שירה

חֲמִישִׁי לְעֵת בֵּין הָעַרְבַּיִם

א]

 

חֲמִישִׁי לְעֵת בֵּין הָעַרְבַּיִם

בְּעֵין כֶּרֶם הוֹד קְדוּמִים וַעֲקֵבוֹת נֶעֱלָמִים

צְרִיחִים נִשָּׂאִים אֶל מַעְלָה וּמִנְזָרִים לְתַיָּירִים

וְלִיבִּי יוֹצֵא אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת הַקָּטָן וְדַל הַמִּתְפַּלְּלִים

וְלוֹ אֵין פַּעֲמוֹנִים וְעַל רֹאשׁוֹ לֹא יִתְרוֹמְמוּ מִגְדָּלִים

אֲבָל הוּא, בְּיָפְיוֹ הַחֲרִישִׁי,  שַׁ עַ ר   הַ שָּׁ מַ יִ ם  וְהָרַחֲמִים

וְיֵשׁ בּוֹ סִדּוּר בָּלוּי (תְּפִלַּת כָּל פֶּה) וְחֻמָּשׁ וּתְהִלִּים

וּבְשַׁבָּת גַּם סְעוּדַת רַעֲוָא דְּרַעֲוִין

 

[ב]

 

וּדְמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל אָבִי מְרַחֶפֶת לְפָנַיי

חוֹזֵר מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ הַחֲסִידִי בְּשׁוּלֵי הָעִיר

עֲטוּר כֶּתֶר מַלְכוּת וְטַלִּית תְּכֵלֶת סְפוּגָה

יוֹשֵׁב בְּלֵיל שִׁשִּׁי מְכֻנָּס בְּדוּמִיָּתוֹ, בְּהֵיכָלוֹ

וְעַל שֻׁלְחָנוֹ סְפָרִים כְּמוֹ אוֹצָרוֹת נִפְתָּחִים

וּמֵעֲלֵיהֶם עוֹד סְפָרִים וָעוֹד כְּהָרִים וּגְבָעוֹת

מֵי הַשִּׁילוֹחַ! רְסִיסֵי לַיְלָה! עִירִין קַדִּישִׁין!

וְנִגּוּן וִיזְנִיצָאִי בּוֹעֵר כְּאָח בִּטְרַקְלִינוֹ הַסּוֹדִי

אוֹתִיּוֹת לוֹחֲשׁוֹת לוֹ סוֹד עוֹלָם וּפִלְאֵי תֵּבֵל

הַלֵּב הַשָּׁבוּר הוֹפֵךְ לְאָצִיל כְּשֶׁהַמַּלְכָּה מַגִּיעָה

 

[ג]

 

בְּכִילְיוֹן עֵינַיִים שֶׁעוֹדָן טְהוֹרוֹת אַשְׁקִיף מֵהַחַלּוֹן

עוֹד מְעַט תָּבוֹא אֲהוּבָתִי, עוֹד מְעַט תָּבוֹא לִמְעוֹנִי

כְּבָר אֲנִי חָשׁ עִקְבוֹתֶיהָ הָרַכּוֹת, שֹׁבֶל יָפְיָהּ בָּרוּחַ

וְאֵין עוֹד בְּלִבִּי מְהוּמָה וְאֵין עוֹד בְּלִבִּי מְאוּמָה

מִלְּבַד כִּסּוּפַי לַאֲהוּבָתִי, עַלְמָתִי שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדָּהּ

וְיָדַיי נִפְרָשׂוֹת בְּעֶרְגָּה כְּכֹוהֲנִים עַל הַדּוּכָן לְחַבְּקָהּ

לִכְרֹךְ נַפְשִׁי בְּנַפְשָׁהּ לֶאֱרֹג עַצְמִי בִּבְשָׂרָהּ

כִּי מָה עוֹד אֲבַקֵּשׁ מָה עוֹד אֶחְלֹום

בִּ י ק וֹ ד נִשְׁמָתִי בְּאַהֲבָתָהּ

מסה

עשרה עקרונות − סקיצה ליצירה נבואית על פי תורת הרב קוק

סשה נצח אגרונוב

הנבואה היא לב ליבה של האמונה היהודית, היא פסקה לפני כ 2400- שנה ועתידה לחזור סמוך לשיבה אל העצמאות המדינית, שתתלווה אליה עלייה תרבותית גדולה. בעם ישראל התקיימה תרבות נבואית; היו בתי ספר לנביאים, הייתה אסכולה שלמה ומשנה סדורה ולהקות של בני הנביאים — סטודנטים לנבואה — התהלכו ברחבי
הארץ ולמדו מוזיקה, ספורט, תרגילי ריכוז וכוונה, שכלול הדמיון ועוד. עם תום
העידן הנבואי השתמרו רשמי האסכולה הזאת במסורת, בין היתר בתורת הסוד,
בטקסטים של האר”י, הרמח”ל ועוד. זהו אוצר גנוז, ייחודי, שממנו יכול לצמוח
הכישרון הישראלי המקורי, דמיון אלטרנטיבי, צורות ביטוי וסיפור, גל ישראלי חדש
שיש לו בשורה להציג לעצמו ולעולם כולו.
1. היוצר צריך להקדים מחשבה של תשובה ותיקון ליצירה.
“…והספרות תתקדש, וכל סופר יחל לדעת את הרוממות ואת הקודש שבעבודתו, ולא
יטבול עטו בלא טהרת נשמה וקדושת רעיון. לפחות תקדים המחשבה של תשובה,
הרהורי תשובה עמוקים לפני כל יצירה” )הראי”ה קוק, שמונה קבצים ד, סד(.
2. הנשמה היוצרת. היצירה היא פנייה לחלק הנשמתי של הצופה, אל הנקודה שבה
מרוכזים כוחות הנפש והגוף בשיגוב עליון. כיוון שהנשמה היא אין סופית, היצירה
יכולה להתקיים כשיח בין החלק הנצחי של היוצר לבין החלק הנצחי של הצופה, שיח
שבו נצח פוגש בנצח, רצון פוגש רצון.
3. דממה וקשב. היצירה איננה כלי לביטוי עצמי בלבד, אלא קודם כול הזדמנות
למפגש של היוצר עם עצמו. היצירה מתחילה בקשב הפנימי לקולה העצמי של הנשמה.
הקשבה חרישית, קול דממה דקה. אצל הרב קוק יש דרגות שונות של דממה. הדממה
אינה תכלית אלא הקדמה להופעת הדיבור הנשמתי.
4. לא מחכים למוזה או השראה — היא נמצאת תמיד — אלא היוצר מתעלה אל המפגש.
“כל זמן שהאדם מוכרח הוא לחכות לזמנים מתי תחול עליו רוח היצירה, ואז יחדש,
יתבונן, יהגה וישיר, זהו סימן שלא הופיעה עליו הארת נשמתו. הנשמה הרי היא שרה
תמיד, עז וחדוה היא לבשה, נועם עליון הוא סובב אותה. והאדם צריך להתרומם עד
לידי הגובה של פגישת נשמתו” )הראי”ה קוק, אורות הקודש(.
5. היצירה אינה עמל או יגיעה.
“דבר שאי אפשר הוא להפסיק את היצירה ממי שנשמתו יוצרת תמיד בטבעה. בכל
עת שהלאות הרוחנית מעיקה, אין זו באה כי אם מפני שחושב היוצר, שהיצירה עמל
הוא. וכל מה שמעמיקים יותר בסודה באים לידי הכרה, שאין בה שום עמל ויגיעה.
והאדם מתדמה לקונו, שלא בעמל ויגיעה ברא הקב”ה את עולמו” )אורות הקודש(.
6. לפעמים מה שעוצר את היצירה הן מיני מידות רעות, יוכל היוצר לתקן את עצמו
ולחזור ליצירה. אין סתירה בין מוסר ליצירה. לפעמים היוצר נקי מפגמים מוסריים
אך מה שעוצר אותו הוא חלישות גופנית, ואז הוא צריך לתקן את גופו ולחזקו. ויש
מקרים שבהם היוצר מתוקן וראוי בנפשו וגופו, אבל העולם עדיין אינו מוכשר ליצירתו.
היצירה הרוחנית, הגוף והעולם קשורים הם בקשר אורגני.
7. היצירה ושפת הרזים. היוצר יכול לינוק משפת הרזים שבה כתובה הספרות של
תורת הסוד היהודית בספר הזוהר, במדרש ובאגדה. כך למשל התורה אינה מסבירה
ומתרגמת את הסוד אלא על ידי סוד אחר, רז מוסבר על ידי רז. וכך הסרט יכול להוות
שרשרת של דימויים רזיים, שאינם “מוסברים” בפשט, אלא על ידי דימוי-סוד אחר.
8. היצירה הבאה מחופש המחשבה מגלה את הגודל של העולמות ההשעריים —
עולמות המתגלים בכוח האינטואיציה, המתעלה מעל להיגיון המדוד. היוצר משער
בליבו ובמחשבתו בכל היקף ורוחב.
“איננו רואים שום אפשרות לצייר חופש מחשבה, התעלותה ושכלולה, כי אם כשיותן
לה כל היקף גדלה, כשיוכנו אושיותיה על פי הגודל הכמותי והאיכותי, בכל אשר
תעיף שם את עיני רוחה… היצירה הרוחנית חופשית היא. אינה מתחשבת עם שום
השפעה חיצונית, היא יוצרת כפי הלך רוחה פנימה. וכל מה שתתגבר בקרבה אמונתה
בעצמה, כן תעלה למרומי האמת” )אורות הקודש(.
9. הנבואה היא סגולתה של האומה הישראלית. כיוצרים, אנו יכולים להכשיר את
הכלים לחידושה של הנבואה הישראלית, קרי, להרחיב את גבולות הדמיון, לחדש
תבניות של חוכמה והכרה, לעורר שיח נשמתי, לחבר בין אמת ליופי, לרומם על ידי
היצירה את כוחות הנפש והגוף.
10 . האמנות יכולה לפתוח מחדש את הערוץ בין אלוהים לאדם.

פרוזה

רחמים וסליחות

מ. מאושר

 

ילד צעיר הייתי כשנדחפתי עם אבי מורי שיחיה בין אלפי החסידים הגודשים בטליתות וקיטלאך לבנים את ה’שול’ של חסידי קרלין בירושלים. ראש השנה היה החג הצפוף ביותר בקרלין. כולם כולם באו להתפלל עם ה’רעבע’ למרות שידעו שאת המחזור שלהם הם יצטרכו להניח על גבו של המתפלל העומד לפניהם. ואנוכי הקטן פחדתי. פשוט פחדתי. אימת הדין היתה מוחשית כל כך. הצינורות האפורים של מערכת המיזוג שניסתה לצנן את התלהבותם של החסידים כאילו באו להוסיף דרמה ללב הקטן והמפוחד שלי, וכשפצחו אלפי הקרלינר’ס בשאגות ה’נשמת’ שלהם כבר היה הפחד גדול כל כך שנדחפתי החוצה למרות שכל יציאה או כניסה בין השואגים נמשכה כרבע שעה… כמה עשיתי תשובה באותם ימי פחד, תשובה על החמצת זמן ק”ש של המג”א, על לשה”ר, על חשש גזל (רשמתי במכולת ללא רשות מאבא) ועל ראייה אסורה (המרפק החשוף של המוכרת באותה מכולת). “שפרו מעשיכם וברית לא תופר” השתפכה הנעימה הקרלינאית, והילד שבי ידע בדיוק במה להשתפר. ללמוד יותר. להתפלל יותר. לשחק פחות בטטריס. ימים נוראים בילדותי, זמן של תשובה.

 

עברו כמה ראשי שנים, חלפו כמה תמורות, בית הכנסת הקרלינאי כבר לא צפוף, המון החסידים עבר להתפלל באוהל מיוחד שיכיל אותם, את טליתותיהם וצרחותיהם. גם הילד הקרלינאי כבר לא כל כך ילד ולא כל כך קרלינאי, הוא כבר לא רושם במכולת על חשבון אבא שלו ומרפק חשוף לא נחשב אצלו ראייה אסורה. הפחד המשתק כבר אינו, אבל גם אבדה הבהירות. מי יודע לאן בדיוק לשוב, מיהו המלך המשפט ומה הוא רוצה, מה משמעות הקיום, תכלית הסבל ומטרתו, מה טעם למשפט בעולם חסר צדק זה, האם רק אני זקוק לסליחה מפניו, או שמא עליי גם לסלוח לו. אין פחד אבל גם אין אדישות, את הרהורי התשובה החליפו זעקות התהייה, מה אתה רוצה ממני, מה אני רוצה ממני.

 

שירה

הכובע

אָסוּר אֲנִי בְּכֶלֶא עָשׂוּי מִבַּד עָבֶה וְשָׁחֹר
וְסוֹהֵר קָשׁוּחַ – מִקְּטִיפָה שְׁחֹרָה אַף הִיא – עוֹמֵד עַל רֹאשִׁי לִשְׁמֹר
כִּי הֲלָכוֹת רַבּוֹת נֶאֶמְרוּ בְּמִצְוַת ‘לָצֵאת יְדֵי כּוֹבַע’
מְדַקְדְּקִין בְּשַׂעֲרָה בְּצוּרָתוֹ, בָּרֹחַב, בַּגֹּבַהּ וּבַצֶּבַע,
וְעַל שִׁנּוּי זָעִיר בְּרָחְבָּהּ שֶׁל תִּיתּוֹרָה – אֶתָּבַע…

 

כִּלְאִי נָטַל מִמֶּנִּי חֵרוּתִי, אַף טֻשְׁטְשָׁה בּוֹ אִישִׁיּוּתִי…

בְּעֵת סוּפָה וָסַעַר, בְּעוֹנַת חֹם מֵעִיק
לֹא יָזוּעַ הַכּוֹבַע וּמְעִיל לֹא יַרְחִיק
נֶחְסַךְ מִמֶּנִּי כְּאֵב הַהִתְלַבְּטוּת בֵּין טוֹב לְרַע
אַךְ הֻגְבַּלְתִּי בְּכוֹחַ הַבְּחִירָה
                        נִטְּלָה חֵרוּתִי….

בִּלְעֲדֵי חוֹמוֹתָיו אֲנִי אִישׁ פְּרָטִי אַחְרַאי לְגוֹרָלוֹ
אִתָּן אֲנִי חֵלֶק מִמִּגְזָר ‘גֶּבֶר חֲרֵדִי’ וְתוּ לֹא
רְגָשׁוֹת, מַחְשָׁבוֹת, אֲהָבוֹת, שְׂנָאוֹת, תְּהִיּוֹת וּטְעִיּוֹת
יְרֻבְּעוּ עַד לְהַכְרִית –
לְהַתְאָמָתָם לַמִּסְגֶּרֶת הַמִּגְזָרִית
                       טֻשְׁטְשָׁה אִישִׁיּוּתִי…

יַכְרִיעַ סוֹהֵר פְּסוּקוֹ בְּנֶחְרָצוּת יָשִׁית
מָה רָאוּי, מָה רָצוּי, וּמָה ‘סְ’פַּאסְט נִישְׁט’
וְאִתִּי יַחַד אֲסוּרִים בְּמַחְבּוֹשׁ – הָמוֹן רַב דּוֹמִים לִנְטוּלֵי רֹאשׁ
יַבִּיטוּ בְּרַעַד וּבְפַחַד מַצְמִית – הַסּוֹהֵר – מָה הוּא יַחְלִיט?
יַעַן בְּיָדוֹ לִקְבֹּעַ מֻתָּרוֹת וַאֲסוּרוֹת – לְלֹא בָּאֵר הֶסְבֵּר, בְּהֶעְדֵּר גִּלּוּי מְקוֹרוֹת
כָּאן יֶאֱסֹר חֻלְצַת תְּכֵלֶת בִּ ‘פְרוּמְקַיְט’ – שָׁם יְחַיֵּיב דַּוְקָא פֵּאָה וְלֹא מִטְפַּחַת
וְכָל אָסִיר וְאָסִיר שְׁנֵי כְּתָרִים יִלְבַּשׁ – שֵׁם הָאֶחָד ‘מִשֶּׁלָּנוּ’ וְרֵעֵהוּ נִקְרָא ‘אַנַ”שׁ’

 

וְ ‘אֶצְלֵנוּ’ יַעֲשׂוּ הַכֹּל לֹא לְהַפְסִידָם בְּרַעַשׁ…

וּבִידֵי הַסּוֹהֵר – עֵינֵי כֹּל רוֹאוֹת – שְׁתֵּי רְצוּעוֹת עוֹר רְחָבוֹת וּשְׁחֹרוֹת
“קַבָּלָה לְמוֹסָדוֹת” רְצוּעָה רִאשׁוֹנָה –  “שִׁידּוּכִים” הָרְצוּעָה הַשְּׁנִיָּה
לְכָל מוֹרֵד בַּמֻּסְכָּמוֹת אִתָּן יַצְלִיף – וּמְהֵרָה אֶת שְׁנֵי כְּתָרָיו יָעִיף

 

לְגֹדֶל הַחֶרְפָּה לְהִיכָּלֵם – פִּתְּחוּ חֵלֶק מֵהַכְּלוּאִים ‘תִּסְמֹונֶת שְׂטוֹקְהוֹלְם’
בְּעָמְדָם עַל הַמִּשְׁמָר – בְּרֶגֶשׁ פַּטְרִיּוֹטִי מוּזָר…
יוֹצֵא לַחָפְשִׁי, יִסָּלֵל נָא הַשְּׁבִיל
                         לַלֵּב שֶׁמִּתַּחַת הַמְּעִיל
עַצְמָאוּת תִּפְרַח כְּשׁוֹשַׁנָּה רְטוּבָה
                        לָרֹאשׁ שֶׁמִּתַּחַת לַכּוֹבַע…     

שירה

אשָּׁה חֲרֵדִיָּה דַּי לָךְ הֱיוֹת שִׁפְחָה

גרשון מושקוביץ

אִשָּׁה חֲרֵדִיָּה, דַּי לָךְ הֱיוֹת שִׁפְחָה,

אוֹמְרִים עָלַיִךְ דַּעְתֵּךְ קַלָּה,

מַדּוּעַ לָזֹאת אַתְּ מַסְכִּינָה?

מָה עִם דְּבוֹרָה וְחֻלְדָּה הַנְּבִיאָה

אוֹ צִפּוֹרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה הַגְּרוּשָׁה?

יוֹשֶׁבֶת בְּאוֹטוֹמוֹבִּיל קָדִימָה,

אַבְרֵךְ צַדִּיק צָעוֹק יִצְעַק: פְּרוּצָה!

וְדַרְדַּק יִקְרָא בְּקוֹל: חֲזִירָה מַסְרִיחָה!

וְאַתְּ אוֹמֶרֶת: זוֹ לֹא הַדָּרָה, אֶלָּא כָּךְ הִיא הַהֲלָכָה,

 

וְאִם אַתְּ חֲזִירָה – הֵיאַךְ מְחַתְּנִים אוֹתָךְ עִם בֶּן הַתּוֹרָה?

אֶת מֹחֵךְ קִיצוֹנֵי הָעֵדָה שָׁטָפוּ,

בִּכְבָלִים שֶׁל מַחֲשָׁבָה בָּךְ יַחֲזִיקוּ,

אֶת שְׂעַר רֹאשֵׁךְ בְּבֵיתֵךְ בְּכֹוחַ יְכַסּוּ,

לְחַיֵּי הָעַבְדוּת אוֹתָךְ הֵם דָּנוּ,

וּמִלִּמּוּד הַהֲלָכָה אוֹתָךְ הִדִּירוּ.

עָתִיד לָךְ אַיִן,

לְעוֹלָם יַגִּידוּ אַתְּ סוּג בֵּית עֲדַיִן,

אָדָם הָרִאשׁוֹן קִבְּלֵךְ כְּעֵזֶר שֶׁתִּמְזְגִי לוֹ הַיַּיִן,

וּפְסוּלָה אַתְּ לְעֵדוּת כְּנֶגֶד אַנָּס שֶׁתָּחַב לָךְ הַ*ַ*ִ* 

אֵיךְ הִנָּךְ חַיָּה וְלֹא קֵץ לְנַפְשֵׁךְ שָׂמָה בְּאֶקְדּחַ כְּהֶרֶף הָעַיִן?

אֵיכָה יָשַׁבְתְּ בָּדָד, לְעוֹלָם לֹא תִמְצְאִי לָךְ אֶת הָאֶחָד,

לָקוֹחַ תִּיקְחִי בַּטְלָן שֶׁאֲפִילּוּ חֻמָּשׁ בְּקִמּוּץ לֹא לָמַד,

עָלַיִךְ בְּבֵיתֵךְ וְעַל יְלָדַיִךְ יָרִים בְּתַעֲנוּג אֶל־ עָל הַיָּד,

וּמַדּוּעַ מַזָּלֵךְ מִדּוֹרֵי דוֹרוֹת אָבַד?

הַאִם הָעִנְיָין מִשּׁוּם שֶׁהָאַלִּים לִשְׁלֹט עֲלֵיכֶן חָמַד?

בַּמֶּה אַתְּ יְהוּדִיָּיה כְּשֶׁאֶת הַתּוֹרָה אָסוּר לָךְ דַּעַת?

הֵן הַתּוֹרָה לָךְ תִּפְלָה, וְאֶת הָאֱמֶת אַתְּ לֹא יוֹדַעַת,

הַאִם מִפַּחַד הַחֶבְרָה אַתְּ לָהֶם נִשְׁמַעַת?

מִפְּנֵי מָה תְּחַנְּכִי בִתֵּךְ לִהְיוֹת כְּמוֹתֵךְ בּוּרָה וְנִכְנַעַת?

 

שִׁפְחָה נוֹלַדְתְּ וְשִׁפְחָה תָמוּתִי כָּל עוֹד אַתְּ לֹא בּוֹרַחַת.

אֲנָשִׁים שׁוֹאֲלִים אַיֵּה בַשּׁוֹאָה הָיָה הָאֱלוֹהִים;

אֶל סִבְלֵךְ מִזְּמַן חַוָּה אֵין הֵם מִתְיַיחֲסִים,

הָאִישָּׁה פְּגִיעָתָהּ רָעָה כָּךְ בַּסְּפָרִים כּוֹתְבִים,

אִם תִּרְצִי לְהִתְגָּרֵשׁ לַעֲזֹר לָךְ אֵין הַלָּלוּ רוֹצִים,

וְלַעֲשׂוֹת תְּנַאי בְּנִישּׂוּאִין עָלַיִךְ הֵם אוֹסְרִים.

אֵיכָה בָּחוּר יִישָּׂא אָמָה הָעִבְרִיָּיה לְלֹא בּוּשָׁה?

מַדּוּעַ הַמְחַפֵּשׂ אִישָּׁה עִם חֵרוּת הַמַּחֲשָׁבָה יִכָּשֵׁלָה,

עַד מָתַי תִּישָּׁאֲרָה רַוָּוק וְלֹא תִיקַּח נְקֵבָה יוֹדַעַת הֵיטֵב גַּהֵצָה?

מַדּוּעַ דָּתִית לְאֻמִּית עָלֶיךָ תַגִּידָה: אַתָּה גּוֹי וְאֵין נַפְשִׁי בְּךָ חֲפֵצָה?

וּמַדּוּעַ לַחוֹשֵׁב תֵּיבָתוֹ נִנְעֲלָה וְאֵין לְאַחֲרִיתוֹ תִּקְוָה?

שירה

בַּעָלִיָה לִירוּשָׁלַיִם, אוֹ: תִּרְשׁוֹם, אֲנִי יְהוּדִי.

צביקה אלי סלע

פַּעַם מִזְּמַן, יְהוּדִים

עוֹלִים הָיוּ לִירוּשָׁלַיִם 

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה

וּבְיָדָם מִנְחָה.

 

בָּרֶגֶל עָלוּ, בְּכָל שְׁלוֹשׁ הָרְגָלִים

פּוֹסְעִים לְאִיטָּם בִּשְׁבִילֵי הָאָרֶץ שֶׁשָּׁקְטָה 

תַּחְתָּם, מִדָּן וּמִתְּקוֹעַ, אֲחָדִים אַף מִצָּרְעָה

עַל מָה דִּיבְּרוּ בֵּינֵיהֶם בְּדַרְכָּם?

מִן הַסְּתָם דַּנּוּ בִּדְאָגָה בִּמְחִירֵי הַדִּיּוּר 

בַּשְּׁפֵלָה, אוֹ אוּלַי בַּעֲלִיַּת מְחִיר הַגְּבִינָה. 

לֵךְ תֵּדַע. 

 

אֲנִי עוֹלֶה הַיּוֹם לִירוּשָׁלַיִם בְּמָאזְדָה 6 

שְׁרוּטָה, לִבְדִיקַת עַרְמוֹנִית שֶׁעָבְתַה

וְיָדִי רֵיקָה, אַךְ בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי עוֹלֶה 

לִירוּשָׁלַיִם, אָבִי עוֹלֶה עִמָּדִי

זֵכֶר צַדִּיקִים לִבְרָכָה.

 

יֶלֶד הָיִיתִי עוֹמֵד לְצִדּוֹ, אָב וּבְנוֹ – 

שָׁם בְּחוּרְבוֹת מִנְזָר נוֹטֶרְדָאם 

מוּל גְּדֵרוֹת הַתַּיִל הָרָם – 

וְהוּא בְּעֵינַיִים 

כַּלוֹת מַבִּיט בְּעִירוֹ

הַשְׁבוּיָה, מַבִּיט בְּעִצְבוֹ 

בִּתְפִילָּה שְׁתוּקָה – 

בְּלִי דַּעַת הָיִיתִי שׁוֹתֶה לְיַדוֹ

אֶת הֶמְיָת לִבּוֹ, אָב וּבְנוֹ –

הַאִם מַשֶּׁהוּ מְהֶמְיָת לִבִּי

טָמוּן עוֹד בְּלִיבּוֹ שֶׁל בְּנִי, 

נֶכְדּוֹ?

 

אֲנִי עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם

וְיָדִי רֵיקָה

אַךְ בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי בָּא

לִירוּשָׁלַיִם, אָבִי בָּא אִתִּי – 

תִּרְשׁוֹם, אֲנִי יְהוּדִי.

מסה

שכחת סיני – אלי סיני: במלאת 15 שנה לאווקואציה מחבל קטיף

גדעון חרל"פ

א.

איש איננו יכול להסביר את הנהירה הזאת לסיני. את הכמיהה לחופים זהובים, למעמקי ים צלולים, החופש מסביבה אורבנית צפופה ומלחיצה.
כאן בצל הרי גרניט כהים, מצאנו את השלווה ואת הרוגע. הפחדות שונות ומשונות ואזהרות מסע – לא ירתיעונו.
הכמיהה לפסטורליה, הרחק מתל-אביב, מירושלים הבירה, רחוק אבל קרוב, במרחק יריקה, דרושה הייתה לנו כאוויר לנשימה, כמים קרים על נפש עייפה ורצוצה. אין צורך להצטופף בנתב”ג, להתעופף באוויר ולהתנתק מן האדמה הקדושה הזאת על מנת לחוות מרחבים.
זה לא רק המחירים הזולים, זה לא רק תחליף קרוב לריביירה, כאן מצא הישראלי את מקומו ומנוחתו. כאן אנחנו מנכסים את סיני אלינו, ללא חישובים פוליטיים וללא משטרת המחשבות הישראלית או המצרית. הבדואים ברקע הינם רק צללית חולפת כאבותיהם נוודי המדבר.
דוד בן גוריון ‘מלך ישראל’ הכריז כאן לאחר מלחמת סיני: “כאן אנחנו מייסדים את מלכות ישראל השלישית”. אמר ולא יסף.
ברגעי חרטה אמר מנחם בגין: “לא ידעתי שסיני זה ארץ ישראל”. במחי יד מחק את שנות השלטון הישראלי המתחדש בסיני. במחי יד מסר לזרים את מקור הווייתנו של מעמד הר סיני.
למען שלום זמני המאפשר למוסלמים ישראלים בלבד לנסוע בבטחה למצרים ולירדן התנתקנו מטריטוריה רוחנית זאת של סיני. למען שלום זמני התנתקנו מהר משה רבינו, מהאיים טיראן וסנפיר, ממרומי הסירבאל, הר קטרינה וג’בל א-ג’ונה, נקיקי מבוכים ובארות שפע ונפט של אבו-רודס.
כאן במזרח סיני וחופו תוכנן המשכה של תכנית אלון ותוכנית השידרה הכפולה של מדינת ישראל בהגותו של האדריכל פרו’ אברהם וכמן. בחצי האי סיני נמצא מרחב הפתרונות לפיזור האוכלוסייה. כאן הוא מקומם של מפעלי תעשיה ענקיים ועתירי שטח, תעשייה כבדה, תחנות כוח גרעיניות, שדות תעופה והשער לגלקסיה.
השחזת חרבות מוסלמית מתמדת והצטיידות מצרית רבת היקף לא ירתיעונו.
לא נשמע להתראות!
מסע בני ישראל בסיני לא ייפסק גם ללא חסות צבא וריבונות!
סיני שלנו לעד ולעולמי עולמים.
ציוויליזציה מתקדמת לא תמתין עד טיפת הדם האחרונה למען התפתחותה עד פס התכלת התחתון בדגל מגן הדוד בין שני נהרות גן העדן.

 

ב.
איש איננו יכול להסביר את נטישת חבל קטיף, חבל הארץ הפורה, אחרי כ 38 שנה של התיישבות ישראלית מתחדשת והיאחזות בחוף מימי הים התיכון בואכה עזה ,רפיח ואל עריש. אם נטשנו את היכל סיני, אדמת קודש ארץ ישראלית, מה הפלא שנטשנו גם את המבואה.
פעמים רבות בתורתנו הקדושה והאלוהית נצטווינו על זכירת מעמד סיני, יציאת מצרים והמעבר במדבר הצחיח והנורא הזה. המקובל האלוקי חיים יוסף דוד אזולאי אף הוסיף ותיקן לומר בסוף תפילת השחרית ‘עשר זכירות’, שרובן מורות על זכירת מאורעות הקדמונים שקרו לאבותינו היוצאים ממצרים, כאילו לא די לנו בפרשיות התפילה .
כנראה שהיו לו תובנות או הבנות מיוחדות וחדשות, מעבר לתפילות שחרית שתקנו קדמונים.
לא זכרנו ולא הפנמנו את משמעותה לדורות של מצוות הזכירה וכתיבת מסעות בני ישראל. גם משה רבינו אפשר וביקש לשכוח, כשהשכינה הקדושה מצווה עליו בפירוש לזכור ולכתוב את ממשות המסעות האלה: “וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה”.
ומאי זכירת ממשות המסעות שכחנו את הדרך לכאן, את שייכותנו למרחבי ארץ ישראל הדרומית ואת המבואה למרחבי אלי סיני שלנו.

שירה

הוירוס השני

גל כהן

 

מִסּוֹף חֹדֶשׁ אַדָּר עַד עַתָּה
מְבֹעָת הָעוֹלָם מִן הַוִּירוּס
וּבְאַרְצֵנוּ שֶׁלָּנוּ פָּשְׂתָה
מַחֲלָה מְקוֹמִית אַחֶרֶת

 

הַסִּימְפְּטוֹמִים – הֱיֵה נָא קַשּׁוּב! –
שֶׁל הַנֶּגַע, מַחְלַת הַ צַּ בַּ עַ ת:
לְהַבְדִּיל בֵּין כָּל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה מִן הַיִּשּׁוּב
לְלוֹבְשֵׁי הַשְּׁחֹרִים וּמִגְבַּעַת.

 

נִצְטָרַע וְחָלָה בְּצָרַעַת
– לֹא עָלֵינוּ – נִקְרָא צָרוּעַ
וְחוֹלֶה מַחְלַת הַצַּבַּעַת
בְּעִבְרִית יִקָּרֵא:
צָבוּעַ.

 

בַּתְּחִלָּה נִסְפְּרָה רַק נִדְבֶּקֶת
וּבִן רֶגַע מִסְפָּר כָּפוּל,
אַךְ כָּעֵת מִילְיוֹנִים הִיא חוֹבֶקֶת
וְעוֹד אֵין פְּרוֹטוֹקוֹל לְטִפּוּל,
לַחוֹלֶה הִיא גּוֹרֶמֶת צַעֶקֶת
וּלְשִׁקּוּל דַּעֲתוֹ קְצָת עִרְפּוּל

 

לְמָשָׁל, הִתְכַּנְּסוּת הֲמוֹנִית
הַמּוֹנָה, בּוֹא נֹאמַר, עֲשָׂרָה
דּוֹרֶשֶׁת בֵּרוּר קַפְּדָנִי
לְצָרְכֵי חַוַּת דַּעַת בְּרוּרָה
(שֶׁכֵּן כָּל כַּתָּבָה עִתּוֹנִית
מְקִימָה וַעֲדַת חֲקִירָה).

 

וַעַד אֵתִיקָה חַף מִפְּנִיּוֹת –
בְּכֻלָּנוּ מֻכְרָח לִהְיוֹת!
וּמֻכְרָח לְבַצֵּעַ בְּדִיקָה
מְדֻקְדֶּקֶת
בַּצִּיצִיּוֹת.

 

אִם הָיְתָה זוֹ, נֹאמַר, הַפְגָּנָה
אֵיךְ אֶפְשָׁר הֵן שֶׁלֹּא לְאַשֵּׁר?!
הַלֹּא אָנוּ חַיִּים בִּמְדִינָה
דֵּמוֹקְרָטִית, בָּרוּךְ הַשֵּׁם

 

כָּךְ יֹאמַר הַחוֹלֶה, אַךְ יִרְתַּח
בְּזַעַם קָדוֹשׁ וּבְחִילָה
אִם נוֹדַע לוֹ שֶׁזֶּה הַפִּרְחָח
נֶאֱסַף, לְדֻגְמָה, לִתְפִלָּה

 

לַחוֹבֵשׁ אֶת סַפְסַל הַיְּשִׁיבָה
יַטִּיף הַחוֹלֶה כָּל יֹשֶׁר
אֲבָל לֹא, לְמָשָׁל, אִם יֵדָע
שֶׁקָּפַץ אֶל מְכוֹן הַכֹּשֶׁר

 

חֲמִשִּׁים אֲנָשִׁים הִתְכַּנְּסוּ יוֹם אֶתְמוֹל
יְקַלֵּל הַחוֹלֶה בְּלָשׁוֹן חֲרוּצָה
אִם הָיוּ הַהוֹלְכִים בִּלְוָיַת כְּבוֹד הָרַב,
אֲבָל לֹא אִם בְּחוֹף רַחֲצָה.

 

חֲרֵדִים בְּלִי מַסְוֶה עַל פִּיהֶם וְאַפָּם
כְּתַחְבִּיב בָּרְחוֹב הוּא יִשְׂמַח לְאַתֵּר
בָּהּ בָּעֵת שֶׁמַּסֵּכָתוֹ – עַל אַפָּם! –
תְּלוּיָה לוֹ בִּכְלָל עַל סַנְטֵר

 

“מִי שׁוֹמֵר עַל מֶרְחָק בִּמְקוֹמוֹת עֲבוֹדָה,
בְּמַּכֹּלֶת צְפוּפָה אוֹ רַכֶּבֶת?”
לֹא יִשְׁאַל. רַק יֶחְרַד לִשְׁאֵלָה יְחִידָה:
אִם שָׁמְרוּ עַל מֶרְחָק גַּם בַּשְּׁטִיבְּל.

 

מִכָּל מָה שֶׁנֶּאְסַף וְדֻוַּח
כָּךְ עוֹבֶדֶת מַחְלַת הַצַּבַּעַת:
כָּאן – “חַיִּים רְגִילִים שֶׁל הֶכְרֵחַ”
וְשָׁם – “רַשְׁלָנוּת נִפְשַׁעַת!”

 

מַגֵּפַת הַנְּגִיף הָרִאשׁוֹן
תַּעֲבֹר בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם,
אַךְ סָפֵק אִם תּוּבַס הַשְּׁנִיָּה
בְּשֶׁלָּהּ נַחֲשֹׁב כָּל שְׁנִיָּה
שֶׁחוֹבֵשׁ הַמִּגְבַּעַת אָשֵׁם.

שירה

אברהם

איתי עקירב

בְּכֹרַח הֱיוֹתִי קִבַּלְתִּי אֶת תּוֹרַת אַבְרָהָם

תּוֹרַת אָבִי וְסָבִי

תּוֹרַת אָבוֹת וַעֲווֹנוֹת.

הַשָּׁמַיִם וְהַקַּאדִי שׁוֹפְטִים אוֹתִי עַל

זֶהוּתִי עַל מְקוֹרוֹת הַדָּם שֶׁבְּעוֹרְקַי בָּתֵּי דְּפוּס

מְכוֹנְנִים לִי אֲרוֹן קְבוּרָה

הַנְּיוּ-יוֹרְק טַיְמְס דֶר שְׁטִירְמֶר

הַפָּלֶסְטַיְן רִיוְיוּ וְהַגַּרְדִיָּאן חוֹרְצִים דִּינִי בִּדְיוֹ שֵׁנִי

בְּמָסַכֵּי עָשָׁן וְדָם כָּחֹל אַל גַ’זִירָא וּמַנַאר

הַסִּי.אֵן.אֵן וְהַבִּי.בִּי.סִי חוֹשְׂפִים אֶת מַעֲשֵׂה יָדַי

צִבְאוֹת עוֹלָם מְתַכְנְנִים הֶרֶס

בֵּית אִמִּי.

רוֹדְפִים אוֹתִי וְאֶת אֱמוּנָתִי בְּכָל סִמְטַת רְחוֹב

רוֹדֵף אוֹתִי אֱלוֹהַי הַצַּר

בַּסִּפְרִיָּה הַצִּבּוּרִית בְּפַרְוְרֵי בֶּרְלִין

בַּחֲדַר הַיְּשִׁיבָה וְהַתַּלְמוּד

בְּקִרְיַת מֹשֶׁה, בְּבָתֵּי הַקָּפֶה בְּסִמְטְאוֹת מַארְסֵי

בַּסּוּפֶּרְמַרְקֶט הַכָּשֵׁר בְּלוֹס אַנְגֵלֶ’ס בְּגֶסְטְהָאוּס בְּוָרָנָסִי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בִּקְוִינְס

בְּמִשְׁתָּנָה בְּקַמְדֶן טָאוּן בְּבֵית הָאָבוֹת בְּמַיְדָנֶק עַל אַדְמַת כַּרְבַּלַא הַקְּדוֹשָׁה, רוֹדְפִים אוֹתִי הָרַבָּנִים

וְהַכְּמָרִים הַשְּׁחֹרִים הַנְּבִיאִים פְּקִידוֹת הַמִּלּוּאִים פּוֹשְׁעֵי וַחֲסִידֵי אֻמַּת עוֹלָם.

סוֹחֲרֵי סַמִּים בְּמִדְיָן עוֹמְדִים יְתוֹמִים בְּקֶרֶן רְחוֹב

מְבַקְּשִׁים לִמְכֹּר לִי בְּרִית חֲדָשָׁה

זוֹנוֹת אוֹכְלוֹת אוֹתִי עִם הָעֵינַיִם אֶת הָאַרְנָק עַל חוֹף הַיָּם בְּפָּטָאיָה.

פְּעִילֵי שְׂמֹאל אֵירוֹפֵּאִים מְעֻנָּבִים קוֹרְאִים לִי לַחְדֹּל

מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת קוֹרְאִים לִי

לָבוֹא, הָאִמָּא בְּמַחְסוֹם עֲטָרוֹת שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי בִּשְׂפַת אִמִּי “וֵינוֹ אִבְּנִי, וֵינוֹ?”

אַרְצוֹת הַמִּזְרָח וְהַדָּרוֹם

מְסַפְּקִים אֶת מְבֻקָּשִׁי, מִין וַהֲזָיוֹת אֵין בִּי עוֹד.

רַק נְשִׁימָה יְרִיָּה בּוֹדֶדֶת נִפְלֶטֶת אֶל שְׁנָתִי בָּאָה בְּיִצְחָק

וְקוֹלוֹ הַדַּק שֶׁל קוֹבִּי הַמַּפְקָ”צ מַזְכִּיר שֶׁאֲנִי עֲדַיִן עַל מַדֵּי ב’

שְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְאַחַר הַשִּׁחְרוּר.

מֵחַלּוֹנוֹת הַבָּתִּים, מִגַּגּוֹת הַבִּנְיָנִים, מִמִּרְפֶּסֶת הַדִּירָה הַשְּׂכוּרָה

בָּהּ יָכֹלְתִּי לָשׁוּב עִם שַׁחַר לְאָבִי-

הַתְּפִלִּין — רָאִיתִי אֶת תַּהֲלוּכַת יוֹם שִׁשִּׁי הַטּוֹב בִּסְטְרַטְפוֹרְד – פַּרְוָר לוֹנְדּוֹנִי שָׁקוּף.

וּבְעוֹד אֲנִי מַמְתִּין בְּתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס הֶהָרָה

בְּדַרְכִּי אֶל נִפְלְאוֹת הַמֶּלַח – הַכֹּלְבּוֹ הַגָּדוֹל בּוֹ עָבַדְתִּי

אִישׁ עֲבֹת זָקָן שֶׁעָטָה בַּד לָבָן לְגוּפוֹ

נֶעֱמַד בְּסָמוּךְ אֵלַי וְשָׁאַל:

“רָצַחְתָּ פַּעַם מִישֶׁהוּ?”

שירה

טלי כהן שבתאי

אֵינֶנִּי מְשׁוֹרֶרֶת שֶׁל אֲסוֹצִיאַצְיוֹת
הַשִּׁירָה שֶׁלִּי עוֹבֶרֶת כָּמָּה שְׁלַבִּים
בִּשְׂכַלְתָּנוּת
אַחֲרֵי הָ רֶגֶשׁ

אֲנַחְנוּ כָּמָּה יָמִים טֶרֶם
הַבְּחִירוֹת לַמֶּמְשָׁלָה;
נִרְאֶה כִּי
אֱלוֹהִים הוּא סְפִּין תִּקְשָׁרְתִּי
בָּעִנְיָין
הַזֶּה
בֵּין מֶמְשָׁלָה חִילּוֹנִית לְ
מֶמְשָׁלָה מְשִׁיחִית.

לִשְׁמוֹר עַל הַצִּבְיוֹן הַיְּהוּדִי
וּבַד בְּבַד לְאַפְשֵׁר
פְּלוּרָלִיזְם
זוֹהִי אִידֵיאָה אוֹפְּצְיוֹנָלִית
אַךְ לֹא מַמָּשִׁית

אִם אֶפְשָׁר אָז
נַגִּיעַ לְ
“אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ”, מִי יוֹדֵעַ.

אֵין כַּוָּנָתִי לְהַלְעִיג עַל מְּדִינָה נָכְרִית
כְּבַמִּקְרָא הַמַּלְעִיגָה אֶת הַמִּצְרִים
שֶׁ אֵינָם
זוֹכִים לְקַבֵּל
מִמֵּי הַגְּשָׁמִים הַיּוֹרְדִים בְּאַדְמַת יִשְׂרָאֵל
וּבְ
נוֹסָף שִׁיטַת הַהַשְׁקָיָה
שֶׁל הַמִּצְרִים
דּוֹמָה לְהַטָּלַת שֶׁתֶן.
אָנוֹכִי מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּפָסוּק זֶה כְּאָלֶגוֹרְיָה

וּכְחִבָּה
אֲנִי רוֹחֶשֶׁת לִמְדִינוֹת זָרוֹת כְּמוֹ
לָעוֹבְרִים וְשָׁבִים
עַל פְּנֵי מְקוֹמִיִּים בְּיִשְׂרָאֵל
אֲשֶׁר נִיתַּן לְיִשְׂרָאֵל שֵׁם זֶה
הַ מּוֹפִיעַ בַּתָּנָ”ךְ מֵעַל לְ אַלְפַּיִים פְּעָמִים
עַל פְּנֵי
שֵׁמוֹת אֲחֵרִים
בְּלִי לִיצוֹר בְּעָיוֹת קָשׁוֹת לְזֶהוּתָם שֶׁל אֶזְרָחִים לֹא יְהוּדִים.

אֲנִי מְהַרְהֶרֶת טֶרֶם הַבְּחִירוֹת בְּמַתָּן הַשֵּׁם הַזֶּה לַמְּדִינָה כְּדֵי לִשְׁמוֹר עַל נֵיטְרַאלִיּוּת
וּבְלִי לְהִתְחַיֵּיב לְאִידֵאוֹלוֹגְיָה אוֹ לִמְצִיאוּת פּוֹלִיטִית מְסֻיֶּמֶת.

אַךְ מְדִינַת יִשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל רְחוֹקָה מִלִּהְיוֹת
נֵיטְרָלִית
עִם שָׁלוֹשׁ דָּתוֹת שֶׁעוֹשׂוֹת זוּג אוֹ פֶּרֶט
עַל יְרוּשָׁלַיִם בִּפְרָט
וְעַל יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל

כַּאֲשֶׁר בִּתְפִלַּת שֶׁבַע הַיְּהוּדִים
הָיוּ הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהִכְרִיזוּ “אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים”,
וְהַנַּצְרוּת וְהָאִיסְלָאם טָעֲנוּ כִּי הֵן הַמַּחֲלִיפוֹת שֶׁל הַיַּהֲדוּת
כְּעַם נִבְחָר לְיִשְׂרָאֵל
אִי אֶפְשָׁר כָּכָה לְהַגִּיעַ לִפְשָׁרָה אוֹ לְקִמְעָה שֶׁל מַשָּׂא וּמַתָּן

אַף פַּעַם לֹא נַגִּיעַ לְאִמְרַת ‘שָׁלוֹם’.
אַךְ כָּרֶגַע בְּשֶׁבַע בַּבֹּקֶר הַשָּׁכֵן הַמּוֹשִׁיב
אֶת יְלָדָיו בָּעֲגָלָה לַגַּן בְּפָלַסְטִין
אוֹמֵר לִי מַהִי יִ
שְׁרָאֵל הַיּוֹם
מִכָּל פַּרְשָׁנוּת אַחֶרֶת.

כ״ב בשבט ה׳תש״פ (17 בפברואר 2020)

ללא ספק

מתנאל בוזגלו

לפני מספר שנים קראתי את מאמרה של אווה אילוז ‘ששת הדיברות לחילוני הגאה’ שפורסם בעיתון הארץ. המחברת מנסה להתחקות אחר קווי היסוד של ההוויה החילונית ומנסחת מערכת “דיברות” המאפיינת אותה. הדיבר הרביעי והמעניין ביותר הוא: “הטלת ספק בכול”. אילוז איננה הראשונה לזהות את עקרון הספקנות עם התודעה החילונית. עשה זאת יובל נוח הררי עם ‘האמת החילונית’ ולאחרונה נגע בכך אריאל הירשפלד במאמר בשם ‘הערה על החילוניות הישראלית’. כמעט כל השוואה בין העולם הדתי והחילוני מתייחסת לכך והסיבות ברורות ומובנות. תפישת החיים החילוניים כקיום בצל הספק הינה אחת הדוֹגמוֹת הרווחות ביותר בחברה הישראלית. אולם בעוד הדיון על מושג הספקנות נבנה סביב מובנו ומשמעותו הפילוסופית, השאלה הסוציולוגית נדחקת הצידה.
לדיון במושג הספקנות היסטוריה עשירה ומרתקת. לא רק בשאלות של אמונה ותבונה, אלא גם בסוגיות אתיות ומשפטיות. אחד הרגעים המשמעותיים בהיסטוריה של דיון זה הוא הופעת הקוגיטו הקרטזיאני. רנה דקארט תר אחרי עיקרון פילוסופי ראשוני עליו ניתן יהיה להשתית את כל תמונת העולם. כיצד הוא עושה זאת? על ידי הטלת ספק בכול. הפילוסוף הצרפתי יוצא למסע אינטלקטואלי ארוך שבסופו הוא נותר עם דבר אחד בו לא ניתן להטיל ספק – האני החושב. ומכאן כמובן ההיגד המפורסם: “אני חושב משמע אני קיים”. לאורך ההיסטוריה זכה מהלך זה לאינספור התייחסויות פילוסופיות, אולם ככאלה הן התאפיינו בשפה דומה. בין אם ביקרת את המהלך ובין אם צידדת בו, הדברים נעשו בשפה אנליטית סגורה. אלא שלשאלת הקוגיטו משמעויות רחבות הרבה יותר, שכמעט ואינן זוכות להתייחסות.
שאלת הקוגיטו היא שאלה פילוסופית טהורה אך בה בעת גם שאלה אנתרופולוגית, או לפחות שאלה המזמנת קריאה אנתרופולוגית בטקסטים פילוסופיים. אחת העבודות המקוריות והמרתקות בתחום זה שייכת לפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז’אק לאקאן. לדידו, הרגע המשמעותי במהלך הקרטזיאני הוא דווקא מקומו של אלוהים בו. לאקאן קורא ברגישות הייחודית לו את הקוגיטו וחוזר לרגע שבו דקארט, באותו מקום, שם את מבטחו באל המושלם אשר לא ייתכן שירמה אותו. זהו כביכול מרכיב שולי במהלך הפילוסופי הרחב יותר, אולם לאקאן אינו מקל בו ראש. מושג ה’רמאות’ הוא מושג חשוב בהקשר זה. לאקאן מעמיד כאן את האל הקרטזיאני מול האל המקראי. האל המקראי הוא האל המשיב למשה “אהיה אשר אהיה”. בניגוד לדקארט, האל המקראי מרמה את מאמיניו, חומק מהם. הקוגיטו הוא המשך של תולדות המחשבה המערבית המבכרת את עקרון היציבות ולעומתו האל המקראי הוא האל הנמצא מעבר לעקרון היציבות, שהרי שימת הדגש היא על זמן עתיד – “אהיה”. תשובתו של אלוהים איננה “אני מי שאני”, תשובה שאמנם אינה מוסרת מידע על זהות האל אך כן על מהותו כישות קבועה ויציבה. תשובתו למשה “אהיה אשר אהיה” מלמדת על הקפריזיות האלוהית. בדיוק כמו פעולת הבריאה. אין רצף רציונלי וממוסגר אלא רצון אלוהי לברוא את העולם יש מאין. בכך למעשה האל מתפקד כאחר המוחלט.
אם כן, הקוגיטו אינו מסמן רק רגע משמעותי בתולדות הפילוסופיה המערבית, אלא בעיקר נקודת מפנה אתית, שהרי האתיקה עומדת מעבר לעקרון הספק. בשורשיה העמוקים, החשדנות היהודית כלפי הספק מגיעה מהניסיון המזוהה כאן להתנער מהעמידה האתית מול אותו אחר מוחלט. במילים אחרות, האלטרנטיבה שמציעה ההוויה הדתית לעקרון הספקנות היא האחרוּת. אם אבקש לפתח מעט את דברי לאקאן, הקוגיטו הפקיר את שאלת האמת ונותר עם שאלת הוודאות. בכך הוא מכונן את עצמו כשיח מונולוגי סגור הסובב סביב עצמו. המאפיין העיקרי של פעולת הספק למעשה איננו הסירוב “ההרואי” ללכת שולל אחר ודאות מנחמת, אלא ההיות האינטימי, המכונס, עם התבונה. לא ידע מוחמץ, חומק, כי אם ארוטיקה של השליטה, של הביתיות התבונית. האל המקראי הוא האל המרמה את מאמיניו, דהיינו השומר על אחרותו המוחלטת. לעומתו האל הקרטיזאני מעניק ביטחון אפיסטמולוגי למאמיניו. הטלת הספק המפורסמת של דקארט אינה אלא הונאה עצמית באשר היא נעשית תמיד מתוך עמדה ביתית. ככזאת היא פועלת על החוץ, מתמקמת בגבולותיה של התבונה ובתוך הסדר הרציונלי והלוגי שלה ומשם מביטה החוצה. מכאן שהמרכז המשמעותי בפעולת הטלת הספק איננו הידע שאינו יכול להבטיח ודאות, אלא עצם הפעולה עצמה. האינטימיות שבשליטה.
קשה שלא להזכיר כאן את עמנואל לוינס. הפילוסוף הצרפתי זיהה בין אתאיזם לאגואיזם. לדידו, הפילוסופיה המערבית איננה אלא אגולוגיה, כאשר שאלת האל איננה שאלה אפיסטמולוגית, אלא שאלה אתית. היחס אליו אינו עובר דרך עדשות התבונה.
אין כוונתי לצייר גבולות עיקשים בין דתיות לחילוניות. הדברים מורכבים יותר. אלא שבעוד שיחים חילוניים מסוימים חורטים על דגלם את ערך הספקנות, ניתן למצוא במעמקי השיח הדתי חלופה רדיקלית יותר, מעמיקה ומפוכחת יותר. הספקנות זכתה לתהילה גדולה מדי. לדימויים הרווחים של הסובייקט הספקן יש היבטים סוציולוגים משמעותיים. מבחינה פוליטית למסמן ‘ספקנות’ יש ערך רב. הוא תמיד מזוהה עם בגרות, אחריות, רציונליות וקונוטציות נוספות הנלוות למשמע המילה הזאת, הון סימבולי שקשה לעמוד בפניו. הספקן הוא המבוגר האחראי, זה שאינו מוכן להתנחם באשליותיה הנעימות של הדת.
מבחינה זו, יש לומר את האמת, שיח זה ניצח, ובכדי להתמודד עמו ולהציג אלטרנטיבה ראויה נדרשת בראש ובראשונה הכרה בכך. אפשר לחשוב כאן על פרנץ רוזנצווייג, אשר במובנים עמוקים ניתן להבין כך את מפעלו ההגותי-רוחני. “המחשָׁב החדש” הוא הניסיון לכונן את הפילוסופיה של ההתגלות. להתחקות אחר האופקים האבודים שלה, לא רק כמפעל אינטלקטואלי חלופי, אלא בראש ובראשונה כהתנסות קיומית, הצומחת מעבר לשיח הספקני. מאידך אין ליפול אל האסתטיזציה של ההתגלות, כזאת שאמנם משרטטת מחדש את המרחב הפנימי בשפה גמישה ומעורפלת יותר, אך עדיין לא מצליחה לחרוג ממנו. ההתגלות היא מעבר לאסתטי, שכן האסתטי תמיד עלול לגלוש למחוזות הנרקיסיזם. ההתגלות היא עמידה כנה מול אחרוּת רדיקלית. עמידה מן החוץ, על כל המשתמע מכך. בחזרה ללאקאן – לעמוד מול האל הרמאי. או במילים אחרות לאפשר לעצמנו את החסד של היות סובייקטים מרומים, הקורסים אל מול האחרות האלוהית.

שירה

בבית הכנסת של עזרא

אדם צחי

בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל עֶזְרָא

לֹא יָדְעוּ לְהַגִּיד מַבַּע פֶּרְפוֹרְמָטִיבִי

אֲבָל חָכָם אַרְיֵה שֶׁהָיָה גָּאוֹן גָּדוֹל וּמְשֻׁגָּע גָּדוֹל

הָיָה צוֹעֵק בְּעַל פֶּה כְּמוֹ כִּשּׁוּף

סֻלִימַאן, מוּצַאפִי, מוּסַאיוֹף.

הַמִּלִּים רָדְפוּ אַחַת אַחֲרֵי הַזָּנָב שֶׁל הַשְּׁנִיָּה

בְּשַׁרְשְׁרָאוֹת שֶׁל תַּאֲרִיכִים מְדֻיָּקִים שֶׁל נוֹלָדִים וּמֵתִים,

כְּשֶׁחָכָם אַרְיֵה מַגִּישׁ לָנוּ זִכְרוֹנוֹת מְאֻבָּקִים

שֶׁל יֶלֶד שֶׁהִתְאַהֵב

פַּעַם אַחַת

בַּתּוֹרָה

וְלִבּוֹ נִשְׁבַּר.

מָה זֶה פֶּרְפוֹרְמֵנְס לֹא יָדַעְנוּ,

אֲבָל יְלָדִים לְיַד הַתֵּבָה הֵרִימוּ רֶגֶל עַל רֶגֶל

וּכְשֶׁחָכָם כֹּהֵן (שֶׁבָּאַזְכָּרוֹת קִבֵּל רִאשׁוֹן מְזוֹנוֹת וְהָעֵץ, אֲדָמָה וְשֶׁהַכֹּל)

הָיָה נוֹהֵם בְּגַבּוֹת קְמוּטוֹת

הָיוּ שָׁבוֹת רַגְלֵיהֶם לִמְקוֹמָן כִּבְאֹרַח נֵס.

 

לֹא דִּבְּרוּ עַל מוֹת הַמְּחַבֵּר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל עֶזְרָא,

אֲבָל חָכָם צְפַנְיָה הַזָּקֵן מְאוֹד (שֶׁרָאָה אוֹתִי פַּעַם נִרְדָּם עַל הַשֻּׁלְחָן בַּחוּץ

בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר שֶׁל תִּקּוּן שָׁבוּעוֹת, וְאָמַר לִי בְּק’ עִירָאקִית

שֶׁעַד הַיּוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ לְגַלְגֵּל בְּעֹמֶק הַחֵךְ:

קוּם)

מֵת מִכָּל בְּחִינָה שֶׁהִיא

עַל אַף שֶׁכָּל יוֹם אַחֲרֵי עַרְבִית

הָיִינוּ אֲנִי וְיִנּוֹן לוֹקְחִים אוֹתוֹ הַבַּיְתָה

שֶׁלֹּא יָמוּת לְבַד בַּדֶּרֶךְ.

לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק, הָיִינוּ קוֹרְאִים,

עַל אַף שֶׁשִּׁמְעוֹן הַסַּיָּד (שֶׁאָהַבְנוּ כִּי כְּשֶׁעָלָה חַזָּן הִתְפַּלֵּל מַהֵר וְצָחַק הַרְבֵּה) בַּקַּדִּישׁ הָיָה קוֹרֵא לְנָעִים (שֶׁיָּדַעְנוּ שֶׁהוּא אָח שֶׁל הָרַב עוֹבַדְיָה אֲבָל נִרְאָה כְּמוֹ סְתָם אִישׁ זָקֵן) שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בַּאֲרִיכוּת מֻפְלֶגֶת (וְעַד שֶׁהָיָה מַגִּיעַ בְּשַׁחֲרִית שֶׁל שַׁבָּת לְ”הַמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים” הָיִינוּ דָּוִד וַאֲנִי נִרְדָּמִים, מִתְחַבְּאִים עַל הַסַּפְסָל שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַתֵּבָה): “בַּעֲגָלָא וּבִשְׁנֵי סוּסִים יִקְּחוּ אֶת נָעִים לְהַר הַזֵּיתִים”, וּבֶאֱמֶת, יוֹם אֶחָד מֵת נָעִים וְלֹא יָדַעְתִּי אַיֵּה מְקוֹם קְבוּרָתוֹ, אִם בְּהַר הַזֵּיתִים אוֹ בְּהַר הַמְּנוּחוֹת

 

מָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל עֶזְרָא וּלְדִיסְקוּרְס עַל הַבָּזוּי,

מִלְּבַד שֶׁהָיָה בֵּית הַשִּׁמּוּשׁ נָעוּל עַל בְּרִיחַ,

שֶׁלֹּא כָּל אֶחָד יִכָּנֵס כְּאַוַּת נַפְשׁוֹ,

וְהַמַּפְתֵּחַ הָיָה תָּלוּי כְּמוֹ פּוֹשֵׁעַ

עַל זִיז בַּכְּנִיסָה מִתַּחַת הַמְּזוּזָה

וְאֵלָיו שָׁב רַק לְאַחַר שֶׁמִּי שֶׁנִּפְנָה לִצְרָכָיו נָטַל אֶת יָדָיו

וּמַנְעוּל הִתְקִין חָכָם עֶזְרָא גַּם עַל הַמְּקָרֵר,

שֶׁלֹּא נִשְׁתֶּה חָלִילָה אֶת הַמִּיץ הַמְּאָרֵר

וְיָבוֹא בְּבִטְנֵנוּ וְיַצְבֶּה בֶּטֶן

 

גַּם עַל שִׁיבַת הַמֻּדְחָק לֹא דִּבְּרוּ,

אֶלָּא שֶׁהַמֵּתִים נִכְתְּבוּ בְּאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת

מִתַּחַת לַמְּנוֹרוֹת וְלַפְלוּאוֹרוֹסֶנְטִים

(שֶׁשָּׁנִים מְאֻחָר יוֹתֵר לָמַדְתִּי מִפִּיהָ שֶׁל מוֹרָה לְקוֹלְנוֹעַ, שֶׁצִּבְעָם אֵינוֹ לָבָן כִּי אִם יְרַקְרַק,

כְּשֶׁל רוּחַ רְפָאִים, וּכְשֶׁמְּצַלְּמִים אוֹתָם בְּמַצְלֵמַת וִידֵאוֹ רוֹאִים הֵיטֵב)

אֶחָד מֵהֶם, מֵעַל אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, הָיָה אֱלִיעֶזֶר פַּאפּוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה

שֶׁהָיָה הַסַּבָּא שֶׁל אִמָּא שֶׁלָּנוּ

שֶׁלָּנוּ לִפְנֵי שֶׁפָּרְשָׂה כְּנָפַיִם,

שֶׁהֵקִים אֶת בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁהִתְגַּלְגֵּל לִידֵי נָעִים אָח שֶׁל הָרַב עוֹבַדְיָה

שֶׁהוֹרִישׁ אוֹתוֹ לְיָדָיו שֶׁל חָכָם עֶזְרָא שֶׁהָיָה שׁוֹאֵל אוֹתִי הֵיכָן כָּתוּב הַכֹּל וְלֹא יָדַעְתִּי

לֹא הָיוּ גִּלְיוֹנוֹת צִיּוּנִים וּוְעָדוֹת לִתְאָרִים מִתְקַדְּמִים

אֲבָל הָיָה שׁוֹאֵל אוֹתִי לְפָחוֹת פַּעֲמַיִם בְּכָל שִׁעוּר

בְּבֶן אִישׁ חַי וּבְעֵין יַעֲקֹב וּבְחֻמָּשׁ:

אֵיפֹה כָּתוּב, תַּגִּיד נוּ, אֵיפֹה עוֹד זֶה כָּתוּב.

וְהָיִיתִי שׁוֹתֵק כִּי לֹא יָדַעְתִּי כְּלוּם.

וְהַבֵּן שֶׁל חָכָם עֶזְרָא הָיָה מְחַיֵּךְ תָּמִיד וְיוֹדֵעַ,

וְעֶזְרָא הָיָה מְחַיֵּךְ וְאוֹמֵר לוֹ: דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ.

 

וּפַעַם אַחַת בְּשָׁנָה הָיָה חָכָם עֶזְרָא הוֹלֵךְ אֵצֶל חֲדַר הַמִּטְבָּח

וּמוֹצִיא מִן הָאֲרוֹנוֹת סִפְרֵי קֹדֶשׁ טוֹבִים

וּמְחַלֵּק לְכָל קוֹרְאֵי הַתְּהִלִּים, אִישׁ לְפִי מַעֲלָתוֹ: טוֹב, טוֹב מְאוֹד, מְצֻיָּן.

שֶׁכֵּן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל עֶזְרָא הָיָה הַתְּהִלִּים פּוֹרֵשׂ כָּל שַׁבָּת כְּנָפַיִם מִתּוֹךְ הַגָּרוֹן שֶׁלָּנוּ:

שִׁבֹּלֶת מַיִם שְׁטָפָתְנִי, יָגַעְתִּי וְאֵין מָעֳמָד

מָעֳמָד, הָיָה שׁוֹאֵג הַקָּמָץ הַגָּדוֹל

וְהֶחְזַקְנוּ בּוֹ בְּכָל כּוֹחֵנוּ, שֶׁלֹּא נִמּוֹט

 

וְתִקֵּן אוֹתִי עֶזְרָא בְּמִלּוֹת הַתְּהִלִּים שׁוּב וָשׁוּב,

כְּכוֹרֵה יַהֲלוֹמִים בָּאֲדָמָה הַשְּׁחֹרָה.

שֶׁלֹּא אָנִיחַ אֶת הַשְּׁוָא שֶׁנָּע

וְשֶׁלֹּא אָרַע אֶת הַמִּלְּעֵיל

וְשֶׁלֹּא אַרְפֶּה אֶת הַדָּגוּשׁ.

וְתָמִיד הָיִיתִי טוֹעֶה אֵצֶל עֶזְרָא

וְלֹא זָכַרְתִּי הֵיכָן כְּתוּבִים הַדְּבָרִים.

וְכֵיוָן שֶׁאֱלִיעֶזֶר פַּאפּוֹ הַגָּדוֹל נִפְטַר,

וְשֶׁאִמָּא פָּרְשָׂה כְּנָפַיִם,

וְשֶׁלִּבּוֹ שֶׁל עֶזְרָא טוֹב וּמֵיטִיב,

תִּקֵּן אוֹתִי כָּל הַשָּׁנִים.

 

וּמֵאָז טָעִיתִי הַרְבֵּה וּמֵהֵיכָן כָּעֵת יָבוֹא לִי תִּקּוּן.

שירה

יומא זכרון

צור ונטורה

מִתַּחַת לְחַלּוֹן הַבַּיִת שֶׁלְּךָ
אֲנַחְנוּ חֹולֵי אַהֲבָה.
מָחָר בַּלַּיְלָה הָעַם שֶׁלְּךָ יִשְׁתַּכֵּר בַּבָּמוֹת,
אֲבָל עַכְשָׁו
לֹא זְמַן לְסַפֵּר כַּמָּה טוֹבוֹת שֶׁלְּךָ
בָּאוּ בְּגַלִּים אֶל שְׂפַת יָמֵינוּ.

אַל תִּשְׁאַל,
בִּפְלַסְטֵרִים הָיִינוּ צְרִיכִים לְרַפֵּא אֶת הַלְּשַׁד שֶׁלָּנוּ, בְּמַכּוֹת בַּרְזֶל
לְיַשֵּׁר אֶת כָּל מְסִלּוֹת הַדְּרָכִים שֶׁהִתְעַקְּמוּ.
וּמִכָּל מַכָּה
שֶׁהִנְחַתְנוּ עַל הַבַּרְזֶל הַקָּטוּם
עָלְתָה עֲנָנָה שֶׁל אֵפֶר.

אַל תִּשְׁאַל אַיֶּכָּה. אֲנַחְנוּ כָּאן,
שָׁרִים לְךָ עֶרֶב בְּשָׁנָה
כָּל שָׁנָה
שִׁירִים שְׁבוּרִים שֶׁהֵם בְּרִית
בֵּינֵינוּ לְבֵין צְעָקוֹת שֶׁצָּעַקְנוּ נוֹאָשִׁים.

אָמְרוּ שֶׁאֵין לְמָה לְרַקֵּד תַּחַת חַלּוֹנוֹת
וְשֶׁרַעַשׁ יִהְיֶה טוֹבָה לחוֹלִיִי
שֶׁלֹּא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם עִם עֲרֵמַת אֵפֶר,
וַאֲנִי אוֹמֵר,
מִתְחַנֵּן לְךָ

שֶׁכָּךְ אֲנַחְנוּ אוֹבְדִים בַּחָלָל
שֶׁבֵּין עוֹרוֹ שֶׁל עַם לְאַדְמָתוֹ.

שירה

السياج (הגדר. לערבית: איתמר טובי)

יצחק כהן

יצחק כהן
اسحق كوهين
סורה 70 הַגָּדֵר
سورة 70 السياج
בְּנַחַל עֹז
في ناحل عوز

 

 

بسم الله الرحمن الرحيم

1.لا تقترب إلى السياج يا بني 2. يا بني 3. لا تقترب إلى السياج

4 أقدامك التي تجمدت ليست مُخطئة 5 أقسمتُ بإزالة البساتين

6. وبالعجلات المتلاشية 7. وبالمدينة المحاصرة هذه 8. هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

9. اقرأ الرسائل التي أُلقيت في حقولكم. اقرأها. 10نقشوا عليكم النُدب المُفحّمة .11 أيدي المرأة كتبتها

12. بعيد الشر عنك 13. غيرتها تحترق 14لأنها الجريحة والجارحة

15 وهي الجُرح 16 إنها المحاصرة وإنها المتكونة

17وهي الحصار 18 أقسمت بِسخام العجلات 19 وبالعَلم المترفرف عالياً

20 وبالظلامِ هذا النفقِ الذي يُحفر 21 هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

22 سترى كل شيء أمامك ولا تأتي 23 هذا نبو

 

 

 

בשם אללה הרחמן והרחום

1 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר בְּנִי. 2 בְּנִי 3 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר.
4 רַגְלֶיךָ שֶׁקָּפְאוּ אֵינָן טוֹעוֹת. 5 נִשְׁבַּעְתִּי בְּחִשּׂוּף הַפַּרְדֵּסִים
6 וּבַצְּמִיגִים הַנְּמוֹגִים 7 וּבְעִיר זוֹ הַנְּצוּרָה 8 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ
אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ. 9 קְרָא אֶת הַמִּכְתָּבִים שֶׁהֻשְׁלְכוּ בִּשְׂדוֹתֵיכֶם.
קְרָא אֶת אֵלֶּה 10 שֶׁהוֹתִירוּ בָּכֶם צַלְּקוֹת פֶּחָם. 11 יְדֵי אִשָּׁה
כָּתְבוּ אוֹתָם 12 חֲמָסָהּ עָלֶיךָ 13 וְקִנְאָתָהּ בּוֹעֶרֶת. 14 שֶׁהִיא הַפְּצוּעָה
וְהִיא הַפּוֹצַעַת 15 וְהִיא הַפֶּצַע. 16 שֶׁהִיא הַנְּצוּרָה וְהִיא הַנּוֹצֶרֶת
17 וְהִיא הַמָּצוֹר. 18 נִשְׁבַּעְתִּי בְּפִיחַ הַצְּמִיגִים 19 וּבַדֶּגֶל הַמּוּנָף
20 וּבַעֲלֶטֶת מִנְהָרָה זוֹ הַנֶּחְפֶּרֶת 21 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ.
22 מִנֶּגֶד תִּרְאֶה וְאַל תָּבוֹא 23 זֶה נְבוֹ

 

שירה

הגדר

יצחק כהן

בְּנַחַל עֹז

בשם אללה הרחמן והרחום

1 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר בְּנִי. 2 בְּנִי 3 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר.
4 רַגְלֶיךָ שֶׁקָּפְאוּ אֵינָן טוֹעוֹת. 5 נִשְׁבַּעְתִּי בְּחִשּׂוּף הַפַּרְדֵּסִים
6 וּבַצְּמִיגִים הַנְּמוֹגִים 7 וּבְעִיר זוֹ הַנְּצוּרָה 8 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ
אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ. 9 קְרָא אֶת הַמִּכְתָּבִים שֶׁהֻשְׁלְכוּ בִּשְׂדוֹתֵיכֶם.
קְרָא אֶת אֵלֶּה 10 שֶׁהוֹתִירוּ בָּכֶם צַלְּקוֹת פֶּחָם. 11 יְדֵי אִשָּׁה
כָּתְבוּ אוֹתָם 12 חֲמָסָהּ עָלֶיךָ 13 וְקִנְאָתָהּ בּוֹעֶרֶת. 14 שֶׁהִיא הַפְּצוּעָה
וְהִיא הַפּוֹצַעַת 15 וְהִיא הַפֶּצַע. 16 שֶׁהִיא הַנְּצוּרָה וְהִיא הַנּוֹצֶרֶת
17 וְהִיא הַמָּצוֹר. 18 נִשְׁבַּעְתִּי בְּפִיחַ הַצְּמִיגִים 19 וּבַדֶּגֶל הַמּוּנָף
20 וּבַעֲלֶטֶת מִנְהָרָה זוֹ הַנֶּחְפֶּרֶת 21 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ.
22 מִנֶּגֶד תִּרְאֶה וְאַל תָּבוֹא 23 זֶה נְבוֹ

 

اسحق كوهين
السياج

في ناحل عوز

بسم الله الرحمن الرحيم

1.لا تقترب إلى السياج يا بني 2. يا بني 3. لا تقترب إلى السياج

4 أقدامك التي تجمدت ليست مُخطئة 5 أقسمتُ بإزالة البساتين

6. وبالعجلات المتلاشية 7. وبالمدينة المحاصرة هذه 8. هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

9. اقرأ الرسائل التي أُلقيت في حقولكم. اقرأها. 10نقشوا عليكم النُدب المُفحّمة .11 أيدي المرأة كتبتها

12. بعيد الشر عنك 13. غيرتها تحترق 14لأنها الجريحة والجارحة

15 وهي الجُرح 16 إنها المحاصرة وإنها المتكونة

17وهي الحصار 18 أقسمت بِسخام العجلات 19 وبالعَلم المترفرف عالياً

20 وبالظلامِ هذا النفقِ الذي يُحفر 21 هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

22 سترى كل شيء أمامك ولا تأتي 23 هذا نبو

 

לערבית: איתמר טובי

מסה

מַפְתֵּחַ הָרַעְיוֹן (בעריכת סיגלית בנאי)

רבי אברהם אבולעפיה

וְיָדוּעַ שֶׁבִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת נֶחְתָּם
מֵצַח הָאָדָם
וְהֵם שְׁנֵי סִימָנִין
כְּלוֹמַר שְׁנֵי הַדָּם
וְהֵם תָּו שֶׁל דְּיוֹ
וְתָו שֶׁל דָּם.

וְסוֹדָם דָּם
וּדְיוֹ
וְעִנְיָנָם
הוּא כִּי סִימַן
דָּם סִימַן
מָוֶת
וְסִימַן דְּיוֹ סִימַן
חַיִּים.

וּפֵרוּשׁ סוֹד זֶה הוּא מֵהַגּוּף כֻּלּוֹ
חָמְרוֹ הָרִאשׁוֹן דַּם

נִדּוּת דַּם
הָאִישׁ וְדַם
הָאִשָּׁה
שֶׁמִּתְנוֹעֲעִים בֵּינֵיהֶם
בְּחָזְקָה
עַד שֶׁתִּתְעוֹרֵר הַתַּאֲוָה
וְהוּא חַם וְלַח
בְּרֵאשִׁית תְּנוּעָתוֹ
וּבְצֵאתוֹ לַפֹּעַל מִתְחַבֵּר אֵלָיו
חֲמִימוּת גְּדוֹלָה
וְהָיוּ
לְבָשָׂר
אֶחָד.

דְּיוֹ מִתְנוֹדֵד וּמִתְנוֹעֵעַ וּמְחַבֵּר
אוֹת לְאוֹת
וְשֵׁם לְשֵׁם
וּמִלָּה לְמִלָּה
וּפְעֻלָּה לִפְעֻלָּה
הַתְּנוּעָה בִּכְתִיבָה
וּבְנִקּוּד וּבְדִבּוּר,
דְּיוֹ יוֹרֵד מִן הַקָּנֶה
וּמְצַיֵּר כָּל הַגּוּף
נוֹשְׂאוֹ אוֹתוֹ
יִקָּרֵא כֻּלּוֹ
חֹמֶר
לַנֶּפֶשׁ.
וּבָזֶה דּוֹמֶה לְבוֹרְאָם.

לִבִּי מְדַבֵּר,
דָּמִי הָיָה רוּחַ,
רוּחִי הָיָה דָּם,
וְכוֹכָבִי דָּרַךְ,
דֶּרֶךְ נְבוּאָה,
דֶּרֶךְ הַזָּנָב
רֶכֶב הַבֶּטֶן

בֶּטֶן זָכָר
עֲבוּרִי
חַי מְדַבֵּר וְחַי
וּבְדַבְּרוֹ חָכָם
וְחָכָם בְּדִבּוּר
אֵיבַר מִילָה
בָּרָא פֶּה
בָּרָא הַלִּמּוּד,
בֵּאֵר הַלִּמּוּד
מֵאִיר הַלֵּב,
הַזִּכָּרוֹן,
וְהַזְּכָרִים,
לְבָאֵר הַכֹּל,
אֲנִי זָכָר,
זוֹכֵר הַכֹּל,
מְבָרֵךְ ה’,
מְבָרֵךְ חוֹזֶה,
בָּרוּךְ מַחֲזֶה,
בָּרֵךְ אֱלוֹהֶיךָ,
לְבָרֵךְ אֵלֶּה.

(מצרף השכל, פ”ח)

שירה

עולם שיש בו אמא

אלחנן ניר

א
אֲנִי רוֹתֵם אֶת שְׁאֵרִיּוֹת זְכוּת הָאָבוֹת שֶׁלִּי
אוֹסֵף אֶת כָּל שְׁעוֹת הַהִתְבּוֹדְדוּת
כְּדֵי לִבְרֹא לְךָ עוֹלָם
בּוֹ אִשָּׁה לֹא נֶעֱקֶדֶת בְּפֶתַח הַבַּיִת
וְשִׂנְאָה הִיא מִלָּה שֶׁאֵין בָּהּ סַכִּין.

הֲכִי פָּשׁוּט: עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אִמָּא

 

ב
שָׁעוֹת אֲנִי כְּבָר מִסְתַּכֵּל עָלֶיךָ
מִתְמַקֵּד בִּכְבָרַת הַפַּחַד,
בַּחִתּוּכִים הַתְּמִימִים עַל הָעוֹר

 

ג
חוּץ מִשָּׁנִים שֶׁל צָמָא אֵין לִי דָּבָר לָתֵת לְךָ

עוֹד יַגִּיעוּ לֵילוֹת שְׁלֵמִים שֶׁל הֲלִיכָה פְּרוּמָה בָּרְחוֹבוֹת
שֶׁל גְּהָרַת הַתְּהוֹם הָרַע. (תֵּדַע כְּשֶׁהוּא הִגִּיעַ רַק כְּשֶׁלֹּא תּוּכַל לְסַפֵּר עָלָיו)

גַּם כְּשֶׁאֲנָשִׁים כְּבָר לֹא יִתְבַּיְּשׁוּ לְדַבֵּר אִתְּךָ
אַף פַּעַם לֹא תִּהְיֶה אֶחָד מֵהֶם.
גַּם הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁעַל הַצַּוָּאר
וּכְאֵבֵי הַפַנְטוֹם שֶׁל הָאַהֲבָה כָּאן כְּדֵי לְהִשָּׁאֵר

 

ד
גַּם אֱלוֹהִים יֵלֵךְ וְיִשְׁתַּנֶּה לְךָ מוּל הָעֵינַיִם.
הָיִיתִי רוֹצֶה לוֹמַר לְךָ שֶׁתַּרְגִּישׁ אוֹתוֹ יוֹתֵר
שֶׁנַּעַר הָיִיתִי וְגַם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי יָתוֹם נֶעֱזָב.
אֲבָל יֵשׁ רְגָעִים שֶׁזֶּה רַק אַתָּה

 

ה
אַחַר-כָּךְ תִּהְיֶה הַתְּקוּפָה שֶׁל נִסְיוֹנוֹת הָאִמּוּץ הַדִּמְיוֹנִיִּים
כָּל אִשָּׁה עִם מִטְפַּחַת תַּהֲפֹךְ לְפּוֹטֶנְצְיָאל
אַתָּה תַּבִּיט בָּהּ וּתְחַכֶּה.
יִהְיוּ הָרְגָעִים שֶׁכִּמְעַט תָּרוּץ אֵלֶיהָ וּתְבַקֵּשׁ

וְהַנְּסִיעָה, וּרְצוּעוֹת הַתְּפִלִּין כְּפַסֵּי הָרַכֶּבֶת בַּתִּיק
וְהַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ דּוֹפֵק בִּסְעָרָה

אַתָּה עַכְשָׁו בַּדֶּרֶךְ אֶל אֲרָצוֹת לֹא זְרוּעוֹת
וְכָל לַיְלָה בְּחֶדֶר רֵיק אַחֵר
וְיָמִים שְׁלֵמִים עַל הָעַרְסָל מְחַפֵּשׂ תְּשׁוּבָה
מַקִּיף עַצְמְךָ בְּעִגּוּל, דּוֹרֵשׁ הִתְגַּלּוּת

 

ו
הַנּוֹרָא מִכֹּל נִפְרָט לִרְגָעִים קְטַנִּים
לַמַּבָּט הֶעָזוּב הַנִּזְרָק אַחֲרֵי סֵדֶר עֶרֶב לַנַּיָּד,
לַיְּדִיעָה שֶׁאַחֲרֵי שֶׁמְּדַבְּרִים עִם אַבָּא
אֵין אִמָּא

 

(אחר רצח דפנה מאיר הי”ד, שבט תשע”ו)

שירה

כפר דרום

מוריה קור

אִם הַשֵּׁם לֹא יִבְנֶה בַּיִת שָׁוְא עָמְלוּ בּוֹנָיו בּוֹ
שֶׁלֶט עַל הַדֶּלֶת שֶׁל מִשְׁפַּחַת כֹּהֵן
כְּפַר דָּרוֹם 95
יְלָדִים מִתְרוֹצְצִים בֶּחָצֵר וּבֵין הַקּוֹמוֹת,
שַׁבָּת בַּבֹּקֶר
יִמְלֹךְ אֲדוֹנָי לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר
גּוֹאָשׁ כָּחֹל עַל גַּג מִקְדָּשׁ מְעַט
2005 שַׁח פֵּר גֻּלְגֹּלֶת הֵם שָׂמוּ פֹּה רֶגַע לִפְנֵי
הַמִּתְרוֹצְצִים מַבִּיטִים בְּעֵינַיִם כָּלוֹת מִתּוֹךְ כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִּים
קְבִיעַת הַמָּוֶת לֹא הִפְחִידָה, מַאֲמִין וְזוֹרֵעַ
שׁוֹבֵר חֶסְכוֹנוֹת וּמַחְרִיבָן
תַּכְרִיכֵי הַנַּיְלוֹן עַל הַמּוֹשָׁבִים בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים חָנְקוּ אֶת הַפְּעִימוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת
וְהַמֵּגָפוֹן צָעַק שְׁמַע
הוּא יָדַע שֶׁאֵין תְּחִיָּה לַמֵּת הַזֶּה
בְּנִיר עֲקִיבָא 2015 שָׁבֵי דָּרוֹם
פָּרָשַׁת תְּרוּמָה בְּקָרָוָאן דּוֹלֵף
אִם הַשֵּׁם לֹא יִבְנֶה בַּיִת
שָׁוְא

 

 

 

שלושה מילדי משפחת כהן איבדו את רגליהם בפיגוע באוטובוס שהסיע את ילדי כפר דרום לבית הספר, חשון תשס”א-נובמבר 2000. בשנת 2005 נעקר היישוב כפר דרום במסגרת תכנית ההתנתקות.

שירה

אלפא רומיאו

מוריה קור

צָרוֹת אַחֲרוֹנוֹת מַשְׁכִּיחוֹת צָרוֹת רִאשׁוֹנוֹת
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁנִּקְרְעוּ לִי הַגַּרְבִּיּוֹנִים
וְלֹא קָנִיתִי חֲדָשִׁים
חֹרֶף שָׁלֵם עִם חֲצָאִית אֲרֻכָּה
בַּקּוֹר שֶׁל הַטְּרֶמְפִּיאָדָה
הָיִיתִי מְפַזֶּרֶת יְלָדִים כָּל בֹּקֶר בַּמָּעוֹן וּבַגַּנִּים בְּקֹשִׁי
מַסְפִּיקָה לָאוֹטוֹבּוּס שֶׁל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים
כְּשֶׁהָיִיתָ מִתְהַפֵּךְ לַצַּד הַשֵּׁנִי
לֹּא הִרְשֵׁיתָ לִי לִנְהוֹג בָּרֶכֶב הַפְּרָטִי שֶׁלְּךָ שֶׁקָּנִיתָ
בַּכֶּסֶף שֶׁהִרְוַחְתִּי
וְאֵיךְ בֹּקֶר אֶחָד גָּנַבְתִּי אֶת הַמַּפְתְּחוֹת וְנָסַעְתִּי לַעֲבוֹדָה

בַּאֲרוֹן הָעֵץ הַטִּבְעִי שֶׁלִּי יֵשׁ מְגֵרָה מְלֵאָה
הַיְלָדִים גָּדְלוּ וּמֵהַבַּיִת הַיָּפֶה שֶׁלִּי
צוֹעֲדִים בָּרֶגֶל לְבֵית הַסֵּפֶר הַסָּמוּךְ

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אִם יֵשׁ לְךָ עַל מַה לָשִׂים אֶת הָרֹאשׁ בַּלָיְלָה
אֲבָל הֲיוֹם קָנִיתִי אַלְפָא-רוֹמֵיאוֹ חֲדָשָׁה

שירה

שטר כתובה

מוריה קור

  כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל

סִדַּרְתִּי אֶת הַמִּטְפַּחַת עַל הַקּוּקוּ הַבְּלוֹנְדִינִי שֶׁלִּי. פָּתַחְתִּי אֶת הַמְּגֵרָה לְהוֹצִיא סִכַּת רֹאשׁ, הַמַּעֲטָפָה הָיְתָה רֵיקָה

  וַאֲנָא אֲפַלַח וְאוֹקִיר וְאוֹזִין וַאֲפַרְנֵס

גִּלִּיתִי שֶׁלָּקַחְתָּ אֶת הַמְּזֻמָּנִים שֶׁפָּדִיתִי מִקֻּפַּת הַגֶּמֶל וְתָרַמְתָּ אוֹתָם לַיִשּׁוּב

  יְתִיכִי לִיכִי כְּהִלְכוֹת גּוּבְרִין יְהוּדָאִין

כִּי אִם לֹא נִתֵּן לַכְּלָל – לֹא נוּכַל לְשַׂגְשֵׂג כִּפְרָטִים, וְעַל כָּךְ מֻשְׁתָּת בַּיִת יְהוּדִי

  דְּפַלְחִין וּמוֹקְרִין וְזָנִין וּמְפַרְנְסִין לִנְשֵׁיהוֹן

עָנִיתִי שָׁאַתָּה חַיָּב לִי לִפְנֵי שָׁאַתָּה חַיָּב לָרַב

  וְיָהֵיבְנָא לִיכִי כֶּסֶף זוּזֵי 365,000 דְּחָזֵי לִיכִי וּמְזוֹנַיְכִי וּכְסוּתַיְכִי וְסִפּוּקַיְכִי וּמֵיעַל לְוָתַיְכִי כְּאוֹרַח כֹּל אַרְעָא

רָאִיתָ אֶת הַגְּלוּלוֹת הַוְּרֻדּוֹת בַּמְּגֵרָה, שָׁלַחְתִּי יַד לְהַסְתִּיר אוֹתָן וְהִשַּׂגְתָ אוֹתִי. תָּפַסְתָּ אֶת הַיַּד, נָעַצְתָּ צִפָּרְנַיִם וּפֵרַקְתָּ אֶת הַחֲפִיסָה מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתַי

  וּצְבִיאַת מָרַת נֶפֶשׁ דָּא וַהֲוָת לֵיהּ לְאִנְתּוּ וְדֵן נְדוּנְיָא דְהַנְעֲלַת לֵיהּ

אָמַרְתָּ שֶׁלֹּא תִּגַּע בִּי כָּל עוֹד אֲנִי לֹא בְּהֵרָיוֹן, נִסִּיתִי לָקַחַת מִמְּךָ אֶת הַכַּדּוּרִים וְהָדַפְתָּ אוֹתִי אֶל הָרִצְפָּה. הִתְרוֹמַמְתִּי וְשָׁלַחְתָּ יַד מְהִירָה וַחֲזָקָה אֶל הַפנים שֶׁלִּי, חָשַׁבְתִּי שֶׁלְּחָיַי עָפוֹת מֵהַמָּקוֹם

  בֵּין בְּכֶסֶף בֵּין בְּזָהָב בֵּין בְּתַכְשִׁיטִין

אַחַר כָּךְ גִּלִּיתִי שֶׁהָעֲגִילִים הִתְפָּרְקוּ מֵהַהֶדֶף, הָיָה לִי פִּיל גָּדוֹל בִּתְנוּךְ יָמִין וּפִילָה בַּצַּד הַשֵּׁנִי עִם פִּילְפִּילוֹן בַּחוֹר הַשְּׁלִישִי

  בְּמָאנֵי דִּלְבוּשָׁא בְּשִׁמּוּשֵׁי דִּירָה וּבְשִׁמּוּשָׁא דְּעַרְסָא

חִפַּשְׂתִּי וְחִפַּשְׂתִּי אוֹתָם שָׁם עַל רִצְפַּת חֲדַר הַשֵּׁנָה, מֵעוֹלָם לֹא מָצָאתִי

הַכֹּל קִבֵּל עָלָיו

גַּם כְּשֶׁחִפַּשְׂתִּי בַּסִּבּוּב הָאַחֲרוֹן, לִפְנֵי שֶׁעָזַבְתִּי אֶת הַבַּיִת

 

וּבְמַעֲמַד הַגֵּט, הֵם הִכְרִיחוּ אוֹתִי לְוַתֵּר עַל הַכְּתֻבָּה.

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

התנגשות עולמות

אמרי פרל

בהגדרתי הסוציולוגית אני “בעל תשובה”. עד כמה שתואר יבש זה יכול לבטא את התגלות הבורא בנברא, התגלות מקור החיים.

אשתי, בהגדרתה, היא “דתיה מבית”. עד כמה שתואר מצומצם זה יכול לבטא אלפי שנים של חכמה אנושית בדבר האלוהות, שעוברת במסורת מאבא לבן, מאימא לבת.

היא שַמְחַה להתחתן עם ‘בעל תשובה’, למרות שלחלק מהציבור שבו גדלה זה כמו לקבל ‘יד שניה’ – מכשיר שאולי נראה מגניב מבחוץ, אבל סיכוי סביר שהוא יתקלקל תוך זמן קצר או שיהיה צריך להשקיע הרבה בשביל לתקן אותו.

והתחתנו למרות הכל.

התנגשות עולמות היה דבר שבשגרה, אך שנינו ידענו שיבוא היום, תזרח השמש, ואני אהיה כמו שצריך – אלך למניין, אפסיק להפוך מחבתות מפרווה, לחלבי ולֵטַרֵף, אלמד בצורה מסודרת מתחילת הספר ועד סופו ולא בדפדוף רנדומלי לפי הלך הרוח הסוער, וכהנה וכהנה.

אבל הזמן עובר, הפאות צומחות ויורדות, הגמרא נפתחת ונסגרת לסירוגין, אני עדיין שומע יותר מוזיקה לועזית מישראלית, שלא נאמר ‘יהודית’ ואני עדיין מתקשה לקרוא הזמנות לחתונה בסגנון “החתן נ”י בן ר’ הג’ הי”ו יתחתן בעז”ה אי”ה עם ב”ל…”

 

אני לעולם אהיה בעל תשובה. זו לא נקודת פתיחה לדרך ארוכה שבסופה אהיה ‘דתי’ או ‘חרדי’ או ‘חסיד’ או ‘יהודי כשר’. נולדתי עם נפש חיה, תוססת, פרועה, אוהבת לרקוד ולשתות ולשיר, אוהבת טבע ואש, מים צלולים ובתי קפה. לטוב ולרע. לעולם אהיה בהשתוקקות לגדול, לצמוח, להשתנות. המסורת מלמדת אותי איך לחיות חיים של ערות, של התבוננות, של אהבת הטוב, של אהבת החיים והאדם. חיים של תכלית ומשמעות, חיים של תשוקה נועזת להתאחד באלוהי ולהפעימו בארץ. לא שאדם דתי לא חי זאת, אבל הלך החיים שונה, המסע שונה, כל אדם ודרכו. גדלתי בעל נפש – ביקשתי את הרוח. ועכשיו נותר לֵאַחֶד אותם לֵאֵחַד, בניצוחה של הנשמה. ויש אלו שנולדו תחת כנפי הרוח, ומבקשים את הנפש, מבקשים את עוצמת החיים. ולעולם ננוע זה לעבר זה, זה בתוך זה, בהתנגשות עולמות בתוכנו, עד שיבוא היום, תזרח השמש, ותתגלה האחדות.

 

“התיקון שיבוא… הוא, שיעשו ישראל אגודה אחת, ותתוקן הנפש של ה’יראים שומרי תורה’ על ידי שלמות הנפש שב’פושעים הטובים’… והרוח של הפושעים האלה תתוקן על ידי השפעתם של יראי ד’ שומרי תורה וגדולי אמונה, וממילא יבא לאלה ולאלה אור גדול, והופעת תשובה שלמה תבוא לעולם, ואז יהיו ישראל מוכנים לגאולה. והצדיקים העליונים, מארי דנשמתא, הם יהיו הצינורות המאחדים, שעל ידם יעבור שפע אור הנפש משמאל לימין ושפע אור הרוח מימין לשמאל, ותהיה השמחה גדולה מאד…”

(הרב קוק, אורות התחיה, מ”ג)

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

בית יהודי בורח ממטאפורה

אורן בר

 

משה ירד מן ההר, הביט במחוללים סביב עגל הזהב, קרא “מי לה’ אליי” ושלח את הלוויים לטבוח בחוגגים. זו היתה מטאפורה.

משה שלח שנים עשר מרגלים לתור את כנען ולדווח מה מצאו. עשרה מהם הוציאו את דיבת הארץ. העם התייאש מן הדיווח ילל והלין ואף ביקש לרגום את שני המרגלים שהיו בדעת מיעוט. העם נענש במסע בן ארבעים שנים במדבר (עד למות הדור המיואש). זו היתה מטאפורה.

הציווי להעלים אלילים ועובדיהם, להקים משכן או בית מקדש, מטאפורה מטאפורה.

זו מטאפורה לצמיחה רוחנית, למודעות שעוברת התמרה. היא משקפת התפתחות מאמונה באלילים רבים ובדמות אל המיוצגת בחומר ונראית לעין (פסל) לדתיות המתייחסת לאל מטאפיזי אחד. המודעות מתפתחת. אף אדם פיזי אינו צריך להירצח לשם כך. זו היתה והינה מטאפורה.

יש מי שקוראים את המקרא כסיפורים ועובדות שיש לשחזר וכמצוות שונות שיש לעבוד לנצח נצחים. הם לא יזוזו מן הכתוב הנקרא בעין הפשוטה, יחזרו על המוכר להם, חדש מפני ישן הם יוציאו ויקראו להקים בית מקדש של אבן כשער לגאולה.

היום אלה הם אנשי עגל הזהב.

אלה האנשים הדבקים במה שהיה מבלי שהם רואים את הדינאמיות שבתהליך הרוחני המעוגן בתנ”ך עצמו. המטאפורה מסמלת את הדינאמיות הזו, שאינה נעצרת. מודעות הצומחת ולפתע יודעת, חשה, רואה ושומעת אחרת. המודעות והדתיות אמורות להמשיך ולהתעלות. התעלות מתרחשת אם קוראים ממעמקים. אם מתבוננים ומקשיבים מן העומק. אם מתבוננים בעיני הרוח ולא באמצעות עיני הבשר של בני עגל הזהב.

עיני הבשר של בני עגל הזהב רואות ושופטות על פי אברי הרבייה – מי כשיר להיות הורה על פי נטייתו המינית, קולה של אישה הוא כערוותה המפתה, ובהתאם למין מי זכאי לשבת או להתפלל באיזה איזור של בית תפילה. עיני הבשר האלה רואות ומקשיבות דרך זהויות (מגדר, גזע, לאום, לבוש)  – אם במקרה יופיע משיח בשר ודם שמבחינה חיצונית יהיה שונה או לא ישמיע את הדברים המצופים ממנו – עיני הבשר לא יראו אותו ואוזניהן לא ישמעו. כך, המסתכלים באמצעות עיני הבשר, אינם ערים למשיח שבתוכם פנימה.

דת אינה קפואה בסיפור. היא זורמת אל המהות המצוייה בליבתה, ליבה הפועמת אהבה. היא אמורה לחיות אהבה – משעה שהאדם הדתי קם בבוקר ובשעה שהוא הולך בדרך, 24/7, אוהב לרע כי הוא כמוהו, אל עבר הגשמת המטאפורה של אחרית הימים.

בימים האחרים הזהויות מתפוגגות. הזאב והכבש, הנמר והגדי, העגל והאריה – כולם יחדיו, ונער קטון מנהיג אותם. הפרה והדוב רועים, ילדיהם יחדיו, והאריה הפך לצמחוני. תינוק משתעשע על מאורת נחשים וסיפורי אדם, חוה והנחש סבים אחור, כלא היו. פחד ההישרדות המפריד בין הצורות השונות גווע. נחשף גן עדן בו אין פיצול והפרדה. ההזדהות עם הזהות הנפרדת נעלמת וההגדרות מי הוא מי או מה מתאדות. המפריד מאבד את המגנטיות שלו. מגנטיות המושכת את האדם הרחק מן הימים האחרים ומותירה אותו שבור בעולם של פיצול ואלימות.

ימים אחרים בהם בני אדם יודעים את הנהרה שהם ונוהרים אל ההר שבתוכם. ימים של מנהיגות תמימה שנתיבה שלום.

הלב נפתח.

העולם כולו הוא גשר צר מאוד. העולם העומד מלכת הוא מה שבני עגל הזהב שואפים לקיימו ומקדשים הקפאתו – התייחסות לאל של אגד מצוות, ברכות וגזירות, ואולי כמיהה לבניית מבנים והקרבת קורבנות, שבהם אין חפץ. אך זהו הגשר הצר שממנו האדם הדתי השלם קופץ ללא פחד. הוא מגלה ויודע שיש מצוות לעת ההיא שהן אבן נגף לעת הזו. הוא מכיר במטאפורה וקופץ למציאות קדושה הפועמת בכול ללא הפרדה וללא חלוקה. הוא קופץ, נוטף אהבה, העזה כמוות. הוא מוצא את המשיח והמקדש בתוכו ואז הם זורחים בעולם.

הקפיצה מן הגשר היא מטאפורה. זו הקפיצה אשר נפרדת מעץ הדעת, שסיים את תפקידו. היא קפיצתו של החפץ חיים אל בין שני הכרובים ודרך להט החרב המתהפכת בחזרה אל עץ החיים המצוי בו והממתין לו באורך רוח.

עיני הרוח רואות זאת, אזני הרוח שומעות.

מתי ישובו עיני הרוח לדלוק בבית “היהודי”? מתי בנותיו, בניו ורבניו ישובו לשמוע? ההזמנה נתונה.

 

מסה

הספדי על רזיאל שבח

אלישוב הר־שלום

 

זְמַן רַב שֶׁאֵין בִּי מִלִּים.

אֲנִי לוֹמֵד אֶת הַשְּׁתִיקָה

וְהִיא קָשָׁה לִי, שֶׁהֲרֵי

הַיָּד לֹא מַצְלִיחָה לִכְתֹּב

אַךְ הַלֵּב מַרְגִּישׁ. אוֹסֵף. שׁוֹמֵר.

וְאָמְנָם גַּם לַשְּׁתִיקָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר יֶשְׁנָם דְּבָרִים שֶׁהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לָהֶם.

 

הִתְעַקַּשְׁתִּי לִכְתֹּב עַל רָזִיאֵל,

כִּי בָּעִדָּן הַמְּמַהֵר מָחָר כְּבָר הַכֹּל יִשָּׁכַח, וְלֹא חָלִילָה בְּכַוָּנָה, אֶלָּא מִכֹּחוֹ הַבִּלְתִּי־נִדְלֶה וְהָאָרוּר שֶׁל הַהֶרְגֵּל.

 

וּמִי כָּמוֹנוּ, בְּנֵי גַּב הָהָר וְהַשּׁוֹמְרוֹן כֻּלּוֹ, יוֹדְעִים, חוּט דַּק נִמְתָּח לוֹ בְּתוֹךְ חַיֵּינוּ דֶּרֶךְ קֶבַע.

חוּט דַּק שֶׁבֵּין שַׁלְוָה, רֹגַע וְאַהֲבָה,

לְבֵין סִיּוּט, שֶׁבֶר וּמִלְחָמָה.

לָמַדְנוּ לְהָרִיחַ אֶת מַלְאַךְ־הַמָּוֶת,

הַבָּא חָרוּץ בִּמְלַאכְתּוֹ לִקְטֹף נְשָׁמוֹת מֻבְחָרוֹת.

 

לָמַדְנוּ לִחְיוֹת עִם מַד הַמְּהִירוּת הֶהָזוּי הַזֶּה, שֶׁבֵּין אֵין־סְפֹר אֵרוּעִים וַאֲבֵדוֹת לְבֵין הַשִּׁגְרָה שֶׁלְּעִתִּים נִרְאֵית כֹּה מְתַעְתַּעַת.

תְּקוּפָה שֶׁל שֶׁקֶט בַּצִּירִים עוֹשָׂה לָנוּ לֹא טוֹב בַּבֶּטֶן,

כִּי אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁכָּל עוֹד לֹא נִלְחָמִים, הַדְּבָרִים מִתְבַּשְּׁלִים עַל אֵשׁ גְּבוֹהָה. אֵשׁ שֶׁלְּבַסּוֹף גּוֹבָה קָרְבְּנוֹת צִבּוּר יְקָרִים, יְקָרִים מִדַּי.

 

רֶגַע אַתָּה חַי. רֶגַע אַתָּה מֵת.

רֶגַע הַצִּיר פָּנוּי. רֶגַע הוּא מָלֵא דָּם וּזְכוּכִיּוֹת.

 

עַל רָזִיאֵל טֶרֶם מָצָאתִי מִלִּים.

קָשֶׁה לִכְתֹּב אֶת רָזִיאֵל.

דְּמוּתוֹ הַנִּשְׁקֶפֶת אֶל מוּל עֵינַי

מְעוֹרֶרֶת בִּי סְתִירָה נוֹרָאָה.

לְרֶגַע בָּא לִי לִפְרֹץ בִּצְחוֹק,

וּלְרֶגַע אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁחָרַב עָלַי עוֹלָמִי.

 

אִם הָיָה מַשְׁאִיר צַוָּאָה הָיָה כָּתוּב בָּהּ לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי הַקְּטַנָּה כָּךְ:

 

א. חוּשׁ הוּמוֹר – דָּבָר נִצְרָךְ וְהֶכְרֵחִי לַעֲבוֹדַת ה’.

שִׁמְרוּ עָלָיו וּבִזְמַנְּכֶם הַפָּנוּי תְּפַתְּחוּ אוֹתוֹ. אֵין כְּמוֹ בְּדִיחָה טוֹבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת לְבָבוֹת.

 

ב. לִמְדוּ תּוֹרָה וְהַרְבֵּה, אַךְ לֹא כָּזוֹ הַנִּשְׁאֶרֶת עַל הַדַּף, אֶלָּא כָּזוֹ שֶׁמְּבִיאָה לְיָדִי מַעֲשֶׂה, הֵן בְּעוֹלַמְכֶם הָרוּחָנִי וְהֵן בְּעוֹלַמְכֶם הַגַּשְׁמִי. הַהֶשֵּׂגִים הֵם יָפִים אַךְ תִּדְאֲגוּ שֶׁלִּבְּכֶם וְהַהֶסְפֵּק בְּלִמּוּדְכֶם אוֹ בְּמַעֲשֵׂיכֶם חַד הוּא.

 

ג. אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בְּהֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. רְדוּ עַל בִּרְכַּיִם, רִקְדוּ בַּשְּׁלוּלִיּוֹת, תִּהְיוּ הוֹרִים שֶׁכֵּיף לִהְיוֹת הַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם. מְלַמְּדִים וּמְחַנְּכִים שֶׁלֹּא שָׁכְחוּ לִהְיוֹת יְלָדִים בְּעַצְמָם. יֶלֶד שָׂמֵחַ הוּא יֶלֶד קָדוֹשׁ.

הַרְבֵּה יֵשׁ עַל מָה לְהִתְפַּלֵּל. דַּאֲגוּ שֶׁעוֹלַם הָרוּחַ שֶׁל יַלְדֵיכֶם וְהַצְלָחָתָם הֵם בְּרֹאשׁ הָרְשִׁימָה לִפְנֵי פַּרְנָסָה, כֶּסֶף, שֵׁם טוֹב וְקַרְיֵרָה.

 

ד. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֶמְדָּתֵנוּ זְקוּקָה לְהַרְבֵּה בָּתִּים וּמִשְׁפָּחוֹת, אַךְ לֹא סְתָם בָּתִּים, לֹא סְתָם מִשְׁפָּחוֹת.

הָקִימוּ בִּנְיָן אֲמִתִּי, כֵּן, אַל תִּתְפַּשְּׁרוּ עַל זוּגִיּוּת “פַּרְוֶה”, שֶׁהֲרֵי “שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם שֶׁלָּהּ הוּא”.

כָּל הַצְלָחַתְכֶם בְּכָל הַתְּחוּמִים תְּלוּיָה וְעוֹמֶדֶת עַל הַקֶּשֶׁר הַזּוּגִי שֶׁלָּכֶם. כַּבְּדוּ אֶת נְשׁוֹתֵיכֶם, נַשְּׁקוּ אֶת רַגְלֵיהֶן.

וְאַתֶּן, נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת,

עִמְדוּ מֵאֲחוֹרֵי בַּעֲלֵיכֶן, שִׁלְחוּ אוֹתָם לְתוֹרָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁעֲלֵיהֶם בָּנוּי הָעוֹלָם,

וּמֵהֶם תִּרְאוּ עַיִן בְּעַיִן אֶת בִּרְכַּת ה’ וְאַהֲבָתוֹ.

 

ה. גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מִקַּבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה.

לְהַכְנִיס אוֹרְחִים מַשְׁמָעוֹ גַּם לְהַכְנִיס אוֹרְחִים לַלֵּב.

הַצְלָחַתְכֶם בַּתּוֹרָה וּבַפַּרְנָסָה נִמְדֶּדֶת בָּרְגִישׁוּת שֶׁלָּכֶם לַסּוֹבְבִים אֶתְכֶם, הַהֲבָנָה כִּי הִתְגַּלּוּת אֱלֹקִית אֵינָהּ שְׁמוּרָה רַק לְצַדִּיקִים וּבַעֲלֵי מַדְרֵגָה. בְּכָל מִפְגָּשׁ שֶׁלָּכֶם עִם יְהוּדִי בַּאֲשֶׁר הוּא, יֵשׁ מֵמַד עָמֹק מִנִּי יָם שֶׁל הִתְגַּלּוּת אֱלֹקִית מַמָּשׁ! עַל יְדֵי חֲדָא כְּנִישְׁתָא אֶפְשָׁר לְהָבִיא גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה לָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וַהֲכִי חָשׁוּב – תִּהְיוּ חֲבֵרִים בֶּאֱמֶת!

 

ו. אַל תְּדַבְּרוּ עָלַי גְּדוֹלוֹת.

כָּל שֶׁעָשִׂיתִי,

הִצְלַחְתִּי, הִסְפַּקְתִּי – קָרָה מִשּׁוּם שֶׁעָמַלְתִּי עָלָיו בְּכָל לִבִּי בִּנְחִישׁוּת רְגִישׁוּת וּבֶאֱמוּנָה.

כָּל. אֶחָד. יָכוֹל!!!

 

ז. זְמַן לְעוֹלָם אֵין! זְמַן עוֹשִׂים! הוֹפְכִים אֶת הָעוֹלָם וּמוֹצְאִים! תִּהְיוּ גִּבּוֹרִים עַל הַזְּמַן, הוּא יָקָר וְקָצָר מִדַּי.

 

עוֹד הַרְבֵּה אֶפְשָׁר לִכְתֹּב, אַךְ אִם תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי אֹמַר לָכֶם דָּבָר אֶחָד: דְּעוּ לָכֶם שֶׁזֶּה אֶפְשָׁרִי!

 

דְּעוּ לָכֶם שֶׁחַי בֵּינֵינוּ אָדָם שֶׁהָיָה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, וְכָל זֹאת בְּהַרְמוֹנְיָה נִפְלָאָה:

פָּרוּשׁ, אֲבָל כָּל־כָּךְ מְחֻבָּר.

לַמְדָן, אֲבָל כָּל־כָּךְ פָּשׁוּט וַעֲמָמִי.

עָסוּק, אֲבָל כָּל־כָּךְ שַׁלִּיט עַל זְמַנּוֹ.

 

זָקֵן בְּחָכְמָה, אֲבָל כָּל־כָּךְ יֶלֶד.

 

הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא??

 

חֲבָל עַל דְּאָבְדִין

פרוזה

גיא בן הנום

רחלי דור־רפפורט

 

ישבתי על הר ציון. באתי בשקיעה, והשמש שינתה את גוני גיא בן הינום. אומרים שממנו נבראה המילה – גיהנום. אולי אתחיל קודם.נסעתי ליד יצחק בן צבי, סובבתי ברחביה בשעת סגירה, ולא מצאתימקום חניה. ועד שמצאתי לא ידעתי מאיזה צד אכנס לַיד, מפההייתה כניסת עובדים, משם היה גנן שותל רקפות, בסוף מצאתי את הכניסה הראשית. שלטים עומדים ברחביה ומכריזים כי בית אחדלמכירה, בית אחר נהרס ורק כותל נותר ממנו, בתים חדשים צצים כפטריות. כדי להיכנס ליד יצחק בן צבי צריך לעבור בחדרו של שומר.וזה יושב וקורא ספרים בבית שקוף, ובשל הקור הירושלמי או בשל הביטחון יש לעבור בחדרו בטרם עוברים לרחבת היד. עברתי אצלו וריח קפה עלה מפינת קומקום, השומר הביט בי ונתן לי לצאת מחדרו לרחבה. באתי לספרייה אבל בטרם פניתי אליה ראיתי כידקות ארוכות אחרי שעת נעילה חנות הספרים עוד פתוחה. אפשר לי המוכר לשוטט בחנות. ביקשתי רק לרגע, נשארתי רבע שעה. באתי לתחקיר על ספר אחד ויצאתי ובידי מילים לספרים אחדים. חלפתי על פני השומר והפעם דלקה מנורה על שולחנו, ישב וקרא ספר בשעת שקיעה.פניתי לעיר ופקק ארוך היה ברחביה, צפופים הרחובות וגבוהים העצים, ורכב נוגש ברכב. חשבתי על סינדרום ירושלים ועל שׂרה, חשבתי אולי לקתה בו. אוטובוס פגע במכונית, עמדו שוטרים ונהגים ורוחם שקטה, כנראה עבר זמן מאז התנגשו. רק איש מבוגר נשען על הליכון, מטפלת משגיחה על צעדיו, צעק לנהגים, מספיק, מספיק. השמש יורדת מוקדם בימים האלה, רגע אחד מחצית היום ורגע אחר לילה. עליתי להר ציון. סיפורים רבים לבית אליו באתי, פעם היו מעבירים ממנו רכבל לתושבים בעיר העתיקה, ופעם פינו דרכו גופות בימי המצור, פעם היה מחסן טורקי, ופעם הופצץ. מפורסם הוא שהיה בית חולים. הלכתי במסדרון ודמיינתי קריאות חולים מחדרים רבים, אחות, אחות. למטה היה גיא בן הינום מקיף את העיר, ואורות סגולים עלו בערב. הלכתי בין חדרי הבית שקומותיו יורדות מהרחוב, עלתה צִיה על הרציון, ברקו אורות אבו טור. הלילה יפה בירושלים, חשבתי, ירח זורח על גיהנום. היה לי זמן פנוי למוחרת, ואמרתי אלך לטייל בהר ציון. התעטפתי בצעיף ויצאתי. חשבתי לרדת לעיר העתיקה אבל נטיתי מעלה. הלכתי למקומות מוכרים, פניתי למקומות שלא באתי בהם קודם.בכל מקום עצרו אותי שומרים, חלקם פתחו את הדלת בפניי, חלקםאמרו סגור, סגור. מצאתי שביל שאין בו שומר או גדר, ועליתי לכנסייה הסקוטית. בראש השביל היה נוף, ציפור נסקה ממזרח למערב. נכנסתי ולא עצר אותי איש, טיילתי בין אולמות. באחד הייתה תמונה גדולה של גנרל, באחר ספרייה ובה כתבים נוצריים. עיינתי וישבתי, בירך אותי פקיד קבלה הלו, ניסה, ומיד תיקן לעברית, שלום, שלום. בבת אחת, צלצלו פעמונים לשעה 12, ונמלא ההר שירה. הלכתי משם ועל גבעת התנ”ך הונח שטיח תפילה ואיש מבוגר סובב חזיתו למכה וכרע על צבע אדום. לא שמעתי את מלמוליו עד תום אבל ידעתי, בשם האל הרחמן והרחום. היה עליי לשוב והכבישים מלאו. עננים ירדו על הרי ירושלים, ענן אחד עמד מולי ופג. עזבתי את ציון.

שירה

בעלייה לירושלים, או: תרשום אני יהודי

צביקה אלי סלע

 

פַּעַם מִזְּמַן, יְהוּדִים

עוֹלִים הָיוּ לִירוּשָׁלַיִם

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה

וּבְיָדָם מִנְחָה.

 

בָּרֶגֶל עָלוּ, בְּכָל שְׁלֹשֶׁת הָרְגָלִים

פּוֹסְעִים לְאִטָּם בִּשְׁבִילֵי הָאָרֶץ שֶׁשָּׁקְטָה

תַּחְתָּם, מִדָּן וּמִתְּקוֹעַ, אֲחָדִים אַף מִצָּרְעָה

עַל מָה דִּבְּרוּ בֵּינֵיהֶם בְּדַרְכָּם?

מִן הַסְּתָם דָּנוּ בִּדְאָגָה בִּמְחִירֵי הַדִּיּוּר

בַּשְּׁפֵלָה, אוֹ אוּלַי בַּעֲלִיַּת מְחִיר הַגְּבִינָה.

לֵךְ תֵּדַע.

 

אֲנִי עוֹלֶה הַיּוֹם לִירוּשָׁלַיִם בְּמַאזְדָה 6

שְׂרוּטָה, לִבְדִיקַת עַרְמוֹנִית שֶׁעָבְתָה

וְיָדִי רֵיקָה, אַךְ בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי עוֹלֶה

לִירוּשָׁלַיִם, אָבִי עוֹלֶה עִמָּדִי

זֵכֶר צַדִּיקִים לִבְרָכָה.

 

יֶלֶד הָיִיתִי עוֹמֵד לְצִדּוֹ, אָב וּבְנוֹ –

שָׁם בְּחָרְבוֹת מִנְזַר נוֹטֶרְדָאם

מוּל גִּדְרוֹת הַתַּיִל הָרָם –

וְהוּא בְּעֵינַיִם

כָּלוֹת מַבִּיט בְּעִירוֹ

הַשְּׁבוּיָה, מַבִּיט בְּעַצְבּוֹ

 

בִּתְפִלָּה שְׁתוּקָה –

בְּלִי דַּעַת הָיִיתִי שׁוֹתֶה לְיָדוֹ

אֶת הֶמְיַת לִבּוֹ, אָב וּבְנוֹ –

הַאִם מַשֶּׁהוּ מֵהֶמְיַת לִבִּי

טָמוּן עוֹד בְּלִבּוֹ שֶׁל בְּנִי,

נֶכְדּוֹ?

 

אֲנִי עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם

וְיָדִי רֵיקָה

אַךְ בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי בָּא

לִירוּשָׁלַיִם, אָבִי בָּא אִתִּי –

תִּרְשֹׁם, אֲנִי יְהוּדִי.

דת