שירה

סֶמְיוֹן נַדְסוֹן

 

גָּדַלְתִּי זָר לְךָ, הָעָם הַמְּדֻכָּא,

וְגַם לֹא הִלַּלְתִּיךָ בִּנְשָׁמָה נִפְעֶמֶת.

עוֹלַם אַגָּדוֹתֶיךָ, כֹּבֶד עָצְבְּךָ,

כְּתוֹרָתְךָ – זָרִים לִי הֵמָּה.

 

וְלוּ הָיִיתָ שׁוּב מְלֵא-אֹשֶׁר וְעָצְמָה,

וְאִלּוּלֵא בִּידֵי תֵּבֵל כֻּלָּהּ הֻשְׁפַּלְתָּ –

הָיִיתִי מִתְמַסֵּר לִשְׁאִיפָה שׁוֹנָה,

הָיִינוּ אַךְ זָרִים, מִנִּי אַתְחַלְתָּא.

 

נָתוּן בְּעֹל תּוּגָה, מַשְׁפִּיל מַבָּט, לַשָּׁוְא

בְּאֵלֶּה הַיָּמִים מַמְתִּין אַתָּה לְיֶשַׁע.

כְּשֶׁיְּהוּדִי, הַשֵּׁם עַצְמוֹ, הִנּוֹ עַכְשָׁו

בְּפִיו שֶׁל הֶהָמוֹן סִימַן דְּחִיָּה עִקֶּשֶׁת,

 

וּכְשֶׁאוֹיְבֶיךָ, לַהַק-צַיִד, מִתְנַפְּלִים,

עָלֶיךָ וְקוֹרְעִים גּוּפְךָ בְּהִתְפָּרֵעַ,

לַחְבֹּר אֶל לוֹחֲמֶיךָ תֵּן, דּוּמָם, גַּם לִי,

עַם, גּוֹרָלוֹ אַכְזָר אֵין-רֵעַ.

 

1885

 

סמיון נאדסון – משורר רוסי נערץ במאה ה-19. בן ליהודי מומר. יתום משני הוריו, סבל מגיל צעיר מאנטישמיות מצד חלק מקרובי משפחתו הנוצרים, וכן מצד הסביבה הספרותית. יש להניח שהשיר המובא נכתב בתגובה ל”סופות בנגב” – גלי הפרעות ביהודים שאירעו באימפריה הרוסית בראשית שנות ה-80 של המאה התשע-עשרה.

 

שירה

אברהם

איתי עקירב

בְּכֹרַח הֱיוֹתִי קִבַּלְתִּי אֶת תּוֹרַת אַבְרָהָם

תּוֹרַת אָבִי וְסָבִי

תּוֹרַת אָבוֹת וַעֲווֹנוֹת.

הַשָּׁמַיִם וְהַקַּאדִי שׁוֹפְטִים אוֹתִי עַל

זֶהוּתִי עַל מְקוֹרוֹת הַדָּם שֶׁבְּעוֹרְקַי בָּתֵּי דְּפוּס

מְכוֹנְנִים לִי אֲרוֹן קְבוּרָה

הַנְּיוּ-יוֹרְק טַיְמְס דֶר שְׁטִירְמֶר

הַפָּלֶסְטַיְן רִיוְיוּ וְהַגַּרְדִיָּאן חוֹרְצִים דִּינִי בִּדְיוֹ שֵׁנִי

בְּמָסַכֵּי עָשָׁן וְדָם כָּחֹל אַל גַ’זִירָא וּמַנַאר

הַסִּי.אֵן.אֵן וְהַבִּי.בִּי.סִי חוֹשְׂפִים אֶת מַעֲשֵׂה יָדַי

צִבְאוֹת עוֹלָם מְתַכְנְנִים הֶרֶס

בֵּית אִמִּי.

רוֹדְפִים אוֹתִי וְאֶת אֱמוּנָתִי בְּכָל סִמְטַת רְחוֹב

רוֹדֵף אוֹתִי אֱלוֹהַי הַצַּר

בַּסִּפְרִיָּה הַצִּבּוּרִית בְּפַרְוְרֵי בֶּרְלִין

בַּחֲדַר הַיְּשִׁיבָה וְהַתַּלְמוּד

בְּקִרְיַת מֹשֶׁה, בְּבָתֵּי הַקָּפֶה בְּסִמְטְאוֹת מַארְסֵי

בַּסּוּפֶּרְמַרְקֶט הַכָּשֵׁר בְּלוֹס אַנְגֵלֶ’ס בְּגֶסְטְהָאוּס בְּוָרָנָסִי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בִּקְוִינְס

בְּמִשְׁתָּנָה בְּקַמְדֶן טָאוּן בְּבֵית הָאָבוֹת בְּמַיְדָנֶק עַל אַדְמַת כַּרְבַּלַא הַקְּדוֹשָׁה, רוֹדְפִים אוֹתִי הָרַבָּנִים

וְהַכְּמָרִים הַשְּׁחֹרִים הַנְּבִיאִים פְּקִידוֹת הַמִּלּוּאִים פּוֹשְׁעֵי וַחֲסִידֵי אֻמַּת עוֹלָם.

סוֹחֲרֵי סַמִּים בְּמִדְיָן עוֹמְדִים יְתוֹמִים בְּקֶרֶן רְחוֹב

מְבַקְּשִׁים לִמְכֹּר לִי בְּרִית חֲדָשָׁה

זוֹנוֹת אוֹכְלוֹת אוֹתִי עִם הָעֵינַיִם אֶת הָאַרְנָק עַל חוֹף הַיָּם בְּפָּטָאיָה.

פְּעִילֵי שְׂמֹאל אֵירוֹפֵּאִים מְעֻנָּבִים קוֹרְאִים לִי לַחְדֹּל

מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת קוֹרְאִים לִי

לָבוֹא, הָאִמָּא בְּמַחְסוֹם עֲטָרוֹת שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי בִּשְׂפַת אִמִּי “וֵינוֹ אִבְּנִי, וֵינוֹ?”

אַרְצוֹת הַמִּזְרָח וְהַדָּרוֹם

מְסַפְּקִים אֶת מְבֻקָּשִׁי, מִין וַהֲזָיוֹת אֵין בִּי עוֹד.

רַק נְשִׁימָה יְרִיָּה בּוֹדֶדֶת נִפְלֶטֶת אֶל שְׁנָתִי בָּאָה בְּיִצְחָק

וְקוֹלוֹ הַדַּק שֶׁל קוֹבִּי הַמַּפְקָ”צ מַזְכִּיר שֶׁאֲנִי עֲדַיִן עַל מַדֵּי ב’

שְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְאַחַר הַשִּׁחְרוּר.

מֵחַלּוֹנוֹת הַבָּתִּים, מִגַּגּוֹת הַבִּנְיָנִים, מִמִּרְפֶּסֶת הַדִּירָה הַשְּׂכוּרָה

בָּהּ יָכֹלְתִּי לָשׁוּב עִם שַׁחַר לְאָבִי-

הַתְּפִלִּין — רָאִיתִי אֶת תַּהֲלוּכַת יוֹם שִׁשִּׁי הַטּוֹב בִּסְטְרַטְפוֹרְד – פַּרְוָר לוֹנְדּוֹנִי שָׁקוּף.

וּבְעוֹד אֲנִי מַמְתִּין בְּתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס הֶהָרָה

בְּדַרְכִּי אֶל נִפְלְאוֹת הַמֶּלַח – הַכֹּלְבּוֹ הַגָּדוֹל בּוֹ עָבַדְתִּי

אִישׁ עֲבֹת זָקָן שֶׁעָטָה בַּד לָבָן לְגוּפוֹ

נֶעֱמַד בְּסָמוּךְ אֵלַי וְשָׁאַל:

“רָצַחְתָּ פַּעַם מִישֶׁהוּ?”

אנטישמיות