[…]

 

ב

 

גַּם הַיֶּלֶד יַעֲבֹד אֶת הָאֱלֹהִים.

הוּא כוֹפֵף בִּרְכָּיו

בְּטֶרֶם יִדַע לֵלֵךְ

וּמִשְׁתַּחֲוֶה הִשְׁתַּחֲוָיָה  עֲמֻקָּה.

 

הַכֹּל־יָכוֹל נוֹגֵעַ בִּתְפִלַּת הַיֶּלֶד.

הֲלֹא יָדִיד הוּא לַנֶּפֶשׁ הַנְּקִיָּה.

 

אֵין מִצְוַת נְטִילַת יָדַיִם עַל הַחַי

אֲבָל בַּחֶסֶד הַהוּא

נוֹקֵשׁ הָעוֹף בְּמַקּוֹרוֹ אֶת נוֹצוֹתָיו

וּמְטַהֲרָן

(וְחָתוּל בִּלְשׁוֹנוֹ לוֹקֵק שְֹעָרָיו

וּמְנַקָּן).

 

מִטֶּבַע יְמֵי הַבְּרִיאָה

עוֹבֵד הַנִּבְרָא אֶת הָאֱלֹהִים.

בְּכָךְ מִכְלַל הַיֹּפִי שֶׁל הָעֵצִים לְחוֹף הַשָּׁמַיִם.

וְגַם הָאֶבֶן תֵּהָפֵךְ לִכְלִי־נִגּוּן

פְּנִימִי, לִיחִידוֹת הַנִּגּוּן שֶׁל הַחֹמֶר.

 

בִּירוּשָׁלַיִם יִתְגַּדֵּל הָאוֹר.

אַדְמַת הַר הַמֹּר כְּגוּף

הָעוֹבֵד אֶת הָאֱלֹהִים.

הֲלֹא הִיא זְרִיחַת הָאָרֶץ הַנֶּאֱמָנָה.

 

עַל־כֵּן הָבוּ נָא אֶת זְרִיחַת הַחַמָּה

מִנִּי בֹקֶר,

הָבוּ נָא אֶת זְרִיחַת הָאָרֶץ

שֶׁל בֵּית הָאֱלֹהִים

מִנִּי יוֹם,

וְלַיְלָה יַעֲלֶה וְיִזְרַח הַיָּרֵחַ.

 

אַשְׁרֵינוּ כִּי חוֹנַנְתָּנוּ

בִּשְׁלֹשׁ זְרִיחוֹת הַקֹּדֶשׁ

שֶׁהֵן בְּמַעֲלֵה עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מתוך כתב העת ‘סולם’, 14 יולי 1957

נכלל בספרה:  “שובי נפשי לתכלתך”, אסיף שירים,  עמ’  8-7

 

 

 

 

 

 

 

היצירה מתפרסמת ב’יהי’ בשיתוף מרכז בגין במסגרת קאנון לאומי חדש, מיזם חשיפה ליצירות אמני התנועה הלאומית לדורותם. אמנים אלה, במסגרת התנועה הרוויזיוניסטית ובמסגרות נוספות, חוללו שיח תרבותי עשיר ומגוון שהודר מהזכרון הלאומי התרבותי ועטרתם כעת חוזרת.

וְהָאָרֶץ  קְטַנָּה, גְּדוֹלָה מִסַּךְ כָּל פּוֹלִיטִיקֵאָה

לוּחוֹת טֶקְטוֹנִיִּים נָעִים בְּנַחַת גַּם הַבֹּקֶר כְּשֶׁהָרַדְיוֹ

מְדַוֵּחַ עַל עוֹד מַשְׁבֵּר קוֹאָלִיצְיוֹנִי בַּדֶּרֶךְ לְמֶמְשָׁלָה חֲדָשָׁה,

הֶהָרִים שָׁטִים לְאִטָּם, מֵהַשֶּׁבֶר הַסּוּרִי וְעַד הָאַפְרִיקָאִי,

מִדְּרוֹם טוּרְקִיָּה וְעַד טַנְזַנְיָה וְעַד מוֹזַמְבִּיק, וְעַד פְּרִיחַת עַכְנַאי יְהוּדָה

בַּבִּקְעָה וְעַד הָרֶגֶב הַצָּחִיחַ הַסָּדוּק בָּעֲרָבָה.

 

פַּעַם בַּצָּבָא, בְּצֹמֶת מַשְׁאַבֵּי שָׂדֶה בַּנֶּגֶב עָזַבְתִּי אֶת הַמַּאֲהָל

שֶׁל הַחֲטִיבָה וְהִרְחַקְתִּי לִתְלוּלִית הַחֹל הַנּוֹדֵד, לְהַבִּיט אֵיךְ

בָּאֹפֶק הַיּוֹם נָסוֹג. בְּהֶסֵּחַ הַדַּעַת זִהִיתִי תַּחַת מַעֲטֶה יֹשֶׁן מַטְבֵּעַ

שֶׁל עֲשָׂרָה מִיל. אוּלַי הָיָה שֶׁל חַיָּל בְּרִיטִי, אוּלַי אֲפִלּוּ פָּרַשׁ

אוֹסְטְרָלִי. נִרְאָה שֶׁנִּשְׁמַט מִכִּיסוֹ עַל הַגִּבְעָה הַחוֹלִית

כְּשֶׁעָצַר בְּדַרְכּוֹ בַּמִּלְחָמָה.

 

מֵאָז נִגְמְרָה הַמִּלְחָמָה הַהִיא, מֵאָז בָּאוּ אֲחֵרוֹת. מֵאָז

קָמוּ וְנָפְלוּ אֵין סְפֹר מֶמְשָׁלוֹת. הַשֶּׁמֶשׁ מִתְּלוּלִית הַחֹל

נָסוֹגָה בְּנַחַת מִדְבָּרִי גַּם בְּסוֹפוֹ שֶׁל הָעֶרֶב הַהוּא. גַּם בְּסוֹפוֹ

שֶׁל הָעֶרֶב הַזֶּה.

עוֹף מוּזָר.

אֵיךְ רַצְתָּ

לְתוֹךְ הַיָּם שֶׁלִּי גְּבוּלוֹת וּמַיִם וְסֶלַע וְאֹפֶק שֶׁאֵינוֹ רָחוֹק דַּיּוֹ.

עַד צַוָּארְךָ הָאָרֹךְ נִרְטַבְתָּ.

כִּמְעַט שֶׁנֶּחְנַקְתָּ (הָהּ. רַק אֲנִי נִרְעַדְתִּי. אַתָּה – לֹא פָּחַדְתָּ).

בַּחוֹף בִּקַּשְׁתָּ אֶת נַפְשְׁךָ. לָמוּת בִּקַּשְׁתָּ

אֶת נַפְשְׁךָ

פָּרַשְׂתָּ לְפֶתַע

כְּנָפֶיךָ הַגְּדוֹלוֹת חַמּוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת

וּצְחוֹקְךָ וּמַבָּטִי הַמִּשְׁתָּאֶה

מִן הַחוֹף.

אֵיךְ לַשָּׁמַיִם הִרְחַקְתָּ עוּף.

וַאֲנִי

חוּטֵי אוֹר כְּתֵפַי.

חֲלוֹמוֹת כְּנָפַי.

עֵץ הָפוּךְ

שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲבוֹדָה

וְעוֹלְלֵי פֵּרוֹת

וְאִשָּׁה פַּלְגֵי מַיִם

וְצָרִיךְ לָשׁוּט כָּכָה

עַל פְּנֵי כָּל הָעִיר

עִם שָׁרָשִׁים

בָּאֲוִיר

לָשֶׁבֶת כְּמוֹ עַל שְׂפַת הַיָּם

בְּלִי יָם, רַק גַּעְגּוּעַ

וְכַמָּה מֶלַח שֶׁאֶזְרֶה

עַל הַחַמִּין, לֹא יִתֵּן אֶת תְּחוּשַׁת הַכִּוּוּץ

הַמְּלוּחָה

עַל הַשְּׂפָתַיִם

הַכִּוּוּץ בִּפְנִים נוֹתָר

מְחַפֵּשׂ אֶת הָאֹפֶק הָרָחָב

הַמָּלֵא חֲלוֹמוֹת

שֶׁמֵּעֵבֶר לַיָּם

הָיִינוּ בַּחוּרֵי יְשִׁיבָה,

הָיָה קַיִץ.

 

בִּקַּשְׁנוּ לִרְאוֹת אֶת מַרְאוֹת הַמַּיִם

בָּעֲמָקִים הַצְּפוֹנִיִּים

לְטַיֵּל בַּדְּרָכִים הַנְּטוּיוֹת בַּגְּבָעוֹת

לְדַבֵּר דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָלֶכֶת

בִּקְצָבִים חֲדָשִׁים וְזָרִים לְמַהֵר

לְהִתְנַשֵּׁף בָּאֶמְצַע וּלְמַטָּה לְטַפֵּס

פַּעַם לָתֵת יָד וּפַעַם לָקַחַת

בְּמוֹ רַגְלֵינוּ עָשִׂינוּ מָקוֹם

לַיֹּפִי הַיָּשָׁן

כַּמָּה נְפָשׁוֹת שִׁקֵּעַ הוּא יִתְבָּרַךְ

בַּשִּׂיחִים הַצְּהֻבִּים

בְּדַרְכֵי הָעֲקַלָּתוֹן.

“כָּל חֻרְבָּה גְּלִילִית מַזְכִּירָה

מִיָּד אֶת הַשְּׁכִינָה”, כָּתַב יוֹאֵל הוֹפְמָן.

 

מרוסית: דוד ויסמן

 

זֶה הַשֶּׁבֶר חוֹלֵף מוּל פִּסְגַּת הַחֶרְמוֹן בִּשְׁלָגֶיהָ,

תַּחַת מֵי הַכִּנֶּרֶת וּלְאֹרֶךְ נְהַר הַיַּרְדֵּן;

שָׁם, בְּבֶטֶן הָאָרֶץ, הַסֶּלַע נִתַּךְ – וּמְבַקֵּע

יַבָּשׁוֹת עֲצוּמוֹת, וְלָנֶצַח מַפְרִיד בֵּינֵיהֶן.

לְכִוּוּן הַבִּקְעָה שֶׁל יַם סוּף דֶּרֶךְ יֹבֶשׁ הַנֶּגֶב

הוּא מַמְשִׁיךְ בְּחָלְפוֹ בִּמְקוֹמוֹת מְנוּחַת הָאָבוֹת;

מֵעָלָיו מִתְפָּרֵשֹ יַם הַמֶּלַח וּסְדוֹם לוֹ מִנֶּגֶד,

הַזְּרוּעָה נְצִיבֵי מְלָחִים – וּבָהֶם אֵשֶׁת לוֹט.

טוּר צוּקִים מְשֻׁנָּן מְסַמֵּן – כָּאן הַיַּבָּשָׁה תַּמָּה:

קַו גְּבוּל בֵּין-יַבַּשְׁתִּי בֵּינוֹת קֶדֶם וּבֵין מַעֲרָב.

כִּבְסַכִּין בֵּין קְבָרִים עַתִּיקִים הֵם חוֹרְצִים אֶת הַקַּו.

יִתְנַתֵּק אָז הָאִי יִשְֹרָאֵל וְיֵצֵא לוֹ הַיָּמָּה,

יַעֲזֹב לְעוֹלָם אֶת גְּבוּלוֹת תַּת-הַלּוּחַ עֲרָב.

מִמִּדְבַּר-הַמִּזְרָח אֶל הָאֵד הַנֶּחְשָׁק שֶׁל אֵירוֹפָּה,

וּמִמַּר גּוֹרָלוֹ הוּא יִפְנֶה לְעָתִיד לֹא נוֹדָע,

וּלְשָׁם הוּא יִשְׁאַף; וּמִשְׁעוֹל הַמִּדְבָּר, שֶׁלָּרֹחַק

לֹא מִזְּמַן עוֹד הוֹבִיל שַׁיָּרוֹת, יִקָּטַע בְּגָדָה.

רַב-חוֹבֵל, שְׁמוֹ מֹשֶׁה, יְנַוֵּט אֶת עַמּוֹ בֶּן-אַלְפַּיִם

עַל-פְּנֵי יָם מִתְנוֹדֵד שֶׁיַּקְצִיף בְּשֵׂיבָה מִסָּבִיב –

הַמֵּצַר שֶׁיַּפְרִיד אֶת הָעָם מִן הָאֶבֶן שֶׁל קַיִן.

כָּל צְבָאוֹ שֶׁל פַּרְעֹה לֹא יוּכַל לַמֶּרְחָב הַמַּזְעִיף.

מִמְּצוֹר הָאוֹיֵב יִנָּצְלוּ עִיר הַסְּפָר וְהַקֶּרֶת.

בֵּין גַּלִּים מִתְנַפְּצִים, מְגָרֵשׁ מִפָּנָיו עֲלָטָה,

יִדָּלֵק מִגְדַּלּוֹר עַל הָהָר בִּמְצָדָה הַמְּבֻצֶּרֶת

וְיִקְרָא לַשָּׁטִים בְּאוֹקְיָינוֹס הַזְּמַן לְבֵיתָם.

 

1993 א. גורודניצקי הוא משורר יהודי ותיק ופופולרי, אוקיינוגרף ופרופסור לגיאופיזיקה. השיר נכתב בהשראת תיאוריה גיאולוגית על פיה כתוצאה מתנועת הלוחות הטקטוניים בעוד מיליוני שנים ארץ-ישראל עשויה להתנתק מהלוח הערבי, כך שיפריד ביניהם מרחב ימי חדש, שיתפתח במקום הימצאו של ים המלח בימינו.

סוֹף הָעוֹלָם וּתְחִילָּתוֹ.

יוֹם.

 

*

 

הַטּוֹרֵף שָׂבֵעַ

הַנִּטְרָף שָׂבֵעַ

רֵיחַ דָּם בַּכֹּל.

 

*

 

נְשִׁירַת הָרָקָב

הַלְלוּיָהּ.

צָהֳרֵי הַתָּמוּז קוֹפְחִים עַל קַסְדוֹת חַיָּלִים
מוּל אֶל־עָרוּבּ בֵּית הַסֵּפֶר הַחַקְלָאִי
מַסְתִּיר אֶת בֵּית הַמְּצֹרָעִים, נְשִׁירִים
וּגְפָנִים לֹא מֻדְלּוֹת בַּטֶּרָסוֹת שְׁזִיפִים

מַסְגִּילִים
מְדַמְּמִים עָסִיס בַּדְּלָיִים בְּצִדֵּי הַכְּבִישִׁים
מֵאַחַד הַכְּפָרִים בְּמוֹנִית צְהֻבָּה דוֹהֲרִים

חֲשׁוּדִים

 

בְּחַלְחוּל, אֶלֶף מֶטֶר וְעֶשְׂרִים
נָם בְּקִבְרוֹ נָתָן הַנָּבִיא וַעֲקֵבוֹת רַבּוֹת
מִמֶּנּוּ וְעַד נַבִּי־יָקִין (שָׁם כַּף רֶגֶל אַבְרָהָם
טְבוּעָה בַּאֲבָנִים)
אֶל הַכְּרָמִים יוֹצְאִים סַיָּרֵי כְּפַר עֶצִיּוֹן
מְגַשְּׁשִׁים לְרַגְלֵיהֵם אֲדָמָה מִתְבָּקַּעַת
בְּחֶרֶב הַקַּיִץ הַמִּתְנַפֵּל בַּצְּמָתִים
הַטְּרֵמְפִּיָאדוֹת יוֹתֵר רֵיקוֹת הַמַּחְסוֹמִים
יוֹתֵר מְלֵאִים.

 

בֵּית אוֹמָר שׁוֹתֵק
עַל נַפְתֻלֵּי כְּבִישׁ שִׁשִּׁים
עוֹד סְלָעִים וְעוֹד שָׁמַיִם עָנַן אֲבָק
מֵגִיחַ מִן הַחוֹפִים בּוֹאֲכָה מִצְרַיִם
מַצְעִיף אֶת הֶהָרִים וּבַתָּוֶךְ
אָבוֹת יְשֵׁנִים, שָׁלֹשׁ אִמָּהוֹת
טֶרֶם תִּבְכֶּינָה עַל הַבָּנִים.

 

בֵּין חֶבְרוֹן לִבְאֵר שֶׁבָע
מִבֵּין בְּעֵרַת הַיָּמִים
חֲמָנִית,
פּוֹרַחַת בְּצֹמֶת זִיף
מְלֵאַת זִיו

 

 

 

(שלושת הנערים, צוק איתן, קיץ תשע”ד)

 

 

 

 

حِن بَت صِيُون أريئيل

جبل شمس الصيف

ظهر تمّوز حارق خوذة الجنود
أمام المدرسة الزراعية العروب
تخفي منزل الابرص, والنباتات النَفْضِيَّة
ودوالٍ متدلية على مصاطب الخوخ المتنفسج
تنزف عصير في دلاء على جانبي الطرق
ومن إحدى القرى في تاكسي صفراء يُخيل المشبوهين

في حلحول الف متر وعشرون
ناثان النبي ينام في قبره والعديد من الآثار
من هناك إلى نبي يقين، (هناك اخمص قدم ابراهيم مطبوعة بالحجارة)
باتجاه الكروم تتجه دوريات كفار عصيون
يلتمس طريقه, تحت أقدامهم تنشقّ الأرض
في سيفه الصيفي يهجم عند المفترقات
المحطات فارغة ، والحواجز اكثر
ازدحاما

بيت اُمّر صامتة
على منعطفات طريق ستين
مزيد من الصخور والمزيد من السماء سحابة غبار
تنطلق من الشواطئ باتجاه مصر
وفي الوسط يطمس الجبال
الآباء ينامون ، ثلاث أمهات
سوف تبكي على الفتيان

بين الخليل وبئر سبع
من قيظ الأيام
زهرة الشمس،
تزهر عند مفترق زيف
مليئة بالروعة

(الحرب على غزة صيف 2014)

 

תרגם לערבית: איתמר טובי

אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים בְּאוֹפַנַּיִם
עִם בִּתְּךָ בַּת הַשְּׁנָתַיִם
בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה הַנָּאצִי טֶמְפֶּלְהוֹף
שֶׁהָפַךְ לְפַּארְק גָּדוֹל וְרֵיק
זֶה הַמָּקוֹם הָאָהוּב עָלַי בְּבֶּרְלִין אַתָּה אוֹמֵר
וְנִדְמֶה לִי שֶׁקּוֹלְךָ רוֹעֵד
תִּרְאִי אֵיךְ שֶׁהַדֶּשֶׁא מְכַסֶּה אֶת הָאַסְפַלְט
אֲנִי רוֹאָה
הִיפְּסְטֵרִים מִזְדַּקְּנִים בְּבִגְדֵי רוֹקְנְרוֹל
מִיָּמִין שְׁכוּנַת קָרָוָאנִים עֲנָקִית
שֶׁל פְּלִיטִים מִסּוּרְיָה
מִשְּׂמֹאל מִגְרַשׁ מִינִי גּוֹלְף אֵקוֹלוֹגִי
שֶׁבָּנוּ מֵאַשְׁפָּה
אֲנַחְנוּ עוֹצְרִים לָנוּחַ בְּצִלּוֹ שֶׁל עֵץ גָּדוֹל
אַתָּה מַנִּיחַ כַּף יָד עַל הַגֶּזַע הַמְּחֻסְפָּס
וְאוֹמֵר לָהּ בְּעִבְרִית תִּרְאִי
זֶ ה  עֵ ץ
אֲנִי מְרִימָה מַבָּט לַצַּמֶּרֶת
וְחוֹשֶׁבֶת שֶׁהָעֵץ הַזֶּה בֶּטַח הִשְׁקִיף
עַל מִצְעֲדֵי הָרַאֲוָה שֶׁל הִיטְלֶר
בִּתְּךָ צוֹעֶדֶת אֵלֶיךָ מוֹשִׁיטָה יָדַיִם
עֵץ! עֵץ!
כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ הַקְּטַנּוֹת טוֹפְפוֹת עַל הַדֶּשֶׁא
שֶׁלֹּא מְכַסֶּה אֶת הָאַסְפַלְט

ظهر تمّوز حارق خوذة الجنود
أمام المدرسة الزراعية العروب
تخفي منزل الابرص, والنباتات النَفْضِيَّة
ودوالٍ متدلية على مصاطب الخوخ المتنفسج
تنزف عصير في دلاء على جانبي الطرق
ومن إحدى القرى في تاكسي صفراء يُخيل المشبوهين

في حلحول الف متر وعشرون
ناثان النبي ينام في قبره والعديد من الآثار
من هناك إلى نبي يقين، (هناك اخمص قدم ابراهيم مطبوعة بالحجارة)
باتجاه الكروم تتجه دوريات كفار عصيون
يلتمس طريقه, تحت أقدامهم تنشقّ الأرض
في سيفه الصيفي يهجم عند المفترقات
المحطات فارغة ، والحواجز اكثر
ازدحاما

بيت اُمّر صامتة
على منعطفات طريق ستين
مزيد من الصخور والمزيد من السماء سحابة غبار
تنطلق من الشواطئ باتجاه مصر
وفي الوسط يطمس الجبال
الآباء ينامون ، ثلاث أمهات
سوف تبكي على الفتيان

بين الخليل وبئر سبع
من قيظ الأيام
زهرة الشمس،
تزهر عند مفترق زيف
مليئة بالروعة

 

 

حِن بَت صِيُون أريئيل

(الحرب على غزة صيف 2014)

 

 

הִגַּעְנוּ בְּשֵׁשׁ בַּבֹּקֶר לְהַחֲלִיף
מִשְׁמֶרֶת בְּמַחְסוֹם מְאֻלְתָּר
בְּפִתְחַת רָפִיחַ. שְׁבוּעַ תּוֹרָנוּיּוֹת,
סְבָבֵי שְׁמִירָה שֶׁל אַרְבַּע שָׁעוֹת.
הֵם הִבִּיטוּ בָּנוּ בֵּין בֶּטוֹנָדוֹת,
פְּקַעוֹת בְּהִיָּה.
בַּדְּיוֹנָה מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ
זָהֲרוּ אֲלֻמּוֹת
צִבְעוֹנִיּוֹת פּוֹאֶנְטַלִיסְטִיוֹת.
הִצְבַּעְנוּ דָּרוֹמָה,
שָׁאַלְנוּ מָה זֶה. עָנוּ,
בָּעֶרֶב עוֹבְרוֹת פֹּה מְכוֹנִיּוֹת
עִם פּוֹעֲלִים בַּדֶּרֶךְ לְעַזָה,
מֵאוֹת פְּרָחִים מְפֻזָּרִים לָהֶם
בֵּין הָרַגְלַיִם וּבְתָא הַמִּטְעָן.
הֵם יְסַפְּרוּ לָכֶם שֶׁקִּבְּלוּ
שְׁאֵרִיּוֹת מֵהַמַּעֲסִיקִים.
אַל תַּאֲמִינוּ,
הָעֲרָבִים גּוֹנְבִים מֵהַחֲמָמוֹת.
אַרְבַּעַת הַחַיָּלִים וְהַמְפַקֵּד
הִתְיַשְּׁבוּ נִנּוֹחִים בַּנּוּן נוּן,
חָזְרוּ לַהֵאָחֲזוּת.
עָמַדְנוּ חֲשׂוּפִים
עַל הָאַסְפַלְט הַמִּתְחַמֵם,
מִקְבָּץ חִצִּים נְעוּצִים
בַּמַּעְגָּל הַפְּנִימִי שֶׁל מַטָּרָה
רְחוֹקָה וּשְׁקוּפָה.
עָלִינוּ עַל הַדְּיוּנָה,
אָסַפְנוּ אֶת הַפְּרָחִים
הַמּוּפְקָעִים וְעָרַמְנוּ בִּשְׁתִיקָה
מַעֲרוֹם לְיַד הַבּוּטְקֶה
כְּמוֹ בְּקֶבֶר אַחִים.
כָּל נַהָג שֶׁעָצַרְנוּ לְבִדּוּק
קִבֵּל מֵאִתָּנוּ
פֶּרַח.