קאנון לאומי חדש - בשיתוף מרכז בגין

שיר ב’ מתוך המחזור ‘לִפְנַי וְלִפְנִים’

עין טור מלכא

 

[…]

 

ב

 

גַּם הַיֶּלֶד יַעֲבֹד אֶת הָאֱלֹהִים.

הוּא כוֹפֵף בִּרְכָּיו

בְּטֶרֶם יִדַע לֵלֵךְ

וּמִשְׁתַּחֲוֶה הִשְׁתַּחֲוָיָה  עֲמֻקָּה.

 

הַכֹּל־יָכוֹל נוֹגֵעַ בִּתְפִלַּת הַיֶּלֶד.

הֲלֹא יָדִיד הוּא לַנֶּפֶשׁ הַנְּקִיָּה.

 

אֵין מִצְוַת נְטִילַת יָדַיִם עַל הַחַי

אֲבָל בַּחֶסֶד הַהוּא

נוֹקֵשׁ הָעוֹף בְּמַקּוֹרוֹ אֶת נוֹצוֹתָיו

וּמְטַהֲרָן

(וְחָתוּל בִּלְשׁוֹנוֹ לוֹקֵק שְֹעָרָיו

וּמְנַקָּן).

 

מִטֶּבַע יְמֵי הַבְּרִיאָה

עוֹבֵד הַנִּבְרָא אֶת הָאֱלֹהִים.

בְּכָךְ מִכְלַל הַיֹּפִי שֶׁל הָעֵצִים לְחוֹף הַשָּׁמַיִם.

וְגַם הָאֶבֶן תֵּהָפֵךְ לִכְלִי־נִגּוּן

פְּנִימִי, לִיחִידוֹת הַנִּגּוּן שֶׁל הַחֹמֶר.

 

בִּירוּשָׁלַיִם יִתְגַּדֵּל הָאוֹר.

אַדְמַת הַר הַמֹּר כְּגוּף

הָעוֹבֵד אֶת הָאֱלֹהִים.

הֲלֹא הִיא זְרִיחַת הָאָרֶץ הַנֶּאֱמָנָה.

 

עַל־כֵּן הָבוּ נָא אֶת זְרִיחַת הַחַמָּה

מִנִּי בֹקֶר,

הָבוּ נָא אֶת זְרִיחַת הָאָרֶץ

שֶׁל בֵּית הָאֱלֹהִים

מִנִּי יוֹם,

וְלַיְלָה יַעֲלֶה וְיִזְרַח הַיָּרֵחַ.

 

אַשְׁרֵינוּ כִּי חוֹנַנְתָּנוּ

בִּשְׁלֹשׁ זְרִיחוֹת הַקֹּדֶשׁ

שֶׁהֵן בְּמַעֲלֵה עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מתוך כתב העת ‘סולם’, 14 יולי 1957

נכלל בספרה:  “שובי נפשי לתכלתך”, אסיף שירים,  עמ’  8-7

 

 

 

 

 

 

 

היצירה מתפרסמת ב’יהי’ בשיתוף מרכז בגין במסגרת קאנון לאומי חדש, מיזם חשיפה ליצירות אמני התנועה הלאומית לדורותם. אמנים אלה, במסגרת התנועה הרוויזיוניסטית ובמסגרות נוספות, חוללו שיח תרבותי עשיר ומגוון שהודר מהזכרון הלאומי התרבותי ועטרתם כעת חוזרת.

שירה

הרים שטים לאיטם

אדוה מגל כהן

וְהָאָרֶץ  קְטַנָּה, גְּדוֹלָה מִסַּךְ כָּל פּוֹלִיטִיקֵאָה

לוּחוֹת טֶקְטוֹנִיִּים נָעִים בְּנַחַת גַּם הַבֹּקֶר כְּשֶׁהָרַדְיוֹ

מְדַוֵּחַ עַל עוֹד מַשְׁבֵּר קוֹאָלִיצְיוֹנִי בַּדֶּרֶךְ לְמֶמְשָׁלָה חֲדָשָׁה,

הֶהָרִים שָׁטִים לְאִטָּם, מֵהַשֶּׁבֶר הַסּוּרִי וְעַד הָאַפְרִיקָאִי,

מִדְּרוֹם טוּרְקִיָּה וְעַד טַנְזַנְיָה וְעַד מוֹזַמְבִּיק, וְעַד פְּרִיחַת עַכְנַאי יְהוּדָה

בַּבִּקְעָה וְעַד הָרֶגֶב הַצָּחִיחַ הַסָּדוּק בָּעֲרָבָה.

 

פַּעַם בַּצָּבָא, בְּצֹמֶת מַשְׁאַבֵּי שָׂדֶה בַּנֶּגֶב עָזַבְתִּי אֶת הַמַּאֲהָל

שֶׁל הַחֲטִיבָה וְהִרְחַקְתִּי לִתְלוּלִית הַחֹל הַנּוֹדֵד, לְהַבִּיט אֵיךְ

בָּאֹפֶק הַיּוֹם נָסוֹג. בְּהֶסֵּחַ הַדַּעַת זִהִיתִי תַּחַת מַעֲטֶה יֹשֶׁן מַטְבֵּעַ

שֶׁל עֲשָׂרָה מִיל. אוּלַי הָיָה שֶׁל חַיָּל בְּרִיטִי, אוּלַי אֲפִלּוּ פָּרַשׁ

אוֹסְטְרָלִי. נִרְאָה שֶׁנִּשְׁמַט מִכִּיסוֹ עַל הַגִּבְעָה הַחוֹלִית

כְּשֶׁעָצַר בְּדַרְכּוֹ בַּמִּלְחָמָה.

 

מֵאָז נִגְמְרָה הַמִּלְחָמָה הַהִיא, מֵאָז בָּאוּ אֲחֵרוֹת. מֵאָז

קָמוּ וְנָפְלוּ אֵין סְפֹר מֶמְשָׁלוֹת. הַשֶּׁמֶשׁ מִתְּלוּלִית הַחֹל

נָסוֹגָה בְּנַחַת מִדְבָּרִי גַּם בְּסוֹפוֹ שֶׁל הָעֶרֶב הַהוּא. גַּם בְּסוֹפוֹ

שֶׁל הָעֶרֶב הַזֶּה.

שירה

הָאִי יִשְׂרָאֵל

אלכסנדר גורודניצקי

 

מרוסית: דוד ויסמן

 

זֶה הַשֶּׁבֶר חוֹלֵף מוּל פִּסְגַּת הַחֶרְמוֹן בִּשְׁלָגֶיהָ,

תַּחַת מֵי הַכִּנֶּרֶת וּלְאֹרֶךְ נְהַר הַיַּרְדֵּן;

שָׁם, בְּבֶטֶן הָאָרֶץ, הַסֶּלַע נִתַּךְ – וּמְבַקֵּע

יַבָּשׁוֹת עֲצוּמוֹת, וְלָנֶצַח מַפְרִיד בֵּינֵיהֶן.

לְכִוּוּן הַבִּקְעָה שֶׁל יַם סוּף דֶּרֶךְ יֹבֶשׁ הַנֶּגֶב

הוּא מַמְשִׁיךְ בְּחָלְפוֹ בִּמְקוֹמוֹת מְנוּחַת הָאָבוֹת;

מֵעָלָיו מִתְפָּרֵשֹ יַם הַמֶּלַח וּסְדוֹם לוֹ מִנֶּגֶד,

הַזְּרוּעָה נְצִיבֵי מְלָחִים – וּבָהֶם אֵשֶׁת לוֹט.

טוּר צוּקִים מְשֻׁנָּן מְסַמֵּן – כָּאן הַיַּבָּשָׁה תַּמָּה:

קַו גְּבוּל בֵּין-יַבַּשְׁתִּי בֵּינוֹת קֶדֶם וּבֵין מַעֲרָב.

כִּבְסַכִּין בֵּין קְבָרִים עַתִּיקִים הֵם חוֹרְצִים אֶת הַקַּו.

יִתְנַתֵּק אָז הָאִי יִשְֹרָאֵל וְיֵצֵא לוֹ הַיָּמָּה,

יַעֲזֹב לְעוֹלָם אֶת גְּבוּלוֹת תַּת-הַלּוּחַ עֲרָב.

מִמִּדְבַּר-הַמִּזְרָח אֶל הָאֵד הַנֶּחְשָׁק שֶׁל אֵירוֹפָּה,

וּמִמַּר גּוֹרָלוֹ הוּא יִפְנֶה לְעָתִיד לֹא נוֹדָע,

וּלְשָׁם הוּא יִשְׁאַף; וּמִשְׁעוֹל הַמִּדְבָּר, שֶׁלָּרֹחַק

לֹא מִזְּמַן עוֹד הוֹבִיל שַׁיָּרוֹת, יִקָּטַע בְּגָדָה.

רַב-חוֹבֵל, שְׁמוֹ מֹשֶׁה, יְנַוֵּט אֶת עַמּוֹ בֶּן-אַלְפַּיִם

עַל-פְּנֵי יָם מִתְנוֹדֵד שֶׁיַּקְצִיף בְּשֵׂיבָה מִסָּבִיב –

הַמֵּצַר שֶׁיַּפְרִיד אֶת הָעָם מִן הָאֶבֶן שֶׁל קַיִן.

כָּל צְבָאוֹ שֶׁל פַּרְעֹה לֹא יוּכַל לַמֶּרְחָב הַמַּזְעִיף.

מִמְּצוֹר הָאוֹיֵב יִנָּצְלוּ עִיר הַסְּפָר וְהַקֶּרֶת.

בֵּין גַּלִּים מִתְנַפְּצִים, מְגָרֵשׁ מִפָּנָיו עֲלָטָה,

יִדָּלֵק מִגְדַּלּוֹר עַל הָהָר בִּמְצָדָה הַמְּבֻצֶּרֶת

וְיִקְרָא לַשָּׁטִים בְּאוֹקְיָינוֹס הַזְּמַן לְבֵיתָם.

 

1993 א. גורודניצקי הוא משורר יהודי ותיק ופופולרי, אוקיינוגרף ופרופסור לגיאופיזיקה. השיר נכתב בהשראת תיאוריה גיאולוגית על פיה כתוצאה מתנועת הלוחות הטקטוניים בעוד מיליוני שנים ארץ-ישראל עשויה להתנתק מהלוח הערבי, כך שיפריד ביניהם מרחב ימי חדש, שיתפתח במקום הימצאו של ים המלח בימינו.
פרוזה

חיפושיות

אריאל ימיני

“תִּמְשַׁךְ אותם בעדינות, אבל תתפוס אותם בחזקוּת”, הוא פלט עם החצי עין שלו. מזיז את המקל בהתאם וממשיך, “זה הסיפור. לא רק לעשבים. גם במוסיקה. גם עם נשים. גם עם גברים. תפסת בעדינות, נפלת על הטוכעס, משכת חזק, ולא נשאר כוח ביד. לזכור, תִּמְשַׁךְ אותם בעדינות, אבל תתפוס אותם בחזקוּת”, הוא הרצין פתאום כאילו פענח את סודות הקוסמוס. ובשביל להראות לי הוא היה מדגים, מקפץ בין קלחי החסות, ניגוד מושלם לתדמית הישיש שהיה מסגל לעצמו בשאר הזמן. מאתר חיפושיות מזיקות מקילומטרים כמו מטוס ביון, ומכסח אותן כמו מסרשמידט. ואחרי זה חושף כמה שיני זהב מתחת לאפו המצולק, ויורק הצידה בשמחה כשהוא אוחז בשלל מרצד בין האצבע לאגודל, “איזה עם מטומטם, מזל שהם לא הולכים לקלפי”.
ובכל זאת, חיפושיות הן לא פראייריות, ובין מחוש למשנהו, היית יכול לראות את הגלגלים זזים כאומרים: “חכה, חכה, היום עוד לא רחוק ונבוא איתך חשבון”. אבל, אני, מה אני קשור במלחמה של יוסק’ה פור הזקן בקטנטני הטבע. אני בכלל הייתי בא לשדה כדי להתרחק מההמולה, מהרעש. והוא מצידו, מנצל את הטרף הקל בעל האוזניים שנחת בכפיו ומכלה בי את בדידותו. עכשיו לך תשתחרר מהטיפוס הזה.
ברקע המכוניות מפקיעות עם כל שנה שעוברת עוד מטר רבוע מהעולם שלו, הכביש הראשי ואיתו ההבטחה הבלתי נמנעת שהנה הרעש של הבחוץ גובר וגובר ותכף משתלט. והוא עומד במרכז הפרדס עם תפוז ביד, ומביט בחיפושיות שלו בדאגה. אדם אחר אולי היה מתקומם לנוכח הפלישה הבלתי נסבלת לטריטוריה שלו, אולי הופך כמה שולחנות בעירייה, אבל אצלו היה זה רק עניין של כמה מעלות פחות בחיוך ועוד כמה קמטים בפנים שבין כה וכה כבר התהוו למעין מפה חרושה ופתלתלה של אירועי חייו. באיזשהו שלב נחתה בחיקי ההבנה שבכלל לא אכפת לו מהתפוזים בפרדס, מהירקות שטיפח או אפילו מהצריף הישן שבו בילה כמעט חצי מאה. כל מה שנשאר לו היו החיפושיות והקרבות הקטנים מולן, אלו שהוא ידע בדיוק איך לנהל. מלחמה שהוא נועד להפסיד בה, שתבטיח את חיי הנצח שלו בבטנם הקטנטנה של אויביו המרים.
לפעמים אני מתחרט שלא שאלתי אותו יותר מדוע ויתר על חברתם של ההולכים על שתיים, ולמה החליט להידבק דווקא אליי. בכל זאת, לא מעט נוכחים מוזרים פקדו את השטח העצום שהופקד בידיו. בטח ידע גם את חידת מפגשם השבועי של משה מזרחי, בעל דוכן הספרים הקירח, ודינה פלוטניק הג’ינג’ית היפה, הצעירה ממנו. מה היה בו במזרחי המתפורר והנשוי שדינה הרווקה והיפה בחרה דווקא בו, שולחת לשאר חיוך קר כקרח. הוא בטח ידע את התשובה.
והאם זה נכון שאשתו רדקה, שהייתה מושא הפנטזיה של כל צעירי היישוב חד-עם, נטשה אותו ערב מלחמת העולם השנייה עם ילדיהם וחזרה למולדתה. אותה אישה שמשכה אותו לכאורה מכוכבותו כסולן תזמורת הכליזמרים הבוהמיינית בעבור חיים בכנען שוחרת המגפות. האם זה נכון שהורד בכוח מהספינה אל השאול על ידי מלחים בריטים שידעו איזה הווה מחכה לו בביתו שבנכר. האם זה נכון שכשהמכתבים פסקו מלהגיע, הוא החל לחפור בורות מוזרים באדמה.

שירה

הר חמת קיץ

חן בת ציון אריאל

צָהֳרֵי הַתָּמוּז קוֹפְחִים עַל קַסְדוֹת חַיָּלִים
מוּל אֶל־עָרוּבּ בֵּית הַסֵּפֶר הַחַקְלָאִי
מַסְתִּיר אֶת בֵּית הַמְּצֹרָעִים, נְשִׁירִים
וּגְפָנִים לֹא מֻדְלּוֹת בַּטֶּרָסוֹת שְׁזִיפִים

מַסְגִּילִים
מְדַמְּמִים עָסִיס בַּדְּלָיִים בְּצִדֵּי הַכְּבִישִׁים
מֵאַחַד הַכְּפָרִים בְּמוֹנִית צְהֻבָּה דוֹהֲרִים

חֲשׁוּדִים

 

בְּחַלְחוּל, אֶלֶף מֶטֶר וְעֶשְׂרִים
נָם בְּקִבְרוֹ נָתָן הַנָּבִיא וַעֲקֵבוֹת רַבּוֹת
מִמֶּנּוּ וְעַד נַבִּי־יָקִין (שָׁם כַּף רֶגֶל אַבְרָהָם
טְבוּעָה בַּאֲבָנִים)
אֶל הַכְּרָמִים יוֹצְאִים סַיָּרֵי כְּפַר עֶצִיּוֹן
מְגַשְּׁשִׁים לְרַגְלֵיהֵם אֲדָמָה מִתְבָּקַּעַת
בְּחֶרֶב הַקַּיִץ הַמִּתְנַפֵּל בַּצְּמָתִים
הַטְּרֵמְפִּיָאדוֹת יוֹתֵר רֵיקוֹת הַמַּחְסוֹמִים
יוֹתֵר מְלֵאִים.

 

בֵּית אוֹמָר שׁוֹתֵק
עַל נַפְתֻלֵּי כְּבִישׁ שִׁשִּׁים
עוֹד סְלָעִים וְעוֹד שָׁמַיִם עָנַן אֲבָק
מֵגִיחַ מִן הַחוֹפִים בּוֹאֲכָה מִצְרַיִם
מַצְעִיף אֶת הֶהָרִים וּבַתָּוֶךְ
אָבוֹת יְשֵׁנִים, שָׁלֹשׁ אִמָּהוֹת
טֶרֶם תִּבְכֶּינָה עַל הַבָּנִים.

 

בֵּין חֶבְרוֹן לִבְאֵר שֶׁבָע
מִבֵּין בְּעֵרַת הַיָּמִים
חֲמָנִית,
פּוֹרַחַת בְּצֹמֶת זִיף
מְלֵאַת זִיו

 

 

 

(שלושת הנערים, צוק איתן, קיץ תשע”ד)

 

 

 

 

حِن بَت صِيُون أريئيل

جبل شمس الصيف

ظهر تمّوز حارق خوذة الجنود
أمام المدرسة الزراعية العروب
تخفي منزل الابرص, والنباتات النَفْضِيَّة
ودوالٍ متدلية على مصاطب الخوخ المتنفسج
تنزف عصير في دلاء على جانبي الطرق
ومن إحدى القرى في تاكسي صفراء يُخيل المشبوهين

في حلحول الف متر وعشرون
ناثان النبي ينام في قبره والعديد من الآثار
من هناك إلى نبي يقين، (هناك اخمص قدم ابراهيم مطبوعة بالحجارة)
باتجاه الكروم تتجه دوريات كفار عصيون
يلتمس طريقه, تحت أقدامهم تنشقّ الأرض
في سيفه الصيفي يهجم عند المفترقات
المحطات فارغة ، والحواجز اكثر
ازدحاما

بيت اُمّر صامتة
على منعطفات طريق ستين
مزيد من الصخور والمزيد من السماء سحابة غبار
تنطلق من الشواطئ باتجاه مصر
وفي الوسط يطمس الجبال
الآباء ينامون ، ثلاث أمهات
سوف تبكي على الفتيان

بين الخليل وبئر سبع
من قيظ الأيام
زهرة الشمس،
تزهر عند مفترق زيف
مليئة بالروعة

(الحرب على غزة صيف 2014)

 

תרגם לערבית: איתמר טובי

שירה

עברי-גרמני

סיגלית בנאי

אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים בְּאוֹפַנַּיִם
עִם בִּתְּךָ בַּת הַשְּׁנָתַיִם
בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה הַנָּאצִי טֶמְפֶּלְהוֹף
שֶׁהָפַךְ לְפַּארְק גָּדוֹל וְרֵיק
זֶה הַמָּקוֹם הָאָהוּב עָלַי בְּבֶּרְלִין אַתָּה אוֹמֵר
וְנִדְמֶה לִי שֶׁקּוֹלְךָ רוֹעֵד
תִּרְאִי אֵיךְ שֶׁהַדֶּשֶׁא מְכַסֶּה אֶת הָאַסְפַלְט
אֲנִי רוֹאָה
הִיפְּסְטֵרִים מִזְדַּקְּנִים בְּבִגְדֵי רוֹקְנְרוֹל
מִיָּמִין שְׁכוּנַת קָרָוָאנִים עֲנָקִית
שֶׁל פְּלִיטִים מִסּוּרְיָה
מִשְּׂמֹאל מִגְרַשׁ מִינִי גּוֹלְף אֵקוֹלוֹגִי
שֶׁבָּנוּ מֵאַשְׁפָּה
אֲנַחְנוּ עוֹצְרִים לָנוּחַ בְּצִלּוֹ שֶׁל עֵץ גָּדוֹל
אַתָּה מַנִּיחַ כַּף יָד עַל הַגֶּזַע הַמְּחֻסְפָּס
וְאוֹמֵר לָהּ בְּעִבְרִית תִּרְאִי
זֶ ה  עֵ ץ
אֲנִי מְרִימָה מַבָּט לַצַּמֶּרֶת
וְחוֹשֶׁבֶת שֶׁהָעֵץ הַזֶּה בֶּטַח הִשְׁקִיף
עַל מִצְעֲדֵי הָרַאֲוָה שֶׁל הִיטְלֶר
בִּתְּךָ צוֹעֶדֶת אֵלֶיךָ מוֹשִׁיטָה יָדַיִם
עֵץ! עֵץ!
כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ הַקְּטַנּוֹת טוֹפְפוֹת עַל הַדֶּשֶׁא
שֶׁלֹּא מְכַסֶּה אֶת הָאַסְפַלְט

שירה

جبل شمس الصيف (הר חמת קיץ, לערבית: איתמר טובי)

חן בת ציון אריאל

ظهر تمّوز حارق خوذة الجنود
أمام المدرسة الزراعية العروب
تخفي منزل الابرص, والنباتات النَفْضِيَّة
ودوالٍ متدلية على مصاطب الخوخ المتنفسج
تنزف عصير في دلاء على جانبي الطرق
ومن إحدى القرى في تاكسي صفراء يُخيل المشبوهين

في حلحول الف متر وعشرون
ناثان النبي ينام في قبره والعديد من الآثار
من هناك إلى نبي يقين، (هناك اخمص قدم ابراهيم مطبوعة بالحجارة)
باتجاه الكروم تتجه دوريات كفار عصيون
يلتمس طريقه, تحت أقدامهم تنشقّ الأرض
في سيفه الصيفي يهجم عند المفترقات
المحطات فارغة ، والحواجز اكثر
ازدحاما

بيت اُمّر صامتة
على منعطفات طريق ستين
مزيد من الصخور والمزيد من السماء سحابة غبار
تنطلق من الشواطئ باتجاه مصر
وفي الوسط يطمس الجبال
الآباء ينامون ، ثلاث أمهات
سوف تبكي على الفتيان

بين الخليل وبئر سبع
من قيظ الأيام
زهرة الشمس،
تزهر عند مفترق زيف
مليئة بالروعة

 

 

حِن بَت صِيُون أريئيل

(الحرب على غزة صيف 2014)

 

 

שירה

מחסום אמיתי 1984

גלעד מאירי

הִגַּעְנוּ בְּשֵׁשׁ בַּבֹּקֶר לְהַחֲלִיף
מִשְׁמֶרֶת בְּמַחְסוֹם מְאֻלְתָּר
בְּפִתְחַת רָפִיחַ. שְׁבוּעַ תּוֹרָנוּיּוֹת,
סְבָבֵי שְׁמִירָה שֶׁל אַרְבַּע שָׁעוֹת.
הֵם הִבִּיטוּ בָּנוּ בֵּין בֶּטוֹנָדוֹת,
פְּקַעוֹת בְּהִיָּה.
בַּדְּיוֹנָה מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ
זָהֲרוּ אֲלֻמּוֹת
צִבְעוֹנִיּוֹת פּוֹאֶנְטַלִיסְטִיוֹת.
הִצְבַּעְנוּ דָּרוֹמָה,
שָׁאַלְנוּ מָה זֶה. עָנוּ,
בָּעֶרֶב עוֹבְרוֹת פֹּה מְכוֹנִיּוֹת
עִם פּוֹעֲלִים בַּדֶּרֶךְ לְעַזָה,
מֵאוֹת פְּרָחִים מְפֻזָּרִים לָהֶם
בֵּין הָרַגְלַיִם וּבְתָא הַמִּטְעָן.
הֵם יְסַפְּרוּ לָכֶם שֶׁקִּבְּלוּ
שְׁאֵרִיּוֹת מֵהַמַּעֲסִיקִים.
אַל תַּאֲמִינוּ,
הָעֲרָבִים גּוֹנְבִים מֵהַחֲמָמוֹת.
אַרְבַּעַת הַחַיָּלִים וְהַמְפַקֵּד
הִתְיַשְּׁבוּ נִנּוֹחִים בַּנּוּן נוּן,
חָזְרוּ לַהֵאָחֲזוּת.
עָמַדְנוּ חֲשׂוּפִים
עַל הָאַסְפַלְט הַמִּתְחַמֵם,
מִקְבָּץ חִצִּים נְעוּצִים
בַּמַּעְגָּל הַפְּנִימִי שֶׁל מַטָּרָה
רְחוֹקָה וּשְׁקוּפָה.
עָלִינוּ עַל הַדְּיוּנָה,
אָסַפְנוּ אֶת הַפְּרָחִים
הַמּוּפְקָעִים וְעָרַמְנוּ בִּשְׁתִיקָה
מַעֲרוֹם לְיַד הַבּוּטְקֶה
כְּמוֹ בְּקֶבֶר אַחִים.
כָּל נַהָג שֶׁעָצַרְנוּ לְבִדּוּק
קִבֵּל מֵאִתָּנוּ
פֶּרַח.

טבע וסביבה

Share

Yehee — Political Poetic Journal