְּחֻפַּת אֱמוּנִים קְדוּמָה
עַל רָאשֵׁינוּ.

אֲנָשִׁים רְצִינִיִים, בְּעוֹד אָנוּ מְדַבְּרִים, כּוֹתְבִים עוֹד וָעוֹד

שִׁירָה רְצִינִית, עָכְשַׁוִוית. אֲנָשִׁים בּוֹגְרִים מוּדְאָגִים כָּאן מְאֹד

מִמִּלְחָמוֹת וַאֲפִילּוּ מִשָּׁלוֹם קַר.

אֲבָל אוֹתִי מַדְאִיג אִם תֹּאהֲבִי אוֹתִי מָחָר.

הַאִם תֹּאהֲבִי אוֹתִי מָחָר.

 

 

אִם אַגִּיד עַכְשָׁיו בָּרַבִּים שֶׁאֲנִי בִּכְלָל שְׂמָאלָנִי (אֲנִי יְמָנִי)

מַרְבִּית הַקּוֹרְאִים פֹּה בַּכִּיכָּר (לְפָחוֹת שְׁנַיִים)

יַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיהֶם בְּתִיעוּב נִיכָּר

אֶת הַדַּף הַנִּידָּף הַזֶּה אַפַּיִים.

הַיּוֹם לְמַעַן הָאֱמֶת זֶה פָּחוֹת מְשַׁנֶּה לִי מִבֶּעָבָר

אֲבָל הֲכִי דָּחוּף זֶה שֶׁתַּגִּידִי כְּבָר

הַאִם תֹּאהֲבִי אוֹתִי מָחָר.

 

 

כְּכָל יְמָנִי מְשׁוּחְרָר

(אוֹ סְתָם חָסִיד שָׂרוּף שְׂמָאלָנִי)

יֵשׁ לִי כְּמוּבָן דַּי

דֵּעוֹת חֲרוּצוֹת בַּבָּשָׂר

הַחַי, עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר סְבִיבִי

(אִם כִּי לִפְעָמִים אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ בְּעַצְמִי

אִם אֵלֶּה הֵן הַדֵּעוֹת שֶׁלִּי אוֹ שֶׁל אָבִי).

לְנוֹכָח כּוֹבֶד הַדְּבָרִים אֲנִי בְּכָל מִקְרֶה מוֹדֶה

שֶׁזֶּה לְגַמְרֵי לֹא רְצִינִי

אֲבָל כָּל עוֹד חַיִּים בִּי כָּאן אֶשְׁאַל, בְּגָרוֹן נִיחַר

הַאִם תֹּאהֲבִי אוֹתִי מָחָר.

 

שֶׁהַתָּנָ”ךְ הִזְכִּיר אֶת שֵׁם הַפֹּעַל
“אַהֲבָה”
הָיְתָה כְּשֶׁיִּצְחָק הֵבִיא אוֹתָהּ לָאֹהֶל,
עַל מִטַּת שָׂרָה הִשְׁכִּיב אוֹתָהּ
הִיא מִתְלַקַּחַת,
הוּא מִתְאַהֵב,
מֵעֵז לְהִתְנַחֵם עַל מוֹת
אִמּוֹ.

 

*

 

פְרוֹיְד.

 

*

 

זֶה כְּמוֹ רֵיחַ שֶׁל זֵעַת שָׂדֶה,
לָצוּד בַּפֶּה,
חַיּוֹת אָדָם אֵינָן תַּמּוֹת
בָּאֹהָלִים,
אֵינָן הוֹלְכוֹת יַחְדָּיו
לָעֲקֵדָה.

 

*

 

לָכֵן אוּלַי עֵשָׂיו.

 

*

 

כָּל זֶה מֵטָאפוֹרִית כַּמּוּבָן,
הָאֹהֶל שֶׁבָּנִינוּ פֹּה
הַמַּחֲנָק

 

מָשָׁל לְיּוּדָהּ הַקְּטַנְטַן שֶׁלֹּא מַרְפֶּה מִקְּצוֹת הַמַּצָּעִים
אוּלַי נוֹתַר הָרֵיחַ,
וּשְׂרוּלִיק אֵיךְ נֹאמַר, מַחֲמִיר אֶת הַמַּצָּב,
וּמְצַחֵק:

 

“שַׁחְרֵר, אוֹמְרִים לְךָ,
שַׁחְרֵר,

 

הִיא מֵתָה”.

 

1. אריק

 

 

הָיִיתִי בֶּן אַחַת עֶשְׂרֵה אָז
כְּשֶׁרָצְחוּ לִי אֶת הַגִּבּוֹר
מוֹשִׁיעַ יִשְׂרָאֵל מִסּוּאֵץ
שֶׁהֶעֱבִיר הַטַּנְקִיסְטִים שֶׁלָּנוּ לְאֶרֶץ גֹּשֶׁן לִנְקֹם יְלָדִים מֻשְׁלָכִים לַיְּאוֹר.

 

בִּרְגִישׁוּת וּנְחִישׁוּת רָצְחוּ לִי אוֹתוֹ
בְּאִפּוּק שֶׁל כּוֹחַ אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר הִפְסַקְתִּי לְהִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יִתְפּוֹצֵץ
הָאוֹטוֹבּוּס שֶׁלֹּא יִתְפּוֹצֵץ.

 

וּפַעַם אַחַת חָלַמְתִּי חֲלוֹם עַל
אֶתְרוֹג רָקוּב תָּלוּי
בֵּין מֵי סוּאֵץ לְחוֹלוֹת יַמִּית
גּוּשׁ אֱמוּנָה
וְגוּשׁ קְטִיפַ
ה רַכָּה
מַמְלַכְתִּית כָּזוֹ כְּתֻמָּהּ
וֶהֱיוֹת וְיֵשׁ לִי קֶטַע וִיזוּאָלִי
אָז הַכָּתֹם יָשָׁר רִפְרֵר לִי אֶת
הָאֵשׁ שֶׁל הַתְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי
בַּת אַלְפַּיִם שָׁנָה.

 

סוֹפוֹ שֶׁל חֲלוֹם הִתְעוֹרַרְתִּי בְּבֶהָלָה
מִצְּרָחוֹתָיו שֶׁל טִיטוּס הַמְּפֻיָּחוֹת:

“אַתֶּם הַבָּאִים בִּשְׁעָרַי:
אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד בָּכֶם, לֹא תִּכְבֶּה”.

 

 

 

2. כיסופים

 

 

הָיִיתִי בֶּן אַחַת עֶשְׂרֵה אָז
כְּשֶׁהָיוּ בִּי כִּסּוּפִים
רָאִיתִי עֲרָבוֹת בּוֹכִיּוֹת כְּמוֹ בְּכִפּוּר
כּוֹרְעוֹת מִשְׁתַּחֲווֹת מְנַשְּׁקוֹת
זֶפֶת קְדֵשָׁה טְרִיָּה מְצֻלֶּקֶת בּוּלְדּוֹזֶר.

 

רָצִיתִי לִטְעֹם אוֹתָהּ גַּם
בִּרְגִישׁוּת
מִיָּד יָרַקְתִּי
בְּטֶרֶם תָּקִיא הָאָרֶץ אוֹתִי אָקִיא אוֹתָהּ מֵעַצְמִי שֶׁהֲרֵי
לִטְעֹם אוֹתָהּ אֶפְשָׁר רַק
בִּנְחִישׁוּת.

 

הָיָה בִּי מִין אֵרוֹס טָהוֹר כָּזֶה
עוֹד לֹא יָדַעְתִּי שֶׁבָּאתִי
מִטִּפָּה סְרוּחָהּ
רַק רָצִיתִי לְהַרְשִׁים אוֹתָן,
שָׁלַפְתִּי אוֹלָר גָּנוּב לְהַנְשִׁים אֶת
גַּלְגַּלֵּי הָאוֹטוֹבּוּס
אַךְ הֵם הָיָה לָהֶם אִפּוּק וְכוֹחַ
לִדְרֹס אֲבָנִים וְלֵב אָדָם אָז נִשְׁבַּר
הַלַּהַב,
נִשְׁבַּר.

 

וְהָיְתָה שָׁם אַחַת שֶׁרָאֲתָה אוֹתִי
מֵהַחַלּוֹן חִיְּכָהּ אֵלַי בְּעֶצֶב
עַד הַיּוֹם אֲנִי לוֹחֵשׁ לָהּ:

 

“הָיִיתִי רַק בֶּן אַחַת עֶשְׂרֵה, אֲהוּבָתִי.
לֹא הָיָה לִי אָז
D9”.

אוֹר אֲשֶׁר זָהַר
בַּחֲשֵׁכָה
בֵּין יָם הַמֶּלַח לְתֵל אָבִיב
בֵּין תֵּל אָבִיב לִירוּשָׁלַיִם
בֵּין יְרוּשָׁלַיִם לַכִּנֶּרֶת
בֵּין כִּנֶּרֶת לִמְטוּלָה
שָׁם הַלֵּב
נוֹזֵל מִן הַחֶרְמוֹן
כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת
וּבְאוֹרוֹ שֶׁל יָרֵחַ
מְבַקֵּשׁ לְמַלֵּא חֶסְרוֹנוֹ
מֵעֵבֶר לְנָכוֹן אוֹ לֹא נָכוֹן
מֵעֵבֶר לְכָךְ אוֹ אַחֶרֶת
מֵעַל לְכָל הַסְּפֵקוֹת שֶׁבָּאִים לְלֹא הֶרֶף
לְיַשֵּׁב דַּעְתֵּנוּ הַנִּצַּחַת
בְּאוֹרוֹ שֶׁל הָאוֹר הָעוֹלֶה, שְׁנֵינוּ יַחַד
בַּנֵּץ הַזֶּה,
עוֹד לִפְנֵי שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה קָם
לִבֵּנוּ מִשֶּׁכְּבָר הִתְעוֹרֵר

 

לְשַׂחֵק בִּבְאֵר שֶׁבַע
וְגַם בְּתֵל אָבִיב
חִטָּה זְהוּבָה בֵּין כֹּל הַיָּרֹק הַזֶּה
מְגַעְגַּעַת תָּדִיר
לַכִּסֵּא הַנּוֹחַ הַזֶּה
לְחַיֵּךְ נִשְׁמָתִי אֵלֶיךָ
וְכָל הָאֵשׁ הַיּוֹקֶדֶת הַזּוּ
עַל מִזְבֵּחַ קִנֵּאתִי
מְרַקֶּדֶת
שְׁאַף אַחַת לֹא תִּקְרַב אֵלֶיךָ מִלְּבַדִּי
בִּנְשִׁימוֹת סְדוּקוֹת
בֵּין פֶּצַע לְפֶצַע
אַתָּה מַגְלִיד לְמוּלִי
וַאֲנִי שֶׁבְּרֵיחַ יָדַעְתִּי אוֹתְךָ
דַּלְתְּךָ אַל תִּסְגֹּר
שְׁחַרְחֹרֶת
עֵינַיִם יוֹקְדוֹת
שְׂפָתַי מְמַלְמְלוֹת רָזִין דְּרָזִים
לָשׁוּב אֵלֶיךָ
הִנֵּה
אָנוּ אֶל הַנֶּצַח מוּרָמִים

 

אוֹרִי שָׁב וּמִתְמַעֵט
בְּחָזֳרָתִי אֶל דּוּכָן הַנֶּאֱשָׁמִים
אֵין בַּדִּין הַזֶּה כָּל אֱמֶת
הַסְתָּרָה עַל הַסְתָּרָה
בַּחֹשֶׁךְ הַזֶּה
יֶשְׁנָם שְׂבֵעֵי פָּנִים
תּוֹרָה אַחַת וִיחִידָה
מָה לִי בַּשֶּׁקֶר הַזֶּה לְדַמֵּם
חֶזְיוֹן תַּעְתּוּעִים
מֻנְחַת כָּאן עַל קְדֵרַת אַהֲבָתְךָ הַמְּרַצֶּדֶת
בֵּין קַרְנֵי הֶחָמָה לְקַרְנֵי הַלְּבָנָה הַמְּשׁוֹבֶבֶת
לִבִּי תָּמִיד הָיָה פֹּה
מִשְׁתַּנֶּה לְקֶצֶב פְּעִימוֹתֶיךָ
מָתַי תַּחְזִיר לִי פָּנִים
מִבְּלִי לָלֶכֶת אָחוֹר
שָׁם יָבַשׁ הָעֵשֶׂב
שָׁם נִמּוֹל צֹאנִי
עֵת תָּשׁוּב תְרַחֲמֵנוֹ
מִתְרוֹנֵן הוּא בְּרַחְמִי

“רציתי לשאול, מה היחס של הרב, לרב, קודם שהיה רב?” (אביתר בנאי בשאלה לרבי אורי זוהר מתוך סרטון יוטיוב)

אֵיךְ זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת?
אֵיךְ זֶה בֶּאֱמֶת יָכוֹל לִהְיוֹת?

 

הָרַב זוֹכֵר אֶת הַקָּאט?
הָרַב בֶּאֱמֶת זוֹכֵר אֶת הָרֶגַע שֶׁל הַקָּאט?
(הֶרֶב יַעֲנֶה לִי בְּתוֹר בַּמַּאי לֹא בְּתוֹר רַב)

 

(שְׁאֵלָה רֵטוֹרִית:)
הָרַב מִתְגַּעְגֵּעַ?
הָרַב בֶּאֱמֶת לֹא מִתְגַּעְגֵּעַ?
לְמָה הָרַב כֵּן מִתְגַּעְגֵּעַ?
לְמָה הָרַב הֲכִי מִתְגַּעְגֵּעַ?

 

עֲדַיִן יֵשׁ לָרַב יֵצֶר הָרַע?
יֵשׁ לָרַב עֲדַיִן יֵצֶר הָרַע בֶּאֱמֶת?
אֵיזֶה סוּג שֶׁל יַחֲסִים יֵשׁ לָרַב עִם הקב”ה?
יִרְאָה? אַהֲבָה? יִרְאָה וְאַהֲבָה? אַהֲבָה וְיִרְאָה?
(הָרַב לֹא חַיָּב לַעֲנוֹת)

 

מָה הַשִּׁיר שֶׁהָרַב הֲכִי אַהַב?
מָה הַשִּׁיר שֶׁהָרַב הֲכִי אוֹהֵב?
אֵיזֶה סֶרֶט הָרַב הֲכִי אַהַב?
אֵיזֶה סֶרֶט הָרַב מַמְלִיץ לִרְאוֹת?
(שׁוֹאֵל בִּרְצִינוּת)

 

הָרַב אוֹהֵב לִלְמֹד תּוֹרָה, נָכוֹן?
הָרַב בֶּאֱמֶת אוֹהֵב לִלְמֹד תּוֹרָה, נָכוֹן?

 

זוּ לֹא מְתִיחָה הָרַב, נָכוֹן?
זוּ בֶּאֱמֶת לֹא מְתִיחָה?

 

הָרַב רוֹצֶה תֵּה?

הוֹלֶכֶת בִּרְחוֹב גְּאֻלָּה צַר
גּוֹלֵף שָׁחוֹר, 120 דֶּנִיֵיר שֶׁל גֶּרֶב,
נַעַל סִירָה / כְּמוֹ אַחַת שֶׁמֵּעוֹלָם
לֹא נִסְּתָה לְהוֹצִיא מִתּוֹכָהּ
אֶת אֱלֹהִים / כְּמוֹ לְרוֹקֵן אֶת
הַיָּם עִם קָשִׁית, לֶאֱסֹף אֶת
הַחוֹל עִם מַטְאֲטֵא שֶׁל קַשׁ /
בַּלֵּילוֹת אֲנִי נִזְכֶּרֶת אֵיךְ
תָּפְסוּ אֶת מְקוֹמוֹ גְּבָרִים
שֶׁהַשְּׁתִיקָה יָפָה לָהֶם / מִי שֶׁהָיִיתִי
נִצְרְבָה לִי עַל הָעוֹר כְּמוֹ קַעֲקוּעַ
שֶׁל אִשָּׁה גְּדוֹלַת מְמַדִּים שֶׁבַּטּוּחָה
שֶׁמְּנוֹרַת הַלַּיְלָה הַקְּטַנָּה שֶׁלָּהּ
הִיא הַשֶּׁמֶשׁ

סִפַּרְתִּי פַּעַם לְרַב מְקוֹמִי עַל כָּךְ וְעַל כָּךְ,

מְעַט חִיֵּךְ, הֵנִיף יָדוֹ בְּבִטּוּל וְאָמַר: כֻּלָּנוּ בַּדֶּרֶךְ, דָּוִיד, גַּם אֲנִי.

 

נִזְכָּר בְּרַב חָשׁוּב אַחֵר מֵעֲבָרִי.

לוּ הָיָה אוֹמֵר לִי מִשְׁפָּט פָּשׁוּט זֶה

וְאוּלַי אָמַר וְלֹא הִשְׁגַּחְתִּי בַּדָּבָר.

נִזְכַּרְתִּי אֵיךְ קִבֵּל אוֹתִי בְּבֵיתוֹ בְּעֵינַיִם בּוֹרְקוֹת,

הֵבִיא לִי שְׁקֵדִים מִטְּבֶרְיָה, “סְגֻלָּה גְּדוֹלָה, דָּוִיד”,

אֵיךְ כְּשֶׁאָמַרְתִּי דְּבָרִים בִּסְעוּדַת פּוּרִים –

נֶעֱמַד לְפֶתַע וְהִשְׁלִיךְ אֶת בַּקְבּוּק הַיַּיִן לַקִּיר

וַאֲנִי לֹא הֵבַנְתִּי הָרֶמֶז.

 

אֵיךְ רָקַדְנוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה בִּרְחוֹב רָשִׁ”י בִּירוּשָׁלַיִם וּלְפֶתַע נֶעֶצְרָה מַשָּׂאִית

וְנַהָג בַּעַל חָזוּת עֲרָבִית נִשֵּׁק אֶת הַסֵּפֶר, וַאֲנִי לֹא הֵבַנְתִּי הָרֶמֶז.

 

נִזְכָּר שֶׁיָּשַׁבְתִּי עִם הָרַב בְּמִטְבַּח בֵּיתוֹ

וְהֵכִין לִי קָפֶה וּלְעַצְמוֹ אִינְגְלִישׁ טִי.

סִפֵּר לִי בְּחִיּוּךְ שֶׁבִּצְעִירוּתוֹ עָבַד כְּבַּרְמֶן בְּפָּרִיז

וַאֲנִי לֹא הֵבַנְתִּי הָרֶמֶז

 

וְאִלּוּ רַק הָיִיתִי מֵבִין –

כַּמָּה רַב הָיָה הַדָּבָר בְּעֵינַי.

בֵּין הַצִּמְצוּם שֶׁל הַכַּוָּנָה אַתָּה מִסְתַּתֵּר

מָצָאתִי פַּעַם בּוּשָׁה עַל חֶבֶל כְּבִיסָה בְּאֵיזוֹ פְּנִיָּה אוֹ סִמְטָה

שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי בַּלֵּב

אֲנִי לֹא מַפְסִיקָה לְהַפְתִּיעַ אֶת עַצְמִי

לַעֲלוֹת וְלָרֶדֶת בִּנְיָן בֶּן אֶלֶף קוֹמוֹת

לְהַגִּיעַ עַד לְפִסְגַּת מַחְשְׁבוֹתֶיךָ וְלִבְרֹחַ מַהֵר

מֵהַמַּעֲלִית

מֵהֶחָצֵר הָאֲחוֹרִית

וְשׁוּב, לְהָרִים מַבָּט וְלִרְאוֹת אֶת גּוֹרֵד הַשְּׁחָקִים בִּדְמוּת פָּנֶיךָ

לֵאָהלֶ’ה נִבְחֲנָה עַל פֶּה עַל מְסִלַּת יְשָׁרִים

מִלָּה בְּמִלָּה מִכְּרִיכָה לִכְרִיכָה

הָרַמְחָ”ל בָּא אֶצְלָהּ בַּחֲלוֹם לְבָרֵךְ

חָתָן תַּלְמִיד חָכָם בְּקָרוֹב

וְהִסְתַּלֵּק.

יוֹאֵל מֵהַמִּשְׂרָד שׁוֹאֵל

אִם הִיא קוֹרֵאת שִׁירָה אוֹ מַחֲזוֹת

וְלֵאָהלֶ’ה עוֹנָה שֶׁכֵּן לַמְרוֹת

שֶׁמָּה לָהּ וּלְמַחֲזוֹת

וּמָה לָהּ וְלִמְשׁוֹרְרִים

וּמָה לָהּ וּלְיוֹאֵל

שֶׁמֵּעִיק בִּשְׁאֵלוֹת מְנֻמָּסוֹת

שֶׁהִיא לֹא מַכִּירָה מֵהַבַּיִת.

לֵאָהלֶ’ה שׁוֹמֶרֶת סוֹד כָּחֹל

בַּמְּגֵרָה שֶׁלְּיַד הַמִּטָּה

סִפְרוֹן שִׁירֵי רָחֵל שֶׁקִּבְּלָה מֵהַיֶּלֶד

שֶׁשָּׁבַר לָהּ אֶת הַלֵּב

וּבַסּוֹף גַּם שָׁבַר לָהּ שִׁדּוּךְ.

וְלֵאָהלֶ’ה עוֹד חוֹזֶרֶת מִפְּגִישׁוֹת

כּוֹשֶׁלֶת, קוֹרֵאת

מִתּוֹכוֹ רַק אֶת הַהַקְדָּשָׁה הַמְּרוּחָה

תִּזְכֹּרֶת לַבִּלְתִּי מְמֻמָּשׁ:

לֵאָהלֶ’ה יָפָתִי.

פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,

הַלְוַאי נֹאהַב תָּמִיד

כְּמוֹ עַכְשָׁו.

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַּי.

דַּי.

לֵאָהלֶ’ה לֹא מַמְשִׁיכָה לְשִׁירֵי רָחֵל

מָה לָהּ וּלְשִׁירָה.

הַכְּרִיכָה הָרַכָּה נוֹשֵׂאת אֶת הָרֵיחַ שֶׁל הַיֶּלֶד

הָרַמְחָ”ל כְּבָר לֹא בָּא בַּחֲלוֹמוֹת.

אֶתְמוֹל חָלְמָה עַל יוֹאֵל וְלֹא סִפְּרָה לְאַף אַחַת.

בָּאוֹטוֹבּוּס הִיא הוֹזָה

אֶת הַיֶּלֶד לָבוּשׁ צִיצִית עַל חֻלְצַת פִּשְׁתָּן לְבָנָה

מַרְכִּיב מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ

יוֹשֵׁב מֵאֲחוֹרֵי מוֹנִיטוֹר

וְנוֹתֵן לַדְּרָמָה שֶׁלָּהּ לְהִתְרַחֵשׁ

מִתּוֹךְ רַעַשׁ הַנְּסִיעָה הַלָּבָן

הוּא צוֹעֵק: קָאט!

לֵאָהלֶ’ה לֹא יְכוֹלָה לַחְתֹּךְ

וְאֵין לָהּ מִי שֶׁיִּצְעַק קָאט לְכָל הַבְּדִידוּת הַזּוֹ

שֶׁלְּעִתִּים מִצְטַלֶּמֶת יָפֶה מִכָּל הַפְרֵיְמִים

אַךְ מְחוֹלֶלֶת גַּם פּוֹגְרוֹמִים לְלֹא הַתְרָאָה.

לֵאָהלֶ’ה יוֹרֶדֶת אֶת קִינְג דֶיְוִיד

הַשֶּׁמֶשׁ לֹא עוֹמֶדֶת רַק שׁוֹלַחַת

קֶרֶן אַחֲרוֹנָה חוֹשֶׂפֶת רַק אוֹתָהּ

וּמִשְּׂמֹאל עוֹלֶה הַיָּרֵחַ שֶׁל עֵמֶק הַיְּרָאוֹת הַנְּפוּלוֹת.

לֵאָהלֶ’ה נִזְכֶּרֶת בְּיֶלֶד מַסְמִיק

בַּתְּאוּרָה הָעֲמוּמָה שֶׁל הַלּוֹבִּי הַמְּפֹאָר.

אֵיךְ בִּקֵּשׁ אֵשׁ

מֵהַשּׁוֹעֵר בַּכְּנִיסָה

וְלַשּׁוֹעֵר לֹא הָיְתָה אֵשׁ לָתֵת

וְגַם לָהּ מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה.

שֵׁשׁ שָׁנִים אַחֲרֵי

הִיא מִתְחַתֶּנֶת עִם אַבְרֵךְ מֶשִׁי.

לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצֶה
לָבוֹא מֵאַחֲרַיִךְ
לְלַטֵּף שְׂעַר רֹאשֵׁךְ

 

וְכָל הַזְּמַן
שְׂעַר אִשָּׁה אַחֶרֶת
בְּשֵׁם הָאֵל

 

 

בַּדְּרָכִים הַמּוּזָרוֹת בְּיוֹתֵר מְבִינִים
אַהֲבָה

נַעֲרָה עִם

סִדּוּר בַּגֶּשֶׁם

בְּשׁוּלֵי הַכְּבִישׁ
אֱ-לוֹהִים הוּא שֶׁל תְּפִלַּת מִנְחָה
יָדַעְתִּי.

הַיָּרֵחַ בּוֹ הֻטְבַּלְתִּי

לְדַת אַהֲבָתֵךְ

מַטִּיף לִי

דִּמְעָה וְטִפָּה

שֶׁל קְדֻשָּׁה וְגַעְגּוּעַ

לְהִלְכוֹת אַהֲבָה

וּקְדֻשַּׁת מְכַבְּדָהּ יוֹתֵר מִגּוּפוֹ

בְּאוֹתִיּוֹת לְבָנָה

בְּלִי כּוֹכָבִים

וְאוֹתִיּוֹת קְטַנּוֹת

תַּחַת שְׁמֵי גַּן סָאקֶר

הַלָּלוּ רָצִים בְּחֹשֶׁךְ יָרֹק

וְאָנוּ מְשַׁנְּנִים אַהֲבָה

עַל דַּעַת

עֶלְיוֹנִים.

אִם הָיוּ חוֹטְפִים לִי אֶת הַיַּלְדָּה
הָיִיתִי חוֹטֵף שׁוֹק
אוֹ רַעַד
אוֹ קְרִיזָה
אוֹ אֶת הַגָּ’נָנָה שֶׁל הַחַיִּים

אִם הַיֶּלֶד שֶׁלִּי הָיָה נֶעֱלָם
הָיִיתִי נֶאֱלָם
אוֹ יוֹצֵא לִפְעֻלָּה
וְאָז מֵבִין כַּנִּרְאֶה
שֶׁזּוֹ מִלְחָמָה אֲבוּדָה
וְאוֹתוֹ יוֹתֵר לֹא אֶרְאֶה
וּמִשְׁתַּגֵּעַ
לְכָל הַחַיִּים

 

אִם אֲחוֹתִי הָיְתָה אוֹבֶדֶת
הָיִיתִי אוֹבֵד עֵצוֹת
עוֹבֵד כַּחֲמוֹר
כְּדֵי לֶחֶם לַחְטֹף
סוֹבֵל הַכֹּל
עוֹלֶה בְּתָמָר לִקְטֹף
נִדְקָר וְנוֹפֵל

וְהָיִיתִי שׂוֹנֵא אוֹתָם
אֶת הַמְּיַסְּדִים בְּלָבָן
הָרוֹפְאִים, הָאֲחָיוֹת
וְאֶת הַמְּטַיְּחִים

זֶה נֵס גָּלוּי שֶׁאֵין כָּאן
מִלְחֶמֶת מִזְרָחִים
שֶׁל מְקֻפְּחֵי שׁוֹקַיִם
וְרָאשִׁים קְפוּחֵי שֶׁמֶשׁ
אַךְ הַכְּאֵב הַסָּמוּי
מַמְשִׁיךְ לְפַעְפֵּעַ
עָמֹק עָמֹק בִּפְנִים
אָח…

 

 

על כרחך אתה נולד. שהנשמה אינה רוצה לצאת מן הפרגוד, מקום טהור שנשמות מונחות שם, וליכנס במעי אישה במקום טמא, ומלאך בא ומוציאה בעל כורחה ומכניסה במעי האישה (ר’ עובדיה מברטנורא, מסכת אבות ד, כ”ב)

 

בַּשְּׁבִיל אֶל הַגַּן מִתְהַלֶּכֶת יְחֵפָה מִבַּגְרוּת
בֵּין עֲלֵי כּוֹתֶרֶת מִשְׂחֲקֵי יַלְדוּת
וּבָרֶקַע – מִשְׁפָּחוֹת
עוֹלָם נִבְרָא זוּגוֹת זוּגוֹת

 

וּבֵינֵיהֶם
גַּם אֲנִי רוֹצָה
מְשַׁנֶּנֶת מַתְכּוֹנִים לְחַיִּים טוֹבִים
מַאֲמִינָה

 

וְהַכְּבֵדוּת. וְהַמָּוֶת. וְהַשָּׁחֹר הָאַכְזָרִי הַלֹּא מַקְשִׁיב
הִגִּיעוּ גַּם הֵם
מָצְאוּ מָקוֹם בֵּין גַּלֵּי הַיָּם
הַסּוֹעֲרִים שֶׁהִשְׁקִיטוּ
נִכְנֶסֶת לָרֶחֶם שֶׁהֵם
וְיֵשׁ בִּי כֹּחַ שׁוּב לְהָגִיחַ
כְּמוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הֶחָשׁוּךְ הַקָּטָן בְּפַאֲתֵי הַיִּשּׁוּב

 

עַד שֶׁחָרַב.

 

עַל כָּרְחֵנוּ נֵצֵא דֶּרֶךְ צִיר כִּסּוּפִים
וְלֹא תִּהְיֶה דֶּרֶךְ חֲזָרָה

 

רַק טִפּוֹת חַיֶּיךָ בְּרַחְמִי שֶׁלִּי
יוּכְלוּ שׁוּב לְמַלֵּא אֶת הַתְּהוֹם

א. הִתְמַלַּכְתִּי

קוֹל מִגָּבוֹהַּ שָׁאַל:
מָה אֶתֵּן לְךָ?
לֵב אוֹהֵב, אָמַרְתִּי.
הִצַּבְתִּי לִי כִּסֵּא שֵׁן
סִלַּקְתִּי אוֹיְבִים
עָרַפְתִּי מִתְחָרִים
נִכְנַסְתִּי לִשְׁטָחִים זָרִים
חָפַרְתִּי תְּעָלוֹת
הִצַּבְתִּי טַנְקִים
אָנַסְתִּי בָּזַזְתִּי
לָקַחְתִּי שְׁבוּיִים
הָפַכְתִּי תּוֹשָׁבִים זָרִים לַעֲבָדִים
שָׁלַחְתִּי אֳנִיּוֹת סוֹחֵר
לְחִזּוּק מַעֲמָדִי
יָצַרְתִּי אוֹפּוֹזִיצְיָה
הִגְדַּלְתִּי אוֹיְבַי
מֵאוֹהֲבַי
בִּצַּרְתִּי אֶת אַרְצִי
הַיָּד שֶׁהֵקִימָה בַּיִת
הָרְסָה מִבְנִים
לְפִי שִׁיטַת הַקְּלָפִים

 

ב. קַקְטוּסִים

בִּמְקוֹם פְּרָחִים
לִימוֹזִינוֹת הֵרִימוּ
שִׂמְחָה לַהֲמוֹנִים
הוֹט דוֹג הָפַךְ לְמַאֲכָל לְאֻמִּי
וְדִיאֵטוֹת הָיוּ לִסְפּוֹרְט לְאֻמִּי
יָצַרְנוּ אֶת מֻשַּׂג הַפַּעַר
בֵּין נָשִׁים וּגְבָרִים
שְׁחֹרִים וּלְבָנִים
עֲשִׁירִים וַעֲנִיִּים
הַשְּׂמֹאל וְהַיָּמִין

הָיִינוּ קַסְטוֹת
סוּג א’ ב’, ג’ וְנָמוּךְ יוֹתֵר
הָיוּ גַּם חַסְרֵי מַעֲמָד

 

ג. מִלְחָמוֹת

עָרַכְנוּ אוֹרְגִּיָּה שֶׁל
בְּשָׂרִים וְדָם
רוֹקַנּוּ תַּחְמֹשֶׁת שֶׁל רֹעַ
הִפַּלְנוּ חוֹזִים שִׁיטוֹת וְאֵגוֹאִים
הָיָה שָׂמֵחַ אֶצְלֵנוּ
עַד שֶׁבָּא הָאַסְטֵרוֹאִיד

 

ד. אַסְטֵרוֹאִיד

מַשְׁאִיר אַחֲרָיו דָּבָר
לְכַדּוּר הָאָרֶץ
לֹא יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת קַו פָּתוּחַ
לִפְנֵי הַפִּיצוּץ
לְהִסְתַּכֵּל
לִרְאוֹת אֶת כָּל פַּרְצוּפֵי הַמְּצִיאוּת וְלֹא
לִרְאוֹת דָּבָר
סְתוּם עַיִן אַתָּה בְּמוֹתְךָ תָּמִיד
לֹא תִּזְכֹּר אֵיךְ נִרְאֵית אֲהוּבָתְךָ
תְּאַבֵּד אֶת זִכְרוֹן הֱיוֹתְךָ אָדָם
אַתָּה חוֹצֵב פֶּסֶל בִּצְעָדִים קְטַנִּים
וּמַחְלִיט דְּבַר מָה
עִם הַנִּיצוֹץ
מְנַסֶּה לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לְרַע

 

ה. אַהֲבָה

לֹא יְכוֹלָה לְטַשְׁטֵשׁ אֶת טְרָאוּמַת הַמִּלְחָמָה
אַחֶיךָ נָפְלוּ וְאַתָּה
לֹא קָם
מָתַי תַּתְחִיל
לִשְׁטֹף יָדַיִם
אַךְ תַּמְשִׁיךְ לִרְאוֹת
עַל יָדֶיךָ הַנְּקִיּוֹת
דָּם?

  כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל

סִדַּרְתִּי אֶת הַמִּטְפַּחַת עַל הַקּוּקוּ הַבְּלוֹנְדִינִי שֶׁלִּי. פָּתַחְתִּי אֶת הַמְּגֵרָה לְהוֹצִיא סִכַּת רֹאשׁ, הַמַּעֲטָפָה הָיְתָה רֵיקָה

  וַאֲנָא אֲפַלַח וְאוֹקִיר וְאוֹזִין וַאֲפַרְנֵס

גִּלִּיתִי שֶׁלָּקַחְתָּ אֶת הַמְּזֻמָּנִים שֶׁפָּדִיתִי מִקֻּפַּת הַגֶּמֶל וְתָרַמְתָּ אוֹתָם לַיִשּׁוּב

  יְתִיכִי לִיכִי כְּהִלְכוֹת גּוּבְרִין יְהוּדָאִין

כִּי אִם לֹא נִתֵּן לַכְּלָל – לֹא נוּכַל לְשַׂגְשֵׂג כִּפְרָטִים, וְעַל כָּךְ מֻשְׁתָּת בַּיִת יְהוּדִי

  דְּפַלְחִין וּמוֹקְרִין וְזָנִין וּמְפַרְנְסִין לִנְשֵׁיהוֹן

עָנִיתִי שָׁאַתָּה חַיָּב לִי לִפְנֵי שָׁאַתָּה חַיָּב לָרַב

  וְיָהֵיבְנָא לִיכִי כֶּסֶף זוּזֵי 365,000 דְּחָזֵי לִיכִי וּמְזוֹנַיְכִי וּכְסוּתַיְכִי וְסִפּוּקַיְכִי וּמֵיעַל לְוָתַיְכִי כְּאוֹרַח כֹּל אַרְעָא

רָאִיתָ אֶת הַגְּלוּלוֹת הַוְּרֻדּוֹת בַּמְּגֵרָה, שָׁלַחְתִּי יַד לְהַסְתִּיר אוֹתָן וְהִשַּׂגְתָ אוֹתִי. תָּפַסְתָּ אֶת הַיַּד, נָעַצְתָּ צִפָּרְנַיִם וּפֵרַקְתָּ אֶת הַחֲפִיסָה מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתַי

  וּצְבִיאַת מָרַת נֶפֶשׁ דָּא וַהֲוָת לֵיהּ לְאִנְתּוּ וְדֵן נְדוּנְיָא דְהַנְעֲלַת לֵיהּ

אָמַרְתָּ שֶׁלֹּא תִּגַּע בִּי כָּל עוֹד אֲנִי לֹא בְּהֵרָיוֹן, נִסִּיתִי לָקַחַת מִמְּךָ אֶת הַכַּדּוּרִים וְהָדַפְתָּ אוֹתִי אֶל הָרִצְפָּה. הִתְרוֹמַמְתִּי וְשָׁלַחְתָּ יַד מְהִירָה וַחֲזָקָה אֶל הַפנים שֶׁלִּי, חָשַׁבְתִּי שֶׁלְּחָיַי עָפוֹת מֵהַמָּקוֹם

  בֵּין בְּכֶסֶף בֵּין בְּזָהָב בֵּין בְּתַכְשִׁיטִין

אַחַר כָּךְ גִּלִּיתִי שֶׁהָעֲגִילִים הִתְפָּרְקוּ מֵהַהֶדֶף, הָיָה לִי פִּיל גָּדוֹל בִּתְנוּךְ יָמִין וּפִילָה בַּצַּד הַשֵּׁנִי עִם פִּילְפִּילוֹן בַּחוֹר הַשְּׁלִישִי

  בְּמָאנֵי דִּלְבוּשָׁא בְּשִׁמּוּשֵׁי דִּירָה וּבְשִׁמּוּשָׁא דְּעַרְסָא

חִפַּשְׂתִּי וְחִפַּשְׂתִּי אוֹתָם שָׁם עַל רִצְפַּת חֲדַר הַשֵּׁנָה, מֵעוֹלָם לֹא מָצָאתִי

הַכֹּל קִבֵּל עָלָיו

גַּם כְּשֶׁחִפַּשְׂתִּי בַּסִּבּוּב הָאַחֲרוֹן, לִפְנֵי שֶׁעָזַבְתִּי אֶת הַבַּיִת

 

וּבְמַעֲמַד הַגֵּט, הֵם הִכְרִיחוּ אוֹתִי לְוַתֵּר עַל הַכְּתֻבָּה.

 

בְּמִפְגַּשׁ שִׁירֵי תְּפִלָּה, אֲנִי מְכַוֶּנֶת בְּרָכָה לִצְעִירָה עֲרָבִיָּה

רְזַת גּוּף, לְבוּשָׁה כְּאַחַת מֵאִתָּנוּ

שֶׁיּוֹשֶׁבֶת שׁוֹתֶקֶת

קְפוּאָה.

אֲחוֹתִי אַתְּ, אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהּ בְּלִבִּי – מֻפְתַּעַת מֵעַצְמִי –

יְבָרְכֵךְ ה’ וְיִשְׁמְרֵךְ, מִבַּעַד לַמִּטְפַּחַת

הָעוֹטֶפֶת אֶת מִכְלוֹל פָּנַיִךְ, צַוָּארֵךְ –
אֲחוֹתִי אַתְּ, יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלַיִךְ
וִיחֻנֵּךְ.