ו׳ בכסלו ה׳תשפ״ג (30 בנובמבר 2022)

דילן והנצח

תומר שור

בוב דילן בהופעה חיה באמסטרדם, 17 באוקטובר 2022

 

זה מתחיל בחושך – במה אפלה, אורות האולם כבויים, אין אפילו ריצודים ממסכי טלפונים – בכניסה לאולם נותנים לך מין מנשא מיוחד להכניס אליו את הסלולרי[1], והוא נפתח שוב רק אחרי ההופעה. ואז, מתוך החושך, קקפוניה נעימה של לפני קונצרט: להקה שלמה מכוונת את הכלים במקביל, ואז, מתוך הרעש, מתהווה מנגינה – הו סוזנה הידועה לשמצה, ומתוך החושך מגיחים הנגנים, לבושים כמו נגני ג’אז ותיקים ולמודי עשן, בחליפות שחורות וכובעי פדורה שהיו מפוקפקים גם כשהם היו אופנתיים, ובוב דילן אחד – בלי כובע, בלי איפור ובלי מפוחית – מאחורי הפסנתר. אלו שני המוטיבים המרכזיים של הערב – חושך ורעש שהופך למנגינה. בהרבה מובנים, זה הזרם התת קרקעי שמאפיין את היצירה של דילן כבר קרוב ל-60 שנה.

 

ההופעה השנייה של בוב דילן באמסטרדם, כחלק מסיבוב ההופעות האירופי לקידום אלבום האולפן האחרון שלו (ה-39 במספר) הדרכים הקשוחות והפוחזות, מושכת אליה אלפי קשישים חשופי קרקפת ועוד כמה מאות צעירים חסרי סבלנות שחווים תסמיני גמילה מואצים מהסלולרי. מפתיע לראות את הנמרצות והאופטימיות של דילן, בטח בגילו, שחצה לאחרונה את רף שמונים השנים. ברובן המוחלט הוא היה בסיבוב הופעות מתמשך, מכסה את כל היבשות במין דחף בלתי מוסבר לא לשוב הביתה[2].

 

דבר נוסף המאפיין את הקריירה של דילן, ואולי מעורר המחולקת ביותר, הוא ההשתנות. האמנות העיקרית של בובי תמיד הייתה שבירת הציפיות לגביו. בניגוד לרבים שמציבים אותו בשורה אחת עם גיבורי פולק כמו פול סיימון, ליאונרד כהן או, להבדיל, וודי גאת’רי, אני תמיד קיטלגתי אותו עם אמנים כדוגמת דיוויד בואי – אמנים שראו בהשתנות עצמה אקט אסתטי, כך שהדיאלוג העיקרי שמתרחש אינו (רק) בין המאזין ליצירה, אלא בין הציפיות של המאזין מהאמן (או הציפיות של עולם התרבות כולו) ובין האמן עצמו, האדם על הבמה ומאחורי התקליט. כמו בואי, דילן המציא לעצמו פרסונות בימתיות ותקשורתיות, והחליף אותן בכל פעם שהציבור התרגל אליהן. וההשתנות הזאת, כצפוי, מכעיסה אנשים. כמעט כל צעד בקריירה שלו לווה בתקרית מפורסמת של זעם מעריצים – החל מצעקות ה’בוגד’ אחרי שהחליף את הגיטרה האקוסטית בגיטרה חשמלית, ובמו ידיו חולל את מהפכת הפולק-רוק שהגדירה וכוננה את הצליל של המוזיקה הפופולרית של שנות השישים והשבעים; דרך ההתנצרות של סוף שנות השבעים, שגררה אחריה סיבוב הופעות של שירים חדשים בלבד; עבור בהופעות עם ה’גרייטפול דד’, שעד היום מעריצים הן של הלהקה והן של דילן מסרבים לדבר עליהן ללא מספיק אלכוהול; ועד ה’טור הבלתי נגמר’, השם הכולל לכל ההופעות של דילן מסוף שנות השמונים ועד שמגיפת הקורונה קטעה אותו באכזריות. בכל אחד מהשלבים האלה דילן ברא לעצמו מחדש את עולם הדימויים, סגנון הכתיבה וההגשה הלירית, את המעטפת המוזיקלית ואת פורמט ההופעה – ועדיין נשמע כמו דילן, ועדיין כתב טקסטים מפעימים ואלמותיים. ועדיין, כל הופעה של דילן לוותה בתלונות – על בחירת השירים, על העיבודים, על הפירוטכניקה הלוקה בחסר, על חוסר התקשורת עם הקהל. לא נדמה שזה מעניין את דילן במיוחד: אם אחרי ההופעה בישראל ב-2011 רבים התלוננו על המסכים – שבעקבות דרישה מפורשת של דילן לא עשו תקריבים עליו או על אף אחד מהנגנים – היום אין אפילו מסכים להתלונן עליהם. תראו מה שתראו, ותגידו תודה[3].

 

בוב דילן על פסנתר ללא מפוחית זה לא הדימוי שרבים מצפים לפגוש בערב סתיו בדרום אמסטרדם. מחוץ לאולם נגני רחוב מתחנפים לאנשים העומדים בתור עם ביצועים פונקציונליים-אך-פושרים-בואכה-משעממים ללהיטי הפולק המלטפים של דילן משנות השישים-בואכה-שבעים – איש הטמבורין, הגבר שבתוכי, גשם כבד, הוריקן, טוק טוק טוק על דלתי מרום – שזוכים למענה נלהב. עבור רבים, זה הדילן שהם מצפים לו – טרובדור מחוספס, המצפון של דור הבומרים, המצפן המוסרי של המודעות החברתית, המשורר הרגיש, הרוקר שמתאים לקומבייה-מסביב-למדורה. עבור אנשים כאלה, מעריצים ששופטים כל יצירה על פי הציפיות שלהם שנוצרו מהיצירה שבה הם התאהבו, קל לפרש את ההופעה של דילן הנוכחי[4] כזלזול – זלזול בקהל, זלזול ביצירה, ומעל הכל – זלזול של דילן במורשת של עצמו.

 

בגילו המתקדם, מפתה להשוות את דילן לענק אחר מדורו ששרד את תלאות הזמן והגיל – פול מקרטני. במידה רבה, ההופעות של מקרטני הן התגשמות חלום עבור מעריציו: הן מורכבות בעיקר משירים של הביטלס, נתמכות על ידי שירים של להקת כנפיים, כשפה ושם מפולפלים פנימה שירים מקריירת הסולו הענפה שלו. בתקופה בחייהם שבה המוזיקאים שזכו לחצות את סף השמונים מתחילים[5], באופן גשמי ובלתי נמנע, לחשוב על המוות ועל המורשת שהם ישאירו אחריהם[6], מתבקש לראות בבחירות האמנותיות האלה – ובעיקר בבניית ההופעות – מעין דיאלוג של האמן עם העבר, עם המורשת שלו עצמו ובעיקר – עם הנצח.

 

אם בעבור אמנים אחרים הדיאלוג עם הנצח מתמקד בסיכום הקריירה, בחירת להיטים אהובים והשארת טעם טוב בפה של המעריצים, המזדקנים יחד עם האמן או הצעירים הלומדים להכיר את מורשת העבר – דילן, כרגיל, פוסע בשביל ההפוך. מאז ומעולם הנצח עבורו היה בדיחה עצובה (האזינו, למשל, ל-Time Out of Mind המופתי משנות התשעים). אם אמנים אחרים שמים במרכז את עצמם[7] ואת הקריירה שלהם, דילן, תמיד ניסה לברוח מהכרה כזאת – הבריחה התמידית מתווית ‘המשיח’ שדור ויאטנם ניסה להדביק לו, ההופעות עם איפור לבן, האובססיה עם מסכות. גם מהטקסטים שלו אף פעם אי אפשר היה להכיר את דילן “האמיתי”[8], האיש מאחורי התקליט. נדמה שזה לא מעניין, ואולי אפילו מעורר בו סלידה, כל האהבה הזאת. בצדק או שלא, דילן שונא את העובדה שמעריצים אותו, ולא את מה שהוא עושה.

 

אפשר להשוות את זה לדיאלוג השונה עם הנצח שמתקיים בין האמנויות הזמניות – תיאטרון, מחול, אימפרוב[9] וכו’ – התלויות בצורה מוחלטת בזמן ובמרחב בו הן מתקיימות, באנרגיות של הקהל ובאיכות הבלתי מוגדרת של הרגע הספציפי וחסר התחליף, והאמנויות האבסולוטיות – קולנוע וטלוויזיה, אמנות פלסטית, אלבומי אולפן וכו’ – הלוקחות רגע מסוים, סנטימנט ספציפי והלך רוח נקודתי ומפחלצות/מקרישות אותם, עם או בלי הקונטקסט, ומגישות את התוצאה לשיפוטו של הנצח. במובן מסוים, הניסיון של האמנויות האבסולוטיות לנצח את הנצח על ידי יצירה שתתעלה עליו ותנצח את מבחן הזמן הוא, במודע או שלא, כניעה לאותו היגיון שהן מנסות להביס – היגיון של אפסיות האדם מול האינסופיות של הזמן והמשקל הכבד של התרבות האנושית, של ניסיון להטביע חותם על ידי שינוי של וקבלה על ידי אותה התרבות, של בחילה קיומית וחרדת מוות[10].

 

הופעות רוק, מטבען, הן אנומליה – הן נמצאות בדיוק באמצע הסקאלה שבין הג’אז המוחלט (בו הארעיות היא היא הדיאלוג המרכזי, והאלתור הוא סובייקט היצירה) לבין מוזיקה קלאסית (בה הדיאלוג המרכזי הוא ניסיון להטעין רגש חדש או ישן ביצירה מוגדרת, מוחלטת וחלוטה): האנרגיה והסולואים והאלתור והחיות מצד אחד, והיצירה המוקלטת ששוכנת באוזן ובלב ובמח של הקהל מהצד השני. כמו בכל סקאלה, אפשר למקם כל אמן (וכל תקופה בחייו של אמן) במקום אחר על הציר. אני תמיד הסתכלתי על הציר הזה (ואולי זו טעות, אבל עבורי זה בלתי נמנע) כשיקוף של עולם הערכים הפנימי של האמן – באיזו מידה הוא רוצה לרצות את הקהל, כמה הוא סומך עליו, האם הוא ממשיך לנסות, לשנות ולחפש, האם הוא מחדש ומעז[11]. דילן, כמו ענקים רבים מדורו, תמיד ניסה למשוך לכיוון הג’אז המוחלט – ועם השנים זה זלג גם מהרמה המהותית (ג’אז כקונספט של התחדשות ושינוי תמידיים) לרמה האסתטית. אפשר להסביר כך את העשור האחרון בקריירה שלו, שהוקדש לצלילה עמוקה לקטלוג השירים האמריקאי – הג’אז כחוויה אסתטית מזוככת – מה זה אם לא איחוד מרגש של אופטיקה ומהות?

 

 

במובנים רבים, הופעות של דילן הן כמו אירועי ספורט: אתה יודע את המסגרת ואת החוקים, אבל לא יודע מה הולך לקרות לך מול העיניים. אבל בניגוד מוחלט לספורט, פה אי-הודאות המתוחמת היא דווקא מקור לזעם – אנשים זועמים על השירים שלא בוצעו, על השירים שכן בוצעו ועל האופן שבו בוצעו השירים שכן בוצעו. כל שינוי סולם ומקצב של קלאסיקה אהובה עבורם הוא חילול קודש – הם רוצים את דילן הישן, דילן של המחאה והמפוחית והגיטרה[12], דילן שגם בזמן אמת היה קשה מאוד לקבל. את דילן לא נראה שזה מעניין במיוחד – הקהל מבחינתו תמיד היה נגזרת של ההופעה החיה, שהיא תמיד המטרה של עצמה. הסיווג שלו כאמן פופ עושה עוול, גם למעריציו וגם לתכלית שלשמה הם התכנסו – הוא לא כאן כדי לבדר אותנו.

 

הקונפליקט הזה, בין בידור ובין תרבות, בין צרכנות ובין אמנות[13], הוא שעומד בבסיס הביקורת הפופולרית כלפי דילן וההופעות שלו. אנשים, בטח בשנת 2022, מצפים לקבל ‘תמורה’ למחיר הכרטיס (הגבוה, אין מה לומר) – והתמורה הזו, הם חושבים, צריכה להופיעה בצורת הופעה של מיטב הלהיטים, לתת אנושיות וביטוי במרחב למטען הרגשי שהשירים שהם אוהבים צברו במהלך החיים הסובייקטיביים של כל צופה וצופה. זה קרב בלתי אפשרי – אף אחד לא יכול לעצור את הזמן, למלא בנעורים את מה שהשנים קברו מתחת לשכבות של זקנה ואכזבה. יש אמנים שמנסים, ויש הרבה שגם מתקרבים להצלחה – אבל בדרך הם מקריבים את התכונה העיקרית שהפכה את אותם השירים עצמם לכל כך מרגשים ומיוחדים עבור כל כך הרבה אנשים: האותנטיות. איך זה מרגיש לבצע שירים חדשים לקהל שרק רוצה לשמוע את הישנים? איך אפשר בכלל להמשיך ולחדש, כשהעבר הוא הסחורה העיקרית שאתה מנסה למכור? מה זה עושה לנשמה, לאופי, לגוף, לחדוות היצירה ולחוש האמנותי[14], בטח בגיל שמונים וצפונה, כשמה שמגדיר אותך – בעיניי עצמך ובעיניי העולם – הוא מה שעשית בגיל עשרים?

 

מה שמהפנט כל כך בהופעות של דילן, בטח בגלגול הנוכחי שלו כאשמאי ג’אז, הוא שהשאלות האלה בכלל לא רלוונטיות אליו. בגיל שמונים או בגיל עשרים, עם פסנתר או עם גיטרה חשמלית, לבד, מוקף באגדות פולק או בנגנים בוגרי בתי ספר מובילים למוזיקה – הוא עדיין ממשיך לחפש, למצוא, ולאבד מחדש. בהופעה בה צפיתי הוא ביצע את כל (!) האלבום החדש[15] – ועדיין שינה את העיבודים של כל השירים. הוא גולש מג’אז סמיך לאמריקנה, מרוקנרול לפיוז’ן; הוא משנה מילים לשירים, משחק עם ההגשה ועם הדיקציה, מלהטט בפסנתר במקום שבעבר צמחו סולואי גיטרות או מפוחית. הקול שלו חרוך ועמוק, אך הרבה יותר חיוני ונמרץ מבהקלטות האולפן מהשנים האחרונות. בקצרה, הוא פורח – נראה שהוא נהנה מהחיים, כמו נגן ברים ותיק במסבאה מטונפת ואפופת עשן בדרום העמוק של ארצות הברית. כשהוא מבצע שירים ישנים[16] הוא מטעין אותם באותה אנרגיה שקטה ואותם עיבודים-שהם-לא-עיבודים כמו בשירים החדשים. נדמה שללהקה אין תפקידים כתובים – הם ספק-רוכנים-ספק-מעופפים סביבו, מביטים כל הזמן בידיים שמנגנות בפסנתר במעין חיפוש אחר רמז למה שהוא עושה[17]. השוו את זה לטכנוקרטיות המוזיקלית שמאפיינת בדרך כלל הופעות של דינוזאורים מסוגו – להפקה המוקפדת של ברוס ספרינגסטין והאי סטריט בנד, לאיכויות הכמעט שארל-אזנבוריות[18] של העיבודים של לאונרד כהן בסיבוביו המאוחרים או לכל הופעה שמתויגת כקאמבק של אמנים שמנסים לקושש עוד קצת כסף ותשומת לב על חשבון הלהיטים של צעירותם[19] – ותבינו את גודל הבשורה שדילן מביא: אמנות לשם האמנות עצמה, הופעה לשם ההופעה עצמה. השירים, הישנים והחדשים כאחד, הם רק תירוצים לאלתורים וחקירה. שינויי המילים שהוא מבצע בשירים הישנים הם כמו יריקה בפרס הנובל שהוא קיבל[20] – אפילו המילה הכתובה לא חסינה בפני הנצח, שום דבר לא מושלם, ואת הכל אפשר וצריך לשנות.

 

בין שיר לשיר האורות כבים ובאולם שוררת עלטה מוחלטת. ואז, מהחושך והדממה, מתחילה מנגינת פסנתר, ולהקה שמנסה (ומצליחה) להדביק אותה, ואז, הקול – הקול שכבר שישים שנה משתנה אבל תמיד נשמע אותו דבר. הוא ממלמל ומדבר את המילים, הוא צורח ומשתנק, הוא מטיף והוא מתוודה, הוא ישן עם המוות ועם החיים באותה המיטה והוא מתענג על כל תו ותו. אחרי השיר השלישי הוא קם מאחורי הפסנתר שמסתיר את רובו לכל אורך ההופעה, פוסע לקדמת הבמה ודופק פוזה לקול התשואות. מדי פעם הוא אומר תודה לקהל. את הקלישאה של – “עיר X אתם נהדרים איזה קהל יפה” הוא חוסך מאיתנו. לפני השיר האחרון בובי סוף-סוף מציג את הלהקה: הוא מבקש מהקהל לעמוד (אחרי שעה וחצי של ישיבה בכמעט-דום), ואז… מספר בדיחות! ומתלוצץ עם הנגנים! וקד קידה! ואז מגיע השיר החותם[21] –  Every Grain of Sand מהתקופה הדתית, בלדה דילנית מרגשת לעילא ולעילא, שלפי מיטב המסורת חותמת את הופעותיו כבר שנים. העיבוד, גם אם לא נאמן למקור, איכשהו מזכיר משהו שאפשר לזהות לפי האוזן, ההגשה מרגישה פחות מאתגרת, והנה, זה מגיע, הרגע לו כולם פיללו אבל יתביישו להודות בכך – דילן שולף מפוחית ודופק סולו[22]. הקהל מריע, דמעות זולגות מעיניים, קתרזיס. ואחרי זה הם עוד יגידו שדילן מזלזל בקהל.

[1] במעין אירוניה טכנולוגית וקלנדרית, המנשא נראה בדיוק – אבל בדיוק! – כמו הקייסים שהיו מוכרים בזמנו לטלפונים ניידים באמצע שנות האלפיים, מהסוג שאפשר לרוכש להלביש את הטלפון על חגורה ולהתהלך בעולם כמו שריף, כיסיו נקיים מטכנולוגיה. היום זה לא היה עובד.
[2] קורא ציני יותר אולי היה תולה את זה בתאוות בצע, ואולי גם מזכיר את הסיפור הידוע הבא: לאחר שדילן חזר לחיק החמים והמלטף של היהדות, הוא ביקש ממנהליו לא לקבוע הופעות בשבת. כאשר מנהליו הסבירו לו כמה כסף הוא צפוי לאבד כתוצאה מכך – הוא מייד חזר בו מהדרישה המבורכת. ובעצם – היש דבר יהודי מזה?
[3] שורה אחת לפני ישב קשיש מקליש חמוש במשקפת, דרכה הוא צפה בכל ההופעה, חוץ מהפסקות קצרות בהן הוא מחא כפיים ומחה דמעות פצפונות מעינו השמאלית.
[4] ובמידה רבה, כמעט כל הופעה של דילן מאז שנות השבעים המאוחרות.
[5] או ממשיכים ביתר שאת וביתר כוונה, עם דחיפות מובנת מאליה.
[6] היזכרו, למשל, בדיוויד בואי, ששלושה ימים לפני מותו שחרר אלבום מאתגר, שונה לחלוטין מכל האלבומים שקדמו לו, המנהל דיאלוג הן עם המורשת והן עם המוות המשמש ובא; או בלאונרד כהן של you want it darker, ובמידה רבה כל אלבומיו משנות האלפיים ואילך.
[7] במידה שאפשר לדבר על “עצמי” מוגדר ומובחן אצל אנשים שחיו מאז מעולם באור הזרקורים – האם אנחנו באמת מכירים את האמן שאנחנו אוהבים? האם קיים דבר כזה? באיזו מידה פול מקרטני הסבא החביב, למשל, הוא פול מקרטני האמיתי? האם זה משנה בכלל?
[8] אפילו בכרך הראשון (והיחיד עד כה) של ‘כרוניקות’, האוטוביוגרפיה עטורת השבחים שפרסם בשנת 2004, הוא מצליח למלא 300 עמודים בלי כמעט לגלות דבר על עצמו – הישג לא מבוטל עבור אוטוביוגרפיה.
[9] אם אפשר לקרוא לאוננות החצופה הזאת אמנות. אני תמיד ראיתי את האימפרוב כסטנד-אפ לאנשים שלא יודעים לכתוב ולא יודעים לספר בדיחות.
[10] אני מניח שזה אחד ממקורות המשיכה של ג’אז כקונספט – הדחייה הזאת של היגיון הנצח על ידי אימוץ מוחלט של הכאן-והעכשיו, ההאדרה של הארעיות, השינוי וההתחדשות כמעין תרופת מנע לחרדת הקיום והזיכרון.
[11]  לפני כמה שנים הייתי בהופעה של Tears for Fears, בה הם ביצעו את כל הלהיטים שלהם בדיוק כמו באלבומים, בדיוק מחריד, עד לרמת התו הבודד. הקהל התמוגג אבל אני יצאתי משם בחרדה – עבורי, זה היה כמו לצפות בלהקת קאברים, שבמקרה היתה מורכבת מהחברים המקוריים בלהקה לה עושים קאברים. קצת כמו סיבוב הופעות של ג’ון פוגרטי היקר, אבל ההפך המוחלט. זו היתה להקה שאיבדה כל יומרה אמנותית, וכל מה שנשאר לה זה להתבוסס בתהילת העבר ולסחוט בדיוק את אותן מחיאות הכפיים שהן כבר קיבלו לפני 40 שנה.
[12] קניה ווסט – שלמרות שקיעתו המכעיסה לביצת הימין הקיצוני והניסיון העיקש לשרוף כל שריד להערכה האמנות שקנה לעצמו בעבר הוא עדיין המקבילה המודרנית לדילן, מבחינת אפיק היצירה, אופן ההשתנות התמידית כאקט אסתטי בפני עצמו והיכולת שלו (או היכולת שהיתה לו) לכופף את תקשורת הפופ ואת המוזיקה המודרנית סביב גחמותיו – התייחס בדיוק לזה בשיר I Love Kanye מהאלבום Life of Pablo:

I miss the old Kanye, straight from the ‘Go Kanye/ Chop up the soul Kanye, set on his goals Kanye/ I hate the new Kanye
[13] אני בוחר להתעלם כאן באלגנטיות משאלות חשובות-אך-חרושות, כגון “מה זה בכלל אמנות” או “האם יש תרבות גבוהה ותרבות נמוכה” או “מה הם תנאי השוק שמאפשרים את זה” או “מה הקפיטליזם המאוחר של המאה ה-21 עשה לעולם האמנות ולעולם בכלל”.
[14] במילים אחרות – מה זה עושה ל”הילה” של האמן, במובן הוולטר-בנימיני של המילה.
[15] מלבד ‘רצח מתועב ביותר’ מעורר המחלוקת, שגם לא נחשב כחלק אורגני מהאלבום וגם נמשך כ-17 דקות. כנראה שיש גבול לכל תעלול.
[16] השירים הישנים שהוא בוחר לבצע יבריחו כל אדם שבא להופעה בציפייה ללהיטים מוכרים – אין פה את Blowin’ in the Wind או את Knockin’ on Heaven’s Door, אין אף שיר מDesire או Blood on the Tracks ואף שיר מתקופת המחאה החברתית שהפכה אותו לאליל על-זמני. לא היה אפילו את All Along the Watchtower, שהוא השיר שדילן ביצע הכי הרבה פעמים בהופעות – לא, במקומם היו Watching the River Flow, שלא הופיע באף אלבום של דילן כשיר שפותח את ההופעה, Most Likely You Go Your Way and I’ll Go Mine כנציג בודד לטרילוגיה האגדית של דילן משנות השישים, I’ll Be Your Baby Tonight ו-To Be Alone With You – שניהם בגרסאות בלוז-ג’אז מאתגרות ובשינויי מילים – כנציגי תקופת הקאנטרי שלו (מעניין הדגש שהוא שם עליה לעומת התקופות הזוכות לעדנת הקהל והמעריצים), When I Paint My Masterpiece כקריצה לאירופאים ו-Gotta Serve Somebody מהתקופה הנוצרית. הקהל, בהתאם, לא הכיר את רוב השירים ולא ידע איך לאכול את עצמו.
[17] זה טריק ידוע של דילן, לעשות מה שבא לו ולצפות שהנגנים שאיתו יסתדרו – הסיפורים מההקלטות של Blonde on Blonde או Blood on the Tracks ידועים כבר שנים, והמעריצים הכבדים מתייחסים אליהם כמיתולוגיה ולוחשים אותם, זה באזני זה, בעיניים נוצצות. כמובן שאדם ציני יכול להעיר שהיה יותר פשוט אם דילן היה לומד קצת תיאוריה מוזיקלית.
[18] באופן אירוני או שלא, שארל אזנבור הוא אחד האמנים שדילן מציין כמושא להערצה וכמקור השראה.
[19] לדוגמה, Tears for Fears.
[20] בצדק מוחלט – הפרס, לא היריקה.
[21] אני לא יודע אם זה משהו חדש, אבל בכל ההופעות שהייתי בהן בתקופה האחרונה כבר ויתרו על ההדרן. לפעמים מביאים בסוף איזה שיר אחד, אבל כל המנהג הזה של “סיימנו-אבל-לא-באמת-סיימנו”, כל הריטואל הזה שמזמן איבד כל אותנטיות ומרגיש כמו שריד אנכרוניסטי של צורת בידור אחרת – נדמה שהוא בדרכו לעבור מן העולם. אני בעד.
[22] מפאת הכבוד, על האיכויות של הסולו הזה לא אפרט.

לצפייה ביצירה
פרוזה

מרק של אמא – טור תגובה לטורו של ב. מיכאל “שבת עם שב”ח”

יוסי סוויד

נשלחתי בידי המערכת לראיין את ב. מיכאל אודות טורו הסאטירי שפרסם ב”הארץ” “שבת עם שב”ח”, שעורר לא מעט דיונים ופולמוס במדיה וברשתות החברתיות. להפתעתי גילתי אדם חביב מאד, בעל מאור פנים ומכניס אורחים. לדירתו התל־אביבית הצפופה נתקבלתי ממש כבן בית. מיכאל אף לא אחר להגיש כיבוד והניח על השולחן סיר מרק גדול וחם. “מרק של אמא” הוא הפטיר בנחת, ואני מצידי שמחתי לגלות עוד ניצוץ אנושי במי שנתפס בעיני עד כה כאויב מר ואף אכזר אל מול תפיסת עולמי הלאומית־דתית. פתחתי בשאלה נטרלית – “למה דווקא ב'”? “ב’ זה שניים”, הוא אמר. “שתי אמיתות, שני אלוהים, שתי ירושלים”. “גם – שני סטדנרטים”, הוספתי בחביבות, אך למשמע זאת לא חייך מיכאל ואף הרצין. “אבל באמת”, שאלתי – “אתה הרי מעוניין שנפנה את כל יהודה ושמרון מיהודים, כשש-מאות אלף איש, ואילו בישראל אין לך כל בעיה שישארו על מכונם כל הישובים הערביים. האם זה אינו סטנדרט כפול”? מיכאל פתח את הסיר. ניחוחות חמימים התפשטו בחדר. תוך כדי בחישה הוא הסביר – “זהו לא סטנדרט כפול, מפני שהערבים הם בני אדם”. “והיהודים”? הזדעקתי. “היהודים”? השיב, “תלוי היכן הם גרים ובמה הם מאמינים”. מיכאל מזג לי קערה גדושה. “כלומר, יהודים דתיים החיים ביהודה ושומרון – הם לא בני אדם”? תמהתי. “אתה אמרת”, הוא השיב ומזג קערה גם לעצמו. “אבל כיצד זה יתכן”? הקשתי – “הרי אתה עצמך בן למשפחה דתית, האם אמך ואביך אינם בני אדם”? ב. חייך לעצמו, העלה כף מרק מהביל מהקערה והחל נושף עליה. בין כך הפטיר “יהודים החיים על אדמה גזולה ומאמינים באמונות סרק משיחיות – אינם בני אדם בעיני. אגב – מדוע אינך אוכל”?. “סליחה על השאלה”, נבוכתי “אבל, האם זה כשר”?, “כשר למהדרין”! מיכאל צהל. אצלי לא מכניסים למטבח שום גורם מן החי. “אה, תודה”, נרגעתי והעלתי אף אני מרק בכפי. “וכשאתה אומר – לא בני אדם, למה בדיוק אתה מתכוון”? “אני מתכוון לכך במובן המילולי והפשוט ביותר – לא רק שהם לא משפחתי, הוריי, אחיי – לא רק שהם מוצאים מכלל משפחת האדם, אלא שמבחינתי הם בגדר דומם. כאבן שתוכל לעקור ולגלגל להיכן שתרצה”. המרק הגבשושי נתקע קצת בגרוני למשמע דברי הבלע האלו, הרי אפילו הגרועים שבאויבי העם היהודי הגדירו את היהודים כ”תתי־אדם”, בטח שלא – “דומם”. מיכאל המשיך וסנט – “מי שמגרש מיליון פליטים מעל אדמתם ואז בוזז אותה לצרכיו, הוא לא בן אדם”. ניסיתי להקשות “ומה לגבי מיליון וחצי פליטים יהודיים מארצות האיסלם שהשאירו שם את בתיהם ורכושם וקבעו מחדש את מגוריהם בארץ – האם הם לא מהווים משקל כנגד אותם פליטים”? “הם אולי יכלו”, הטעים מיכאל וגמע מרקו בשקיקה מגורגרת, “אלא שאף הם – לא בני אדם”. זה כבר היה יותר מידי בשבילי. “כל יהודי ארצות האסלם אינם בני אדם מבחינתך”? “לא אמרתי כולם” כעס ב. “אל תכניס מילים לפי. אבל רבים מהם אנשים מאמינים, מסורתיים, ורובם מצביעים בעד המשך האפרטהייד”. בשלב זה נתקלתי בחתיכת עצם קטנה במרק, השתנקתי קלות, השתעלתי אותה החוצה ושאלתי – “רגע, ב., לא אמרת שהמרק ללא מוצרים מן החי”? “נכון מאד” הוא אמר. “כמו שאמרתי לך – “מרק של אמא”. לא לגמרי הבנתי. “אמא שלי, כפי שאתה בעצמך אמרת – היא דתייה. והרי אמרתי לך שמבחינתי כל מי שמריח מדת, אינו בן אדם”. “רגע רגע רגע” נרתעתי… “לא יכול להיות”… מיכאל חייך חיוך ציני ומבט זדוני ניצות בעיניו. “מה חשבת, שהרעיון על אכילת שב”ח הגיע משום מקום”? הוא שאל בלחש מחויך ומקפיא עצמות. הרגשתי תחושת כבס נוראית. המרק החמצמץ אדמדם שבלעתי החל עולה ומבעבע בקרביי. “ומה לגבי – לא תטוש תורת אימך? מוסר אביך? מסורת ישראל סבא”? “ניסיתי”, הוא ענה, “לא עבד לי. החלטתי להקפיא את זה”. “להקפיא את מה”? רטט של חולשה עבר בעצמותיי. “את שלושתם – אמא, אבא, סבא. גם אחים. אני מפשיר כל פעם קוביה למרק”. “אתה לא רציני” ניסיתי לשכנע את עצמי, “אתה הרי סטיריקן, מחזאי – הכל אצלך בדימויים, לא”? מיכאל צחק ברעם “האמת היא שאם היינו נשארים רק בעולם הדימויים לא היינו מצליחים להזיז שום דבר בעולם. לפעמים אין ברירה. צריך להכניס את הידיים לבוץ – ולעשות מה שצריך לעשות”. “ו… זה אומר”… שאלתי בחשש “זה אומר שלפעמים צריך לחתוך בבשר החי. אתה יודע שאחרי חטא העגל משה רבינו זעק ‘מי לה’ אלי’ וציוה את הלויים לעבור במחנה ולשלוח יד איש באחיו. אני עוד זוכר זאת מבית הספר הדתי. אתה חושב שזה סתם היה דימוי”? “אה… לא…” עניתי המום והרגשתי את המרק עולה עוד שלב במעלה הגרון. “אין ברירה”. המשיך מיכאל “אמא, אבא, אח, אחות – כולם כאן בצ’ולנט הזה שהכנתי לך. כל מי שדתי או מתנחל או שניהם. הכל כאן למען”… המשכתי אותו אני: “למען הנצחון הלאומי־דתי הפלסטיני”? “בדיוק”! הוא ענה. הו אז שטף מטורף של מרק אדמדם חמצמץ מבעבע פרץ מפי הישר על פניו של מארחי האדיב. הוא היה בהלם שכזה, פיו נפתח בתדהמה והוא רק בלע ובלע ובלע את שפך הקיא המהביל התוסס. בשלב מסוים כבר לא יכל ב. להכיל את הכמות, והקיא מילא את כל סביבותיו, מיכאל הלך ושקע תחת הזרם העכור הנוראי שרקח – עד שנעלם. קראתי בשמו כמה פעמים – “ב.? ב.? אתה כאן ב.? אני אחיך, אל תשכח”! אין קול ואין עונה. קינחתי את פי, עזבתי במהירות את דירתו, ואני מאד מקווה שלעולם לא אתקל יותר במרק עלילת הדמים המבאיש הזה, שרקח.

לצפייה ביצירה
שירה

חיי יציבים ככנסת ישראל

הודיה לוי
חַיַּי יַצִּיבִים
כִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל
מַחֲלִיפָה עַצְמִי תְּכוּפוֹת
מַדְלִיפָה לַצִּבּוּר מִכָּל מְלִיאָה
הַחְלָטָה מְגֻבֶּשֶׁת
בִּמְרוּצַת הַשָּׁנִים
מַאֲבָק בִּלְתִּי פּוֹסֵק-
בְּהֵמָה
אֱלֹקִית
בְּהֵמָה אֱלֹקִית
*
בְּרוֹב שֶׁל תַּרְיָ”ג חֲבֵרִים
לְלֹא מִתְנַגְּדִים כְּלָל
פִּזַּרְתִּי אֶת הַמְּלִיאָה.
לצפייה ביצירה
אסופת אורי זוהר

ישחקו הנערים

שושנה קרבסי

״הָבָה יְשַׂחֲקוּ הַנְּעָרִים לְפָנֵינוּ!״

נַעֲרֵי הַדּוֹר הַמִּתְחַדֵּשׁ כָּאן

יַלְדֵי הַשֵּׁמוֹת הַיָּפִים:

“אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי

זַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר”,

שֵׁמוֹת לְלֹא עָבַר זוּלַת קַלּוּת רַגְלַיִם

מִגָּלוּת וּמִכֹּבֶד שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,

טוֹפְפֵי חוֹלוֹת זָהָב

וּשְׁבִילֵי קְלִפּוֹת הַתַּפּוּזִים.

 

הָבָה יְשַׂחֲקוּ הַנְּעָרִים לְפָנֵינוּ

בִּמְשׁוּבָתָם הַחִנָּנִית,

כָּאן יִצְבְּטוּ תַּחַת, שָׁם יִצְבְּטוּ פִּטְמָה

יָצִיצוּ יַשְׁפְּרִיצוּ, יַשְׁרִיצוּ

תַּחַת לְמִזְבְּחוֹת בְּחוֹפֵי הַזָּהָב

וּבַכִּכָּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת בְּעִיר הָעֲתִידִים הַלְּבָנָה,

בָּהּ הַדָּת הַיְּחִידָה הִיא דַּת הַחִלּוּן

צָחָה כְּטַלִּית וְחַפָּה מֵאֱלֹהִים.

 

“וְחָלְלוּ, וְחוֹלְלוּ לְפָנֵינוּ

וְשָׁחֲקוּ יְלָדִים יְפֵי בְּלוֹרִית שֶׁלָּנוּ “,

שֶׁתִּהְיוּ אֲחֵרִים עַל פָּנֵינוּ.

 

דּוֹר דּוֹר וִילָדָיו הַמְּחוֹלְלִים

וְעַתָּה יַלְדְּכֶם שֶׁלָּכֶם מְחוֹלְלִים לִפְנֵיכֶם וּלְפָנֵינוּ

וְהֵם עוֹד הִרְחִיקוּ נְדֹד

סוֹגְדֵי אֱלִילֵי “הָאֲנִי”

שׁוֹכְחִים גַּם אֶת שֶׁאֵין לִשְׁכֹּחַ

וּמַתִּירִים אֶת כָּל שֶׁאָסוּר.

 

מָה נוֹרָא הַמְּחִיר שֶׁל “הֲשָׂחֲקוּ” הַזֶּה

עֵת נָסִיט מַבָּטֵנוּ הַנִּדְהָם מִמְּחוֹלָם הָאֶקְסְטָטִי,

בּוֹ הֵם מְלַטְּפִים וּמְלַקְּקִים אֶת גּוּפָם

בְּאַהֲבָה עַצְמִית אֵין סוֹפִית.

 

שְׁבִילֵי הָאֹרֶן וּקְלִפּוֹת הַתַּפּוּזִים

אָבְדוּ זֶה מִכְּבָר

הָיוּ לְבָּרִים הַמְּקַדְּשִׁים תַּרְבּוּת סַמֵּי אֹנֶס,

מִצְווֹת סִיּוּם הַלַּיְלָה בְּאֵיבְרֵי אִשָּׁה,

שְׁוֵָקֵי בַּשַׂר בְּרֹאשׁ חוּצוֹת,

אֵבָרִים גְּלוּיִים תְּלוּיִים עַל מְנוֹרָה וְדֶגֶל

וּכְבָר מְאֻחָר לָנוּ לִשְׁלוֹת אֶת בָּנֵינוּ וּבְנֵי בָּנֵינוּ

מֵהַמָּחוֹל אֲשֶׁר צִוִּינוּ.

 

אָבוֹת הֶאֱכִילוּ בְּנֵיהֶם בֹּסֶר

וְהֵם בּוֹכִים מַכִּים כָּעֵת עַל חָזָם שֶׁקָּהָה:

“שׁוּבוֹ בָּנִים… יֵשׁ אֱלֹהִים יֵשׁ אֱלֹהִים!”

 

אֲבָל יְלָדֵינוּ, וְיַלְדֵיהֶם מְבוּלְקֵי הָרַגְלַיִם

עוֹשִׂים רַק אֶת מָה שֶׁהִטַּפְנוּ:

מְחוֹלְלִים וְעָפִים

וְלֹא מִפְּאַת שֶׁצִּמְּחוּ לְעַצְמָם כְּנָפַיִם

אֶלָּא כִּי לֹא נִמְצְאָה לָהֶם

רִצְפָּה אֵיתָנָה תַּחַת רַגְלֵיהֶם.

 

עָפִים וּמְחוֹלְלִים

מְחַלְּלִים וְנִדָּפִים.

לצפייה ביצירה
אסופת אורי זוהר

חָזְרָה לִתְשׁוּבָה

חנה נקי

נִקְבַּרְנוּ יַחַד, אֲנִי

וְהַחוֹל

תַּחַת הָרוּחַ הַכְּבֵדָה

שֶׁפֶּתַע הֵעִיפָה וּפֶתַע

עָמְדָה

וּכְבָר לֹא הִטַּלְטַלְתִּי יוֹתֵר.

רַק הוֹסַפְתִּי עוֹד

לְהִקָּבֵר.

 

נֶעֶרְמוּ עֲלַי כַּפּוֹת

הָרוּחַ

עַל כַּף הַמֹּאזְנַיִם – אֲנִי

וּמוּלִי

כָּל הָעוֹלָם

בְּכוֹחִי לְהַכְרִיעַ

אִם רַק

אַכְנִיעַ.

 

תַּחַת הַתַּפּוּחַ שֵׁנָה אֲרֻכָּה

רֵיחַ טוֹב אֲבָל

גּוּפָהּ זְרוּקָה

וּבַת הַמֶּלֶךְ

מְחַכֶּה.

 

אֲנִי.

 

אֲנִי. רוּחַ יָם

בְּעַצְמוֹתַי נָשְׁבָה

קַמְתִּי לִתְחִיָּה חָזַרְתִּי

לִתְשׁוּבָה.

 

אוֹתוֹ מָקוֹם. אוֹתָם חַיִּים.

אוֹתוֹ הַגַּעַשׁ שֶׁבִּפְנִים.

אוֹתוֹ הַחוֹל, אוֹתוֹ הַיָּם

לִהְיוֹת שׁוּב אֲנִי  – – –

שֶׁל פַּעַם.

אָדָם

אֵשׁ

אִישָׁה.

אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה

בִּקְדֻשָּׁה.

לצפייה ביצירה
אסופת אורי זוהר

וַאֲנִי רַק בִּקַּשְׁתִּי נֶצַח

חנה נקי
יַעֲשׂוּ-עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לְמַסֵּכָה. וַיָּמִירוּ אֶת-כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר, אֹכֵל עֵשֶׂב. (תהלים, קו)

 

אֲנִי יוֹדַעַת
יְמֵי הַזָּהָב הָאֵלֶּה הֵם פָּשׁוּט גַּעְגּוּעַ.
מְיַשֶּׁרֶת אֱמֶת שֶׁעִגַּלְתֶּם
מִכָּל תַּכְשִׁיטַי שֶׁעָנְדוּ עָלַי הַשָּׁנִים.
אֵיךְ קִשְּׁטוּ אוֹתִי בַּשֶּׁקֶר
וְלִמְּדוּ אוֹתִי לְהִתְפַּלֵּל עַל שֶׁיֹּאבַד
וּבְיֻמְרָה מְחֻפֶּשֶׂת עֲנָוָה הִכְרִיזוּ –
רַק נָבִיא מִתְגַּעְגֵּע.

 

אֶת שֶׁלָּךְ הַצְנִיעִי בְּקוּפְסוֹת.

 

לָמַדְתִּי לִשְׁתוֹק.
גְּלִימוֹת כְּהֻנָּה הָיוּ לִי יְמֵי הַזָּהָב
לְהִתְלַבֵּשׁ בָּהֶן בְּעֵת הַהַקְרָבָה.
הֲלֹא אֶת זִבְחֵיכֶם שָׁאַלְתִּי לְהָבִיא, וִיכֻפַּר
אַךְ מְמָאֲנִים הֱיִתֶם לְהַרְכִּין הָרֹאשׁ
– וַאֲנִי אֶת דָּמְכֶם הָזִיתִי.
מְבַקֶּשֶׁת בִּשְׁתִיקָה – רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם
שֶׁיַּגִּיע כִּפּוּר
שֶׁיִּצָּבְעוּ הַיָּמִים בְּלָבָן.
שֶׁאוּכַל לְהִתְפַּשֵּׁט מִכָּל קְלִפּוֹתֵיהֶם
לְהִכָּנֵס לִפְנָי וְלִפְנִים בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אֵין קוֹל
יֵשׁ רַק עוֹנֵה
לְאַחוֹת בְּדִמְעוֹתַי אֶת הַלּוּחוֹת שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ
כְּשֶׁהֶאֱמַנּוּ – הָאֱמֶת צְרִיכָה לְבוּשׁ.

 

לָבוּשׁ.
בַּת, מֶלֶךְ פְּנִימָה! לִמַּדְתָּנִי.
וְהֵם שֶׁלַּעֲגוּ, הִתְחַנְּנוּ שֶׁאָנִיחַ לַשְּׁכִינָה
לְהִמָּשֵּׁךְ אֶל הַכֵּלִים שֶׁאֵינִי.
שֶׁאֵין עַל רֹאשִׁי כֶּתֶר מַלְכוּת
שֶׁאֵין בְּתוֹכִי יָ-הּ.
אֵיךְ בְּנִיתֶּם מִקְדָּשִׁים וּשְׁכַחְתֶּם הַקֹּדֶשׁ
מַטְמִינִים רָאשֵׁיכֶם בַּחוֹל
וְלִמַּדְתֶּם אֶת הַכֹּל לְהִתְאַיֵּן וּלְחַפֵּשׂ חֻמְרוֹת חֻמְרוֹת
שֶׁיִּהְיֶה שְׂכַרְכֶם בְּיֶדְכֶם.
וַאֲנִי רַק בִּקַּשְׁתִּי נֶצַח
וְקִבַּלְתִּי שְׁקָרִים עַל מַגָּשׁ שֶׁל זָהָב.

 

אֵינִי נְבִיאָה, אַךְ הִנְנִי יוֹדַעַת
יְמֵי הַזָּהָב הָאֵלֶּה הֵם פָּשׁוּט גַּעְגּוּעַ
לְתוֹרָה לֶאֱלוֹקִים לְאֵשׁ
לְאַהֲבָה תְּפֵלָה בְּחֶסֶד.
אַתֶּם – מְקֻשָּׁטִים לַשָּׁוְא
לִבְּכֶם לְמוּד פְּחָדִים לֶאֱהוֹב
לְמוּד פְּחָדִים לְהַרְגִּישׁ
מִתְיָרֵא מִן נְקוּדָה פְּנִימִית זוֹהֶרֶת שֶׁל קְדֻשָּׁה.
הֲרֵי אֵינְכֶם מַאֲמִינִים בַּיֹּפִי.
וַאֲנִי עַל צַוָּארִי מַחֲרֹזֶת דְּמָעוֹת שֶׁבָּכִיתִי
תְּפִלּוֹת שֶׁלָּמַדְתִּי לִקְשֹׁר לַצַּדִּיק
עֲנָוָה מְטֻבֶּלֶת בְּשִׂמְחַת אֱמוּנָה
מְיַשֶּׁרֶת אֱמֶת שֶׁעִגַּלְתֶּם

בְּגַעְגּוּעַ בּוֹעֵר

 

לַשְּׁכִינָה.

 

לצפייה ביצירה
אסופת אורי זוהר

חנה נקי
כִּמְעַט הָיִיתִי בְכָל רָע בְּתוֹךְ קָהָל וְעֵדָה.
שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ.
(משלי ה, יד-טו)

*

כִּמְעַט הָיִיתִי בְּכָל

רַע.

רַק תִּבְחַר:

גִּלּוּי עֲרָיוֹת. שְׁפִיכוּת דָּמִים. עֲבוֹדָה זָרָה.

עַל הַכֹּל כִּמְעַט

נֶהֱרַגְתִּי. כִּמְעַט בְּעַצְמִי עָבַרְתִּי.

רַק תִּבְחַר.

כִּמְעַט

נֶעֱלַמְתִּי. וְלֹא הָיִיתִי בִּכְלָל

אֲפִלּוּ לְהוֹשִׁיט צַוָּאר.

 

בְּכָל רַע

נִמְצֵאתִי. וּמָצָאתִי

בּוֹרוֹת כְּרוּיִים.

בְּאֵרוֹת נִשְׁבָּרִים.

כִּמְעַט וְשָׁתִיתִי מַיִם

עֲכוּרִים.

 

כִּמְעַט בְּכָל רַע בָּחַרְתִּי

בַּחַיִּים.

לצפייה ביצירה
אסופת אורי זוהר

שאלות שרציתי לשאול את ר’ אורי ולא הספקתי

עדן אביטבול
“רציתי לשאול, מה היחס של הרב, לרב, קודם שהיה רב?” (אביתר בנאי בשאלה לרבי אורי זוהר מתוך סרטון יוטיוב)

אֵיךְ זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת?
אֵיךְ זֶה בֶּאֱמֶת יָכוֹל לִהְיוֹת?

 

הָרַב זוֹכֵר אֶת הַקָּאט?
הָרַב בֶּאֱמֶת זוֹכֵר אֶת הָרֶגַע שֶׁל הַקָּאט?
(הֶרֶב יַעֲנֶה לִי בְּתוֹר בַּמַּאי לֹא בְּתוֹר רַב)

 

(שְׁאֵלָה רֵטוֹרִית:)
הָרַב מִתְגַּעְגֵּעַ?
הָרַב בֶּאֱמֶת לֹא מִתְגַּעְגֵּעַ?
לְמָה הָרַב כֵּן מִתְגַּעְגֵּעַ?
לְמָה הָרַב הֲכִי מִתְגַּעְגֵּעַ?

 

עֲדַיִן יֵשׁ לָרַב יֵצֶר הָרַע?
יֵשׁ לָרַב עֲדַיִן יֵצֶר הָרַע בֶּאֱמֶת?
אֵיזֶה סוּג שֶׁל יַחֲסִים יֵשׁ לָרַב עִם הקב”ה?
יִרְאָה? אַהֲבָה? יִרְאָה וְאַהֲבָה? אַהֲבָה וְיִרְאָה?
(הָרַב לֹא חַיָּב לַעֲנוֹת)

 

מָה הַשִּׁיר שֶׁהָרַב הֲכִי אַהַב?
מָה הַשִּׁיר שֶׁהָרַב הֲכִי אוֹהֵב?
אֵיזֶה סֶרֶט הָרַב הֲכִי אַהַב?
אֵיזֶה סֶרֶט הָרַב מַמְלִיץ לִרְאוֹת?
(שׁוֹאֵל בִּרְצִינוּת)

 

הָרַב אוֹהֵב לִלְמֹד תּוֹרָה, נָכוֹן?
הָרַב בֶּאֱמֶת אוֹהֵב לִלְמֹד תּוֹרָה, נָכוֹן?

 

זוּ לֹא מְתִיחָה הָרַב, נָכוֹן?
זוּ בֶּאֱמֶת לֹא מְתִיחָה?

 

הָרַב רוֹצֶה תֵּה?

לצפייה ביצירה

יבוא לך

מרים וילנר
לצפייה ביצירה
אסופת אורי זוהר

הכנות לקראת אירוע משפחתי (אין בייביסיטר, הילדים באים), משימות להיום:

לאה אוירבך

לְתַמְלֵל שְׁנוֹת יַלְדוּת אֲרֻכּוֹת

שֶׁל צְעִידָה בָּעוֹלָם הַקָּטָן שֶׁלָּךְ שֶׁמִּשְׂתָּרֵעַ בֵּין רְחוֹב רַמְבָּ”ם לְאִבְּן גַּבִּירוֹל,

מְגַשֶּׁשֶׁת בֵּין דַּקּוּיוֹת וּמִלִּים כְּפוּלוֹת מַשְׁמָעוּת.

מִדֵּי פַּעַם מַבִּיטָה לְאָחוֹר, מְוַדֵּאת שֶׁהֵם עֲדַיִן שָׂם,

מַסְבִּירָה לָהֶם אֶת הַחֻקִּים.

לצפייה ביצירה
אסופת אורי זוהר

דור שני לתשובה

לאה אוירבך

שִׁעוּר יַהֲדוּת, כִּתָּה ה’3, בֵּית יַעֲקֹב הֶחָדָשׁ

שִׁעוּרֵי בַּיִת: לְהָבִיא סֵפֶר הַתּוֹדָעָה לְמָחָר.

הַמּוֹרָה: זֶה סֵפֶר שֶׁיֵּשׁ בְּכָל בֵּית יְהוּדִי, תִּשְׁאֲלוּ אֶת אַבָּא.

 

בַּבַּיִת שֶׁלִּי יֵשׁ רַק סֵטִים שֶׁל סְפָרִים חֲדָשִׁים צְבוּרֵי אָבָק,

וְשׁוּטֶנְשְׁטֵין אַחַת שֶׁנִּפְתְּחָה שׁוּב וָשׁוּב וְרֵיחַ תִּסְכּוּל חָמוּץ עוֹלֶה מִמֶּנָּה.

שְׁכֵנִים חֲזוֹנִשְׁנִיקִים זֶה בֶּיְסִיק בְּסִפּוּר כִּסּוּי,

רַק לִדְפֹּק אַחֲרֵי שָׁלוֹשׁ וָחֵצִי. שָׁאַלְתִּי אֶת אִמָּא.

לצפייה ביצירה
אסופת אורי זוהר

אני יפה

יוסי סוויד

וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו?

וַיֹּאמֶר אָנִי. יָפֶה בְּכָל־יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד

מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ

וַיֹּאמֶר לוֹ מִי־אָתָּה?

וַיֹּאמֶר יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן, בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו

וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי?

וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד־מְאֹד וַיֹּאמֶר יְפֵה עָנָף וְחֹרֶשׁ מֵצֵל וּגְבַהּ קוֹמָה

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל־הָאָרֶץ, בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי כִּי קָדוֹשׁ אָנִי

וַיֹּאמֶר ה’ קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי־זֶה הוּא.

וַיִּגַּשׁ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ

וַיֹּאמֶר אֵלָיו עַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ

וְשַׁבְתָּ עַד־ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ

אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ וְשָׁמְעוּ אֶת־דְּבָרֶיךָ

וְשָׂמַח לִבָּם כְּמוֹ־יָיִן וּבְנֵיהֶם יִרְאוּ וְשָׂמֵחוּ, יָגֵל לִבָּם בַּה’

וַיִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו וַיִּיטַב בְּעֵינָיו

וַיְקַנְאֻהוּ כָּל־עֲצֵי־עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱלֹהִים, זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי־תֹאַר, יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי

וַיִּשָּׁקֵהוּ

הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי

הִנְּךָ יָפֶה

אַף נָעִים

לצפייה ביצירה

הילה ואלול 2

קלוד משה קמון
לצפייה ביצירה

ללא כותרת

קלוד משה קמון
לצפייה ביצירה

צדקה תציל ממוות

קלוד משה קמון
לצפייה ביצירה

גאולה

קלוד משה קמון
לצפייה ביצירה

תמצית

קלוד משה קמון
לצפייה ביצירה

קדש לי

קלוד משה קמון
לצפייה ביצירה

פנים אל פנים

קלוד משה קמון
לצפייה ביצירה

עפר

קלוד משה קמון
לצפייה ביצירה

אסמרה

ורד ניסים
לצפייה ביצירה

הפייטן

חנן מזל
לצפייה ביצירה
שירה

מכתב לראש ישיבה

בן ציון גולדשטיין

נִעַרְתְּ  לִי בַּחֻלְצָה בְּיָדַיִם גַּסּוֹת

אֵיפֹה הָיִיתָ?!

 

וּבְהִזְדַּמְּנוּת אַחֶרֶת, בְּמֶרְחַק שֻׁלְחָן פָּשׁוּט עֵץ

 

אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ לִלְמֹד בַּיְּשִׁיבָה שֶׁלָּנוּ

לְךָ אֶל קִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ רָאשֵׁי הַיְּשִׁיבוֹת מֵהַדּוֹר הַקּוֹדֵם

לְהִתְפַּלֵּל 

(אֲנִי יוֹדֵעַ מָה חָסֵר לְךָ בַּחַיִּים, סִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא !)

 

מוּל הַפֶּה הַגָּדוֹל, הָיִיתִי 

בִּלְתִּי מְאֻיָּשׁ,  בֶּחָלָל מִסְדְּרוֹן

אוֹמְרִים שֶׁאַתָּה עַצְמָאִי

צָעַקְתָּ צָעַקְתָּ צָעַקְתָּ (כִּכרוּכְיָא) מָה יֵצֵא מִמְּךָ ?!

(מַגִּישׁ חֲבִילַת טִישְׁיוּ)

 

כְּשֶׁיָּצָאתִי מֵחֲדַר הַיִּחוּד, שָׁאַלְתָּ

מָה קָרָה שֶׁהִתְעַכַּבְתָּ שָׁם הַרְבֵּה זְמַן?!

נְשִׁיקוֹת שֶׁל לִיפְּסְטִיק סָמְקוּ  עַל לֶחֱיִי כַּלָּתִי

עַל צַוָּארִי

 

בִּקְרָבַיִם הֲפוּכוֹת   טְבוּלוֹת צְּעָקוֹת

שׁוֹתְתוֹת    אֲנִי עוֹד כּוֹתֵב 

וְכוֹתֵב

בִּדְיוֹ שָׁפוּךְ

לצפייה ביצירה
שירה

עוגיות סולת

אסתר ביטון שושן

בֵּין פּוּרִים לְפֶסַח כְּשֶׁהַשְּׁמָשׁוֹת מִתְאָרְכוֹת

וְרֵיחַ הַפַּרְדֵּסִים נִנְעָץ עִם רֵיחַ מְבֻשָּׂם שֶׁל סָנוֹ זָ’אוֵל

קַרְטוֹן בְּפִנַּת הַמִּטְבָּח הָיָה מִצְטַמֵּק לְאִטּוֹ

כְּשֶׁהָאָבִיב הִתְרַחֵב

תְּחִלָּה נֶעֶלְמוּ הָאֲרִיזוֹת הַמְּרַשְׁרְשׁוֹת

וּמָה שֶׁנִּשְׁאַר מִבּוֹנְבּוֹנְיֵרָה כְּשֵׁרָה לְפֶסַח

שֶׁעָבַר,

אַחַר כָּךְ הָלְכוּ שַׂקִּיּוֹת שֶׁל חִטָּה תְּפוּחָה צִבְעוֹנִית

וּבַּמְבָּה אֲדֻמָּה וְסֻכָּרִיּוֹת דְּרָזֶ’ה.

לְמַטָּה נִשְׁאֲרוּ הַבַּסְבּוּסוֹת

שֶׁשָּׁלְחָה אִשָּׁה אַחַת מֵהַבֵּית כְּנֶסֶת

עֲטוּפוֹת בְּצֵלוֹפָן אָדֹם יַיִן

אִמָּא אָמְרָה,

לֹא בָּטוּחַ כָּשֵׁר אֲבָל בַּל תַּשְׁחִית

וּבְכָל שָׁנָה מְדוּרַת חָמֵץ

אָכְלָה אֶת הַבַּסְבּוּסוֹת שֶׁל הָאִשָּׁה מֵהַבֵּית כְּנֶסֶת

שֶׁאֲנִי לֹא זוֹכֶרֶת אֶת שְׁמָהּ

לצפייה ביצירה

אייקון

חיה אוצר
לצפייה ביצירה

self portrait as family

פורת סלומון
לצפייה ביצירה

רבי ישראל אבוחצירא זצוק”ל

ניני אלפסה
לצפייה ביצירה

רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצוק”ל

ניני אלפסה
לצפייה ביצירה
שירה

חֲמִישִׁי לְעֵת בֵּין הָעַרְבַּיִם

א]

 

חֲמִישִׁי לְעֵת בֵּין הָעַרְבַּיִם

בְּעֵין כֶּרֶם הוֹד קְדוּמִים וַעֲקֵבוֹת נֶעֱלָמִים

צְרִיחִים נִשָּׂאִים אֶל מַעְלָה וּמִנְזָרִים לְתַיָּירִים

וְלִיבִּי יוֹצֵא אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת הַקָּטָן וְדַל הַמִּתְפַּלְּלִים

וְלוֹ אֵין פַּעֲמוֹנִים וְעַל רֹאשׁוֹ לֹא יִתְרוֹמְמוּ מִגְדָּלִים

אֲבָל הוּא, בְּיָפְיוֹ הַחֲרִישִׁי,  שַׁ עַ ר   הַ שָּׁ מַ יִ ם  וְהָרַחֲמִים

וְיֵשׁ בּוֹ סִדּוּר בָּלוּי (תְּפִלַּת כָּל פֶּה) וְחֻמָּשׁ וּתְהִלִּים

וּבְשַׁבָּת גַּם סְעוּדַת רַעֲוָא דְּרַעֲוִין

 

[ב]

 

וּדְמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל אָבִי מְרַחֶפֶת לְפָנַיי

חוֹזֵר מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ הַחֲסִידִי בְּשׁוּלֵי הָעִיר

עֲטוּר כֶּתֶר מַלְכוּת וְטַלִּית תְּכֵלֶת סְפוּגָה

יוֹשֵׁב בְּלֵיל שִׁשִּׁי מְכֻנָּס בְּדוּמִיָּתוֹ, בְּהֵיכָלוֹ

וְעַל שֻׁלְחָנוֹ סְפָרִים כְּמוֹ אוֹצָרוֹת נִפְתָּחִים

וּמֵעֲלֵיהֶם עוֹד סְפָרִים וָעוֹד כְּהָרִים וּגְבָעוֹת

מֵי הַשִּׁילוֹחַ! רְסִיסֵי לַיְלָה! עִירִין קַדִּישִׁין!

וְנִגּוּן וִיזְנִיצָאִי בּוֹעֵר כְּאָח בִּטְרַקְלִינוֹ הַסּוֹדִי

אוֹתִיּוֹת לוֹחֲשׁוֹת לוֹ סוֹד עוֹלָם וּפִלְאֵי תֵּבֵל

הַלֵּב הַשָּׁבוּר הוֹפֵךְ לְאָצִיל כְּשֶׁהַמַּלְכָּה מַגִּיעָה

 

[ג]

 

בְּכִילְיוֹן עֵינַיִים שֶׁעוֹדָן טְהוֹרוֹת אַשְׁקִיף מֵהַחַלּוֹן

עוֹד מְעַט תָּבוֹא אֲהוּבָתִי, עוֹד מְעַט תָּבוֹא לִמְעוֹנִי

כְּבָר אֲנִי חָשׁ עִקְבוֹתֶיהָ הָרַכּוֹת, שֹׁבֶל יָפְיָהּ בָּרוּחַ

וְאֵין עוֹד בְּלִבִּי מְהוּמָה וְאֵין עוֹד בְּלִבִּי מְאוּמָה

מִלְּבַד כִּסּוּפַי לַאֲהוּבָתִי, עַלְמָתִי שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדָּהּ

וְיָדַיי נִפְרָשׂוֹת בְּעֶרְגָּה כְּכֹוהֲנִים עַל הַדּוּכָן לְחַבְּקָהּ

לִכְרֹךְ נַפְשִׁי בְּנַפְשָׁהּ לֶאֱרֹג עַצְמִי בִּבְשָׂרָהּ

כִּי מָה עוֹד אֲבַקֵּשׁ מָה עוֹד אֶחְלֹום

בִּ י ק וֹ ד נִשְׁמָתִי בְּאַהֲבָתָהּ

לצפייה ביצירה
מסה

עשרה עקרונות − סקיצה ליצירה נבואית על פי תורת הרב קוק

סשה נצח אגרונוב

הנבואה היא לב ליבה של האמונה היהודית, היא פסקה לפני כ 2400- שנה ועתידה לחזור סמוך לשיבה אל העצמאות המדינית, שתתלווה אליה עלייה תרבותית גדולה. בעם ישראל התקיימה תרבות נבואית; היו בתי ספר לנביאים, הייתה אסכולה שלמה ומשנה סדורה ולהקות של בני הנביאים — סטודנטים לנבואה — התהלכו ברחבי
הארץ ולמדו מוזיקה, ספורט, תרגילי ריכוז וכוונה, שכלול הדמיון ועוד. עם תום
העידן הנבואי השתמרו רשמי האסכולה הזאת במסורת, בין היתר בתורת הסוד,
בטקסטים של האר”י, הרמח”ל ועוד. זהו אוצר גנוז, ייחודי, שממנו יכול לצמוח
הכישרון הישראלי המקורי, דמיון אלטרנטיבי, צורות ביטוי וסיפור, גל ישראלי חדש
שיש לו בשורה להציג לעצמו ולעולם כולו.
1. היוצר צריך להקדים מחשבה של תשובה ותיקון ליצירה.
“…והספרות תתקדש, וכל סופר יחל לדעת את הרוממות ואת הקודש שבעבודתו, ולא
יטבול עטו בלא טהרת נשמה וקדושת רעיון. לפחות תקדים המחשבה של תשובה,
הרהורי תשובה עמוקים לפני כל יצירה” )הראי”ה קוק, שמונה קבצים ד, סד(.
2. הנשמה היוצרת. היצירה היא פנייה לחלק הנשמתי של הצופה, אל הנקודה שבה
מרוכזים כוחות הנפש והגוף בשיגוב עליון. כיוון שהנשמה היא אין סופית, היצירה
יכולה להתקיים כשיח בין החלק הנצחי של היוצר לבין החלק הנצחי של הצופה, שיח
שבו נצח פוגש בנצח, רצון פוגש רצון.
3. דממה וקשב. היצירה איננה כלי לביטוי עצמי בלבד, אלא קודם כול הזדמנות
למפגש של היוצר עם עצמו. היצירה מתחילה בקשב הפנימי לקולה העצמי של הנשמה.
הקשבה חרישית, קול דממה דקה. אצל הרב קוק יש דרגות שונות של דממה. הדממה
אינה תכלית אלא הקדמה להופעת הדיבור הנשמתי.
4. לא מחכים למוזה או השראה — היא נמצאת תמיד — אלא היוצר מתעלה אל המפגש.
“כל זמן שהאדם מוכרח הוא לחכות לזמנים מתי תחול עליו רוח היצירה, ואז יחדש,
יתבונן, יהגה וישיר, זהו סימן שלא הופיעה עליו הארת נשמתו. הנשמה הרי היא שרה
תמיד, עז וחדוה היא לבשה, נועם עליון הוא סובב אותה. והאדם צריך להתרומם עד
לידי הגובה של פגישת נשמתו” )הראי”ה קוק, אורות הקודש(.
5. היצירה אינה עמל או יגיעה.
“דבר שאי אפשר הוא להפסיק את היצירה ממי שנשמתו יוצרת תמיד בטבעה. בכל
עת שהלאות הרוחנית מעיקה, אין זו באה כי אם מפני שחושב היוצר, שהיצירה עמל
הוא. וכל מה שמעמיקים יותר בסודה באים לידי הכרה, שאין בה שום עמל ויגיעה.
והאדם מתדמה לקונו, שלא בעמל ויגיעה ברא הקב”ה את עולמו” )אורות הקודש(.
6. לפעמים מה שעוצר את היצירה הן מיני מידות רעות, יוכל היוצר לתקן את עצמו
ולחזור ליצירה. אין סתירה בין מוסר ליצירה. לפעמים היוצר נקי מפגמים מוסריים
אך מה שעוצר אותו הוא חלישות גופנית, ואז הוא צריך לתקן את גופו ולחזקו. ויש
מקרים שבהם היוצר מתוקן וראוי בנפשו וגופו, אבל העולם עדיין אינו מוכשר ליצירתו.
היצירה הרוחנית, הגוף והעולם קשורים הם בקשר אורגני.
7. היצירה ושפת הרזים. היוצר יכול לינוק משפת הרזים שבה כתובה הספרות של
תורת הסוד היהודית בספר הזוהר, במדרש ובאגדה. כך למשל התורה אינה מסבירה
ומתרגמת את הסוד אלא על ידי סוד אחר, רז מוסבר על ידי רז. וכך הסרט יכול להוות
שרשרת של דימויים רזיים, שאינם “מוסברים” בפשט, אלא על ידי דימוי-סוד אחר.
8. היצירה הבאה מחופש המחשבה מגלה את הגודל של העולמות ההשעריים —
עולמות המתגלים בכוח האינטואיציה, המתעלה מעל להיגיון המדוד. היוצר משער
בליבו ובמחשבתו בכל היקף ורוחב.
“איננו רואים שום אפשרות לצייר חופש מחשבה, התעלותה ושכלולה, כי אם כשיותן
לה כל היקף גדלה, כשיוכנו אושיותיה על פי הגודל הכמותי והאיכותי, בכל אשר
תעיף שם את עיני רוחה… היצירה הרוחנית חופשית היא. אינה מתחשבת עם שום
השפעה חיצונית, היא יוצרת כפי הלך רוחה פנימה. וכל מה שתתגבר בקרבה אמונתה
בעצמה, כן תעלה למרומי האמת” )אורות הקודש(.
9. הנבואה היא סגולתה של האומה הישראלית. כיוצרים, אנו יכולים להכשיר את
הכלים לחידושה של הנבואה הישראלית, קרי, להרחיב את גבולות הדמיון, לחדש
תבניות של חוכמה והכרה, לעורר שיח נשמתי, לחבר בין אמת ליופי, לרומם על ידי
היצירה את כוחות הנפש והגוף.
10 . האמנות יכולה לפתוח מחדש את הערוץ בין אלוהים לאדם.

לצפייה ביצירה
פרוזה

רחמים וסליחות

מ. מאושר

 

ילד צעיר הייתי כשנדחפתי עם אבי מורי שיחיה בין אלפי החסידים הגודשים בטליתות וקיטלאך לבנים את ה’שול’ של חסידי קרלין בירושלים. ראש השנה היה החג הצפוף ביותר בקרלין. כולם כולם באו להתפלל עם ה’רעבע’ למרות שידעו שאת המחזור שלהם הם יצטרכו להניח על גבו של המתפלל העומד לפניהם. ואנוכי הקטן פחדתי. פשוט פחדתי. אימת הדין היתה מוחשית כל כך. הצינורות האפורים של מערכת המיזוג שניסתה לצנן את התלהבותם של החסידים כאילו באו להוסיף דרמה ללב הקטן והמפוחד שלי, וכשפצחו אלפי הקרלינר’ס בשאגות ה’נשמת’ שלהם כבר היה הפחד גדול כל כך שנדחפתי החוצה למרות שכל יציאה או כניסה בין השואגים נמשכה כרבע שעה… כמה עשיתי תשובה באותם ימי פחד, תשובה על החמצת זמן ק”ש של המג”א, על לשה”ר, על חשש גזל (רשמתי במכולת ללא רשות מאבא) ועל ראייה אסורה (המרפק החשוף של המוכרת באותה מכולת). “שפרו מעשיכם וברית לא תופר” השתפכה הנעימה הקרלינאית, והילד שבי ידע בדיוק במה להשתפר. ללמוד יותר. להתפלל יותר. לשחק פחות בטטריס. ימים נוראים בילדותי, זמן של תשובה.

 

עברו כמה ראשי שנים, חלפו כמה תמורות, בית הכנסת הקרלינאי כבר לא צפוף, המון החסידים עבר להתפלל באוהל מיוחד שיכיל אותם, את טליתותיהם וצרחותיהם. גם הילד הקרלינאי כבר לא כל כך ילד ולא כל כך קרלינאי, הוא כבר לא רושם במכולת על חשבון אבא שלו ומרפק חשוף לא נחשב אצלו ראייה אסורה. הפחד המשתק כבר אינו, אבל גם אבדה הבהירות. מי יודע לאן בדיוק לשוב, מיהו המלך המשפט ומה הוא רוצה, מה משמעות הקיום, תכלית הסבל ומטרתו, מה טעם למשפט בעולם חסר צדק זה, האם רק אני זקוק לסליחה מפניו, או שמא עליי גם לסלוח לו. אין פחד אבל גם אין אדישות, את הרהורי התשובה החליפו זעקות התהייה, מה אתה רוצה ממני, מה אני רוצה ממני.

 

לצפייה ביצירה
שירה

הכובע

מ. מאושר

אָסוּר אֲנִי בְּכֶלֶא עָשׂוּי מִבַּד עָבֶה וְשָׁחֹר
וְסוֹהֵר קָשׁוּחַ – מִקְּטִיפָה שְׁחֹרָה אַף הִיא – עוֹמֵד עַל רֹאשִׁי לִשְׁמֹר
כִּי הֲלָכוֹת רַבּוֹת נֶאֶמְרוּ בְּמִצְוַת ‘לָצֵאת יְדֵי כּוֹבַע’
מְדַקְדְּקִין בְּשַׂעֲרָה בְּצוּרָתוֹ, בָּרֹחַב, בַּגֹּבַהּ וּבַצֶּבַע,
וְעַל שִׁנּוּי זָעִיר בְּרָחְבָּהּ שֶׁל תִּיתּוֹרָה – אֶתָּבַע…

 

כִּלְאִי נָטַל מִמֶּנִּי חֵרוּתִי, אַף טֻשְׁטְשָׁה בּוֹ אִישִׁיּוּתִי…

בְּעֵת סוּפָה וָסַעַר, בְּעוֹנַת חֹם מֵעִיק
לֹא יָזוּעַ הַכּוֹבַע וּמְעִיל לֹא יַרְחִיק
נֶחְסַךְ מִמֶּנִּי כְּאֵב הַהִתְלַבְּטוּת בֵּין טוֹב לְרַע
אַךְ הֻגְבַּלְתִּי בְּכוֹחַ הַבְּחִירָה
                         נִטְּלָה חֵרוּתִי….

בִּלְעֲדֵי חוֹמוֹתָיו אֲנִי אִישׁ פְּרָטִי אַחְרַאי לְגוֹרָלוֹ
אִתָּן אֲנִי חֵלֶק מִמִּגְזָר ‘גֶּבֶר חֲרֵדִי’ וְתוּ לֹא
רְגָשׁוֹת, מַחְשָׁבוֹת, אֲהָבוֹת, שְׂנָאוֹת, תְּהִיּוֹת וּטְעִיּוֹת
יְרֻבְּעוּ עַד לְהַכְרִית –
לְהַתְאָמָתָם לַמִּסְגֶּרֶת הַמִּגְזָרִית
                        טֻשְׁטְשָׁה אִישִׁיּוּתִי…

יַכְרִיעַ סוֹהֵר פְּסוּקוֹ בְּנֶחְרָצוּת יָשִׁית
מָה רָאוּי, מָה רָצוּי, וּמָה ‘סְ’פַּאסְט נִישְׁט’
וְאִתִּי יַחַד אֲסוּרִים בְּמַחְבּוֹשׁ – הָמוֹן רַב דּוֹמִים לִנְטוּלֵי רֹאשׁ
יַבִּיטוּ בְּרַעַד וּבְפַחַד מַצְמִית – הַסּוֹהֵר – מָה הוּא יַחְלִיט?
יַעַן בְּיָדוֹ לִקְבֹּעַ מֻתָּרוֹת וַאֲסוּרוֹת – לְלֹא בָּאֵר הֶסְבֵּר, בְּהֶעְדֵּר גִּלּוּי מְקוֹרוֹת
כָּאן יֶאֱסֹר חֻלְצַת תְּכֵלֶת בִּ ‘פְרוּמְקַיְט’ – שָׁם יְחַיֵּיב דַּוְקָא פֵּאָה וְלֹא מִטְפַּחַת
וְכָל אָסִיר וְאָסִיר שְׁנֵי כְּתָרִים יִלְבַּשׁ – שֵׁם הָאֶחָד ‘מִשֶּׁלָּנוּ’ וְרֵעֵהוּ נִקְרָא ‘אַנַ”שׁ’

 

וְ ‘אֶצְלֵנוּ’ יַעֲשׂוּ הַכֹּל לֹא לְהַפְסִידָם בְּרַעַשׁ…

וּבִידֵי הַסּוֹהֵר – עֵינֵי כֹּל רוֹאוֹת – שְׁתֵּי רְצוּעוֹת עוֹר רְחָבוֹת וּשְׁחֹרוֹת
“קַבָּלָה לְמוֹסָדוֹת” רְצוּעָה רִאשׁוֹנָה –  “שִׁידּוּכִים” הָרְצוּעָה הַשְּׁנִיָּה
לְכָל מוֹרֵד בַּמֻּסְכָּמוֹת אִתָּן יַצְלִיף – וּמְהֵרָה אֶת שְׁנֵי כְּתָרָיו יָעִיף

 

לְגֹדֶל הַחֶרְפָּה לְהִיכָּלֵם – פִּתְּחוּ חֵלֶק מֵהַכְּלוּאִים ‘תִּסְמֹונֶת שְׂטוֹקְהוֹלְם’
בְּעָמְדָם עַל הַמִּשְׁמָר – בְּרֶגֶשׁ פַּטְרִיּוֹטִי מוּזָר…
יוֹצֵא לַחָפְשִׁי, יִסָּלֵל נָא הַשְּׁבִיל
                          לַלֵּב שֶׁמִּתַּחַת הַמְּעִיל
עַצְמָאוּת תִּפְרַח כְּשׁוֹשַׁנָּה רְטוּבָה
                         לָרֹאשׁ שֶׁמִּתַּחַת לַכּוֹבַע…     

לצפייה ביצירה
שירה

אשָּׁה חֲרֵדִיָּה דַּי לָךְ הֱיוֹת שִׁפְחָה

גרשון מושקוביץ

אִשָּׁה חֲרֵדִיָּה, דַּי לָךְ הֱיוֹת שִׁפְחָה,

אוֹמְרִים עָלַיִךְ דַּעְתֵּךְ קַלָּה,

מַדּוּעַ לָזֹאת אַתְּ מַסְכִּינָה?

מָה עִם דְּבוֹרָה וְחֻלְדָּה הַנְּבִיאָה

אוֹ צִפּוֹרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה הַגְּרוּשָׁה?

יוֹשֶׁבֶת בְּאוֹטוֹמוֹבִּיל קָדִימָה,

אַבְרֵךְ צַדִּיק צָעוֹק יִצְעַק: פְּרוּצָה!

וְדַרְדַּק יִקְרָא בְּקוֹל: חֲזִירָה מַסְרִיחָה!

וְאַתְּ אוֹמֶרֶת: זוֹ לֹא הַדָּרָה, אֶלָּא כָּךְ הִיא הַהֲלָכָה,

 

וְאִם אַתְּ חֲזִירָה – הֵיאַךְ מְחַתְּנִים אוֹתָךְ עִם בֶּן הַתּוֹרָה?

אֶת מֹחֵךְ קִיצוֹנֵי הָעֵדָה שָׁטָפוּ,

בִּכְבָלִים שֶׁל מַחֲשָׁבָה בָּךְ יַחֲזִיקוּ,

אֶת שְׂעַר רֹאשֵׁךְ בְּבֵיתֵךְ בְּכֹוחַ יְכַסּוּ,

לְחַיֵּי הָעַבְדוּת אוֹתָךְ הֵם דָּנוּ,

וּמִלִּמּוּד הַהֲלָכָה אוֹתָךְ הִדִּירוּ.

עָתִיד לָךְ אַיִן,

לְעוֹלָם יַגִּידוּ אַתְּ סוּג בֵּית עֲדַיִן,

אָדָם הָרִאשׁוֹן קִבְּלֵךְ כְּעֵזֶר שֶׁתִּמְזְגִי לוֹ הַיַּיִן,

וּפְסוּלָה אַתְּ לְעֵדוּת כְּנֶגֶד אַנָּס שֶׁתָּחַב לָךְ הַ*ַ*ִ* 

אֵיךְ הִנָּךְ חַיָּה וְלֹא קֵץ לְנַפְשֵׁךְ שָׂמָה בְּאֶקְדּחַ כְּהֶרֶף הָעַיִן?

אֵיכָה יָשַׁבְתְּ בָּדָד, לְעוֹלָם לֹא תִמְצְאִי לָךְ אֶת הָאֶחָד,

לָקוֹחַ תִּיקְחִי בַּטְלָן שֶׁאֲפִילּוּ חֻמָּשׁ בְּקִמּוּץ לֹא לָמַד,

עָלַיִךְ בְּבֵיתֵךְ וְעַל יְלָדַיִךְ יָרִים בְּתַעֲנוּג אֶל־ עָל הַיָּד,

וּמַדּוּעַ מַזָּלֵךְ מִדּוֹרֵי דוֹרוֹת אָבַד?

הַאִם הָעִנְיָין מִשּׁוּם שֶׁהָאַלִּים לִשְׁלֹט עֲלֵיכֶן חָמַד?

בַּמֶּה אַתְּ יְהוּדִיָּיה כְּשֶׁאֶת הַתּוֹרָה אָסוּר לָךְ דַּעַת?

הֵן הַתּוֹרָה לָךְ תִּפְלָה, וְאֶת הָאֱמֶת אַתְּ לֹא יוֹדַעַת,

הַאִם מִפַּחַד הַחֶבְרָה אַתְּ לָהֶם נִשְׁמַעַת?

מִפְּנֵי מָה תְּחַנְּכִי בִתֵּךְ לִהְיוֹת כְּמוֹתֵךְ בּוּרָה וְנִכְנַעַת?

 

שִׁפְחָה נוֹלַדְתְּ וְשִׁפְחָה תָמוּתִי כָּל עוֹד אַתְּ לֹא בּוֹרַחַת.

אֲנָשִׁים שׁוֹאֲלִים אַיֵּה בַשּׁוֹאָה הָיָה הָאֱלוֹהִים;

אֶל סִבְלֵךְ מִזְּמַן חַוָּה אֵין הֵם מִתְיַיחֲסִים,

הָאִישָּׁה פְּגִיעָתָהּ רָעָה כָּךְ בַּסְּפָרִים כּוֹתְבִים,

אִם תִּרְצִי לְהִתְגָּרֵשׁ לַעֲזֹר לָךְ אֵין הַלָּלוּ רוֹצִים,

וְלַעֲשׂוֹת תְּנַאי בְּנִישּׂוּאִין עָלַיִךְ הֵם אוֹסְרִים.

אֵיכָה בָּחוּר יִישָּׂא אָמָה הָעִבְרִיָּיה לְלֹא בּוּשָׁה?

מַדּוּעַ הַמְחַפֵּשׂ אִישָּׁה עִם חֵרוּת הַמַּחֲשָׁבָה יִכָּשֵׁלָה,

עַד מָתַי תִּישָּׁאֲרָה רַוָּוק וְלֹא תִיקַּח נְקֵבָה יוֹדַעַת הֵיטֵב גַּהֵצָה?

מַדּוּעַ דָּתִית לְאֻמִּית עָלֶיךָ תַגִּידָה: אַתָּה גּוֹי וְאֵין נַפְשִׁי בְּךָ חֲפֵצָה?

וּמַדּוּעַ לַחוֹשֵׁב תֵּיבָתוֹ נִנְעֲלָה וְאֵין לְאַחֲרִיתוֹ תִּקְוָה?

לצפייה ביצירה
שירה

בַּעָלִיָה לִירוּשָׁלַיִם, אוֹ: תִּרְשׁוֹם, אֲנִי יְהוּדִי.

צביקה אלי סלע

פַּעַם מִזְּמַן, יְהוּדִים

עוֹלִים הָיוּ לִירוּשָׁלַיִם 

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה

וּבְיָדָם מִנְחָה.

 

בָּרֶגֶל עָלוּ, בְּכָל שְׁלוֹשׁ הָרְגָלִים

פּוֹסְעִים לְאִיטָּם בִּשְׁבִילֵי הָאָרֶץ שֶׁשָּׁקְטָה 

תַּחְתָּם, מִדָּן וּמִתְּקוֹעַ, אֲחָדִים אַף מִצָּרְעָה

עַל מָה דִּיבְּרוּ בֵּינֵיהֶם בְּדַרְכָּם?

מִן הַסְּתָם דַּנּוּ בִּדְאָגָה בִּמְחִירֵי הַדִּיּוּר 

בַּשְּׁפֵלָה, אוֹ אוּלַי בַּעֲלִיַּת מְחִיר הַגְּבִינָה. 

לֵךְ תֵּדַע. 

 

אֲנִי עוֹלֶה הַיּוֹם לִירוּשָׁלַיִם בְּמָאזְדָה 6 

שְׁרוּטָה, לִבְדִיקַת עַרְמוֹנִית שֶׁעָבְתַה

וְיָדִי רֵיקָה, אַךְ בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי עוֹלֶה 

לִירוּשָׁלַיִם, אָבִי עוֹלֶה עִמָּדִי

זֵכֶר צַדִּיקִים לִבְרָכָה.

 

יֶלֶד הָיִיתִי עוֹמֵד לְצִדּוֹ, אָב וּבְנוֹ – 

שָׁם בְּחוּרְבוֹת מִנְזָר נוֹטֶרְדָאם 

מוּל גְּדֵרוֹת הַתַּיִל הָרָם – 

וְהוּא בְּעֵינַיִים 

כַּלוֹת מַבִּיט בְּעִירוֹ

הַשְׁבוּיָה, מַבִּיט בְּעִצְבוֹ 

בִּתְפִילָּה שְׁתוּקָה – 

בְּלִי דַּעַת הָיִיתִי שׁוֹתֶה לְיַדוֹ

אֶת הֶמְיָת לִבּוֹ, אָב וּבְנוֹ –

הַאִם מַשֶּׁהוּ מְהֶמְיָת לִבִּי

טָמוּן עוֹד בְּלִיבּוֹ שֶׁל בְּנִי, 

נֶכְדּוֹ?

 

אֲנִי עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם

וְיָדִי רֵיקָה

אַךְ בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי בָּא

לִירוּשָׁלַיִם, אָבִי בָּא אִתִּי – 

תִּרְשׁוֹם, אֲנִי יְהוּדִי.

לצפייה ביצירה
שירה

הסתכל בשלושה דברים

בְּדַרְכִּי לְהַלְוָיַת רֶבּ שְׁמוּאֵל אוֹיערְבַּאך זצ”ל
מָצָאתִי “מוֹצָא אֶל הַיָּם” שֶׁל מֵאִיר וִיזֵלְטִיר
מֻנָּח עַל גַּדֵּר אֶבֶן יְרוּשַׁלְמִית
וְחָשַׁבְתִּי:
בְּכָל מַאֲבַק עַנְנֵי אָבָק חוֹנְקִים
לְכָל קְרָב תַּאֲרִיךְ פְּטִירָה
וְכָל הַמִּלְחָמוֹת קְדוֹשׁוֹת

לצפייה ביצירה
מסה

שכחת סיני – אלי סיני: במלאת 15 שנה לאווקואציה מחבל קטיף

גדעון חרל"פ

א.

איש איננו יכול להסביר את הנהירה הזאת לסיני. את הכמיהה לחופים זהובים, למעמקי ים צלולים, החופש מסביבה אורבנית צפופה ומלחיצה.
כאן בצל הרי גרניט כהים, מצאנו את השלווה ואת הרוגע. הפחדות שונות ומשונות ואזהרות מסע – לא ירתיעונו.
הכמיהה לפסטורליה, הרחק מתל-אביב, מירושלים הבירה, רחוק אבל קרוב, במרחק יריקה, דרושה הייתה לנו כאוויר לנשימה, כמים קרים על נפש עייפה ורצוצה. אין צורך להצטופף בנתב”ג, להתעופף באוויר ולהתנתק מן האדמה הקדושה הזאת על מנת לחוות מרחבים.
זה לא רק המחירים הזולים, זה לא רק תחליף קרוב לריביירה, כאן מצא הישראלי את מקומו ומנוחתו. כאן אנחנו מנכסים את סיני אלינו, ללא חישובים פוליטיים וללא משטרת המחשבות הישראלית או המצרית. הבדואים ברקע הינם רק צללית חולפת כאבותיהם נוודי המדבר.
דוד בן גוריון ‘מלך ישראל’ הכריז כאן לאחר מלחמת סיני: “כאן אנחנו מייסדים את מלכות ישראל השלישית”. אמר ולא יסף.
ברגעי חרטה אמר מנחם בגין: “לא ידעתי שסיני זה ארץ ישראל”. במחי יד מחק את שנות השלטון הישראלי המתחדש בסיני. במחי יד מסר לזרים את מקור הווייתנו של מעמד הר סיני.
למען שלום זמני המאפשר למוסלמים ישראלים בלבד לנסוע בבטחה למצרים ולירדן התנתקנו מטריטוריה רוחנית זאת של סיני. למען שלום זמני התנתקנו מהר משה רבינו, מהאיים טיראן וסנפיר, ממרומי הסירבאל, הר קטרינה וג’בל א-ג’ונה, נקיקי מבוכים ובארות שפע ונפט של אבו-רודס.
כאן במזרח סיני וחופו תוכנן המשכה של תכנית אלון ותוכנית השידרה הכפולה של מדינת ישראל בהגותו של האדריכל פרו’ אברהם וכמן. בחצי האי סיני נמצא מרחב הפתרונות לפיזור האוכלוסייה. כאן הוא מקומם של מפעלי תעשיה ענקיים ועתירי שטח, תעשייה כבדה, תחנות כוח גרעיניות, שדות תעופה והשער לגלקסיה.
השחזת חרבות מוסלמית מתמדת והצטיידות מצרית רבת היקף לא ירתיעונו.
לא נשמע להתראות!
מסע בני ישראל בסיני לא ייפסק גם ללא חסות צבא וריבונות!
סיני שלנו לעד ולעולמי עולמים.
ציוויליזציה מתקדמת לא תמתין עד טיפת הדם האחרונה למען התפתחותה עד פס התכלת התחתון בדגל מגן הדוד בין שני נהרות גן העדן.

 

ב.
איש איננו יכול להסביר את נטישת חבל קטיף, חבל הארץ הפורה, אחרי כ 38 שנה של התיישבות ישראלית מתחדשת והיאחזות בחוף מימי הים התיכון בואכה עזה ,רפיח ואל עריש. אם נטשנו את היכל סיני, אדמת קודש ארץ ישראלית, מה הפלא שנטשנו גם את המבואה.
פעמים רבות בתורתנו הקדושה והאלוהית נצטווינו על זכירת מעמד סיני, יציאת מצרים והמעבר במדבר הצחיח והנורא הזה. המקובל האלוקי חיים יוסף דוד אזולאי אף הוסיף ותיקן לומר בסוף תפילת השחרית ‘עשר זכירות’, שרובן מורות על זכירת מאורעות הקדמונים שקרו לאבותינו היוצאים ממצרים, כאילו לא די לנו בפרשיות התפילה .
כנראה שהיו לו תובנות או הבנות מיוחדות וחדשות, מעבר לתפילות שחרית שתקנו קדמונים.
לא זכרנו ולא הפנמנו את משמעותה לדורות של מצוות הזכירה וכתיבת מסעות בני ישראל. גם משה רבינו אפשר וביקש לשכוח, כשהשכינה הקדושה מצווה עליו בפירוש לזכור ולכתוב את ממשות המסעות האלה: “וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה”.
ומאי זכירת ממשות המסעות שכחנו את הדרך לכאן, את שייכותנו למרחבי ארץ ישראל הדרומית ואת המבואה למרחבי אלי סיני שלנו.

לצפייה ביצירה
שירה

הוירוס השני

גל כהן

 

מִסּוֹף חֹדֶשׁ אַדָּר עַד עַתָּה
מְבֹעָת הָעוֹלָם מִן הַוִּירוּס
וּבְאַרְצֵנוּ שֶׁלָּנוּ פָּשְׂתָה
מַחֲלָה מְקוֹמִית אַחֶרֶת

 

הַסִּימְפְּטוֹמִים – הֱיֵה נָא קַשּׁוּב! –
שֶׁל הַנֶּגַע, מַחְלַת הַ צַּ בַּ עַ ת:
לְהַבְדִּיל בֵּין כָּל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה מִן הַיִּשּׁוּב
לְלוֹבְשֵׁי הַשְּׁחֹרִים וּמִגְבַּעַת.

 

נִצְטָרַע וְחָלָה בְּצָרַעַת
– לֹא עָלֵינוּ – נִקְרָא צָרוּעַ
וְחוֹלֶה מַחְלַת הַצַּבַּעַת
בְּעִבְרִית יִקָּרֵא:
צָבוּעַ.

 

בַּתְּחִלָּה נִסְפְּרָה רַק נִדְבֶּקֶת
וּבִן רֶגַע מִסְפָּר כָּפוּל,
אַךְ כָּעֵת מִילְיוֹנִים הִיא חוֹבֶקֶת
וְעוֹד אֵין פְּרוֹטוֹקוֹל לְטִפּוּל,
לַחוֹלֶה הִיא גּוֹרֶמֶת צַעֶקֶת
וּלְשִׁקּוּל דַּעֲתוֹ קְצָת עִרְפּוּל

 

לְמָשָׁל, הִתְכַּנְּסוּת הֲמוֹנִית
הַמּוֹנָה, בּוֹא נֹאמַר, עֲשָׂרָה
דּוֹרֶשֶׁת בֵּרוּר קַפְּדָנִי
לְצָרְכֵי חַוַּת דַּעַת בְּרוּרָה
(שֶׁכֵּן כָּל כַּתָּבָה עִתּוֹנִית
מְקִימָה וַעֲדַת חֲקִירָה).

 

וַעַד אֵתִיקָה חַף מִפְּנִיּוֹת –
בְּכֻלָּנוּ מֻכְרָח לִהְיוֹת!
וּמֻכְרָח לְבַצֵּעַ בְּדִיקָה
מְדֻקְדֶּקֶת
בַּצִּיצִיּוֹת.

 

אִם הָיְתָה זוֹ, נֹאמַר, הַפְגָּנָה
אֵיךְ אֶפְשָׁר הֵן שֶׁלֹּא לְאַשֵּׁר?!
הַלֹּא אָנוּ חַיִּים בִּמְדִינָה
דֵּמוֹקְרָטִית, בָּרוּךְ הַשֵּׁם

 

כָּךְ יֹאמַר הַחוֹלֶה, אַךְ יִרְתַּח
בְּזַעַם קָדוֹשׁ וּבְחִילָה
אִם נוֹדַע לוֹ שֶׁזֶּה הַפִּרְחָח
נֶאֱסַף, לְדֻגְמָה, לִתְפִלָּה

 

לַחוֹבֵשׁ אֶת סַפְסַל הַיְּשִׁיבָה
יַטִּיף הַחוֹלֶה כָּל יֹשֶׁר
אֲבָל לֹא, לְמָשָׁל, אִם יֵדָע
שֶׁקָּפַץ אֶל מְכוֹן הַכֹּשֶׁר

 

חֲמִשִּׁים אֲנָשִׁים הִתְכַּנְּסוּ יוֹם אֶתְמוֹל
יְקַלֵּל הַחוֹלֶה בְּלָשׁוֹן חֲרוּצָה
אִם הָיוּ הַהוֹלְכִים בִּלְוָיַת כְּבוֹד הָרַב,
אֲבָל לֹא אִם בְּחוֹף רַחֲצָה.

 

חֲרֵדִים בְּלִי מַסְוֶה עַל פִּיהֶם וְאַפָּם
כְּתַחְבִּיב בָּרְחוֹב הוּא יִשְׂמַח לְאַתֵּר
בָּהּ בָּעֵת שֶׁמַּסֵּכָתוֹ – עַל אַפָּם! –
תְּלוּיָה לוֹ בִּכְלָל עַל סַנְטֵר

 

“מִי שׁוֹמֵר עַל מֶרְחָק בִּמְקוֹמוֹת עֲבוֹדָה,
בְּמַּכֹּלֶת צְפוּפָה אוֹ רַכֶּבֶת?”
לֹא יִשְׁאַל. רַק יֶחְרַד לִשְׁאֵלָה יְחִידָה:
אִם שָׁמְרוּ עַל מֶרְחָק גַּם בַּשְּׁטִיבְּל.

 

מִכָּל מָה שֶׁנֶּאְסַף וְדֻוַּח
כָּךְ עוֹבֶדֶת מַחְלַת הַצַּבַּעַת:
כָּאן – “חַיִּים רְגִילִים שֶׁל הֶכְרֵחַ”
וְשָׁם – “רַשְׁלָנוּת נִפְשַׁעַת!”

 

מַגֵּפַת הַנְּגִיף הָרִאשׁוֹן
תַּעֲבֹר בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם,
אַךְ סָפֵק אִם תּוּבַס הַשְּׁנִיָּה
בְּשֶׁלָּהּ נַחֲשֹׁב כָּל שְׁנִיָּה
שֶׁחוֹבֵשׁ הַמִּגְבַּעַת אָשֵׁם.

לצפייה ביצירה
שירה

אברהם

איתי עקירב

בְּכֹרַח הֱיוֹתִי קִבַּלְתִּי אֶת תּוֹרַת אַבְרָהָם

תּוֹרַת אָבִי וְסָבִי

תּוֹרַת אָבוֹת וַעֲווֹנוֹת.

הַשָּׁמַיִם וְהַקַּאדִי שׁוֹפְטִים אוֹתִי עַל

זֶהוּתִי עַל מְקוֹרוֹת הַדָּם שֶׁבְּעוֹרְקַי בָּתֵּי דְּפוּס

מְכוֹנְנִים לִי אֲרוֹן קְבוּרָה

הַנְּיוּ-יוֹרְק טַיְמְס דֶר שְׁטִירְמֶר

הַפָּלֶסְטַיְן רִיוְיוּ וְהַגַּרְדִיָּאן חוֹרְצִים דִּינִי בִּדְיוֹ שֵׁנִי

בְּמָסַכֵּי עָשָׁן וְדָם כָּחֹל אַל גַ’זִירָא וּמַנַאר

הַסִּי.אֵן.אֵן וְהַבִּי.בִּי.סִי חוֹשְׂפִים אֶת מַעֲשֵׂה יָדַי

צִבְאוֹת עוֹלָם מְתַכְנְנִים הֶרֶס

בֵּית אִמִּי.

רוֹדְפִים אוֹתִי וְאֶת אֱמוּנָתִי בְּכָל סִמְטַת רְחוֹב

רוֹדֵף אוֹתִי אֱלוֹהַי הַצַּר

בַּסִּפְרִיָּה הַצִּבּוּרִית בְּפַרְוְרֵי בֶּרְלִין

בַּחֲדַר הַיְּשִׁיבָה וְהַתַּלְמוּד

בְּקִרְיַת מֹשֶׁה, בְּבָתֵּי הַקָּפֶה בְּסִמְטְאוֹת מַארְסֵי

בַּסּוּפֶּרְמַרְקֶט הַכָּשֵׁר בְּלוֹס אַנְגֵלֶ’ס בְּגֶסְטְהָאוּס בְּוָרָנָסִי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בִּקְוִינְס

בְּמִשְׁתָּנָה בְּקַמְדֶן טָאוּן בְּבֵית הָאָבוֹת בְּמַיְדָנֶק עַל אַדְמַת כַּרְבַּלַא הַקְּדוֹשָׁה, רוֹדְפִים אוֹתִי הָרַבָּנִים

וְהַכְּמָרִים הַשְּׁחֹרִים הַנְּבִיאִים פְּקִידוֹת הַמִּלּוּאִים פּוֹשְׁעֵי וַחֲסִידֵי אֻמַּת עוֹלָם.

סוֹחֲרֵי סַמִּים בְּמִדְיָן עוֹמְדִים יְתוֹמִים בְּקֶרֶן רְחוֹב

מְבַקְּשִׁים לִמְכֹּר לִי בְּרִית חֲדָשָׁה

זוֹנוֹת אוֹכְלוֹת אוֹתִי עִם הָעֵינַיִם אֶת הָאַרְנָק עַל חוֹף הַיָּם בְּפָּטָאיָה.

פְּעִילֵי שְׂמֹאל אֵירוֹפֵּאִים מְעֻנָּבִים קוֹרְאִים לִי לַחְדֹּל

מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת קוֹרְאִים לִי

לָבוֹא, הָאִמָּא בְּמַחְסוֹם עֲטָרוֹת שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי בִּשְׂפַת אִמִּי “וֵינוֹ אִבְּנִי, וֵינוֹ?”

אַרְצוֹת הַמִּזְרָח וְהַדָּרוֹם

מְסַפְּקִים אֶת מְבֻקָּשִׁי, מִין וַהֲזָיוֹת אֵין בִּי עוֹד.

רַק נְשִׁימָה יְרִיָּה בּוֹדֶדֶת נִפְלֶטֶת אֶל שְׁנָתִי בָּאָה בְּיִצְחָק

וְקוֹלוֹ הַדַּק שֶׁל קוֹבִּי הַמַּפְקָ”צ מַזְכִּיר שֶׁאֲנִי עֲדַיִן עַל מַדֵּי ב’

שְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְאַחַר הַשִּׁחְרוּר.

מֵחַלּוֹנוֹת הַבָּתִּים, מִגַּגּוֹת הַבִּנְיָנִים, מִמִּרְפֶּסֶת הַדִּירָה הַשְּׂכוּרָה

בָּהּ יָכֹלְתִּי לָשׁוּב עִם שַׁחַר לְאָבִי-

הַתְּפִלִּין — רָאִיתִי אֶת תַּהֲלוּכַת יוֹם שִׁשִּׁי הַטּוֹב בִּסְטְרַטְפוֹרְד – פַּרְוָר לוֹנְדּוֹנִי שָׁקוּף.

וּבְעוֹד אֲנִי מַמְתִּין בְּתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס הֶהָרָה

בְּדַרְכִּי אֶל נִפְלְאוֹת הַמֶּלַח – הַכֹּלְבּוֹ הַגָּדוֹל בּוֹ עָבַדְתִּי

אִישׁ עֲבֹת זָקָן שֶׁעָטָה בַּד לָבָן לְגוּפוֹ

נֶעֱמַד בְּסָמוּךְ אֵלַי וְשָׁאַל:

“רָצַחְתָּ פַּעַם מִישֶׁהוּ?”

לצפייה ביצירה
שירה

טלי כהן שבתאי

אֵינֶנִּי מְשׁוֹרֶרֶת שֶׁל אֲסוֹצִיאַצְיוֹת
הַשִּׁירָה שֶׁלִּי עוֹבֶרֶת כָּמָּה שְׁלַבִּים
בִּשְׂכַלְתָּנוּת
אַחֲרֵי הָ רֶגֶשׁ

אֲנַחְנוּ כָּמָּה יָמִים טֶרֶם
הַבְּחִירוֹת לַמֶּמְשָׁלָה;
נִרְאֶה כִּי
אֱלוֹהִים הוּא סְפִּין תִּקְשָׁרְתִּי
בָּעִנְיָין
הַזֶּה
בֵּין מֶמְשָׁלָה חִילּוֹנִית לְ
מֶמְשָׁלָה מְשִׁיחִית.

לִשְׁמוֹר עַל הַצִּבְיוֹן הַיְּהוּדִי
וּבַד בְּבַד לְאַפְשֵׁר
פְּלוּרָלִיזְם
זוֹהִי אִידֵיאָה אוֹפְּצְיוֹנָלִית
אַךְ לֹא מַמָּשִׁית

אִם אֶפְשָׁר אָז
נַגִּיעַ לְ
“אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ”, מִי יוֹדֵעַ.

אֵין כַּוָּנָתִי לְהַלְעִיג עַל מְּדִינָה נָכְרִית
כְּבַמִּקְרָא הַמַּלְעִיגָה אֶת הַמִּצְרִים
שֶׁ אֵינָם
זוֹכִים לְקַבֵּל
מִמֵּי הַגְּשָׁמִים הַיּוֹרְדִים בְּאַדְמַת יִשְׂרָאֵל
וּבְ
נוֹסָף שִׁיטַת הַהַשְׁקָיָה
שֶׁל הַמִּצְרִים
דּוֹמָה לְהַטָּלַת שֶׁתֶן.
אָנוֹכִי מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּפָסוּק זֶה כְּאָלֶגוֹרְיָה

וּכְחִבָּה
אֲנִי רוֹחֶשֶׁת לִמְדִינוֹת זָרוֹת כְּמוֹ
לָעוֹבְרִים וְשָׁבִים
עַל פְּנֵי מְקוֹמִיִּים בְּיִשְׂרָאֵל
אֲשֶׁר נִיתַּן לְיִשְׂרָאֵל שֵׁם זֶה
הַ מּוֹפִיעַ בַּתָּנָ”ךְ מֵעַל לְ אַלְפַּיִים פְּעָמִים
עַל פְּנֵי
שֵׁמוֹת אֲחֵרִים
בְּלִי לִיצוֹר בְּעָיוֹת קָשׁוֹת לְזֶהוּתָם שֶׁל אֶזְרָחִים לֹא יְהוּדִים.

אֲנִי מְהַרְהֶרֶת טֶרֶם הַבְּחִירוֹת בְּמַתָּן הַשֵּׁם הַזֶּה לַמְּדִינָה כְּדֵי לִשְׁמוֹר עַל נֵיטְרַאלִיּוּת
וּבְלִי לְהִתְחַיֵּיב לְאִידֵאוֹלוֹגְיָה אוֹ לִמְצִיאוּת פּוֹלִיטִית מְסֻיֶּמֶת.

אַךְ מְדִינַת יִשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל רְחוֹקָה מִלִּהְיוֹת
נֵיטְרָלִית
עִם שָׁלוֹשׁ דָּתוֹת שֶׁעוֹשׂוֹת זוּג אוֹ פֶּרֶט
עַל יְרוּשָׁלַיִם בִּפְרָט
וְעַל יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל

כַּאֲשֶׁר בִּתְפִלַּת שֶׁבַע הַיְּהוּדִים
הָיוּ הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהִכְרִיזוּ “אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים”,
וְהַנַּצְרוּת וְהָאִיסְלָאם טָעֲנוּ כִּי הֵן הַמַּחֲלִיפוֹת שֶׁל הַיַּהֲדוּת
כְּעַם נִבְחָר לְיִשְׂרָאֵל
אִי אֶפְשָׁר כָּכָה לְהַגִּיעַ לִפְשָׁרָה אוֹ לְקִמְעָה שֶׁל מַשָּׂא וּמַתָּן

אַף פַּעַם לֹא נַגִּיעַ לְאִמְרַת ‘שָׁלוֹם’.
אַךְ כָּרֶגַע בְּשֶׁבַע בַּבֹּקֶר הַשָּׁכֵן הַמּוֹשִׁיב
אֶת יְלָדָיו בָּעֲגָלָה לַגַּן בְּפָלַסְטִין
אוֹמֵר לִי מַהִי יִ
שְׁרָאֵל הַיּוֹם
מִכָּל פַּרְשָׁנוּת אַחֶרֶת.

לצפייה ביצירה
כ״ב בשבט ה׳תש״פ (17 בפברואר 2020)

ללא ספק

מתנאל בוזגלו

לפני מספר שנים קראתי את מאמרה של אווה אילוז ‘ששת הדיברות לחילוני הגאה’ שפורסם בעיתון הארץ. המחברת מנסה להתחקות אחר קווי היסוד של ההוויה החילונית ומנסחת מערכת “דיברות” המאפיינת אותה. הדיבר הרביעי והמעניין ביותר הוא: “הטלת ספק בכול”. אילוז איננה הראשונה לזהות את עקרון הספקנות עם התודעה החילונית. עשה זאת יובל נוח הררי עם ‘האמת החילונית’ ולאחרונה נגע בכך אריאל הירשפלד במאמר בשם ‘הערה על החילוניות הישראלית’. כמעט כל השוואה בין העולם הדתי והחילוני מתייחסת לכך והסיבות ברורות ומובנות. תפישת החיים החילוניים כקיום בצל הספק הינה אחת הדוֹגמוֹת הרווחות ביותר בחברה הישראלית. אולם בעוד הדיון על מושג הספקנות נבנה סביב מובנו ומשמעותו הפילוסופית, השאלה הסוציולוגית נדחקת הצידה.
לדיון במושג הספקנות היסטוריה עשירה ומרתקת. לא רק בשאלות של אמונה ותבונה, אלא גם בסוגיות אתיות ומשפטיות. אחד הרגעים המשמעותיים בהיסטוריה של דיון זה הוא הופעת הקוגיטו הקרטזיאני. רנה דקארט תר אחרי עיקרון פילוסופי ראשוני עליו ניתן יהיה להשתית את כל תמונת העולם. כיצד הוא עושה זאת? על ידי הטלת ספק בכול. הפילוסוף הצרפתי יוצא למסע אינטלקטואלי ארוך שבסופו הוא נותר עם דבר אחד בו לא ניתן להטיל ספק – האני החושב. ומכאן כמובן ההיגד המפורסם: “אני חושב משמע אני קיים”. לאורך ההיסטוריה זכה מהלך זה לאינספור התייחסויות פילוסופיות, אולם ככאלה הן התאפיינו בשפה דומה. בין אם ביקרת את המהלך ובין אם צידדת בו, הדברים נעשו בשפה אנליטית סגורה. אלא שלשאלת הקוגיטו משמעויות רחבות הרבה יותר, שכמעט ואינן זוכות להתייחסות.
שאלת הקוגיטו היא שאלה פילוסופית טהורה אך בה בעת גם שאלה אנתרופולוגית, או לפחות שאלה המזמנת קריאה אנתרופולוגית בטקסטים פילוסופיים. אחת העבודות המקוריות והמרתקות בתחום זה שייכת לפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז’אק לאקאן. לדידו, הרגע המשמעותי במהלך הקרטזיאני הוא דווקא מקומו של אלוהים בו. לאקאן קורא ברגישות הייחודית לו את הקוגיטו וחוזר לרגע שבו דקארט, באותו מקום, שם את מבטחו באל המושלם אשר לא ייתכן שירמה אותו. זהו כביכול מרכיב שולי במהלך הפילוסופי הרחב יותר, אולם לאקאן אינו מקל בו ראש. מושג ה’רמאות’ הוא מושג חשוב בהקשר זה. לאקאן מעמיד כאן את האל הקרטזיאני מול האל המקראי. האל המקראי הוא האל המשיב למשה “אהיה אשר אהיה”. בניגוד לדקארט, האל המקראי מרמה את מאמיניו, חומק מהם. הקוגיטו הוא המשך של תולדות המחשבה המערבית המבכרת את עקרון היציבות ולעומתו האל המקראי הוא האל הנמצא מעבר לעקרון היציבות, שהרי שימת הדגש היא על זמן עתיד – “אהיה”. תשובתו של אלוהים איננה “אני מי שאני”, תשובה שאמנם אינה מוסרת מידע על זהות האל אך כן על מהותו כישות קבועה ויציבה. תשובתו למשה “אהיה אשר אהיה” מלמדת על הקפריזיות האלוהית. בדיוק כמו פעולת הבריאה. אין רצף רציונלי וממוסגר אלא רצון אלוהי לברוא את העולם יש מאין. בכך למעשה האל מתפקד כאחר המוחלט.
אם כן, הקוגיטו אינו מסמן רק רגע משמעותי בתולדות הפילוסופיה המערבית, אלא בעיקר נקודת מפנה אתית, שהרי האתיקה עומדת מעבר לעקרון הספק. בשורשיה העמוקים, החשדנות היהודית כלפי הספק מגיעה מהניסיון המזוהה כאן להתנער מהעמידה האתית מול אותו אחר מוחלט. במילים אחרות, האלטרנטיבה שמציעה ההוויה הדתית לעקרון הספקנות היא האחרוּת. אם אבקש לפתח מעט את דברי לאקאן, הקוגיטו הפקיר את שאלת האמת ונותר עם שאלת הוודאות. בכך הוא מכונן את עצמו כשיח מונולוגי סגור הסובב סביב עצמו. המאפיין העיקרי של פעולת הספק למעשה איננו הסירוב “ההרואי” ללכת שולל אחר ודאות מנחמת, אלא ההיות האינטימי, המכונס, עם התבונה. לא ידע מוחמץ, חומק, כי אם ארוטיקה של השליטה, של הביתיות התבונית. האל המקראי הוא האל המרמה את מאמיניו, דהיינו השומר על אחרותו המוחלטת. לעומתו האל הקרטיזאני מעניק ביטחון אפיסטמולוגי למאמיניו. הטלת הספק המפורסמת של דקארט אינה אלא הונאה עצמית באשר היא נעשית תמיד מתוך עמדה ביתית. ככזאת היא פועלת על החוץ, מתמקמת בגבולותיה של התבונה ובתוך הסדר הרציונלי והלוגי שלה ומשם מביטה החוצה. מכאן שהמרכז המשמעותי בפעולת הטלת הספק איננו הידע שאינו יכול להבטיח ודאות, אלא עצם הפעולה עצמה. האינטימיות שבשליטה.
קשה שלא להזכיר כאן את עמנואל לוינס. הפילוסוף הצרפתי זיהה בין אתאיזם לאגואיזם. לדידו, הפילוסופיה המערבית איננה אלא אגולוגיה, כאשר שאלת האל איננה שאלה אפיסטמולוגית, אלא שאלה אתית. היחס אליו אינו עובר דרך עדשות התבונה.
אין כוונתי לצייר גבולות עיקשים בין דתיות לחילוניות. הדברים מורכבים יותר. אלא שבעוד שיחים חילוניים מסוימים חורטים על דגלם את ערך הספקנות, ניתן למצוא במעמקי השיח הדתי חלופה רדיקלית יותר, מעמיקה ומפוכחת יותר. הספקנות זכתה לתהילה גדולה מדי. לדימויים הרווחים של הסובייקט הספקן יש היבטים סוציולוגים משמעותיים. מבחינה פוליטית למסמן ‘ספקנות’ יש ערך רב. הוא תמיד מזוהה עם בגרות, אחריות, רציונליות וקונוטציות נוספות הנלוות למשמע המילה הזאת, הון סימבולי שקשה לעמוד בפניו. הספקן הוא המבוגר האחראי, זה שאינו מוכן להתנחם באשליותיה הנעימות של הדת.
מבחינה זו, יש לומר את האמת, שיח זה ניצח, ובכדי להתמודד עמו ולהציג אלטרנטיבה ראויה נדרשת בראש ובראשונה הכרה בכך. אפשר לחשוב כאן על פרנץ רוזנצווייג, אשר במובנים עמוקים ניתן להבין כך את מפעלו ההגותי-רוחני. “המחשָׁב החדש” הוא הניסיון לכונן את הפילוסופיה של ההתגלות. להתחקות אחר האופקים האבודים שלה, לא רק כמפעל אינטלקטואלי חלופי, אלא בראש ובראשונה כהתנסות קיומית, הצומחת מעבר לשיח הספקני. מאידך אין ליפול אל האסתטיזציה של ההתגלות, כזאת שאמנם משרטטת מחדש את המרחב הפנימי בשפה גמישה ומעורפלת יותר, אך עדיין לא מצליחה לחרוג ממנו. ההתגלות היא מעבר לאסתטי, שכן האסתטי תמיד עלול לגלוש למחוזות הנרקיסיזם. ההתגלות היא עמידה כנה מול אחרוּת רדיקלית. עמידה מן החוץ, על כל המשתמע מכך. בחזרה ללאקאן – לעמוד מול האל הרמאי. או במילים אחרות לאפשר לעצמנו את החסד של היות סובייקטים מרומים, הקורסים אל מול האחרות האלוהית.

לצפייה ביצירה
שירה

בבית הכנסת של עזרא

אדם צחי

בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל עֶזְרָא

לֹא יָדְעוּ לְהַגִּיד מַבַּע פֶּרְפוֹרְמָטִיבִי

אֲבָל חָכָם אַרְיֵה שֶׁהָיָה גָּאוֹן גָּדוֹל וּמְשֻׁגָּע גָּדוֹל

הָיָה צוֹעֵק בְּעַל פֶּה כְּמוֹ כִּשּׁוּף

סֻלִימַאן, מוּצַאפִי, מוּסַאיוֹף.

הַמִּלִּים רָדְפוּ אַחַת אַחֲרֵי הַזָּנָב שֶׁל הַשְּׁנִיָּה

בְּשַׁרְשְׁרָאוֹת שֶׁל תַּאֲרִיכִים מְדֻיָּקִים שֶׁל נוֹלָדִים וּמֵתִים,

כְּשֶׁחָכָם אַרְיֵה מַגִּישׁ לָנוּ זִכְרוֹנוֹת מְאֻבָּקִים

שֶׁל יֶלֶד שֶׁהִתְאַהֵב

פַּעַם אַחַת

בַּתּוֹרָה

וְלִבּוֹ נִשְׁבַּר.

מָה זֶה פֶּרְפוֹרְמֵנְס לֹא יָדַעְנוּ,

אֲבָל יְלָדִים לְיַד הַתֵּבָה הֵרִימוּ רֶגֶל עַל רֶגֶל

וּכְשֶׁחָכָם כֹּהֵן (שֶׁבָּאַזְכָּרוֹת קִבֵּל רִאשׁוֹן מְזוֹנוֹת וְהָעֵץ, אֲדָמָה וְשֶׁהַכֹּל)

הָיָה נוֹהֵם בְּגַבּוֹת קְמוּטוֹת

הָיוּ שָׁבוֹת רַגְלֵיהֶם לִמְקוֹמָן כִּבְאֹרַח נֵס.

 

לֹא דִּבְּרוּ עַל מוֹת הַמְּחַבֵּר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל עֶזְרָא,

אֲבָל חָכָם צְפַנְיָה הַזָּקֵן מְאוֹד (שֶׁרָאָה אוֹתִי פַּעַם נִרְדָּם עַל הַשֻּׁלְחָן בַּחוּץ

בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר שֶׁל תִּקּוּן שָׁבוּעוֹת, וְאָמַר לִי בְּק’ עִירָאקִית

שֶׁעַד הַיּוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ לְגַלְגֵּל בְּעֹמֶק הַחֵךְ:

קוּם)

מֵת מִכָּל בְּחִינָה שֶׁהִיא

עַל אַף שֶׁכָּל יוֹם אַחֲרֵי עַרְבִית

הָיִינוּ אֲנִי וְיִנּוֹן לוֹקְחִים אוֹתוֹ הַבַּיְתָה

שֶׁלֹּא יָמוּת לְבַד בַּדֶּרֶךְ.

לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק, הָיִינוּ קוֹרְאִים,

עַל אַף שֶׁשִּׁמְעוֹן הַסַּיָּד (שֶׁאָהַבְנוּ כִּי כְּשֶׁעָלָה חַזָּן הִתְפַּלֵּל מַהֵר וְצָחַק הַרְבֵּה) בַּקַּדִּישׁ הָיָה קוֹרֵא לְנָעִים (שֶׁיָּדַעְנוּ שֶׁהוּא אָח שֶׁל הָרַב עוֹבַדְיָה אֲבָל נִרְאָה כְּמוֹ סְתָם אִישׁ זָקֵן) שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בַּאֲרִיכוּת מֻפְלֶגֶת (וְעַד שֶׁהָיָה מַגִּיעַ בְּשַׁחֲרִית שֶׁל שַׁבָּת לְ”הַמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים” הָיִינוּ דָּוִד וַאֲנִי נִרְדָּמִים, מִתְחַבְּאִים עַל הַסַּפְסָל שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַתֵּבָה): “בַּעֲגָלָא וּבִשְׁנֵי סוּסִים יִקְּחוּ אֶת נָעִים לְהַר הַזֵּיתִים”, וּבֶאֱמֶת, יוֹם אֶחָד מֵת נָעִים וְלֹא יָדַעְתִּי אַיֵּה מְקוֹם קְבוּרָתוֹ, אִם בְּהַר הַזֵּיתִים אוֹ בְּהַר הַמְּנוּחוֹת

 

מָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל עֶזְרָא וּלְדִיסְקוּרְס עַל הַבָּזוּי,

מִלְּבַד שֶׁהָיָה בֵּית הַשִּׁמּוּשׁ נָעוּל עַל בְּרִיחַ,

שֶׁלֹּא כָּל אֶחָד יִכָּנֵס כְּאַוַּת נַפְשׁוֹ,

וְהַמַּפְתֵּחַ הָיָה תָּלוּי כְּמוֹ פּוֹשֵׁעַ

עַל זִיז בַּכְּנִיסָה מִתַּחַת הַמְּזוּזָה

וְאֵלָיו שָׁב רַק לְאַחַר שֶׁמִּי שֶׁנִּפְנָה לִצְרָכָיו נָטַל אֶת יָדָיו

וּמַנְעוּל הִתְקִין חָכָם עֶזְרָא גַּם עַל הַמְּקָרֵר,

שֶׁלֹּא נִשְׁתֶּה חָלִילָה אֶת הַמִּיץ הַמְּאָרֵר

וְיָבוֹא בְּבִטְנֵנוּ וְיַצְבֶּה בֶּטֶן

 

גַּם עַל שִׁיבַת הַמֻּדְחָק לֹא דִּבְּרוּ,

אֶלָּא שֶׁהַמֵּתִים נִכְתְּבוּ בְּאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת

מִתַּחַת לַמְּנוֹרוֹת וְלַפְלוּאוֹרוֹסֶנְטִים

(שֶׁשָּׁנִים מְאֻחָר יוֹתֵר לָמַדְתִּי מִפִּיהָ שֶׁל מוֹרָה לְקוֹלְנוֹעַ, שֶׁצִּבְעָם אֵינוֹ לָבָן כִּי אִם יְרַקְרַק,

כְּשֶׁל רוּחַ רְפָאִים, וּכְשֶׁמְּצַלְּמִים אוֹתָם בְּמַצְלֵמַת וִידֵאוֹ רוֹאִים הֵיטֵב)

אֶחָד מֵהֶם, מֵעַל אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, הָיָה אֱלִיעֶזֶר פַּאפּוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה

שֶׁהָיָה הַסַּבָּא שֶׁל אִמָּא שֶׁלָּנוּ

שֶׁלָּנוּ לִפְנֵי שֶׁפָּרְשָׂה כְּנָפַיִם,

שֶׁהֵקִים אֶת בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁהִתְגַּלְגֵּל לִידֵי נָעִים אָח שֶׁל הָרַב עוֹבַדְיָה

שֶׁהוֹרִישׁ אוֹתוֹ לְיָדָיו שֶׁל חָכָם עֶזְרָא שֶׁהָיָה שׁוֹאֵל אוֹתִי הֵיכָן כָּתוּב הַכֹּל וְלֹא יָדַעְתִּי

לֹא הָיוּ גִּלְיוֹנוֹת צִיּוּנִים וּוְעָדוֹת לִתְאָרִים מִתְקַדְּמִים

אֲבָל הָיָה שׁוֹאֵל אוֹתִי לְפָחוֹת פַּעֲמַיִם בְּכָל שִׁעוּר

בְּבֶן אִישׁ חַי וּבְעֵין יַעֲקֹב וּבְחֻמָּשׁ:

אֵיפֹה כָּתוּב, תַּגִּיד נוּ, אֵיפֹה עוֹד זֶה כָּתוּב.

וְהָיִיתִי שׁוֹתֵק כִּי לֹא יָדַעְתִּי כְּלוּם.

וְהַבֵּן שֶׁל חָכָם עֶזְרָא הָיָה מְחַיֵּךְ תָּמִיד וְיוֹדֵעַ,

וְעֶזְרָא הָיָה מְחַיֵּךְ וְאוֹמֵר לוֹ: דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ.

 

וּפַעַם אַחַת בְּשָׁנָה הָיָה חָכָם עֶזְרָא הוֹלֵךְ אֵצֶל חֲדַר הַמִּטְבָּח

וּמוֹצִיא מִן הָאֲרוֹנוֹת סִפְרֵי קֹדֶשׁ טוֹבִים

וּמְחַלֵּק לְכָל קוֹרְאֵי הַתְּהִלִּים, אִישׁ לְפִי מַעֲלָתוֹ: טוֹב, טוֹב מְאוֹד, מְצֻיָּן.

שֶׁכֵּן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל עֶזְרָא הָיָה הַתְּהִלִּים פּוֹרֵשׂ כָּל שַׁבָּת כְּנָפַיִם מִתּוֹךְ הַגָּרוֹן שֶׁלָּנוּ:

שִׁבֹּלֶת מַיִם שְׁטָפָתְנִי, יָגַעְתִּי וְאֵין מָעֳמָד

מָעֳמָד, הָיָה שׁוֹאֵג הַקָּמָץ הַגָּדוֹל

וְהֶחְזַקְנוּ בּוֹ בְּכָל כּוֹחֵנוּ, שֶׁלֹּא נִמּוֹט

 

וְתִקֵּן אוֹתִי עֶזְרָא בְּמִלּוֹת הַתְּהִלִּים שׁוּב וָשׁוּב,

כְּכוֹרֵה יַהֲלוֹמִים בָּאֲדָמָה הַשְּׁחֹרָה.

שֶׁלֹּא אָנִיחַ אֶת הַשְּׁוָא שֶׁנָּע

וְשֶׁלֹּא אָרַע אֶת הַמִּלְּעֵיל

וְשֶׁלֹּא אַרְפֶּה אֶת הַדָּגוּשׁ.

וְתָמִיד הָיִיתִי טוֹעֶה אֵצֶל עֶזְרָא

וְלֹא זָכַרְתִּי הֵיכָן כְּתוּבִים הַדְּבָרִים.

וְכֵיוָן שֶׁאֱלִיעֶזֶר פַּאפּוֹ הַגָּדוֹל נִפְטַר,

וְשֶׁאִמָּא פָּרְשָׂה כְּנָפַיִם,

וְשֶׁלִּבּוֹ שֶׁל עֶזְרָא טוֹב וּמֵיטִיב,

תִּקֵּן אוֹתִי כָּל הַשָּׁנִים.

 

וּמֵאָז טָעִיתִי הַרְבֵּה וּמֵהֵיכָן כָּעֵת יָבוֹא לִי תִּקּוּן.

לצפייה ביצירה

Taxes. Night-Walk. Phone

פייר קליינהאוז
לצפייה ביצירה

זכרני נא וחזקני נא

מרים וילנר
לצפייה ביצירה

אילן השכחה והגעגוע

שמעון פינטו
לצפייה ביצירה
שירה

בהר יתגדל

טובה אסנת זלוטוגורסקי

בְּהַר יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ נֶעֱרָם הֶעָפָר,
נֶעְרָמִים הָרוּחַ, הַשֶּׁקֶט. שְׁמֵי רַבָּא תְּכֻלִּים
אוֹסְפִים לָהֶם בְּכָל בֹּקֶר מֵחָדָשׁ
שֶׁלֹּא יַפְרִיעוּ מְנוּחַת
יְשֵׁנִים.

אַחַר כָּךְ עִלְּגִים, הֵם יְנַסּוּ
לְתַרְגֵּל בִֹתְנוּעוֹת עֲנָנִים קָמָץ אָלֶף
שׁוּב. הַשֵּׁמוֹת רַבִּים
כָּל כָּךְ וְדָנָה לֹא
קָמָה.

בַּעֲגָלָא, בַּעֲגָלָא אוּלַי יוּכְלוּ,
אוּלַי בִּזְמַן קָרִיב. בֵּינָתַיִם, קָרוֹב הֵם
מִתְרַחֲקִים לוֹמַר אָמֵן וְעוֹשֶׂה
שָׁלוֹם מְהַנְהֵן
לָהֶם,

רָאָה. שָׁמַע.

לצפייה ביצירה
שירה

יומא זכרון

צור ונטורה

מִתַּחַת לְחַלּוֹן הַבַּיִת שֶׁלְּךָ
אֲנַחְנוּ חֹולֵי אַהֲבָה.
מָחָר בַּלַּיְלָה הָעַם שֶׁלְּךָ יִשְׁתַּכֵּר בַּבָּמוֹת,
אֲבָל עַכְשָׁו
לֹא זְמַן לְסַפֵּר כַּמָּה טוֹבוֹת שֶׁלְּךָ
בָּאוּ בְּגַלִּים אֶל שְׂפַת יָמֵינוּ.

אַל תִּשְׁאַל,
בִּפְלַסְטֵרִים הָיִינוּ צְרִיכִים לְרַפֵּא אֶת הַלְּשַׁד שֶׁלָּנוּ, בְּמַכּוֹת בַּרְזֶל
לְיַשֵּׁר אֶת כָּל מְסִלּוֹת הַדְּרָכִים שֶׁהִתְעַקְּמוּ.
וּמִכָּל מַכָּה
שֶׁהִנְחַתְנוּ עַל הַבַּרְזֶל הַקָּטוּם
עָלְתָה עֲנָנָה שֶׁל אֵפֶר.

אַל תִּשְׁאַל אַיֶּכָּה. אֲנַחְנוּ כָּאן,
שָׁרִים לְךָ עֶרֶב בְּשָׁנָה
כָּל שָׁנָה
שִׁירִים שְׁבוּרִים שֶׁהֵם בְּרִית
בֵּינֵינוּ לְבֵין צְעָקוֹת שֶׁצָּעַקְנוּ נוֹאָשִׁים.

אָמְרוּ שֶׁאֵין לְמָה לְרַקֵּד תַּחַת חַלּוֹנוֹת
וְשֶׁרַעַשׁ יִהְיֶה טוֹבָה לחוֹלִיִי
שֶׁלֹּא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם עִם עֲרֵמַת אֵפֶר,
וַאֲנִי אוֹמֵר,
מִתְחַנֵּן לְךָ

שֶׁכָּךְ אֲנַחְנוּ אוֹבְדִים בַּחָלָל
שֶׁבֵּין עוֹרוֹ שֶׁל עַם לְאַדְמָתוֹ.

לצפייה ביצירה
שירה

סדר עבודת יום הכיפורים

אדם צחי

א. אָמַר לוֹ הַמְּמֻנֶּה, צֵא וּרְאֵה –

הִגִּיעַ זְמַן שְׁחִיטָה

 

ב. פֵּרְסוּ סָדִין כָּחֹל-לָבָן

בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם

וּפָשַׁט בִּגְדֵי חַג וְלָבַשׁ בִּגְדֵי קְרָב

וְיָרַד לַחַוָּה הַסִּינִית עִם חֲבֵרָיו

וּמָצָא בָּהּ פְּצוּעָיו וַהֲרוּגָיו.

עָלָה מִשָּׁם, וְלֹא נִסְתַּפָּג מִן הַדָּם

וְנָדַם

 

ג. קְטֹרֶת שֶׁל בֵּין עַרְבַּיִם הָיְתָה קְרֵבָה בֵּין דָּם לָאֵיבָרִים

וְהוּא, כָּל חַיָּיו

בֵּין דָּם לָאֵיבָרִים.

 

ד. וּבְכָל יוֹם הָיָה מִתְוַדֶּה, וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר:

עָוִיתִי וּפָשַׁעְתִּי לִפְנֵיכֶם, אֲהוּבַי,

וּמַדּוּעַ אֲנִי הוּא הַגֶּבֶר הַחַי,

וְגַם הַיּוֹם לֹא יְכֻפְּרוּ לִי יָמַי.

וּמִי יִתֵּן חַיֵּיכֶם תַּחְתַּי.

 

ה. וִילָדָיו

הָרוֹאִים פָּנָיו

הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים

לצפייה ביצירה
שירה

הגדר

יצחק כהן
Vs.

السياج (הגדר. לערבית: איתמר טובי)

יצחק כהן
לצפייה ביצירה

על הרומן בין אשה לבין חג החירות

שושי ברוידא
לצפייה ביצירה

מדבר. אבדון.

שמעון אנגל
לצפייה ביצירה
שירה

السياج (הגדר. לערבית: איתמר טובי)

יצחק כהן

יצחק כהן
اسحق كوهين
סורה 70 הַגָּדֵר
سورة 70 السياج
בְּנַחַל עֹז
في ناحل عوز

 

 

بسم الله الرحمن الرحيم

1.لا تقترب إلى السياج يا بني 2. يا بني 3. لا تقترب إلى السياج

4 أقدامك التي تجمدت ليست مُخطئة 5 أقسمتُ بإزالة البساتين

6. وبالعجلات المتلاشية 7. وبالمدينة المحاصرة هذه 8. هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

9. اقرأ الرسائل التي أُلقيت في حقولكم. اقرأها. 10نقشوا عليكم النُدب المُفحّمة .11 أيدي المرأة كتبتها

12. بعيد الشر عنك 13. غيرتها تحترق 14لأنها الجريحة والجارحة

15 وهي الجُرح 16 إنها المحاصرة وإنها المتكونة

17وهي الحصار 18 أقسمت بِسخام العجلات 19 وبالعَلم المترفرف عالياً

20 وبالظلامِ هذا النفقِ الذي يُحفر 21 هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

22 سترى كل شيء أمامك ولا تأتي 23 هذا نبو

 

 

 

בשם אללה הרחמן והרחום

1 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר בְּנִי. 2 בְּנִי 3 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר.
4 רַגְלֶיךָ שֶׁקָּפְאוּ אֵינָן טוֹעוֹת. 5 נִשְׁבַּעְתִּי בְּחִשּׂוּף הַפַּרְדֵּסִים
6 וּבַצְּמִיגִים הַנְּמוֹגִים 7 וּבְעִיר זוֹ הַנְּצוּרָה 8 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ
אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ. 9 קְרָא אֶת הַמִּכְתָּבִים שֶׁהֻשְׁלְכוּ בִּשְׂדוֹתֵיכֶם.
קְרָא אֶת אֵלֶּה 10 שֶׁהוֹתִירוּ בָּכֶם צַלְּקוֹת פֶּחָם. 11 יְדֵי אִשָּׁה
כָּתְבוּ אוֹתָם 12 חֲמָסָהּ עָלֶיךָ 13 וְקִנְאָתָהּ בּוֹעֶרֶת. 14 שֶׁהִיא הַפְּצוּעָה
וְהִיא הַפּוֹצַעַת 15 וְהִיא הַפֶּצַע. 16 שֶׁהִיא הַנְּצוּרָה וְהִיא הַנּוֹצֶרֶת
17 וְהִיא הַמָּצוֹר. 18 נִשְׁבַּעְתִּי בְּפִיחַ הַצְּמִיגִים 19 וּבַדֶּגֶל הַמּוּנָף
20 וּבַעֲלֶטֶת מִנְהָרָה זוֹ הַנֶּחְפֶּרֶת 21 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ.
22 מִנֶּגֶד תִּרְאֶה וְאַל תָּבוֹא 23 זֶה נְבוֹ

 

לצפייה ביצירה
שירה

הגדר

יצחק כהן

בְּנַחַל עֹז

בשם אללה הרחמן והרחום

1 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר בְּנִי. 2 בְּנִי 3 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר.
4 רַגְלֶיךָ שֶׁקָּפְאוּ אֵינָן טוֹעוֹת. 5 נִשְׁבַּעְתִּי בְּחִשּׂוּף הַפַּרְדֵּסִים
6 וּבַצְּמִיגִים הַנְּמוֹגִים 7 וּבְעִיר זוֹ הַנְּצוּרָה 8 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ
אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ. 9 קְרָא אֶת הַמִּכְתָּבִים שֶׁהֻשְׁלְכוּ בִּשְׂדוֹתֵיכֶם.
קְרָא אֶת אֵלֶּה 10 שֶׁהוֹתִירוּ בָּכֶם צַלְּקוֹת פֶּחָם. 11 יְדֵי אִשָּׁה
כָּתְבוּ אוֹתָם 12 חֲמָסָהּ עָלֶיךָ 13 וְקִנְאָתָהּ בּוֹעֶרֶת. 14 שֶׁהִיא הַפְּצוּעָה
וְהִיא הַפּוֹצַעַת 15 וְהִיא הַפֶּצַע. 16 שֶׁהִיא הַנְּצוּרָה וְהִיא הַנּוֹצֶרֶת
17 וְהִיא הַמָּצוֹר. 18 נִשְׁבַּעְתִּי בְּפִיחַ הַצְּמִיגִים 19 וּבַדֶּגֶל הַמּוּנָף
20 וּבַעֲלֶטֶת מִנְהָרָה זוֹ הַנֶּחְפֶּרֶת 21 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ.
22 מִנֶּגֶד תִּרְאֶה וְאַל תָּבוֹא 23 זֶה נְבוֹ

 

اسحق كوهين
السياج

في ناحل عوز

بسم الله الرحمن الرحيم

1.لا تقترب إلى السياج يا بني 2. يا بني 3. لا تقترب إلى السياج

4 أقدامك التي تجمدت ليست مُخطئة 5 أقسمتُ بإزالة البساتين

6. وبالعجلات المتلاشية 7. وبالمدينة المحاصرة هذه 8. هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

9. اقرأ الرسائل التي أُلقيت في حقولكم. اقرأها. 10نقشوا عليكم النُدب المُفحّمة .11 أيدي المرأة كتبتها

12. بعيد الشر عنك 13. غيرتها تحترق 14لأنها الجريحة والجارحة

15 وهي الجُرح 16 إنها المحاصرة وإنها المتكونة

17وهي الحصار 18 أقسمت بِسخام العجلات 19 وبالعَلم المترفرف عالياً

20 وبالظلامِ هذا النفقِ الذي يُحفر 21 هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

22 سترى كل شيء أمامك ولا تأتي 23 هذا نبو

 

לערבית: איתמר טובי

לצפייה ביצירה
מסה

מַפְתֵּחַ הָרַעְיוֹן (בעריכת סיגלית בנאי)

רבי אברהם אבולעפיה

וְיָדוּעַ שֶׁבִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת נֶחְתָּם
מֵצַח הָאָדָם
וְהֵם שְׁנֵי סִימָנִין
כְּלוֹמַר שְׁנֵי הַדָּם
וְהֵם תָּו שֶׁל דְּיוֹ
וְתָו שֶׁל דָּם.

וְסוֹדָם דָּם
וּדְיוֹ
וְעִנְיָנָם
הוּא כִּי סִימַן
דָּם סִימַן
מָוֶת
וְסִימַן דְּיוֹ סִימַן
חַיִּים.

וּפֵרוּשׁ סוֹד זֶה הוּא מֵהַגּוּף כֻּלּוֹ
חָמְרוֹ הָרִאשׁוֹן דַּם

נִדּוּת דַּם
הָאִישׁ וְדַם
הָאִשָּׁה
שֶׁמִּתְנוֹעֲעִים בֵּינֵיהֶם
בְּחָזְקָה
עַד שֶׁתִּתְעוֹרֵר הַתַּאֲוָה
וְהוּא חַם וְלַח
בְּרֵאשִׁית תְּנוּעָתוֹ
וּבְצֵאתוֹ לַפֹּעַל מִתְחַבֵּר אֵלָיו
חֲמִימוּת גְּדוֹלָה
וְהָיוּ
לְבָשָׂר
אֶחָד.

דְּיוֹ מִתְנוֹדֵד וּמִתְנוֹעֵעַ וּמְחַבֵּר
אוֹת לְאוֹת
וְשֵׁם לְשֵׁם
וּמִלָּה לְמִלָּה
וּפְעֻלָּה לִפְעֻלָּה
הַתְּנוּעָה בִּכְתִיבָה
וּבְנִקּוּד וּבְדִבּוּר,
דְּיוֹ יוֹרֵד מִן הַקָּנֶה
וּמְצַיֵּר כָּל הַגּוּף
נוֹשְׂאוֹ אוֹתוֹ
יִקָּרֵא כֻּלּוֹ
חֹמֶר
לַנֶּפֶשׁ.
וּבָזֶה דּוֹמֶה לְבוֹרְאָם.

לִבִּי מְדַבֵּר,
דָּמִי הָיָה רוּחַ,
רוּחִי הָיָה דָּם,
וְכוֹכָבִי דָּרַךְ,
דֶּרֶךְ נְבוּאָה,
דֶּרֶךְ הַזָּנָב
רֶכֶב הַבֶּטֶן

בֶּטֶן זָכָר
עֲבוּרִי
חַי מְדַבֵּר וְחַי
וּבְדַבְּרוֹ חָכָם
וְחָכָם בְּדִבּוּר
אֵיבַר מִילָה
בָּרָא פֶּה
בָּרָא הַלִּמּוּד,
בֵּאֵר הַלִּמּוּד
מֵאִיר הַלֵּב,
הַזִּכָּרוֹן,
וְהַזְּכָרִים,
לְבָאֵר הַכֹּל,
אֲנִי זָכָר,
זוֹכֵר הַכֹּל,
מְבָרֵךְ ה’,
מְבָרֵךְ חוֹזֶה,
בָּרוּךְ מַחֲזֶה,
בָּרֵךְ אֱלוֹהֶיךָ,
לְבָרֵךְ אֵלֶּה.

(מצרף השכל, פ”ח)

לצפייה ביצירה
שירה

אור וחושך (בעריכת סיגלית בנאי)

רבי אברהם אבולעפיה

הָאֵשׁ וְהַיָּרֵחַ, שֶׁאַחַר הוֹ יָה, וְאַחַר שֶׁהָיָה

אָחוֹר שֶׁהָיָה
חוּשׁ הָרְאִיָּה
שְׁטַר חוֹזֶה, חוּשׁ טֵרֵזָה

חוּט שִׁזְרָה

הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, כְּשִׁירָה, כִּשְׁנֵי הֲפָכִים

לִגְמוּל וְעֹנֶשׁ, וְתַעֲנוּג

דִּתְנוּעָה

לצפייה ביצירה
שירה

עולם שיש בו אמא

אלחנן ניר

א
אֲנִי רוֹתֵם אֶת שְׁאֵרִיּוֹת זְכוּת הָאָבוֹת שֶׁלִּי
אוֹסֵף אֶת כָּל שְׁעוֹת הַהִתְבּוֹדְדוּת
כְּדֵי לִבְרֹא לְךָ עוֹלָם
בּוֹ אִשָּׁה לֹא נֶעֱקֶדֶת בְּפֶתַח הַבַּיִת
וְשִׂנְאָה הִיא מִלָּה שֶׁאֵין בָּהּ סַכִּין.

הֲכִי פָּשׁוּט: עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אִמָּא

 

ב
שָׁעוֹת אֲנִי כְּבָר מִסְתַּכֵּל עָלֶיךָ
מִתְמַקֵּד בִּכְבָרַת הַפַּחַד,
בַּחִתּוּכִים הַתְּמִימִים עַל הָעוֹר

 

ג
חוּץ מִשָּׁנִים שֶׁל צָמָא אֵין לִי דָּבָר לָתֵת לְךָ

עוֹד יַגִּיעוּ לֵילוֹת שְׁלֵמִים שֶׁל הֲלִיכָה פְּרוּמָה בָּרְחוֹבוֹת
שֶׁל גְּהָרַת הַתְּהוֹם הָרַע. (תֵּדַע כְּשֶׁהוּא הִגִּיעַ רַק כְּשֶׁלֹּא תּוּכַל לְסַפֵּר עָלָיו)

גַּם כְּשֶׁאֲנָשִׁים כְּבָר לֹא יִתְבַּיְּשׁוּ לְדַבֵּר אִתְּךָ
אַף פַּעַם לֹא תִּהְיֶה אֶחָד מֵהֶם.
גַּם הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁעַל הַצַּוָּאר
וּכְאֵבֵי הַפַנְטוֹם שֶׁל הָאַהֲבָה כָּאן כְּדֵי לְהִשָּׁאֵר

 

ד
גַּם אֱלוֹהִים יֵלֵךְ וְיִשְׁתַּנֶּה לְךָ מוּל הָעֵינַיִם.
הָיִיתִי רוֹצֶה לוֹמַר לְךָ שֶׁתַּרְגִּישׁ אוֹתוֹ יוֹתֵר
שֶׁנַּעַר הָיִיתִי וְגַם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי יָתוֹם נֶעֱזָב.
אֲבָל יֵשׁ רְגָעִים שֶׁזֶּה רַק אַתָּה

 

ה
אַחַר-כָּךְ תִּהְיֶה הַתְּקוּפָה שֶׁל נִסְיוֹנוֹת הָאִמּוּץ הַדִּמְיוֹנִיִּים
כָּל אִשָּׁה עִם מִטְפַּחַת תַּהֲפֹךְ לְפּוֹטֶנְצְיָאל
אַתָּה תַּבִּיט בָּהּ וּתְחַכֶּה.
יִהְיוּ הָרְגָעִים שֶׁכִּמְעַט תָּרוּץ אֵלֶיהָ וּתְבַקֵּשׁ

וְהַנְּסִיעָה, וּרְצוּעוֹת הַתְּפִלִּין כְּפַסֵּי הָרַכֶּבֶת בַּתִּיק
וְהַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ דּוֹפֵק בִּסְעָרָה

אַתָּה עַכְשָׁו בַּדֶּרֶךְ אֶל אֲרָצוֹת לֹא זְרוּעוֹת
וְכָל לַיְלָה בְּחֶדֶר רֵיק אַחֵר
וְיָמִים שְׁלֵמִים עַל הָעַרְסָל מְחַפֵּשׂ תְּשׁוּבָה
מַקִּיף עַצְמְךָ בְּעִגּוּל, דּוֹרֵשׁ הִתְגַּלּוּת

 

ו
הַנּוֹרָא מִכֹּל נִפְרָט לִרְגָעִים קְטַנִּים
לַמַּבָּט הֶעָזוּב הַנִּזְרָק אַחֲרֵי סֵדֶר עֶרֶב לַנַּיָּד,
לַיְּדִיעָה שֶׁאַחֲרֵי שֶׁמְּדַבְּרִים עִם אַבָּא
אֵין אִמָּא

 

(אחר רצח דפנה מאיר הי”ד, שבט תשע”ו)

לצפייה ביצירה
שירה

כפר דרום

מוריה קור

אִם הַשֵּׁם לֹא יִבְנֶה בַּיִת שָׁוְא עָמְלוּ בּוֹנָיו בּוֹ
שֶׁלֶט עַל הַדֶּלֶת שֶׁל מִשְׁפַּחַת כֹּהֵן
כְּפַר דָּרוֹם 95
יְלָדִים מִתְרוֹצְצִים בֶּחָצֵר וּבֵין הַקּוֹמוֹת,
שַׁבָּת בַּבֹּקֶר
יִמְלֹךְ אֲדוֹנָי לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר
גּוֹאָשׁ כָּחֹל עַל גַּג מִקְדָּשׁ מְעַט
2005 שַׁח פֵּר גֻּלְגֹּלֶת הֵם שָׂמוּ פֹּה רֶגַע לִפְנֵי
הַמִּתְרוֹצְצִים מַבִּיטִים בְּעֵינַיִם כָּלוֹת מִתּוֹךְ כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִּים
קְבִיעַת הַמָּוֶת לֹא הִפְחִידָה, מַאֲמִין וְזוֹרֵעַ
שׁוֹבֵר חֶסְכוֹנוֹת וּמַחְרִיבָן
תַּכְרִיכֵי הַנַּיְלוֹן עַל הַמּוֹשָׁבִים בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים חָנְקוּ אֶת הַפְּעִימוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת
וְהַמֵּגָפוֹן צָעַק שְׁמַע
הוּא יָדַע שֶׁאֵין תְּחִיָּה לַמֵּת הַזֶּה
בְּנִיר עֲקִיבָא 2015 שָׁבֵי דָּרוֹם
פָּרָשַׁת תְּרוּמָה בְּקָרָוָאן דּוֹלֵף
אִם הַשֵּׁם לֹא יִבְנֶה בַּיִת
שָׁוְא

 

 

 

שלושה מילדי משפחת כהן איבדו את רגליהם בפיגוע באוטובוס שהסיע את ילדי כפר דרום לבית הספר, חשון תשס”א-נובמבר 2000. בשנת 2005 נעקר היישוב כפר דרום במסגרת תכנית ההתנתקות.

לצפייה ביצירה

ילדות

חנה ליבי יער הורוביץ
לצפייה ביצירה

טוטפות

אריק וייס
לצפייה ביצירה

מדבר. אבדון.

שמעון אנגל
לצפייה ביצירה

טוטפות

אריק וייס
לצפייה ביצירה

תפילה | עמונה 2017

מרים צחי
לצפייה ביצירה

מי זאת Me

שני אברמוביץ
לצפייה ביצירה

בָּיִת

אריק וייס
לצפייה ביצירה
שירה

אלפא רומיאו

מוריה קור

צָרוֹת אַחֲרוֹנוֹת מַשְׁכִּיחוֹת צָרוֹת רִאשׁוֹנוֹת
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁנִּקְרְעוּ לִי הַגַּרְבִּיּוֹנִים
וְלֹא קָנִיתִי חֲדָשִׁים
חֹרֶף שָׁלֵם עִם חֲצָאִית אֲרֻכָּה
בַּקּוֹר שֶׁל הַטְּרֶמְפִּיאָדָה
הָיִיתִי מְפַזֶּרֶת יְלָדִים כָּל בֹּקֶר בַּמָּעוֹן וּבַגַּנִּים בְּקֹשִׁי
מַסְפִּיקָה לָאוֹטוֹבּוּס שֶׁל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים
כְּשֶׁהָיִיתָ מִתְהַפֵּךְ לַצַּד הַשֵּׁנִי
לֹּא הִרְשֵׁיתָ לִי לִנְהוֹג בָּרֶכֶב הַפְּרָטִי שֶׁלְּךָ שֶׁקָּנִיתָ
בַּכֶּסֶף שֶׁהִרְוַחְתִּי
וְאֵיךְ בֹּקֶר אֶחָד גָּנַבְתִּי אֶת הַמַּפְתְּחוֹת וְנָסַעְתִּי לַעֲבוֹדָה

בַּאֲרוֹן הָעֵץ הַטִּבְעִי שֶׁלִּי יֵשׁ מְגֵרָה מְלֵאָה
הַיְלָדִים גָּדְלוּ וּמֵהַבַּיִת הַיָּפֶה שֶׁלִּי
צוֹעֲדִים בָּרֶגֶל לְבֵית הַסֵּפֶר הַסָּמוּךְ

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אִם יֵשׁ לְךָ עַל מַה לָשִׂים אֶת הָרֹאשׁ בַּלָיְלָה
אֲבָל הֲיוֹם קָנִיתִי אַלְפָא-רוֹמֵיאוֹ חֲדָשָׁה

לצפייה ביצירה
שירה

מחזור ימים נוראים

מוריה קור

לֹא חֲבָל
לְבַזְבֵּז עָלַי
אֶת כָּל הַפּוֹרִיּוּת הַזֹּאת?
בֵּיצִיּוֹת מִתְנַפְּצוֹת,
כָּל אַחַת הַיֶּלֶד שֶׁעוֹד לֹא הָיָה לִי.
הַתַּחְבּוֹשׁוֹת לֹא מַצְלִיחוֹת לִסְפֹּג
אֶת כָּל הַיֵּשֻיּוֹת שֶׁלֹּא זָכִיתִי לְהָבִיא
אֶת הַחֲיִים שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי לָלֶדֶת
אֶת הַשֵּׁמוֹת שֶׁלֹּא הִמְצֵאתִי לְהַעֲנִיק
צִירִים שֶׁאֵין בָּהֶם נֶחָמָה
פַּעַם בְּחֹדֶשׁ
אַתָּה רוֹקֵד לִי עַל הַדָּם

כְּאֵבֵי מַחֲזוֹר נוֹעֲדוּ לְאִמָּהוֹת נְשׂוּאוֹת
לֹא לִי
שֶׁדָּם וָדֶמַע מַכְתִּימִים אוֹתִי
בְּכָל שְׁנַיִם בַּחֹדֶשׁ

לצפייה ביצירה
שירה

שטר כתובה

מוריה קור

  כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל

סִדַּרְתִּי אֶת הַמִּטְפַּחַת עַל הַקּוּקוּ הַבְּלוֹנְדִינִי שֶׁלִּי. פָּתַחְתִּי אֶת הַמְּגֵרָה לְהוֹצִיא סִכַּת רֹאשׁ, הַמַּעֲטָפָה הָיְתָה רֵיקָה

  וַאֲנָא אֲפַלַח וְאוֹקִיר וְאוֹזִין וַאֲפַרְנֵס

גִּלִּיתִי שֶׁלָּקַחְתָּ אֶת הַמְּזֻמָּנִים שֶׁפָּדִיתִי מִקֻּפַּת הַגֶּמֶל וְתָרַמְתָּ אוֹתָם לַיִשּׁוּב

  יְתִיכִי לִיכִי כְּהִלְכוֹת גּוּבְרִין יְהוּדָאִין

כִּי אִם לֹא נִתֵּן לַכְּלָל – לֹא נוּכַל לְשַׂגְשֵׂג כִּפְרָטִים, וְעַל כָּךְ מֻשְׁתָּת בַּיִת יְהוּדִי

  דְּפַלְחִין וּמוֹקְרִין וְזָנִין וּמְפַרְנְסִין לִנְשֵׁיהוֹן

עָנִיתִי שָׁאַתָּה חַיָּב לִי לִפְנֵי שָׁאַתָּה חַיָּב לָרַב

  וְיָהֵיבְנָא לִיכִי כֶּסֶף זוּזֵי 365,000 דְּחָזֵי לִיכִי וּמְזוֹנַיְכִי וּכְסוּתַיְכִי וְסִפּוּקַיְכִי וּמֵיעַל לְוָתַיְכִי כְּאוֹרַח כֹּל אַרְעָא

רָאִיתָ אֶת הַגְּלוּלוֹת הַוְּרֻדּוֹת בַּמְּגֵרָה, שָׁלַחְתִּי יַד לְהַסְתִּיר אוֹתָן וְהִשַּׂגְתָ אוֹתִי. תָּפַסְתָּ אֶת הַיַּד, נָעַצְתָּ צִפָּרְנַיִם וּפֵרַקְתָּ אֶת הַחֲפִיסָה מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתַי

  וּצְבִיאַת מָרַת נֶפֶשׁ דָּא וַהֲוָת לֵיהּ לְאִנְתּוּ וְדֵן נְדוּנְיָא דְהַנְעֲלַת לֵיהּ

אָמַרְתָּ שֶׁלֹּא תִּגַּע בִּי כָּל עוֹד אֲנִי לֹא בְּהֵרָיוֹן, נִסִּיתִי לָקַחַת מִמְּךָ אֶת הַכַּדּוּרִים וְהָדַפְתָּ אוֹתִי אֶל הָרִצְפָּה. הִתְרוֹמַמְתִּי וְשָׁלַחְתָּ יַד מְהִירָה וַחֲזָקָה אֶל הַפנים שֶׁלִּי, חָשַׁבְתִּי שֶׁלְּחָיַי עָפוֹת מֵהַמָּקוֹם

  בֵּין בְּכֶסֶף בֵּין בְּזָהָב בֵּין בְּתַכְשִׁיטִין

אַחַר כָּךְ גִּלִּיתִי שֶׁהָעֲגִילִים הִתְפָּרְקוּ מֵהַהֶדֶף, הָיָה לִי פִּיל גָּדוֹל בִּתְנוּךְ יָמִין וּפִילָה בַּצַּד הַשֵּׁנִי עִם פִּילְפִּילוֹן בַּחוֹר הַשְּׁלִישִי

  בְּמָאנֵי דִּלְבוּשָׁא בְּשִׁמּוּשֵׁי דִּירָה וּבְשִׁמּוּשָׁא דְּעַרְסָא

חִפַּשְׂתִּי וְחִפַּשְׂתִּי אוֹתָם שָׁם עַל רִצְפַּת חֲדַר הַשֵּׁנָה, מֵעוֹלָם לֹא מָצָאתִי

הַכֹּל קִבֵּל עָלָיו

גַּם כְּשֶׁחִפַּשְׂתִּי בַּסִּבּוּב הָאַחֲרוֹן, לִפְנֵי שֶׁעָזַבְתִּי אֶת הַבַּיִת

 

וּבְמַעֲמַד הַגֵּט, הֵם הִכְרִיחוּ אוֹתִי לְוַתֵּר עַל הַכְּתֻבָּה.

לצפייה ביצירה
כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

התנגשות עולמות

אמרי פרל

בהגדרתי הסוציולוגית אני “בעל תשובה”. עד כמה שתואר יבש זה יכול לבטא את התגלות הבורא בנברא, התגלות מקור החיים.

אשתי, בהגדרתה, היא “דתיה מבית”. עד כמה שתואר מצומצם זה יכול לבטא אלפי שנים של חכמה אנושית בדבר האלוהות, שעוברת במסורת מאבא לבן, מאימא לבת.

היא שַמְחַה להתחתן עם ‘בעל תשובה’, למרות שלחלק מהציבור שבו גדלה זה כמו לקבל ‘יד שניה’ – מכשיר שאולי נראה מגניב מבחוץ, אבל סיכוי סביר שהוא יתקלקל תוך זמן קצר או שיהיה צריך להשקיע הרבה בשביל לתקן אותו.

והתחתנו למרות הכל.

התנגשות עולמות היה דבר שבשגרה, אך שנינו ידענו שיבוא היום, תזרח השמש, ואני אהיה כמו שצריך – אלך למניין, אפסיק להפוך מחבתות מפרווה, לחלבי ולֵטַרֵף, אלמד בצורה מסודרת מתחילת הספר ועד סופו ולא בדפדוף רנדומלי לפי הלך הרוח הסוער, וכהנה וכהנה.

אבל הזמן עובר, הפאות צומחות ויורדות, הגמרא נפתחת ונסגרת לסירוגין, אני עדיין שומע יותר מוזיקה לועזית מישראלית, שלא נאמר ‘יהודית’ ואני עדיין מתקשה לקרוא הזמנות לחתונה בסגנון “החתן נ”י בן ר’ הג’ הי”ו יתחתן בעז”ה אי”ה עם ב”ל…”

 

אני לעולם אהיה בעל תשובה. זו לא נקודת פתיחה לדרך ארוכה שבסופה אהיה ‘דתי’ או ‘חרדי’ או ‘חסיד’ או ‘יהודי כשר’. נולדתי עם נפש חיה, תוססת, פרועה, אוהבת לרקוד ולשתות ולשיר, אוהבת טבע ואש, מים צלולים ובתי קפה. לטוב ולרע. לעולם אהיה בהשתוקקות לגדול, לצמוח, להשתנות. המסורת מלמדת אותי איך לחיות חיים של ערות, של התבוננות, של אהבת הטוב, של אהבת החיים והאדם. חיים של תכלית ומשמעות, חיים של תשוקה נועזת להתאחד באלוהי ולהפעימו בארץ. לא שאדם דתי לא חי זאת, אבל הלך החיים שונה, המסע שונה, כל אדם ודרכו. גדלתי בעל נפש – ביקשתי את הרוח. ועכשיו נותר לֵאַחֶד אותם לֵאֵחַד, בניצוחה של הנשמה. ויש אלו שנולדו תחת כנפי הרוח, ומבקשים את הנפש, מבקשים את עוצמת החיים. ולעולם ננוע זה לעבר זה, זה בתוך זה, בהתנגשות עולמות בתוכנו, עד שיבוא היום, תזרח השמש, ותתגלה האחדות.

 

“התיקון שיבוא… הוא, שיעשו ישראל אגודה אחת, ותתוקן הנפש של ה’יראים שומרי תורה’ על ידי שלמות הנפש שב’פושעים הטובים’… והרוח של הפושעים האלה תתוקן על ידי השפעתם של יראי ד’ שומרי תורה וגדולי אמונה, וממילא יבא לאלה ולאלה אור גדול, והופעת תשובה שלמה תבוא לעולם, ואז יהיו ישראל מוכנים לגאולה. והצדיקים העליונים, מארי דנשמתא, הם יהיו הצינורות המאחדים, שעל ידם יעבור שפע אור הנפש משמאל לימין ושפע אור הרוח מימין לשמאל, ותהיה השמחה גדולה מאד…”

(הרב קוק, אורות התחיה, מ”ג)

לצפייה ביצירה
כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

בית יהודי בורח ממטאפורה

אורן בר

 

משה ירד מן ההר, הביט במחוללים סביב עגל הזהב, קרא “מי לה’ אליי” ושלח את הלוויים לטבוח בחוגגים. זו היתה מטאפורה.

משה שלח שנים עשר מרגלים לתור את כנען ולדווח מה מצאו. עשרה מהם הוציאו את דיבת הארץ. העם התייאש מן הדיווח ילל והלין ואף ביקש לרגום את שני המרגלים שהיו בדעת מיעוט. העם נענש במסע בן ארבעים שנים במדבר (עד למות הדור המיואש). זו היתה מטאפורה.

הציווי להעלים אלילים ועובדיהם, להקים משכן או בית מקדש, מטאפורה מטאפורה.

זו מטאפורה לצמיחה רוחנית, למודעות שעוברת התמרה. היא משקפת התפתחות מאמונה באלילים רבים ובדמות אל המיוצגת בחומר ונראית לעין (פסל) לדתיות המתייחסת לאל מטאפיזי אחד. המודעות מתפתחת. אף אדם פיזי אינו צריך להירצח לשם כך. זו היתה והינה מטאפורה.

יש מי שקוראים את המקרא כסיפורים ועובדות שיש לשחזר וכמצוות שונות שיש לעבוד לנצח נצחים. הם לא יזוזו מן הכתוב הנקרא בעין הפשוטה, יחזרו על המוכר להם, חדש מפני ישן הם יוציאו ויקראו להקים בית מקדש של אבן כשער לגאולה.

היום אלה הם אנשי עגל הזהב.

אלה האנשים הדבקים במה שהיה מבלי שהם רואים את הדינאמיות שבתהליך הרוחני המעוגן בתנ”ך עצמו. המטאפורה מסמלת את הדינאמיות הזו, שאינה נעצרת. מודעות הצומחת ולפתע יודעת, חשה, רואה ושומעת אחרת. המודעות והדתיות אמורות להמשיך ולהתעלות. התעלות מתרחשת אם קוראים ממעמקים. אם מתבוננים ומקשיבים מן העומק. אם מתבוננים בעיני הרוח ולא באמצעות עיני הבשר של בני עגל הזהב.

עיני הבשר של בני עגל הזהב רואות ושופטות על פי אברי הרבייה – מי כשיר להיות הורה על פי נטייתו המינית, קולה של אישה הוא כערוותה המפתה, ובהתאם למין מי זכאי לשבת או להתפלל באיזה איזור של בית תפילה. עיני הבשר האלה רואות ומקשיבות דרך זהויות (מגדר, גזע, לאום, לבוש)  – אם במקרה יופיע משיח בשר ודם שמבחינה חיצונית יהיה שונה או לא ישמיע את הדברים המצופים ממנו – עיני הבשר לא יראו אותו ואוזניהן לא ישמעו. כך, המסתכלים באמצעות עיני הבשר, אינם ערים למשיח שבתוכם פנימה.

דת אינה קפואה בסיפור. היא זורמת אל המהות המצוייה בליבתה, ליבה הפועמת אהבה. היא אמורה לחיות אהבה – משעה שהאדם הדתי קם בבוקר ובשעה שהוא הולך בדרך, 24/7, אוהב לרע כי הוא כמוהו, אל עבר הגשמת המטאפורה של אחרית הימים.

בימים האחרים הזהויות מתפוגגות. הזאב והכבש, הנמר והגדי, העגל והאריה – כולם יחדיו, ונער קטון מנהיג אותם. הפרה והדוב רועים, ילדיהם יחדיו, והאריה הפך לצמחוני. תינוק משתעשע על מאורת נחשים וסיפורי אדם, חוה והנחש סבים אחור, כלא היו. פחד ההישרדות המפריד בין הצורות השונות גווע. נחשף גן עדן בו אין פיצול והפרדה. ההזדהות עם הזהות הנפרדת נעלמת וההגדרות מי הוא מי או מה מתאדות. המפריד מאבד את המגנטיות שלו. מגנטיות המושכת את האדם הרחק מן הימים האחרים ומותירה אותו שבור בעולם של פיצול ואלימות.

ימים אחרים בהם בני אדם יודעים את הנהרה שהם ונוהרים אל ההר שבתוכם. ימים של מנהיגות תמימה שנתיבה שלום.

הלב נפתח.

העולם כולו הוא גשר צר מאוד. העולם העומד מלכת הוא מה שבני עגל הזהב שואפים לקיימו ומקדשים הקפאתו – התייחסות לאל של אגד מצוות, ברכות וגזירות, ואולי כמיהה לבניית מבנים והקרבת קורבנות, שבהם אין חפץ. אך זהו הגשר הצר שממנו האדם הדתי השלם קופץ ללא פחד. הוא מגלה ויודע שיש מצוות לעת ההיא שהן אבן נגף לעת הזו. הוא מכיר במטאפורה וקופץ למציאות קדושה הפועמת בכול ללא הפרדה וללא חלוקה. הוא קופץ, נוטף אהבה, העזה כמוות. הוא מוצא את המשיח והמקדש בתוכו ואז הם זורחים בעולם.

הקפיצה מן הגשר היא מטאפורה. זו הקפיצה אשר נפרדת מעץ הדעת, שסיים את תפקידו. היא קפיצתו של החפץ חיים אל בין שני הכרובים ודרך להט החרב המתהפכת בחזרה אל עץ החיים המצוי בו והממתין לו באורך רוח.

עיני הרוח רואות זאת, אזני הרוח שומעות.

מתי ישובו עיני הרוח לדלוק בבית “היהודי”? מתי בנותיו, בניו ורבניו ישובו לשמוע? ההזמנה נתונה.

 

לצפייה ביצירה
שירה

בושת

רות נצר

 

לוֹגֶמֶת לְאִטִּי

מִגְּבִיעַ יַיִן אָדֹם

בְּעוֹדִי קוֹרֵאת בִּשְׁמוּאֵל ב’

אֵיךְ קוֹצְצִים אֶת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם

שֶׁל כּוֹרְתֵי רֹאשׁוֹ שֶׁל אִישׁבֹּשֶׁת.

אֵיךְ רֹעַ רוֹצֵחַ רֹעַ

בִּשְׁמוֹ שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ

מְשׁוֹרֵר תְּהִלִּים

לצפייה ביצירה
שירה

ברכה

רות נצר

 

בְּמִפְגַּשׁ שִׁירֵי תְּפִלָּה, אֲנִי מְכַוֶּנֶת בְּרָכָה לִצְעִירָה עֲרָבִיָּה

רְזַת גּוּף, לְבוּשָׁה כְּאַחַת מֵאִתָּנוּ

שֶׁיּוֹשֶׁבֶת שׁוֹתֶקֶת

קְפוּאָה.

אֲחוֹתִי אַתְּ, אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהּ בְּלִבִּי – מֻפְתַּעַת מֵעַצְמִי –

יְבָרְכֵךְ ה’ וְיִשְׁמְרֵךְ, מִבַּעַד לַמִּטְפַּחַת

הָעוֹטֶפֶת אֶת מִכְלוֹל פָּנַיִךְ, צַוָּארֵךְ –
אֲחוֹתִי אַתְּ, יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלַיִךְ
וִיחֻנֵּךְ.

לצפייה ביצירה
מסה

הספדי על רזיאל שבח

אלישוב הר־שלום

 

זְמַן רַב שֶׁאֵין בִּי מִלִּים.

אֲנִי לוֹמֵד אֶת הַשְּׁתִיקָה

וְהִיא קָשָׁה לִי, שֶׁהֲרֵי

הַיָּד לֹא מַצְלִיחָה לִכְתֹּב

אַךְ הַלֵּב מַרְגִּישׁ. אוֹסֵף. שׁוֹמֵר.

וְאָמְנָם גַּם לַשְּׁתִיקָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר יֶשְׁנָם דְּבָרִים שֶׁהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לָהֶם.

 

הִתְעַקַּשְׁתִּי לִכְתֹּב עַל רָזִיאֵל,

כִּי בָּעִדָּן הַמְּמַהֵר מָחָר כְּבָר הַכֹּל יִשָּׁכַח, וְלֹא חָלִילָה בְּכַוָּנָה, אֶלָּא מִכֹּחוֹ הַבִּלְתִּי־נִדְלֶה וְהָאָרוּר שֶׁל הַהֶרְגֵּל.

 

וּמִי כָּמוֹנוּ, בְּנֵי גַּב הָהָר וְהַשּׁוֹמְרוֹן כֻּלּוֹ, יוֹדְעִים, חוּט דַּק נִמְתָּח לוֹ בְּתוֹךְ חַיֵּינוּ דֶּרֶךְ קֶבַע.

חוּט דַּק שֶׁבֵּין שַׁלְוָה, רֹגַע וְאַהֲבָה,

לְבֵין סִיּוּט, שֶׁבֶר וּמִלְחָמָה.

לָמַדְנוּ לְהָרִיחַ אֶת מַלְאַךְ־הַמָּוֶת,

הַבָּא חָרוּץ בִּמְלַאכְתּוֹ לִקְטֹף נְשָׁמוֹת מֻבְחָרוֹת.

 

לָמַדְנוּ לִחְיוֹת עִם מַד הַמְּהִירוּת הֶהָזוּי הַזֶּה, שֶׁבֵּין אֵין־סְפֹר אֵרוּעִים וַאֲבֵדוֹת לְבֵין הַשִּׁגְרָה שֶׁלְּעִתִּים נִרְאֵית כֹּה מְתַעְתַּעַת.

תְּקוּפָה שֶׁל שֶׁקֶט בַּצִּירִים עוֹשָׂה לָנוּ לֹא טוֹב בַּבֶּטֶן,

כִּי אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁכָּל עוֹד לֹא נִלְחָמִים, הַדְּבָרִים מִתְבַּשְּׁלִים עַל אֵשׁ גְּבוֹהָה. אֵשׁ שֶׁלְּבַסּוֹף גּוֹבָה קָרְבְּנוֹת צִבּוּר יְקָרִים, יְקָרִים מִדַּי.

 

רֶגַע אַתָּה חַי. רֶגַע אַתָּה מֵת.

רֶגַע הַצִּיר פָּנוּי. רֶגַע הוּא מָלֵא דָּם וּזְכוּכִיּוֹת.

 

עַל רָזִיאֵל טֶרֶם מָצָאתִי מִלִּים.

קָשֶׁה לִכְתֹּב אֶת רָזִיאֵל.

דְּמוּתוֹ הַנִּשְׁקֶפֶת אֶל מוּל עֵינַי

מְעוֹרֶרֶת בִּי סְתִירָה נוֹרָאָה.

לְרֶגַע בָּא לִי לִפְרֹץ בִּצְחוֹק,

וּלְרֶגַע אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁחָרַב עָלַי עוֹלָמִי.

 

אִם הָיָה מַשְׁאִיר צַוָּאָה הָיָה כָּתוּב בָּהּ לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי הַקְּטַנָּה כָּךְ:

 

א. חוּשׁ הוּמוֹר – דָּבָר נִצְרָךְ וְהֶכְרֵחִי לַעֲבוֹדַת ה’.

שִׁמְרוּ עָלָיו וּבִזְמַנְּכֶם הַפָּנוּי תְּפַתְּחוּ אוֹתוֹ. אֵין כְּמוֹ בְּדִיחָה טוֹבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת לְבָבוֹת.

 

ב. לִמְדוּ תּוֹרָה וְהַרְבֵּה, אַךְ לֹא כָּזוֹ הַנִּשְׁאֶרֶת עַל הַדַּף, אֶלָּא כָּזוֹ שֶׁמְּבִיאָה לְיָדִי מַעֲשֶׂה, הֵן בְּעוֹלַמְכֶם הָרוּחָנִי וְהֵן בְּעוֹלַמְכֶם הַגַּשְׁמִי. הַהֶשֵּׂגִים הֵם יָפִים אַךְ תִּדְאֲגוּ שֶׁלִּבְּכֶם וְהַהֶסְפֵּק בְּלִמּוּדְכֶם אוֹ בְּמַעֲשֵׂיכֶם חַד הוּא.

 

ג. אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בְּהֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. רְדוּ עַל בִּרְכַּיִם, רִקְדוּ בַּשְּׁלוּלִיּוֹת, תִּהְיוּ הוֹרִים שֶׁכֵּיף לִהְיוֹת הַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם. מְלַמְּדִים וּמְחַנְּכִים שֶׁלֹּא שָׁכְחוּ לִהְיוֹת יְלָדִים בְּעַצְמָם. יֶלֶד שָׂמֵחַ הוּא יֶלֶד קָדוֹשׁ.

הַרְבֵּה יֵשׁ עַל מָה לְהִתְפַּלֵּל. דַּאֲגוּ שֶׁעוֹלַם הָרוּחַ שֶׁל יַלְדֵיכֶם וְהַצְלָחָתָם הֵם בְּרֹאשׁ הָרְשִׁימָה לִפְנֵי פַּרְנָסָה, כֶּסֶף, שֵׁם טוֹב וְקַרְיֵרָה.

 

ד. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֶמְדָּתֵנוּ זְקוּקָה לְהַרְבֵּה בָּתִּים וּמִשְׁפָּחוֹת, אַךְ לֹא סְתָם בָּתִּים, לֹא סְתָם מִשְׁפָּחוֹת.

הָקִימוּ בִּנְיָן אֲמִתִּי, כֵּן, אַל תִּתְפַּשְּׁרוּ עַל זוּגִיּוּת “פַּרְוֶה”, שֶׁהֲרֵי “שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם שֶׁלָּהּ הוּא”.

כָּל הַצְלָחַתְכֶם בְּכָל הַתְּחוּמִים תְּלוּיָה וְעוֹמֶדֶת עַל הַקֶּשֶׁר הַזּוּגִי שֶׁלָּכֶם. כַּבְּדוּ אֶת נְשׁוֹתֵיכֶם, נַשְּׁקוּ אֶת רַגְלֵיהֶן.

וְאַתֶּן, נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת,

עִמְדוּ מֵאֲחוֹרֵי בַּעֲלֵיכֶן, שִׁלְחוּ אוֹתָם לְתוֹרָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁעֲלֵיהֶם בָּנוּי הָעוֹלָם,

וּמֵהֶם תִּרְאוּ עַיִן בְּעַיִן אֶת בִּרְכַּת ה’ וְאַהֲבָתוֹ.

 

ה. גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מִקַּבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה.

לְהַכְנִיס אוֹרְחִים מַשְׁמָעוֹ גַּם לְהַכְנִיס אוֹרְחִים לַלֵּב.

הַצְלָחַתְכֶם בַּתּוֹרָה וּבַפַּרְנָסָה נִמְדֶּדֶת בָּרְגִישׁוּת שֶׁלָּכֶם לַסּוֹבְבִים אֶתְכֶם, הַהֲבָנָה כִּי הִתְגַּלּוּת אֱלֹקִית אֵינָהּ שְׁמוּרָה רַק לְצַדִּיקִים וּבַעֲלֵי מַדְרֵגָה. בְּכָל מִפְגָּשׁ שֶׁלָּכֶם עִם יְהוּדִי בַּאֲשֶׁר הוּא, יֵשׁ מֵמַד עָמֹק מִנִּי יָם שֶׁל הִתְגַּלּוּת אֱלֹקִית מַמָּשׁ! עַל יְדֵי חֲדָא כְּנִישְׁתָא אֶפְשָׁר לְהָבִיא גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה לָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וַהֲכִי חָשׁוּב – תִּהְיוּ חֲבֵרִים בֶּאֱמֶת!

 

ו. אַל תְּדַבְּרוּ עָלַי גְּדוֹלוֹת.

כָּל שֶׁעָשִׂיתִי,

הִצְלַחְתִּי, הִסְפַּקְתִּי – קָרָה מִשּׁוּם שֶׁעָמַלְתִּי עָלָיו בְּכָל לִבִּי בִּנְחִישׁוּת רְגִישׁוּת וּבֶאֱמוּנָה.

כָּל. אֶחָד. יָכוֹל!!!

 

ז. זְמַן לְעוֹלָם אֵין! זְמַן עוֹשִׂים! הוֹפְכִים אֶת הָעוֹלָם וּמוֹצְאִים! תִּהְיוּ גִּבּוֹרִים עַל הַזְּמַן, הוּא יָקָר וְקָצָר מִדַּי.

 

עוֹד הַרְבֵּה אֶפְשָׁר לִכְתֹּב, אַךְ אִם תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי אֹמַר לָכֶם דָּבָר אֶחָד: דְּעוּ לָכֶם שֶׁזֶּה אֶפְשָׁרִי!

 

דְּעוּ לָכֶם שֶׁחַי בֵּינֵינוּ אָדָם שֶׁהָיָה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, וְכָל זֹאת בְּהַרְמוֹנְיָה נִפְלָאָה:

פָּרוּשׁ, אֲבָל כָּל־כָּךְ מְחֻבָּר.

לַמְדָן, אֲבָל כָּל־כָּךְ פָּשׁוּט וַעֲמָמִי.

עָסוּק, אֲבָל כָּל־כָּךְ שַׁלִּיט עַל זְמַנּוֹ.

 

זָקֵן בְּחָכְמָה, אֲבָל כָּל־כָּךְ יֶלֶד.

 

הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא??

 

חֲבָל עַל דְּאָבְדִין

לצפייה ביצירה
פרוזה

גיא בן הנום

רחלי דור־רפפורט

 

ישבתי על הר ציון. באתי בשקיעה, והשמש שינתה את גוני גיא בן הינום. אומרים שממנו נבראה המילה – גיהנום. אולי אתחיל קודם.נסעתי ליד יצחק בן צבי, סובבתי ברחביה בשעת סגירה, ולא מצאתימקום חניה. ועד שמצאתי לא ידעתי מאיזה צד אכנס לַיד, מפההייתה כניסת עובדים, משם היה גנן שותל רקפות, בסוף מצאתי את הכניסה הראשית. שלטים עומדים ברחביה ומכריזים כי בית אחדלמכירה, בית אחר נהרס ורק כותל נותר ממנו, בתים חדשים צצים כפטריות. כדי להיכנס ליד יצחק בן צבי צריך לעבור בחדרו של שומר.וזה יושב וקורא ספרים בבית שקוף, ובשל הקור הירושלמי או בשל הביטחון יש לעבור בחדרו בטרם עוברים לרחבת היד. עברתי אצלו וריח קפה עלה מפינת קומקום, השומר הביט בי ונתן לי לצאת מחדרו לרחבה. באתי לספרייה אבל בטרם פניתי אליה ראיתי כידקות ארוכות אחרי שעת נעילה חנות הספרים עוד פתוחה. אפשר לי המוכר לשוטט בחנות. ביקשתי רק לרגע, נשארתי רבע שעה. באתי לתחקיר על ספר אחד ויצאתי ובידי מילים לספרים אחדים. חלפתי על פני השומר והפעם דלקה מנורה על שולחנו, ישב וקרא ספר בשעת שקיעה.פניתי לעיר ופקק ארוך היה ברחביה, צפופים הרחובות וגבוהים העצים, ורכב נוגש ברכב. חשבתי על סינדרום ירושלים ועל שׂרה, חשבתי אולי לקתה בו. אוטובוס פגע במכונית, עמדו שוטרים ונהגים ורוחם שקטה, כנראה עבר זמן מאז התנגשו. רק איש מבוגר נשען על הליכון, מטפלת משגיחה על צעדיו, צעק לנהגים, מספיק, מספיק. השמש יורדת מוקדם בימים האלה, רגע אחד מחצית היום ורגע אחר לילה. עליתי להר ציון. סיפורים רבים לבית אליו באתי, פעם היו מעבירים ממנו רכבל לתושבים בעיר העתיקה, ופעם פינו דרכו גופות בימי המצור, פעם היה מחסן טורקי, ופעם הופצץ. מפורסם הוא שהיה בית חולים. הלכתי במסדרון ודמיינתי קריאות חולים מחדרים רבים, אחות, אחות. למטה היה גיא בן הינום מקיף את העיר, ואורות סגולים עלו בערב. הלכתי בין חדרי הבית שקומותיו יורדות מהרחוב, עלתה צִיה על הרציון, ברקו אורות אבו טור. הלילה יפה בירושלים, חשבתי, ירח זורח על גיהנום. היה לי זמן פנוי למוחרת, ואמרתי אלך לטייל בהר ציון. התעטפתי בצעיף ויצאתי. חשבתי לרדת לעיר העתיקה אבל נטיתי מעלה. הלכתי למקומות מוכרים, פניתי למקומות שלא באתי בהם קודם.בכל מקום עצרו אותי שומרים, חלקם פתחו את הדלת בפניי, חלקםאמרו סגור, סגור. מצאתי שביל שאין בו שומר או גדר, ועליתי לכנסייה הסקוטית. בראש השביל היה נוף, ציפור נסקה ממזרח למערב. נכנסתי ולא עצר אותי איש, טיילתי בין אולמות. באחד הייתה תמונה גדולה של גנרל, באחר ספרייה ובה כתבים נוצריים. עיינתי וישבתי, בירך אותי פקיד קבלה הלו, ניסה, ומיד תיקן לעברית, שלום, שלום. בבת אחת, צלצלו פעמונים לשעה 12, ונמלא ההר שירה. הלכתי משם ועל גבעת התנ”ך הונח שטיח תפילה ואיש מבוגר סובב חזיתו למכה וכרע על צבע אדום. לא שמעתי את מלמוליו עד תום אבל ידעתי, בשם האל הרחמן והרחום. היה עליי לשוב והכבישים מלאו. עננים ירדו על הרי ירושלים, ענן אחד עמד מולי ופג. עזבתי את ציון.

לצפייה ביצירה
שירה

בעלייה לירושלים, או: תרשום אני יהודי

צביקה אלי סלע

 

פַּעַם מִזְּמַן, יְהוּדִים

עוֹלִים הָיוּ לִירוּשָׁלַיִם

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה

וּבְיָדָם מִנְחָה.

 

בָּרֶגֶל עָלוּ, בְּכָל שְׁלֹשֶׁת הָרְגָלִים

פּוֹסְעִים לְאִטָּם בִּשְׁבִילֵי הָאָרֶץ שֶׁשָּׁקְטָה

תַּחְתָּם, מִדָּן וּמִתְּקוֹעַ, אֲחָדִים אַף מִצָּרְעָה

עַל מָה דִּבְּרוּ בֵּינֵיהֶם בְּדַרְכָּם?

מִן הַסְּתָם דָּנוּ בִּדְאָגָה בִּמְחִירֵי הַדִּיּוּר

בַּשְּׁפֵלָה, אוֹ אוּלַי בַּעֲלִיַּת מְחִיר הַגְּבִינָה.

לֵךְ תֵּדַע.

 

אֲנִי עוֹלֶה הַיּוֹם לִירוּשָׁלַיִם בְּמַאזְדָה 6

שְׂרוּטָה, לִבְדִיקַת עַרְמוֹנִית שֶׁעָבְתָה

וְיָדִי רֵיקָה, אַךְ בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי עוֹלֶה

לִירוּשָׁלַיִם, אָבִי עוֹלֶה עִמָּדִי

זֵכֶר צַדִּיקִים לִבְרָכָה.

 

יֶלֶד הָיִיתִי עוֹמֵד לְצִדּוֹ, אָב וּבְנוֹ –

שָׁם בְּחָרְבוֹת מִנְזַר נוֹטֶרְדָאם

מוּל גִּדְרוֹת הַתַּיִל הָרָם –

וְהוּא בְּעֵינַיִם

כָּלוֹת מַבִּיט בְּעִירוֹ

הַשְּׁבוּיָה, מַבִּיט בְּעַצְבּוֹ

 

בִּתְפִלָּה שְׁתוּקָה –

בְּלִי דַּעַת הָיִיתִי שׁוֹתֶה לְיָדוֹ

אֶת הֶמְיַת לִבּוֹ, אָב וּבְנוֹ –

הַאִם מַשֶּׁהוּ מֵהֶמְיַת לִבִּי

טָמוּן עוֹד בְּלִבּוֹ שֶׁל בְּנִי,

נֶכְדּוֹ?

 

אֲנִי עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם

וְיָדִי רֵיקָה

אַךְ בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי בָּא

לִירוּשָׁלַיִם, אָבִי בָּא אִתִּי –

תִּרְשֹׁם, אֲנִי יְהוּדִי.

לצפייה ביצירה
חזרה
דת

Share

Yehee — Political Poetic Journal