קאנון לאומי חדש - בשיתוף מרכז בגין

מִנֶּגֶד לְהַר־הַבַּיִת

עין טור מלכא

 

א

 

גַעְגּוּעִים דְּמּוּיֵי יוֹנִים
עָפִים מֵעַל לְצַמֶּרֶת.
יַקִירֵי נַפְשֵׁנוּ הָלְכוּ כַּהֲלֹךְ הַיָּרֵחַ.
לֹא נוּכַל הַחְזֵק בְּאוֹרוֹ
וְהוּא כְמוֹ נִגּוּן.

 

קְדֻשַּׁת אֲבוֹתַי הַיְּהוּדִים
וְקֹדֶשׁ הַהֵיכָל,
לֹא הָלְכוּ כַהֲלוֹך הַיָּרֵחַ
תְּמוּנָתָם נִשֵּׂאת רְשוּמָה בָאֲוִיר,
וְהָאֲדָמָה אוֹחֶזֶת אֶת כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶם.

 

אָנוּ מַחְשִׁים לַקֹּדֶש הַנִּשָֹּא
כְּלוּ הָיִינוּ חֵרְשִׁים וְעִוְרִים.
אֲבָל לִבֵּנוּ קוֹרֵעַ אֶת גְּבוּלָיו.
תְּנוּ־נָא לְיוֹנִים־הַגַּעְגּוּעִים
לְהַשְׁמִיעַ עֶרְגּוֹנֵנוּ בְּהֶמְיָה.

 

 

ב

 

חֶמְדַּת הַגַּעְגּוּעִים
יוֹנַת הַכִּסּוּפִים
הִמְרִיאָה, רָחֲקָה
וַתֵּתַצַּב עַל הָעֵץ –
וְהָעֵץ הוּא מִמִּין הַבְּרוֹשׁ
אֲשֶׁר בְּרַחֲבַת הַר הַבַּיִת.

 

הַגִּידִי, יוֹנַתִי,
עַל מַה הִצְהִיבָה לִבְנַת־נוֹצוֹתַיִךְ

וּכְנָפַיִךְ כְּעוֹטְיוֹת?
תַּחַת אוֹרָהּ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ
אֶרְאֵה אֶת חִוְרוּר הַדִּמְדּוּמִים
שֶלַּיָרֵחַ.
הַיָּרֵחַ הַנּוּגֶה..
מֵלִיט הַמַּצֵּבוֹת
אֲשֶר בְּהַר הַזֵּיתִים.
יוֹנַת הַמָּשִׁיחַ
מַפִּילָה צֵל בִּפְנֵי הַיָּרֵחַ.
חֲזוֹן תַּעְתּוּעִים.
תְּפִלַּת אַשְׁכָּבָה לַכִּסּוּפִים.
מִי מַחֲנִיק אֶת צַוְּארֵי בַת־הַגְּאֻלָּה?

 

בְּהַר הַבַּיִת   הֵ  עָ  דְ  ר  וּ  ת …
הַיּוֹנָה בוֹכָה מָר – –
קְטֹן לֵב הַיּוֹנָה
מְפַרְפֵר בְּחָזָהּ לִמוּד־הַמֶּרְחָב.
הַשֶּׁמֶשׁ מִנֶּגֶד לִמְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ

דּוֹמְְמָה בָרָמָה –

עַ ד  כִּ י  יָ ב וֹ א  יְ ר וּ שָ לַ יְ מָ ה.

 

 

 

נדפס לראשונה ב ‘סולם’ ניסן תשי”ט — 12.04.1959

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היצירה מתפרסמת ב’יהי’ בשיתוף מרכז בגין במסגרת קאנון לאומי חדש, מיזם חשיפה ליצירות אמני התנועה הלאומית לדורותם. אמנים אלה, במסגרת התנועה הרוויזיוניסטית ובמסגרות נוספות, חוללו שיח תרבותי עשיר ומגוון שהודר מהזכרון הלאומי התרבותי ועטרתם כעת חוזרת.

קאנון לאומי חדש - בשיתוף מרכז בגין

שיר ב’ מתוך המחזור ‘לִפְנַי וְלִפְנִים’

עין טור מלכא

 

[…]

 

ב

 

גַּם הַיֶּלֶד יַעֲבֹד אֶת הָאֱלֹהִים.

הוּא כוֹפֵף בִּרְכָּיו

בְּטֶרֶם יִדַע לֵלֵךְ

וּמִשְׁתַּחֲוֶה הִשְׁתַּחֲוָיָה  עֲמֻקָּה.

 

הַכֹּל־יָכוֹל נוֹגֵעַ בִּתְפִלַּת הַיֶּלֶד.

הֲלֹא יָדִיד הוּא לַנֶּפֶשׁ הַנְּקִיָּה.

 

אֵין מִצְוַת נְטִילַת יָדַיִם עַל הַחַי

אֲבָל בַּחֶסֶד הַהוּא

נוֹקֵשׁ הָעוֹף בְּמַקּוֹרוֹ אֶת נוֹצוֹתָיו

וּמְטַהֲרָן

(וְחָתוּל בִּלְשׁוֹנוֹ לוֹקֵק שְֹעָרָיו

וּמְנַקָּן).

 

מִטֶּבַע יְמֵי הַבְּרִיאָה

עוֹבֵד הַנִּבְרָא אֶת הָאֱלֹהִים.

בְּכָךְ מִכְלַל הַיֹּפִי שֶׁל הָעֵצִים לְחוֹף הַשָּׁמַיִם.

וְגַם הָאֶבֶן תֵּהָפֵךְ לִכְלִי־נִגּוּן

פְּנִימִי, לִיחִידוֹת הַנִּגּוּן שֶׁל הַחֹמֶר.

 

בִּירוּשָׁלַיִם יִתְגַּדֵּל הָאוֹר.

אַדְמַת הַר הַמֹּר כְּגוּף

הָעוֹבֵד אֶת הָאֱלֹהִים.

הֲלֹא הִיא זְרִיחַת הָאָרֶץ הַנֶּאֱמָנָה.

 

עַל־כֵּן הָבוּ נָא אֶת זְרִיחַת הַחַמָּה

מִנִּי בֹקֶר,

הָבוּ נָא אֶת זְרִיחַת הָאָרֶץ

שֶׁל בֵּית הָאֱלֹהִים

מִנִּי יוֹם,

וְלַיְלָה יַעֲלֶה וְיִזְרַח הַיָּרֵחַ.

 

אַשְׁרֵינוּ כִּי חוֹנַנְתָּנוּ

בִּשְׁלֹשׁ זְרִיחוֹת הַקֹּדֶשׁ

שֶׁהֵן בְּמַעֲלֵה עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מתוך כתב העת ‘סולם’, 14 יולי 1957

נכלל בספרה:  “שובי נפשי לתכלתך”, אסיף שירים,  עמ’  8-7

 

 

 

 

 

 

 

היצירה מתפרסמת ב’יהי’ בשיתוף מרכז בגין במסגרת קאנון לאומי חדש, מיזם חשיפה ליצירות אמני התנועה הלאומית לדורותם. אמנים אלה, במסגרת התנועה הרוויזיוניסטית ובמסגרות נוספות, חוללו שיח תרבותי עשיר ומגוון שהודר מהזכרון הלאומי התרבותי ועטרתם כעת חוזרת.

כללי

תפילות חדשות

אבי שמידמן

תוספת לבקשות ‘הרחמן’ בברכת המזון לשלום הטרמפיסטים בכבישי יהודה ושומרון:

 

הָרַחֲמָן הוּא יָגֵן עַל נְעָרֵינוּ וְעַל נַעֲרוֹתֵינוּ בְּעָמְדָם בַּתַּחֲנָה, בְּצַפּוֹתָם לְהַסָּעָה, וּבְנָסְעָם בְּנֹעַם נְתִיבוֹתֵיהֶם.

 

 

נוסח חדש לקטע התפילה ‘נחם’ שנהוג להוסיפו בברכת ירושלים בעמידה של תשעה באב. נכתב ביחד עם הרב יצחק עת-שלום והרב בן-ציון שפיץ:

 

נַחֵם יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי בֵּית קָדְשֶׁךָ וְאֶת נֶאֶמְנֵי צִיּוֹן עִירֶךָ הַכְּמֵהִים לְשִׁיבַת שְׁכִינָתֶךָ. עַד מָתַי תֵּשֵׁב מוֹרִיָּה אֻמְלָלָה וּבְִזוּיָה, צוֹעֶקֶת וּמִתְחַנֶּנֶת?
דְּבִיר דָּוֶה – הֵיכָן כְּרוּבַי?
הֵיכָל הוֹמֶה – הֵיכָן נֵרוֹתַי?
אֲרִיאֵל שׁוֹאֵג – הֵיכָן אִשַּׁי?
עֲזָרָה זוֹעֶקֶת – הֵיכָן כּוֹהֲנַי?
וְהָהָר בְּמַר בּוֹכֶה – הֵיכָן בָּנַי?
רְאֵה יְיָ וְהַבִּיטָה, וְהָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְהַר מְרוֹמֶךָ, וְאֵשׁ קָדְשְׁךָ לְמִזְבַּח הֵיכָלֶךָ, וִיקַר תִּפְאַרְתְּךָ לְפִינַת יִקְרָתֶךָ. כִּי אַתָּה יְיָ בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ, כָּאָמוּר: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהּ נְאוּם יְיָ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְּתוֹכָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם

שירה

נקרא ומיתרגם

יהונתן אברהם גורנברג

 

א. התרגום היותר מובן

 

תִּרְגַּמְתּי פִּסְקָא שֶׁלְּ הָרַב קוּק לַעֲרָבִית
וְאַז פָּנִיתי לִסְטוּדֶנְטִית עַרְבִיָּה
שֶׁתִּשְׁפֹט
אָמַרְתִּי לָהּ, זֶה מוּבָן?
היא הֵשִׁיבָה, יְהֹונָתָן
אֵין קֶשֶׁר בֵּין מִלָּה לְמִלָּה
אָמַרְתִּי
מְצֻיָּן.

 

 

 

ב. אימת הדין

 

                        כ”ה מרחשוון ה׳תשע״ז

 

מִחוּץ לְבֵית הַמִּשְׁפָט יוֹשְׁבוֹת אִמָּהוֹת
זוֹ בָּאָה בִּתְהִלֶּיהָ וְזוֹ בָּאָה בְּקֻרְאָנָהּ.
זֹאת אוֹמֶרַת זֶה בְּנִי וְזֹאת אוֹמֶרֶת זֶה בְנִי,
וּבְנֵיהֶן יַעַבְרוּ תַּחַת הַשָּבֶט, אִישׁ אישׁ בְּחֶטאוֹ.

בּשַׁעַר בֵּית הַמִּשְׁפָּט, יָשְׁבוּ זְקֵנִים מִקֶּדֶם הַכַּרְמֶל.
אַף הֵם עָמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת רַבָּם עַל שֶנִּתְחַיַּב בַדִּין.
בְּהֶבֶל פּיהוּ טִמֵּא לֶחֶם עֹנִי בְּדַם זַאֲטוּטִים,
וְלֹא שָׂמַח אִישׁ כְּשׁמְחָתוֹ, מְצַחֵק עַל שֶׁחָב.

בִּפְרוֹסְדּוֹר בֵּית הַמִּשׁפָּט, מְהַלֵּךְ אִישׁ אָזוּק.
לִפְנֵי שָׁנִים בָּא עַל הַנַּעַר
כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ.
סְפֵקוֹ שֶׁלַּיּוֹם חִלֵּף וַדָּאֹו שֶׁלִּתְמוֹל:
אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עד שֶׁיִּרְבּוּ הַמָּסוֹרוֹת –
הֲרַבּו אוֹ נִתְמַעֲטו?
פְּאֵרוֹ חָבַש כִּי יָרֵא מֵאֵימַת הַדִּין –
אֱ-לֹהים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל –
כִּפֵר סְפֵקוֹ וְהָלַךְ לֹו.

בַּחֲצַר בֵּית הַמּשׁפָט הַחִיצוֹנָה,
עַם רַב עוֹמֵד וְצוֹעֵק צְעָקָה.
פֵּרַש אֶחָד מֵהֶם מֵחֲבֵרָיו וּבָא הַשַׁעְרָה.
נֶעֶמְדָה מִדַּת הַדִּין וְאָמְרָה לוֹ: חֲזֹר לַאֲחֹורֶיךָ!
וְעוֹדָם מִתְפַּלְלִים עַל שֶׁעָבַר,
מְשִׁיבָה רוַּח הַקֹּדֶשׁ וְאוֹמֶרֶת:
הָאֵ-ל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא
שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לֹא יִשָׂא פָנִים,
בּשׁוּב הַצַדִּיק מֵצִּדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל, כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל.
וּבְתוֹךְ בֵּית הַמִּשְׁפָּט,
הִתְוַדָּה אֶת עֲוֹנוֹ אֲשֶׁר עָוָה,
וְנוֹתְרָה רַק יִרְאַת הַדִּין.

 

 

 

ג. גילוי הראש

 

לְיַעֲקֹב אָבִינוּ קָשֶׁה הָיָה לְהִתְחַפֵּשׂ
וְאַף עַל פִּי שֶעֵינֵי יִצְחָק כָהוּ.
בְשַר הַגְּדִי נֶאֱלַץ לַעֲטוֹת אֶת טַעַם הַצְּבִי,
וְאִלּוּ עוֹרוֹ לִהְיוֹת עוֹר אָדָם.
אֶת הַקּוֹל לֹא הִצְלִיחַ לְהַסְתִּיר.
לִי קַל לְהִתְחַפֵּשׂ. הַגִּלוּי הוּא הַכִּסּוּי,
וּכְשֶהַכִּסוּי בַּכִּיס, ״צִדָּה אוֹרֶה״ נִהְיֶה
״רוֹבֶה קַשָּׁת״. וְחָלִילָה, אֵין לִי רוֹבֶה.
מְהַלֵּך אֲנִי מִדֶּרֶך יְרִיחוֹ עַד שַעַר אֶפְרַיִם
טַל הַשָּׁמַיִם וְשַׁמְנֵי הָאָרֶץ נִתְּנוּ בְּיַדִי.
״כֵּילוֹ פֲֿרָאוְלֶהֿ בְּחַ׳מִשְׂתַּעַשׁ״
״שׁוֹכּוֹלָאטַהֿ עַשְׁרַהֿ בְּעַשֲׁרַהֿ״
״אֶלְכַּעְכֶּהֿ בִּתֲלָאתֶהֿ״
כְּבָר נָטַלְתִּי סֵאִין תְּלָתָא בִּמְחִיר קַבִּין תְּלָתָא.
״שׁלוֹם עֲלֵיכֶם, חָבִיב, אֶלֶף בְּרִיאוּת״
בַּגַּיְא עוֹצר אוֹתִי שׁוֹטֵר מַגָּ״ב.
– ״הַלּוֹ! לְאָן?״ – ״לְקִיר הַמַּעֲרָב״
– ״בְּהַצְלָחָה״.
רַק כְּשֶדּוֹחֵק אֲנִי רַגְלֵי שְׁכינָה,
יֹאמַר לִי הַחֶנְוָונִי ״לְכָה וַעֲלֵה
אֶל הַר הַשֵׁם, בֵית אֱ-לֹהֵי
מַחְמַד עֵינְכֶם. הַשְׂמֵאל!״
״שְׂכָרְךָ כָּשֵׁר״ אֲנִי מְמַלְמֵל.
מֵהַכִּיס שׁוֹמֵעַ קוֹל לוֹחֵשׁ
״הִשָׁמֶר‎‏-לְךָ מֵעֲלֹת! רַק הַקָּצֶה!״
וַאֲנִי מַמְשִׁיך יָשָר.
וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְרָאל,
שָׁלַף אִישׁ הַכִּסּוּי מִכִּיסוֹ
וְעָבַר בַּמַּגְנוֹמֶטֶר בְּמּנְעָלו.
בָרְחָבָה הַמְשֻמֶּרֶת,
קָרוֹב מִדַּי לִרְאוֹת אֶת הַמָּקוֹם
מֵרָחוֹק, עַל הָרֹאש מַרְגִּישׁ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם
אֲבִיהֶם.

כ״ט באדר א׳ ה׳תשפ״ב (2 במרץ 2022)

טור > ועשו לי מִנְוֶה

ידידיה גזבר

מיזם בניית משכן למי שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף, מיזם התופס את פרשות השבוע האחרונות, מעמיד אותנו בפני אתגר מיוחד. זהו אתגר שונה ממה שאנחנו מכירים, אתגר של יצירת מובן למסמן שלעולם לא יהיה לו פשר; מהו בית לא-ל? עד כמה הוא אנושי? מה בדיוק קורה כאן?

 

אני רוצה להקביל את רעיון בניית המשכן הלא-אנושי לפרויקט אנושי דווקא, שגם הוא פרויקט שבליבו יצירת מובן למסמן חסר-פשר. כוונתי היא לתחרות תכנון ה’מנווה’ לאקדמיה ללשון העברית, תחרות מלפני שנה שתוצאותיה התפרסמו לפני כחצי שנה ומתקדמות אל מימושן; האקדמיה פרסמה את כלל ההצעות, ואפשר שהן שופכות אור מסוים על פרויקט המשכן.

 

אז כן, בהחלטה לבנות ‘מנווה’ יש מגלומניה מסוימת. ארגון שהחליט ש’אקדמיה’ זה בסדר – כנראה מכיוון שהשם הזה מעמיד אותו לצד אקדמיות נוספות – מחליט כי לא די ב’משכן’, ‘היכל’, ‘בית’ או ‘מבנה’ – הוא מבקש לעצמו ‘תחדיש’: מילה חדשה בעברית. הבחירה הזו, לטעמי, הופכת את הדיון בצידוק של מוסד האקדמיה על פניו וחושפת החלטה שיש בה חוסר אחריות. אם מילים זה כל כך חשוב, אל תיתן לעצמך יותר ממה שיש לאחרים.

 

כבר השאלה הזו אינה מילולית בלבד, ויש אנלוגיה בינה לבין השאלה החומרית. למה בעצם האקדמיה ללשון זקוקה ל’תיבה’, למבנה? למה היא זקוקה למבנה חדש במקום זה שישנו בגבעת רם? המגרש המיועד לאקדמיה נמצא בלב מוסדות התרבות הישראלים – בין הכנסת למוזיאון ארצות המקרא – והוא מעורר את השאלה האם באמת יש צורך בהרחבה של מקבץ האייקונים הללו.

 

צמד השאלות הללו חוזרות גם לפרויקט המשכן-מקדש. אמנם הא-ל הוא היזם הראשי והמתכנן של פרויקט המשכן, אבל הניגוד שבינו ובין השימושים האנושיים חוזר בכל אספקט במבנה עצמו ואפשר לומר שהוא הקונפליקט המכונן שביסוד המשכן. כך או כך, רעיון בניית ה’מנווה’ דומה לרעיון בניית ‘משכן’: ההבדל הוא רק ברמת הקרדיט שנותנים למזמין העבודה. מכיוון שכך ניתן גם למתוח חוט בין הדרך שבה טיפלו האדריכלים בפרויקט המנווה – למחשבה הנדרשת בפרויקט המשכן.

 

האתגר העומד בפני האדריכלים שהתייצבו למשימה אינו פשוט: עליהם לשכנע את מזמיני העבודה במציאת מובן משכנע למושג ‘מנווה’, יהיה מה שיהיה. העבודות הרבות מציעות בעיקר תחביר, כלומר העמדת המילה, הרעיון הגולמי או המבנה בתוך הקשר. בשפה שהם מייצרים הם מסוגלים ליצור הצעה שלמה, כלומר למשוך את הרעיון למקומות בהם עדיין לא היה. השפה משמשת להם מקפצה.

 

את יצירת התחביר אפשר לראות הן בהגשה, כלומר בגיליונות ההצעה, והן במבנה המוצע עצמו. פרויקטים רבים התייחסו ללשון העברית במסגרת ההצעה: זאת החל מניקוד הכותרות, בחירת שמות פיוטיים, שירים של יהודה עמיחי, שימוש במילים כאייקון בשרטוטים, הצעה אחת להקמת ‘מִראה העברית’ במקום ‘מוזיאון’ ועוד כהנה וכהנה; אם אנו מאגדים את כלל הפרויקטים, נדמה שמטרת האסטרטגיה הזו היא לייצר מרחב תמרון נוח עבור המתכננים בתוך הדיאלוג מול המזמינים.

 

 

[דנה ליבר, מתן גל, אדם קולמן, צבי אפרת, מאירה קובלסקי אדריכלים; גיליונות ההצעה]

 

 

[גוטמן אסיף אדריכלים; גיליונות ההצעה]

 

 

כלומר: אם אייצר שפה שלמה שהמונח ‘מנווה’ הוא חלק ממנה, אהיה מסוגל לבצע מהלכים במסגרת המנווה הזה, תוך הצבתם כמענה לשאלה המקורית. כשאני מנסח סכמות וכותרות רבות בהן הענקתי מובן כלשהו למסגור של האקדמיה ולמילה ‘מנווה’ בראשן, אני מתאם כוונות: כך אני נכנס לזירה הלשונית של המזמינים, ומציע מובן למה שלא נוסח.

 

אם לשוב אל המשכן, יש כאן ניסיון טקסטואלי המזכיר עבודה מדרשית: בידוד מילת מפתח, תחימה שלה, פרישת גבולות השפעה וניסיון לייצר ממנה שדה סמנטי שלם. זוהי עבודתו של בית המדרש, שבמרכזו התייחסות אל המצווה והמקרא כ’שאלה’: שאלה טובה לא נסגרת כשנותנים לה תשובה, אלא משמשת כמין מעיין שמאפשר לפתח את הרעיון המקורי. כפי שהגדרנו בתחילת הדברים, מסמן שאינו מקבל פשר לעולם.

 

אבל יש גם מהלך הפוך, והוא מתגלם לא בגיליונות ההגשה אלא במבנה הממשי שההגשות מציעות למרחב. מדובר בנקודה דקה שכן חלק ניכר מן ההצעות המשיך באותה מגמה שבה פתחו הגיליונות, עם ניסיון לנסח שפה או היגיון פנימי שיאפשר ל’מנווה’ – כמבנה – להפוך ממילה בודדה בישימון לחלק ממערך. פעולה קלאסית היא שילוב שלו בין מבני התרבות הסמוכים והרבים – הכנסת, מוזיאון ישראל, הספריה הלאומית החדשה, מוזיאון הטבע החדש, מוזיאון ארצות המקרא, מוזיאון רשות העתיקות החדש וכולי וכולי. שילוב שלו במערך המרחבי יאפשר להבין את ה’מנווה’ כאות אחת, שלצידה אות נוספת ולצידה עוד אחת ויחד הן יוצרות מילה.

 

אפשרויות מינוריות יותר בחרו להציע רטוריקה מינורית, כזו שלא נוגעת בכל מבני התרבות בסביבה אלא רק שואלת מופעים מחלקם – אך עדיין יוצרת שפה. המשכת הקו הקשתי של הספריה הלאומית החדשה או המשך הטיפולוגיה של מוזיאון ישראל, למשל, שוזרות הצעות רבות, כשאחת מההצעות מגדילה לעשות וגוזרת אלמנט מכל מבנה תרבות, כך שכל חזית היא מחווה למבנה אחר בסביבה.

 

*

 

אך זו אינה האפשרות היחידה. כפי שעולם המצוות אינו רק משחק המסמנים הטקסטואלי, למציאות יש כללים משלה. עודף מבני התרבות וההתנגדות ליצירת אייקון נוסף גרמו לאדריכלים אחרים להציע דווקא השתלבות של המבנה בטופוגרפיה ובצמחיה המקומית, כך שהוא כמעט נטמע בהם. ההיעלמות הזו אינה מנוסחת כתשובה לשאלת הפשר למילה ‘מנווה’ שבלב הפרויקט אלא כמעט להיפך: היא מפתחת פרויקט שלם סביב הזהות המקומית, הטופוגרפיה והחומר, ומתייחסת למילה ‘מנווה’ כתשובה לפרויקט כולו, כמין תרגיל: לו הייתם צריכים להמציא מילה חדשה למה שכבר נוצר, המילה מנווה היתה אפשרות יפה.

 

כך אנו רואים פרויקטים שמה שבליבם הוא המגרש, והעברית כמעט פורצת מתוכו. הכתרת התוצאה בתואר ‘מנווה’ נעשית הגיונית יותר ומזכירה את תפקידה של האקדמיה בנתינת שמות למונחים חדשים, ופחות את זה העסוק בהסדרת העברית החיה.

 

 

[מיה לוי ברוזה, אביעד לוי אדריכלים; גיליונות ההצעה]

 

 

אם אנחנו חוזרים לפרויקט המשכן, נדמה שכאן המניע לבניית מבנה לא-ל אינו רק הציווי או המילים המחפשות פשר, אלא דווקא התנועה הנפשית שמבקשת להמריא מן הפעולות האנושיות אל הא-להים: אם נבין זאת כך, בניית שולחן לא-ל אינה הלבשתו בפעולות אנושיות אלא חיפוש אחרי מקורם של החיים האנושיים, ניסיון למצוא את השולחן הראשון, הדבר שאינו יכול להיות דבר מלבד שולחן.

 

פרשיות המשכן מתחלקות לציווי ולביצוע, חלוקה שאפשר גם לתאר כפער שבין התשוקה המקורית והרפלקסיה, בין יצירה ופרשנות ובין תמימות ופיכחון. שני הנתיבים הללו אינם מוציאים זה את זה. היצירה והפרשנות תהיינה חוברות אשה אל אחותה: הצורך בתחביר אינו יכול להחליף את החיפוש אחרי זרמי עומק א-מילוליים, והחיפוש הזה אינו יכול להחליף שיחה, עם זולת, על אף התשוקה שהוא מגלם. אולי זו הסיבה שפרשיות המשכן צריכות לחזור ממש מילה אחרי מילה, פרשה אחר פרשה: לשיר שירי אהבה בקולי קולות במקלחת זה לא אותו דבר כמו לומר, למישהי, “אני אוהב אותך”.

 

__

 

תודה לעומר גאל-דור על המחשבות.

 

י״ד בשבט ה׳תשפ״ב (16 בינואר 2022)

טור > החלון הציוני

ידידיה גזבר

 

הביאנלה של ירושלים 2021 הביאה איתה עבודה חדשה של האמן פורת סלומון, עבודה אשר התהוותה והוצגה בבית שץ, ועם סיום הביאנלה בימים אלה היא זוכה למקום של קבע בבית. זה מאד משמח ואף מתבקש, שכן זו עבודה תלוית-מקום המתייחסת לפתחים ואלמנטים בבית עצמו ומעניקה לשץ את ההתבוננות הראויה לו, כאחד מאבותיה של האמנות הישראלית. העבודה הזו זכאית לדיון עצמאי: יש כאן דימוי חזותי העומד בפני עצמו, כאימייג’, משהו שמזכיר מאד אמנות לחוברת קומיקס בסגנון פילם-נואר, ובנוסף הדימוי הזה מציג את שץ – ואת הפרויקט הציוני כולו – מזווית רפלקטיבית ומרתקת המעניקה לו מקום מחודש בתולדות האמנות הישראלית.

 

 

 

פורת סלומון > פרט מתוך: הנטישה. עבודה תלוית מקום בבית שץ, 2021, הדפסה דיגיטלית, אקריליק וגרפיט.

 

 

שץ, שהקים את בית הספר לאמנות ‘בצלאל’, ראה בחזונו את בית המקדש השלישי כמרכז אמנותי ואת מרכזי האמנות כמקדשים, תנועה שמקיפה חלק נרחב ממשנתו. לרבים מאלה שעבדו איתו או סביבו הייתה מחשבה דומה, ולשלושה מהם (שמואל הירשנברג, אפרים משה ליליין, זאב רבן) יש ייצוג ברקע הדימוי של סלומון.

 

סלומון משכפל את דמותו של שץ ונוטע אותה בחלל בין-כוכבי. הייצוגים של שץ שסלומון מצייר נטולי כיסוי לפלג גופם העליון, כמו בחותם ה’אקס ליבריס’ שליליין צייר לשץ: הגוף החשוף, הרפרנסים והזוית ממנה הם נראים בונים קומפוזיציה קלאסית של תמונה ציונית הרואית. החזרת עטרה ליושנה, “ושבו בנים לגבולם”, “עוד אבנך ונבנית” – העבודה עשויה ברוח ליליין עצמו, המוכר גם מסמל בצלאל. להשלמת התמונה ברוח זו רק חסר היה לעטר את הציור במילים “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים” כשהן מסתלסלות בעדינות.

 

 

 

פורת סלומון > פרט מתוך: הנטישה. עבודה תלוית מקום בבית שץ, 2021, הדפסה דיגיטלית, אקריליק וגרפיט.

 

 

אבל דברים אחרים בעבודה הזו מדברים בשפה אחרת: הקומפוזיציה כפולה כך שהעבודה בנויה הן כשער והן כתקרה; סלומון משכפל את הדמויות, תוך שימוש בשפה קומיקסית לא ריאליסטית; ארון הברית זוכה למיקום אקראי בקומפוזיציה. כל אלה ובייחוד הרקע הנשקף מבעד לחלון התקרה המדומה מפרקים את הדרמה הציונית ובונים תמונה עמלנית ופעילה ולא סטטיות רבת-הוד.

 

על מנת להבין את העבודה, ואת המפגש בין השפות, יש לזכור כי יש כאן וריאציה על עבודות תקרה מהרנסנס: תקרת הכנסייה יוצרת אשליה של שמיים ושל הצצה למרחב מיתי, רוחני יותר מהיומיום, שהדמויות המאכלסות אותו הן קדושים ומלאכים אליהם ‘נושאים עיניים’. זה ההקשר שבתוכו סלומון עובד, ובמקומו הוא מציע מרחב עתידני חלופי של מעבורות חלל, מרחב שמחלן את השמיים הדתיים אך משאיר את האופק. בהחלפה הזו יש גם מימד אירוני, שכן החלון שמכניס את אור השמיים מתחלף בהצצה אל החושך, שסלומון מאיר אותו באמצעות הכוכב שמאחורי שץ.

 

התמונה של סלומון לא מפוענחת עד הסוף, על אף שמה – “הנטישה”. שץ מקפל את הסולם או משלשל אותו? מוריד את הארון או מעלה? אנו בתחילתה של הרפתקה או בסופה? שאלות אלו הן הכנה לשאלה החשובה מכל: איפה נטוע החלום של מבשר האמנות הישראלית בעבודה הזו, בקרקע או בשמיים? סלומון בונה סולם יעקב בבית שץ, ובניגוד לקריאה הציונית הקלאסית מסרב להגדיר את הקרקע כיעד סופי. כבר ברגע הדרמטי וההרואי, נטול החולצה ועם המבט מלא החזון אל האופק, הוא מזכיר שהאדמה יכולה גם לא לתת את יבולה. שיש שמיים.

 

אם יש משהו שמתבקש מפרויקט חייו של שץ, “מבשר האמנות הישראלית”, זה למקם אותו בציור בהקשר של האדמה. כמו בסיפור הציוני הבסיסי. סלומון מתעקש דווקא לשחרר את שץ מאדמת הארץ, ומטעין את הציור באלמנטים פנטסטיים של מדע בדיוני, של סייבר-פאנק, תוך שהוא מתכתב עם תמות של חיפוש כוכבים חדשים ואוטופיות חדשות ברחבי היקום. בקפיצה אל החלל הוא מדלג עם שץ מעל כל הכרזות הציוניות של שנות הארבעים והחמישים היישר אל סופה של המאה ה-20.

 

משמעותו של הדילוג הזה הוא קפיצה מעל השלב ההגמוני בחזון של שץ, מעל השלב הממוסד והטוטאלי של החזון הציוני, ושיבה של שץ אל מחוזות השוליים מהם התחיל. המשמעות הנסתרת של טענה זו היא שפרויקט חייו של שץ מעולם לא נוסה באמת: גלגולו של בית הנכות הלאומי כמוזיאון ישראל אמנם מיקם אותו לא רע בליבה של האמנות הישראלית, אך דרש ממנו לוותר על האספקט הרליגיוזי שלו כמעט לחלוטין.

 

המתח הזה קיים עד היום: ניתן לראות אותו בליבו של בצלאל, המוסד של שץ. סמלו הלא-ייאמן הוא עדיין ארון הברית, וזו אינה רק שאלה של מיתוג. תעודת הבוגר של בצלאל כוללת תאריך עברי בלבד ושלושה פסוקים שלמים מפרשיית בחירת בצלאל בן אורי כבונה המשכן. נראה שהאספקט הדתי-משיחי עודנו מתקיים בתוך או סביב ‘בצלאל’, ועם זאת קשה לומר שבית הספר הנחשב הזה סובל היום מקיטלוג דתי או איפיון רליגיוזי. הפער בין הדימויים ובין הממשי יוצר ממד סמלי אשר סובב סביב היצירה העכשווית הישראלית ומחכה שמישהו ירים אותו, והוא רדיקלי עכשיו כשם שהיה רדיקלי אז.

 

אפשר לראות זאת כשבוחנים את העיסוק של סלומון בארון הברית אל מול העבודה של רותו מודן עם אותו ארון ממש ב’מנהרות’, ספרה האחרון. מודן תרגמה את העיסוק המיתי בארון הברית להרפתקאה ברוח הרז’ה (יוצר ‘טינטין’) ובכך יצרה פירוק אירוני של המימד המיסטי (אם כי יש לציין שהרז’ה עצמו מעולם לא ויתר על העל-טבעי): הארון שלה הוא פיסת ארכיאולוגיה בלבד, וגם ארכיאולוגיה אצלה היא, בגדול, כסף וכבוד. כאלטרנטיבה לאספקט המיתי היא משתמשת בסגנון ציור נאיבי, המאפשר חמלה כלפי הדמויות גם כשהן עסוקות בעצמן ומוצא אותן בחינניותן האנושית. נחמת עניים.

 

אבל אצל סלומון, לעומת זאת, הקונקרטי והאנושי אינו ניגוד למיסטי. ההתנגשות שסלומון יוצר בין החלום הציוני של השיבה אל האדמה ובין החזון של מסע בין כוכבים מייצר אוטופיות שאינן מוציאות זו את זו אלא משתלבות לכדי פרדוקס מופלא. הארון שלו תלוי בין ארץ לשמיים, עולה או יורד בהתאם לקריאת הצופה. שלא כמו אצל ספילברג ב’אינדיאנה ג’ונס’, לא חייבים להוציא את הארון מהאדמה כדי לממש את החלום; אם נבחר לקבל את הארון אלינו חזרה נוכל גם לעלות בסולם, וללכת לחפש כוכבים חדשים.

ט״ו בשבט ה׳תש״פ (10 בפברואר 2020)

טור > חוץ לזמנו, חוץ למקומו: בית מקדש שלישי בין חזון למציאות

ידידיה גזבר

בית המקדש להרכבה גיף.gif

 

  1. “לשנה הבאה”: מבוא

בין שאר האתגרים שעומדים בפני פרויקט בית המקדש השלישי ניצב היחס בין חזון למימוש. החזון הוא האופק אליו הולכים, והמימוש הוא הרגע שבו מגיעים אל האופק. ההגעה אל האופק הנכסף קוטעת את הכיסופים, ובעצם – מבטלת את ההליכה אל היעד: מרגע המימוש מתבטלת המוטיבציה והתנועה הולכת ומתאבנת. מרגע בו הגענו אל היעד, התנועה אינה מחפשת פתרונות חדשים ולא חותרת להגשמה אלא מתקבעת על תבנית מסוימת ומוותרת על אופייה החתרני.

תופעה זו אינה תופעה יהודית דווקא והיא נכונה לכל תנועה, מבנה ורעיון באשר הם. עם זאת, נושא בית המקדש הוא מקרה קיצון מרהיב של תופעה זו: קבוצת אנשים שנושאים לאורך כמעט כל ההיסטוריה המתועדת את לפיד ההמשכיות, המטרה, אופק-כל-האופקים. בית המקדש השלישי הוא המקרה המובהק, המכונן, הגנרי, האולטימטיבי, המיתי, האישי והלאומי של יחסי החזון והמימוש. לא זו בלבד אלא שאפילו החריגה שלי כאן לשפת הסופרלטיבים אינה מספיקה: זהו מקרה שהסופרלטיבים נובעים מתוכו.

וריאציה דומה לנושא בנייתו של בית המקדש השלישי היא רעיון המשיחיות היהודי. על אף שיש שוני רב ביניהם, אשתמש בדמיון ביניהם הרלוונטי לסוגיה בה אנו עוסקים. ידועה אמרתו של ליבוביץ’ לפיה כל משיח שבא הוא משיח שקר;[i] רעיון זה אינו חדש והופיע עשרות שנים כבר לפניו. כך כותב דוד פרישמן, מחלוצי הספרות העברית המודרנית, בתרע”ב:

כמו כן באה היהדות ויצרה את רעיון המשיח: שעלינו לחכות לו בכל יום שיבוא ואשר זה כל כחו, שעליו להיות בא באיזה עתיד. משיח זה הוא מין דבר שלא חל עליו כלל הציור: כבר בא, אלא שהוא מושך אחריו תמיד את ההגדרה: יבוא. משיח שבּא אינו ולא-כלום, אלא משיח שיבוא. העבר או הנֹכח אינם פה ולא כלום, אלא העתיד. ובכן הוֵה אומר גם בזה: אידיאל, רעיון מופשט, סמל התקוה וסמל משאת-הנפש העולמית, שאינה פוסקת כלל. אבל מיד באה הדת שכנגד וחטפה לעצמה חלקה טובה זו, הדרושה כל-כך לבני-אדם, אלא שעשתה בו שנוי קטן: נתנה לו דמות ותמונה. לִמדה, כי משיח זה כבר בא וכך וכך היה מראהו וכך וכך חי וכך וכך מת וכו’. אבל רבונו של עולם! מה יש לו לעולם ולמשיח שכבר עשה את שלו והלך ומה מידו עוד יקח? מה יוכל עוד להועיל לאנושיות מין משיח מוגשם כזה ואיזו נחמה יוכל עוד לתת לעדת דווים וכואבים? מובן מאליו, כי על-ידי ההוספה הקטנה הזאת יצאה המשיחיות של היהדות מצורתה הטהורה וקבלה את צורתה ההמונית, והתכלית לא הֻשּׂגה עוד. לא ירדה אותה הדת כלל לסוף דעתו של אותו המֻשּׂג הנצחי, שאין לו מקום כלל ואין לו זמן כלל ואינו כלל במציאות, אלא שהוא אידיאל לעתיד תמידי שאינו פוסק לעולם.

‘על היהדות’[ii]

הבעיה שעולה כאן היא ממש זו שהעלינו לגבי בנייתו של המקדש השלישי: רעיון המשיחיות היווה קטליזטור לעם היהודי מאז ומתמיד, ובאמצעותו הסתמן אופק תמידי שיוצר מהלך ליניארי אינסופי של ההיסטוריה. משיח שבא קוטע את המהלך הזה ומאשרר את ההווה: חיים כאלה הינם, בעצם, חיים ללא אופק. פרישמן מכנה את המשיח “אידיאל לעתיד תמידי שאינו פוסק לעולם”; רוצה לומר, יותר משהוא מטרה ממשית הוא חץ התקדמות הלאה.

יש לומר, כמובן, שפתרונם של פרישמן וליבוביץ’ אינו אפשרי. המשיח ש”יבוא”, זה שהוא אידיאל נצחי שאינו מטרה אמיתית, הוא פתרון יפה על הנייר שאין בו ממש. אי אפשר לקחת את האופק שהמשיח מעניק ולוותר על הגעתו: בלי הגעתו, אין באמת לאן ללכת. ברגע שיצרת את ‘המשיח שלא בא’, פגעת בו כאופק: הרפלקסיה מחייבת לחיות “כאילו המשיח יבוא” כשבעצם אין וקטור ממשי כזה בחייך.

את העיסוק ברעיון המשיחי יש לתרגם לבניית בית המקדש השלישי, ולתהות: האם אפשר לבנות מבנה שמימושו יהווה התחלה ולא סוף? האם אפשר לבנות מבנה שפועל בתודעה האנושית באותה  עוצמה שפועל מבנה שלא נבנה? הרי בדיוק כמו המשיח, החזון חזק מן המימוש. מבנה שלא נבנה, ה’אנטי-בניין’, פתוח יותר ורועד מפוטנציאל מכל מבנה שכן נבנה, שכן הוא מכיל את כל האפשרויות כולן.

אם כן, נוכל לומר שהבעיה שלפנינו היא פילוסופית ופרקטית בה בעת: הפן הפילוסופי שבה עוסק בזמן ובנרטיב הליניארי, ובבעיה האינהרנטית לתודעה האנושית (לכאורה) לפיה כל מימוש הוא צמצום: כיוון שכך נצטרך להציע תודעה שפותרת – או לפחות מדלגת מעל – בעיה זו. הפן הפרקטי שבה ינסה לחקור האם יש מבנה שמסוגל לחלוק על ההנחה הזו ולהציע בניין שיש בו אנרגיות של אנטי-בניין.

כדי להציע תודעה כזו – ופתרון פרקטי כזה – נידרש לפרוגרמה השונה של המקדש כמשכן לא-להי, נראה את מופעיו השונים לאורך ההיסטוריה ואת כוחו של ההעדר, ומהמקדש הקונקרטי ננסה לגזור רלוונטיות לשאלה הכללית; משם נציע הצעה קונקרטית למקדש השלישי שיש בה משום קריאת כיוון לבעיה הפרקטית והפילוסופית כאחת.

  1. שהראשון ידליק את האור: הפרוגרמה השונה של המקדש

ראשית, נעמיד את ההנחה האלמנטרית העומדת ביסוד הבעיה: מבנה מהווה ‘סוף’ ו’מימוש’ מפני שבסיום בנייתו אין עוד דבר לעשות. המבנה שלם כפי שהוא. אבל בעצם, אולי הנחה אלמנטרית זו אינה מחויבת המציאות: ההיגד הזה בסיסי כל כך מפני שאנו תופסים בניה כצורך פרוגרמטי, כ’פיתרון’ לבעיה שאין לו קיום בפני עצמו. המבנה כמחסן. נוסף להנחה זו, ניצבת הבעיה על תפיסת זמן ליניארית: מרגע שהגענו ל’קץ ההיסטוריה’ אין עוד מטרה, אין עוד אופק.

אך אם נבחן את המקדש היהודי נראה שמטרתו היא מעט שונה, ויש בו שלושה שלבים דרכם הוא מתרחק מפרוגרמת האיחסון הזו: ראשית, המקדש הוא מקום פולחן ועבודה פנימית, וככזה הוא עוסק בפרפורמנס. בנייתו אינה הגעה לקו הסיום אלא תחילת העלאת ההצגה.[iii] על גבי קומה זו, הרלוונטית לכל מבנה פרפורמטיבי, המקדש הוא מקום אירוח: בו נפגשים הא-להי והאנושי. בשלב השלישי המקדש הוא ביטוי לקשר בין האנושי לא-להי וייצוג אייקוני שלו: עם ההתרחקות ביניהם ייחרב גם המקדש הארצי.

לפי הציווי הא-להי אודות המקדש, אין בו רק צורך מעשי אלא צורך רפלקטיבי, הנכחה של הא-ל על אדמות: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”.[iv] המעבר הבלתי צפוי שהפסוק יוצר בין בניית המקדש לשכינה בתוך הבונים[v] – ולא בתוך המבנה – מדייק את תפקידו של המבנה כאייקון, כתזכורת רפלקטיבית תמידית.

בבניית ‘משכן’ ל’א-ל’ יש פרדוקס מיידי, והמדרשים העוסקים בכך מקצינים אותו:

זה שאמר הכתוב: “גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה” – ולנו אתה אומר להדליק, שנאמר: בהעלותך את הנרות. משל למה הדבר דומה?
למלך שהיה לו אוהב. אמר לו המלך: תדע שאצלך אני סועד היום, לך התקן לי.
הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט, שלחן של הדיוט.
כיון שבא המלך, באו עמו שמשין סבבו (מכאן ומכאן), מנורות של זהב לפניו מכאן ומכאן.
כיון שראה אוהבו את כל הכבוד הזה, נתבייש והטמין את כל מה שהתקין לו, שהיה לו הכל מן ההדיוטות.
אמר לו המלך: מהו, לא אמרתי לך שאצלך אני סועד היום, למה לא התקנת לי כלום?!
אמר לו אוהבו: אדני המלך, כשראיתי את כל הכבוד הזה, נתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי לך, שהיו כלי הדיוטות.
אמר לו המלך: חייך, שאני פוסל את כל כלי שהבאתי עמי, ובשביל אהבתך, איני משתמש אלא בשלך.
וכך הקדוש ברוך הוא כולו אורה, שנאמר: “ונהורא עמה שרא” והוא אומר לישראל, התקינו מנורה ונרות.

מדרש תנחומא, בהעלותך, ו

המלך תמה מדוע לא הכין לו אוהבו כלום, וכשזה מתנצל שהתבייש בכליו הפשוטים – אומר לו המלך: באתי להתארח אצלך, אני רוצה את הכלים שלך דווקא. ובנמשל אומר הא-ל,  שכולו אורה, הַתקינו לי מנורה ונרות.

המנורה כאן משמשת כמטונימיה לבית המקדש כולו, וכך המדרש עוסק בשאלה המטרידה למה בעצם צריך משכן לא-להי: שאלה זו נשאלה מאז ומעולם, עוד אצל שלמה[vi] וישעיהו,[vii] ועל כל מקדש היה להתמודד איתה בדרכו שלו. בקריאה כזו טוען המדרש כי המבנה נועד להנכיח את האהבה בין הא-להי לאנושי – ובעצם משמש כאפשרות ‘אירוח’ של הא-להי. תפקיד זה אינו מסתיים בבנייתו של המשכן, שכן עניינו של המבנה אינו לאכלס דבר-מה, להגן או לשמור מפני הפיזי – אלא לארח מפגשים; כיוון שכך משמעותו מתמצה דווקא בפעולות הפולחניות שמתבצעות בו, וכמעט שאפשר לומר שעצם בנייתו – הפיזית – אינה מהווה מימוש של דבר.

נוכל לראות כאן את שלושת השלבים עליהם דיברנו. המדרש עוסק במקדש דווקא באמצעות המנורה, שכן היא מהווה את הצורך האנושי הבסיסי בכניסתו למבנה: להדליק את האור. המבנה אינו שלם בלי הפרפורמנס שגורם לו לתפקד. על גבי קומה זו המדרש מציג את המנורה כמעשה אירוח ‘חסר טעם’ מלבד הידידות שמובעת באמצעותו: המלך לא רוצה לראות עולם או ללמוד טעמים חדשים, אלא להתקרב אל האנושי. לבסוף, בשלב השלישי, המנורה היא הקומה הייצוגית של בית המקדש, האייקון האולטימטיבי: באמצעותו מובע הקשר שבין הא-להי לאנושי ושיקוף של ‘המקדש של מעלה’. שלב זה מופיע גם ביכולת המנורה לייצג את החורבן והתקומה מאז שער טיטוס ועד מטבעות מדינת ישראל.[viii]

נוכל לסכם שבית המקדש עובר שלושה שלבים על מנת להתרחק מהמימוש החומרני: הוא פרפורמטיבי – מחייב פעילות שתתרחש לאחר בנייתו; מפגיש – מארח את הא-להי; ורפלקטיבי -כלומר, משמש כאייקון בעיני האנושי.

נוסף לכל אלה, המקדש הוא מקרה מרתק בנושא החזון והמימוש בשל העובדה שהמימד הפיזי שלו עומד תמיד בסימן שאלה ומותנה במצבו המופשט. רוצה לומר, בעוד כל מבנה מכיל את השניות שבין רעיון המבנה לבין המבנה הפיזי, במקדש נוצרת התעקשות על המתאם ביניהם: מקדש שאינו מוסרי דינו להיחרב. הא-ל יכול להיעדר מהמקדש כיוון שהוא אינו צריך אותו כדי להפגין נוכחות. השכינה אינה יכולה להישאר במקום החטא, ונוכחות הא-ל מופגנת גם בהיעדרו, גם בחורבן וגם בחוסר.

את התעקשות זו אנו פוגשים אצל נביאי בית ראשון, אשר מוכיחים את העם על מצבו החברתי והמוסרי וטוענים כי המבנה הפיזי הוא שיקוף לזה הרוחני, ופגיעה ב’רעיון המבנה’ תפיל גם את המבנה עצמו:

כֹּה אָמַר ה’ צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵמָּה: כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ: גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַּעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם:

[…] הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה: הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה’:

ירמיהו ז

כאמור, המקדש נועד להיות מקום התרחשות, תיאטרון. ככזה, התממשותו אינה בקירות ובתקרה אלא בביצוע הפרפורמטיבי שלשמו נועד: אך יתירה ממקום שאינו מקודש, התממשותו של המקדש אינה בביצוע ‘נכון’ אלא בתיאום בין הרוחני – בין ‘רעיון המבנה’ – לפיזי, למבנה עצמו. אף על פי כן, עיסוק בשאלת המקדש יוכל לתת לנו קצה קצהו של פיתרון לשאלה הרלוונטית לכל מבנה: האם המימוש יכול שלא לפגוע בחזון הרעיוני, שלמענו הקמנו מבנה מלכתחילה.

  1. הרווח הדק שבין יחזקאל להורדוס: ההשתלשלות ההיסטורית

              לשאלה המופשטת והפילוסופית ננסה לענות קונקרטית, באמצעות עיסוק בהיסטוריה של המקדש היהודי. סיפורו של המקדש היהודי מתחיל במופשט לפני שהוא יורד אל הקרקע: במשך כמה מאות שנים המקום המקודש משתנה וקורה בעצם רק בין הכתלים המקודשים.[ix] כשעובר המשכן ממקום למקום לא נותרת קדושה בקואורדינטות עליהם הוקם. כך הוא מתפקד כוקטור הרוחני של מחנה ישראל שנע ממקום למקום. בשלב מאוחר בחייו של עם ישראל כעם נוצר בית המקדש בירושלים שקודש לשעתו – וקודש גם לעתיד לבוא.[x] כלומר – הקדושה שבו היא סייט ספסיפיק, גיאוגרפית, טופוגרפית, נופית ומרחבית.

אחד הדברים המעניינים בסיפורו של בית המקדש השלישי הוא היעדרה של התייחסות ישירה אליו. על אף היותו הנחה כמעט מובנת מאליה ביהדות העכשוית, אין לגביו נבואה או ציווי מקראי: עובדה זו נובעת בראש ובראשונה כמובן מהפער ההיסטורי, כיוון שהספרים המאוחרים ביותר שייכים לתחילתו של בית שני. עם זאת, עדיין יכולים אנו לראות שלא מדובר כאן בסדרה ליניארית של בתי מקדש שחורבן של כל אחד מהם מביא את הבא בתור: גם השני וגם השלישי ניצבים עדיין כתיקון של הראשון.

תובנה זו מקבלת משנה תוקף מהמקור ממנו כן נובע בית המקדש השלישי: מהיעדרו. בית המקדש השני, כפי שמוכר לנו מהמסורת ומהתיאור ההיסטורי והארכיאולוגי, לא נבנה במתכונתו של הציווי הקודם אליו – נבואת יחזקאל, בפרקים מ-מג. פער זה בעצם הוא זה שיצר את הצורך בקיומו של בית מקדש נוסף, שיממש את  נבואת יחזקאל. את הפער הזה מבטא היטב ר’ יום טוב ליפמן הלר, ה’תוספות יום טוב’:

והרמב”ם עצמו כתב בתחלת הלכות בית הבחירה וזה לשונו: בנין שלמה כבר מפורש במלכים וכן בנין העתיד להבנות אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר. ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל. ע”כ. הרי שאין בבנין בית שני אלא מעין דברים המפורשים ביחזקאל אבל לא ככל הכתוב בספר שם.

[…] לכך אני אומר שלפי שלא היתה תשובתם הוגנת לא יוכלו למלאותו בכל חלקי הבנין כמות שהוא, לפי שאותו בנין מיועד לגאולת עולם שתהא הכבוד חונה לעולם, כענין שנאמר שם ושכנתי בתוכם לעולם.

תוספות יום טוב מסכת מידות, הקדמה

וביתר בהירות בספרו על נבואת יחזקאל לבית שלישי:

…מפני שבכל פרט ופרט יש בו שינוי מה, ואם כן אי אפשר שתהיה הנבואה ההיא על בית שני כיוון שלא היה ממש הבניין כנבואת הנביא. ומכיוון שלא נתקיימה עדיין הנבואה הזאת שהיא נבואה נתנבאה על דברים גשמיים ככל חזיון הנביאים ע”ה, לפיכך אנחנו חייבים על כל הניסים והנפלאות שעשה לאבותינו ולנו, להודות כי עוד חזון למועד, ויפח לקץ ולא יכזב, אם יתמהמה חכה לו, כי בא יבא ויבנה עירנו וישכלל היכלנו, ויכין שכינתו בתוכנו לעולם…

תוספות יום טוב, צורת הבית, ז

בית המקדש השלישי, אם כן, הוא לא מענה לציווי ואינו מימוש של נבואה: הוא הפער בין נבואה למימושה. מקדש הצומח מפער אינו דומה כלל למבנה הנבנה מציווי: זהו אופק שונה לחלוטין שבמוקדו לא המימוש אלא התנועה עצמה. במובן הזה, על המקדש להנכיח את העבר ואת הקריאה לפעולה, ולא לדמיין דף חלק ועלייו להניח את המבנה המדומיין, איזושהי פיקציה חומרית כזו או אחרת.

בהקשר שלנו, תובנה זו היא לא פחות ממרגשת. ראינו שמבחינה פילוסופית המקדש עובר שלושה שלבים על מנת להתרחק מהפרוגרמה של המחסן, אל מבנה מורכב יותר מבחינת מימוש וחזון; כאן אנו רואים שגם מבחינה היסטורית המקדש הקונקרטי אינו תוצר של יש, של נבואה – אלא פער בין חזון למימוש. הפער בין החזון הנבואי למימוש הוא זה שיוצר את הבניין הממשי, הקונקרטי, הנטוע בתוך היסטוריה מסוימת ויודע להגיב לה. כעת נראה מה כוחו של ההעדר ושל חוסר המימוש, על מנת לנסות להציע תודעת זמן אחרת והצעה רעיונית לאתר הקונקרטי שתנסה להכיל את ההעדר במימוש.

  1. כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד: לקראת תודעת זמן אחרת

מבחינה היסטורית, היהדות התקיימה בלי בית מקדש הרבה יותר משהתקיימה עם בית מקדש, ויותר משאפשר לדבר על כוחו של בית המקדש בהיסטוריה היהודית יש לדבר על כוחו של החורבן. החורבן הוא מניע חזק הרבה יותר ומשמעותי לאין ערוך מאשר המקדש עצמו. כפי שכבר הערנו, ההעדר חזק מן היש, כיוון שהוא מכיל בתוכו את האין, את האינסוף.

רעיון זה אינו זר למסורת היהודית. מסכת מידות, המסכת העוסקת במידות בית המקדש השני, נשמעת לפרקים כמו קריין של סרט דוקומנטרי, ולכל הפחות כמו תיאור פרוגרמה טכני של המקדש. אבל לקראת סופה מופיע משפט קצר ואגבי –

לשכת העץ – אמר רבי אליעזר בן יעקב: שכחתי מה הייתה משמשת.

משנה מידות, ה, ד

במשפט הבא מופיע אבא שאול ומספר למה באמת שימשה לשכת העץ, אך המשפט הזה אינו בטעות כאן: הוא נועד להזכיר לנו שמסכת מידות היא כולה ניסיון כמעט נואש להיזכר. יש כאן התעקשות לעבוד עם העבר כדי לדבר על העתיד, ולהפך: דיבור על העתיד שנועד להפוך את העבר לזיכרון מכונן. כשרבי אליעזר שוכח הידע של אבא שאול הופך לזיכרון, לסיפור ולדרך שבה מספרים את ההיסטוריה.

העיסוק בעבר מכונן ישירות את ההווה: הפער שנוצר בין ‘אז’ ל’היום’, מה שאנו זוכרים ומה שאנו שוכחים – כל אלה יוצרים את הפער בין ההוראות למימוש, ושם יכול להיכנס ולשוב ‘הרעיון של המבנה’, זה שלעיתים שונה מהמבנה הפיזי עצמו.

ברגע הזה אנו יכולים לראות שזיכרון אינו דבר שהיה ואיננו, אינו ניסיון ללכת נגד הכיוון של המדרגות הנעות של הזמן ולחטוף משהו – אלא הדרך בה אנחנו מכוננים את מי שאנחנו: הזמן אינו ליניארי. האדם הוא סופרפוזיציה של כל הזמנים שלו, ועיסוק ב’לפני החורבן’ יכול לבנות חלק מהאדם גם אם קרה בפועל לפני מאה שנה.

כינון העבר באמצעות ההווה קיים מאז ומעולם. אפשר לראות זאת בבירור אם נבחן את הדיסצפלינה בה”א הידיעה של העבר – הארכיאולוגיה. בהקדמה לספר בעריכתו ‘קרדום לחפור בו – ארכיאולוגיה ולאומיות בארץ ישראל’ כותב מיכאל פייגה:[xi]

הארכיאולוגיה, לפי הדימוי המקובל, היא חפירה בעומק האדמה, שמטרתה לחשוף את סודות העבר. גם מערכות האמונה הגדולות, הדת והלאומיות, מתיימרות להתבונן מבעד לפני השטח, מעבר לחיי היום-יום הרדודים, ולגלות שורשים, במקרה זה את הלוז המאחד את הקולקטיבים שהם מייצגים. הארכיאולוגים הישראלים לא מחפשים רק חרסים במעמקי האדמה – טען עמוס אילון כשעמד לראשונה על מעמדה של הארכיאולוגיה בקרב הציבור הישראלי – הם גם מחפשים שורשים ומשמעות. הארכיאולוגיה, יותר מתחומים מדעיים אחרים, הסעירה את הדמיון של תומכי התנועה הציונית, שכן התקשרה הדוקות למפעל אותו שאפו להקים. האפשרות להתחבר אל שרידים פיזיים שהותירו אחריהם גיבורי העבר היהודי בארץ התנ”ך עוררה תחושה מחשמלת בקרב אלו שראו עצמם כממשיכיהם.

עניין זה משמעותי אף יותר בהקשר הישראלי:

החיבור לעבר היסטורי ומיתי מפואר משותף לציונות ולתנועות לאומיות אחרות; הבדל עקרוני הוא משמעות השיבה מגלות, שהעניקה לארכיאולוגיה מעמד מיוחד בחיבור העם אל הארץ. התחום השלים מבחינה מסוימת את התנ”ך, שכן העניק צורה ותוכן לעולם המקראי שאליו שאפה הציונות לשוב. ראש הממשלה דוד בן-גוריון אמר בשנת 1950: “בחכמת ישראל הכוללת תתפוס את מקומה הראוי הארכיאולוגיה היהודית, שכל כיבושיה מעכשווים את עברנו וממשים את רציפותנו ההיסטורית בארץ“.

כלומר, העיסוק בעבר כותב את ההיסטוריה מחדש ומכונן את החוקרים כבניה האובדים של הארץ. אפשר לראות כאן את המנגנון כולו: החוקר עוסק בהווה בממצאי העבר, על מנת לכונן עבר שונה.

ביטוי ויזואלי למנגנון זה נוכל לראות בפוטומונטאז’ המפורסם הכורך את הר הבית עם הדגם של בית שני של מיכאל אבי-יונה. הדגם נוצר בשנת 1966, כחלק מדגם ירושלים בימי בית שני שיזם הנס קרוך. זהו דגם ‘מדעי’, ‘ארכיאולוגי’ ו’היסטורי’ העוסק לכאורה בעבר הניטרלי. אף על פי כן בנייתו היתה דרך לגשר על המרחק של ירושלים של 1966 מן המקומות הקדושים, ובעצם גם על המרחק שלה מירושלים ‘בתפארתה’. הדגם של אבי-יונה התקבע בתוך שנים מועטות כדגם אולטימטיבי והפך לפניו הכמעט-גנריות של בית המקדש השני.

הפוטומונטאז

פוטומונטאז’

דגם זה, העוסק בעבר האבוד ויוצר סימולציה של ירושלים ‘בתפארתה’ – מושתל במציאות העכשוית ויוצר סימולציה של העתיד האבוד. למרות שזהו בית המקדש השני, השונה מהותית מזה השלישי, הוא משמש לסימולציה עתידית כמעט בלי התנצלות: הדחקה דקה זו היא ביטוי ציורי לעיסוק בעתיד דרך העבר.

תוצאת תמונה עבור דגם ירושלים בימי בית שני

דגם ירושלים בימי בית שני.

נוכל לומר בזהירות שנוצרה כאן סכמה חדשה: בניגוד לתפיסה הרואה בהיסטוריה קו ליניארי השואף אל אופק משיחי, יש כאן תפיסה של ההיסטוריה כניירות פרגמנט המונחים אחד על השני. לשכבה של 1600 יש כוח בעיצוב העצמי לא פחות משכבת 2018.

תמיכה תיאורטית לסכמה הזו נוכל לקבל אצל ר’ יהודא ליווא בן בצלאל, המהר”ל מפראג. מהר”ל נוהג להביא בספריו מדרשים ואגדות ולשזור אותם בסכמה פילוסופית בספרו ‘נצח ישראל’, העוסק ביחסי הגלות והגאולה, מתייחס מהר”ל לרעיון החורבן:

ובמדרש: רבי חייא רבה אמר, מתחילת ברייתו של עולם צפה הקדוש ברוך הוא המִקדָש בנוי וחרב.
בנוי – “בראשית ברא אלוהים” הרי הוא בנוי, כדכתיב “לנטוע שמים ליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה”
[חרב – ] “והארץ הייתה תוהו ובהו” – הרי זה חרב, כדכתיב “ראיתי הארץ והנה תוהו”

[…]

ובזה יתורץ שאלה גדולה מאוד. מאחר כי הוא יתברך ויתעלה אלוהי ‘עולם’ נקרא;
ואיך אפשר לומר כן, מאחר כי בית המקדש הוא עיקר פאר העולם – אם כן לא היה ראוי שיהיה שמו יתברך נקרא על העולם לומר אלוהי ‘עולם’, כאשר בית המקדש חרב בעוונינו.
אבל מפני כי כל הויה יוקדם לה העדר, ואם כן העדר בית המקדש הוא סיבת הווייתו, וכאילו כבר התחיל הוויית בית המקדש,
ולפיכך כמו שהלילה והיום הוא אחד, בעבור שהלילה הוא שייך ליום, מפני כי העדר הוא סבת הווייתו, וכן חורבן בית המקדש סבת הוויתו.
ולכך רמז הכתוב חורבן בית המקדש בהתחלת בריאתו של עולם, כי מזה יש ללמוד כי אף חורבן בית המקדש – כיון שהוא סבת הוייתו – נכנס בגדר הויה, ולכך נקרא אלוהי ‘עולם’.

נצח ישראל, פרק כ”ו

המהר”ל מבצע כאן כמה שלבים מחשבתיים. המדרש אומר שכבר “מתחילת ברייתו של עולם” – כלומר, לפני ההיסטוריה – צפה הקב”ה את בית המקדש בנוי וחרב. סיבת הדבר, לפי המהר”ל, היא כיוון שכל הוויה צריכה העדר הקודם לה: זהו רעיון שחוזר אצלו במספר מקומות, ותוכנו הוא שדבר מה יכול להופיע רק במקום ממנו נעדר קודם לכן. כלומר: הציפיה לדבר, הצורך בו והגעגוע אליו הם אלה שמכינים את הקרקע לבואו.

בעקבות מהלך זה פותר המהר”ל תהִיה: כשהמקדש חרב, ולכאורה “עיקר פאר העולם” אינו קיים, איך יכול הקב”ה להיקרא במצב כזה ‘א-להי עולם’? כאן מרחיב המהר”ל את הנחתו הפילוסופית וטוען שכיוון שההעדר הוא סיבת ההוויה, וכיוון שהחוסר במקדש הוא זה המכין את המקדש, כבר כאן נראית מלכותו של הקב”ה והוא יכול להיקרא א-להי עולם.

כלומר, החורבן והמימוש הם שני צדדים של אותו מטבע, “כמו שהלילה והיום הוא אחד”. לפי טענה זו, מעבר למהלך הליניארי אל הגאולה יש מהלך מעגלי של המציאות, שבו ההעדר והמימוש מצביעים כאחד על שלמות ההיסטוריה.

המושגים בהם משתמש המהר”ל כאן דומים באופן מפתיע לאלה בהם אנו עוסקים: אם לתרגם אותו לדילמה שלנו, החזון והמימוש גם הם שני צדדים של אותו מטבע. המימוש אינו חייב לסתור את החזון, הבניין לא חייב למחוק את האנטי-בניין: שניהם כאחד מצביעים על שלמות מעגלית שזוכרת תמיד את הנגטיב שלה.

לסכמה החדשה יש השלכות מרתקות על הדילמה ממנה פתחנו: כאמור, ההנחה הליבוביצ’יאנית לפיה המשיח שבא קוטע את הרצף ההיסטורי מניחה קו ליניארי ששואף אל אופק. מפגש עם המשיח על הקו הזה קוטע אותו: אין לאן להתקדם. אבל אם ההיסטוריה אינה התקדמות ליניארית, המפגש עם המשיחיות לא מונע עיסוק במה שכבר היה: תיקון העבר אינו אופק טוב פחות.[xiv]

מנקודת מבט זו נוכל לבחון את ההצעות העכשוויות[xv] שבכולן נמצא ‘המובן מאליו’: להחליף מבנה במבנה אחר, מבנה מדומיין לגמרי שמתייחס להר השטוח כדף חלק, פניו רק אל העתיד. פתרונות אלו ממשיכים את תפיסת הזמן הליבוביצ’יאנית, ובמובן זה הם אינם עונים לקושייתו: מקדש כזה הוא באמת, אם לומר בזהירות, קצת חסר-טעם.

בעלז.jpg

הצעה עכשוית לדוגמה.

אבל אולי, כפי שראינו, הסכמה החדשה יכולה להציע לנו משהו אחר, תפיסה שונה לחלוטין של ההיסטוריה כמשהו שניתן לכוון אל העבר ואל העתיד באותה מידה; כך נוצר חזון גם באחרית הימים – החזון חוזר אל הקונקרטי והספציפי, אל ההיסטוריה שקרתה דווקא כך ולא אחרת.

 

  1. המקדש שאינו נגמר: הצעת פיתרון

אם כן, הצגנו פתרון פילוסופי לבעיית החזון והמימוש, הכוללת קצה קצהו של מבט אל תודעת זמן אחרת. כעת ננסה לבחון הצעה רעיונית לאתר הקונקרטי שלנו, דרכו נוכל לחזור ולבחון את השאלה האדריכלית השייכת לכל מבנה: איך אפשר לבנות אותו כך שהמימוש לא יעלים את הפוטנציאל שבו. ההצעה הרעיונית נתמכת כמובן בפיתרון הפילוסופי ומנסה לתת לו ביטוי פיזי בשטח, בניסיון להתחיל ולמשוך את המציאות לתודעת זמן אחרת.

באתר ובזמן הספציפי בו אנו עוסקים, הפוטנציאל של המבנה ו’רעיון המבנה’ מיוצגים על ידי היעדרו: על ידי כיפת הסלע, המבנה ששומר על האבן במקום המקדש. מימוש של בית המקדש כפי שהוא ב’הוראות’ יעלים פוטנציאל זה, ובעצם עם בניית המבנה יופעל שעון העצר לחורבנו האפשרי. מונומנט יוחלף במונומנט אחר ויאבד את כוחו של המונומנט הנעדר,[xvi] של השאיפות שניתן להכניס למבנה שלא נבנה.

חשוב לדייק כי הפרויקט עוסק ביחסים בין חזון ומימוש ולא ביחסים בין לאומים, וככזה הקונטקסט שלו אינו חברתי, כלכלי או לאומי: כיפת הסלע משמשת פה כ”נוף מקודש” המייצג את ההקשר ההיסטורי הקונקרטי ממנו צמח המקדש השלישי, ולא כייצוג לאיסלם או לפלסטינים. אין הכוונה, כמובן, שהפרויקט אינו פוליטי: כל פרויקט הוא פוליטי. כוונתי היא רק שהקונטקסט בו על הפרויקט להיבחן הוא שאלת החזון והמימוש ולא מאבק לאומי או סכסוך בין-דתי.[xvii]

כדי לבנות מבנה שמכוון אל העבר, עליו להכיל את ההיסטוריה הקונקרטית שקרתה דווקא כך ולא אחרת. על בניין שמחזיר אל ההיסטוריה להיות רפלקטיבי: הוא אמור להעביר את מטרותיו לא רק בתפיסת החלל שלו אלא גם באייקון שיווצר בנוף, ובעיקר בהיבט החזותי, זה שדורש ידע. בניין שיובן רק מתוך היכרות עם ההקשר ובעצם לא יאפשר מבט שאין בו ידע היסטורי.

ההצעות המתייחסות אל הר הבית כדף חלק מדברות בשפה מודרניסטית, הרואות במקדש ‘מכונת פולחן’; כיוון שכפי שראינו, המקדש כפי שהוא מתואר במסורת מתנגד להבנה כזו, אין מנוס מלהכניס את הנושא החזותי לעניין. מבחינה ארכיטקטונית, מהלך כזה נתמך ביסודותיו של ‘ללמוד מלאס וגאס’. ספרם הידוע של רוברט ונטורי, דניז סקוט-בראון וסטיבן אייזנאוור עסק בסיכומו של סטודיו שהתרחש בלאס וגאס ובמסקנות התיאורטיות שצמחו ממנו. הם עקצו את האדריכלות המודרנית על העדר הכנות שבה, טענו שהיא מיתממת ובורחת לאקספרסיוניזם במסווה של כנות החומר.

ונטורי וסקוט-בראון, שהיו מנחי הסטודיו, קראו להחזרת החזותי והרפלקטיבי אל השיח האדריכלי, ובאמצעותו ניסו להשיב את הסמליות וההיסטוריה. לטענתם, חווית החלל “הראשונית” אינה מספיקה, ויותר מזה – היא כלל אינה ראשונית: גם מסה וחלל מצריכים ידע מוקדם.[xviii] במקביל, גם לעיסוק החללי של המודרניזם היה ערך חזותי וסימבולי, אליו התכחשו המודרניסטים.[xix]

אם נֵעזר בטענה זו במקרה שלנו נוכל לומר שבניה של הר הבית כאייקון נוסטלגי על דף חלק היא מעשה שיש בו חוסר אחריות אקספרסיוניסטי המועד לחורבן: דווקא חזרה מודעת אל החזותי, אל הידע ההיסטורי ואל ההיכרות הקונקרטית עם המקום לא תאפשר לשכוח אותו. מבנה כזה, מלבד הישענותו על תפיסת הזמן המעגלית שהצענו, דוחף אליה: הוא מציע לקדם את ההווה באמצעות תיקון העבר הקונקרטי.

חסרונותיה של ארכיטקטורה פוסטמודרניסטית מן הזן הזה, כחלוף כ50 שנה מהוצאת הספר, היא הכוח הגדול שהיא מעניקה לאירוניה ולשעשוע שבמשחקי טריוויה חזותיים וחוסר היכולת שלה להיות רצינית. במילים אחרות, היא הפכה להיות עוד חלק מתרבות הפופ. עוד בתזה עצמה נמצא שהסטודיו זיהה בעיה זו:

הבנת המסרים של תרבות הפופ ואופני הפצתם אין פירושה הזדהות עם אותם המסרים, תמיכה בהם או שיעתוקם. […] באותו אופן יכולה קריאה עמוקה של ארכיטקטורה להתייחס לצער, לאירוניה, לאהבה, למצב האנושי, לאושר או לייעוד הפשוט של הבניין, ולאו דווקא לעורר תשוקה לסבון…[xx]

בפרפרזה על טענה זו נוכל לומר שהתעקשות על החזותי והסימבולי יכול להתייחס לצער, לסכסוך, למוסר, לכאב ולדם, ולאו דווקא לעורר תשוקה לעשות גוגל ולהבין את הציטוטים שבבניין: כך החזותי והרפלקטיבי אינם חומר להעשרה או ציטוט משועשע אלא נוגעים בעצבי המקום הקונקרטי.

כדי להציג את השפעתו של המבט הרפלקטיבי והמודע אני רוצה לעסוק ב’סיפור שאינו נגמר’, ספרו של מיכאל אנדה. בספר זה מספר אנדה על ילד בשם בסטיאן שקורא ספר, ששמו כשם הספר אותו אנו קוראים: הילד מוצא את הספר בחנות ספרים ומתחיל לקרוא. בשלב כלשהו בסיפור עולה שהסיפור זקוק לַילד. הסיפור שהילד קורא מתאר ילד בדמותו ובצלמו של בסטיאן, והדמויות מספרות כמה הגיבורה זקוקה לו שיבוא לקרוא לה בשם חדש ולהציל את הממלכה; בסטיאן לא מאמין שהסיפור קורא (וקורה) ממש לו, אך הסיפור מסרב להיכנע ומתחיל לתאר את מעשיו של בסטיאן באותו יום, וכיצד הסיפור ימשיך במעגל שאין לו סוף. בשלב הזה בסטיאן קורא לגיבורה בשם – “בת ירח, אני בא!” ונכנס לתוך הסיפור.

שני העולמות מתוארים בספר מבחינה גרפית: החלקים הטקסטואלים שקורים לבסטיאן מופיעים בצבע אדום, ואילו הסיפור שהוא קורא, שמתרחש בממלכת פנטזיה, מופיע בכחול. כך כשהוא פורץ פנימה הסיפור הכחול מכיל אותו. בחווית הקריאה שלנו את ספרו של מיכאל אנדה נעשָׂה כל מה שצריך כדי להניע אותנו לפעולה: התיאור של בסטיאן גורם לנו להזדהות עימו, ועוד יותר בשל המתאם בינו כילד חנון שקורא ספרי פנטזיה וסוג הילדים שקוראים את מיכאל אנדה. הספר מתאר את הסיטואציה בהזדהות, צועק, מתלהב, מושך בשרוולנו, מכניס לאוירה, מתאר מה יקרה אם לא נגיב ומתחנן אלינו: מעטים הילדים שבקוראם את הספר לא צעקו – “בת ירח, אני בא!”.

כוחו של הספר הוא ביכולתו הרפלקטיבית והמודעת לעצמה. הוא משקף את הסיטואציה שלנו כקוראים וככזה מצליח לייצר פוטנציאל ארס-פואטי אינסופי: אפשר לקרוא את הספר לנצח, מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה. מהלך דומה אני מבקש לייצר כאן: מהלך שיזכיר את הרגע הסתמי והקונקרטי ממנו נבנה המקדש השלישי, לא משנה כמה משקל אמיתי יעניק ‘הנצח’ לכיפת הסלע.

בהצעה שלי על המבנה לכלול אלמנטים מכיפת הסלע במקביל לבניין המקדש ‘המוכר’. ההצעה היא דיאגרמתית יותר משהיא תכנית לביצוע, וככזו היא מתווה כיוון: המבט אל ההר צריך לכלול את ההיסטוריה הקונקרטית, תהיה מה שתהיה. כך העמודים, העיטורים והצבעים יכולים ליצור שילובים רבים במקדש כפי שהוא מתואר בנבואת יחזקאל, ועדיין להישאר במסגרת ההתאמה הארכיטקטונית האפשרית.

פוטומונטאז1.png

הצעה אלטרנטיבית!

סופרפוזיציה 2.png

סופרפוזיציה סכמטית

ההצעה שלי היא דיאגרמתית גם בשל העובדה שהיא ניצבת בזמן מסוים, בו מתאפשרים פתרונות טכנולוגיים מסוימים: בנקודת זמן זו זה הפיתרון שאני רואה. אבל פתרונות טכנולוגיים אחרים יוכלו להציע הצעות אחרות שאף הן יוכלו להיכנס במסגרת המפרט הרעיוני שהצעתי. אין כוונתי כלל וכלל למציאות רבודה שתוכל להכיל סופרפוזיציה של המבטים ותכיל את כל האפשרויות במקביל – כי אם בדיוק להפך. החיכוך עם האלטרנטיבה, ההעדר והמימוש שמופיעים זה לצד זה – רק הם מעניקים סיכוי למשיח שיבוא.

כמובן, גם זה יכול להיות בניין שנחרב. מי יודע. אבל כל עוד הוא קיים – קיימת גם התזכורת ליכולתו גם לא להתקיים. בצורה דומה עובד מוטיב ה’זכר לחורבן’: על פי ההלכה היהודית[xxiii] כל עוד לא נבנה בית המקדש יש להשאיר בכל בית אמה על אמה שאינה מטויחת בסיד. החיוב כאן אינו לבנות את הבית בצורה גרועה או לשלב את העצב בקירות, אלא דווקא להנכיח אותו באמצעות ריבוע שאין לו משמעות מלבד ההיסטוריה שהוא מסמל. לא במונומנט אלא בהיעדרו.

מפתרון קונקרטי זה לסוגית בית המקדש, השואף אל תודעת זמן חדשה, נוכל לחזור לעיסוק בכל מבנה שהוא. מניע משיחי מניע אותנו להקים מבנה פיזי שיכיל את ‘רעיון המבנה’ המופשט; האיום על המופשט נדמה כאינהרנטי לבנייתו של המבנה הפיזי. רק התמודדות של המבנה הפיזי עצמו עם החשש הזה, ומתן נוכחות לרעיון המופשט במבנה עצמו – הם אלה שמסוגלים לעצור את קריסתו. רק החלקים שמחייבים אנושי, שאין להם מובן בחומר – הם אלה שמחייבים אותנו להביט לאחור ומכריחים היסטוריה שאינה מסתכלת רק אל העתיד, ולכן תמיד יש לה אופק.

  1. סיכום

הפרויקט עסק בבית המקדש השלישי כמקרה מבחן לסוגית היחס בין חזון ומימוש. ראינו כי מימושו של המבנה, כמו הגעתו של המשיח, נדמים כסותמים את הגולל על האופק שמעניק לנו הרצון בבית המקדש והשפע הפוטנציאלי שאנו מקבלים מהיעדרו. עם זאת, אין לבעיה זו פיתרון פשוט: ויתור על הגעתו של המשיח בכלל מאבדת את נוכחותו כוקטור ממשי בחיים ואין בה תועלת.

על מנת להתמודד עם בעיה זו היה על הפרויקט להציב תשתית פילוסופית המתמודדת עם תודעת הזמן הליניארי, וכן פרוגרמה שונה למקדש המאפשרת לו להתחמק מהסופיות שבתהליך המימוש. פרוגרמה זו נשענה על פרפורמנס, מקום אירוח של הא-להי ואייקון רפלקטיבי כלפי החברה האנושית שבתוכה הוא נמצא. נוסף לזאת הוזכר המִתאם הדרוש למבנה בין התקיימות פיזית למחויבות מוסרית.

באשר לתודעת הזמן, הציג הפרויקט את השתלשלות מבנה המקדש כאנטי-מבנה הנוטה אל המופשט במשך כל מהלך ההיסטוריה. ראינו שבית המקדש השלישי נוצר מהפער בין החזון למימוש, בין נבואת יחזקאל למימושו בימי הורדוס. אופיו זה מאפשר ומחייב עיסוק בהעדר שלו לצד המימוש, ובעצם מכתיב מסה ומעטפת רעיונית שכוללות עיסוק בזיכרון.

מהעיסוק בזיכרון העלינו תודעת זמן אחרת אותה מבקש המקדש לכונן, שאינה רק מבט ליניארי המוחק את העבר אלא מבט מעגלי התופס את כל ההיסטוריה כמארג מורכב, “כמו שהלילה והיום הוא אחד”, כדברי המהר”ל. הבנה כזו אינה מתעלמת מההיסטוריה הקונקרטית ומשאירה אופק תיקון אינסופי: כמו שאפשר לצעוד אל העתיד, אפשר גם לתקן את העבר.

אל תודעת זמן זו אפשר לצעוד באמצעות מבנה פיזי רפלקטיבי, שמזכיר מאיפה בא. המודעות העצמית שלו מאפשרת לא רק מבט אל ‘העתיד’ ואופק ש’עוד לא היה’, כי אם תיקון של העבר שכבר היה. זוהי דיאגרמה רעיונית שהאפשרויות הטכנולוגיות לה הן רבות, וכאן מוצע מבט שאינו לוקח אותן בחשבון: עם זאת הוא מציע מבנה שמנכיח את היעדרו, וככזה יש לו סיכוי להציע תקווה.

ממסע זה אל בית המקדש נוכל גם לגזור מסקנות לתהליך התכנון של כל מבנה באשר הוא: המשיחיות אותה משיחיות והמימוש אותו מימוש. לכל פרוגרמה נוכל למצוא את השארית והחריגות שמחזירות את האנושי אל הבניין, ומחייבים להשאיר בו רמז למופשט, אופק מחודש, ותקווה לשנה הבאה בירושלים הבנויה.


[i] הנה. נמצא בטקסט, בין היתר, ב’אמונה, היסטוריה וערכים’, ירושלים, תשמ”ב, עמ’ 37. להרחבת טענתו ראה אצל זאב הרוי, תפיסת המשיח האנטי-יוונית של ליבוביץ, זמין כאן.

[ii] הנה. ההדגשות שלי.

[iii] ראה כאן את מאמרו של אור יחזקאל הירש, מוסף ‘שבת’ גיליון צו תשע”א, לגרסה חריפה של רעיון זה.

[iv] שמות כה, ח.

[v] גם אם נבין את “בתוכם” כ”בתוך מחנותם”, יש כאן היסט מהמבנה לסביבתו.

[vi] “כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי” (מלכים א, ח, כז).

[vii] “כֹּה אָמַר ה’ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי”  (ישעיהו סו, א).

[viii] ראה ‘לאור המנורה – גלגולו של סמל’, מוזיאון ישראל, 1998.

[ix] ולמעשה הוא מתחיל בצורה מופשטת אף יותר, שכן תיאורו מופיע בספר שמות פעמיים: אחת כציווי ואחת כביצוע. כבר שם ניכר שהחזון והמימוש הם שני משכנים שונים. להרחבה בעניין זה ראה תמר ברגר, ברווח בין עולם לצעצוע, רסלינג 2008.

[x] זו מחלוקת מפורסמת בין הרמב”ם, שגורס כדלעיל, לבין הראב”ד. גם לראב”ד מקום המקדש הוא קבוע ומיועד לקדושה עתידית.

[xi] ההדגשה שלי. פייגה עסק בנושא בעוד מקומות רבים נוספים. ראה בספר מאמריו: על דעת המקום, 2017.

[xiv] הצעה דומה אפשר לראות בסרט ‘המפגש’ (2016) של דני וילנב. מבוסס על סיפור של טד צ’יאנג.

[xv] פה למשל.

[xvi] ראה כאן את הרצאתה של חוה שוורץ בנושא. הופיע בטקסט בצורה דומה ב’ההר, הכיפה והמבט’, תל אביב 2017.

[xvii] כמובן, גם זו בחירה פוליטית שאין להתעלם ממנה. עם זאת עיסוק בהר הבית מעלה כי בלי בידוד של המרכיבים ודיון בהם בנפרד אין לדבר סוף.

[xviii] ללמוד מלאס וגאס, עמ’ 192.

[xix] שם, עמ’ 167.

[xx] שם, 236-237.

[xxiii] שולחן ערוך אורח חיים, סימן תק”ס, א.

פרוזה

תהום

תהילה סולטנה שפר

בינואר 2020 שלושה עשר אנשים רעולי פנים עקפו את מערך האבטחה בהר הבית וחדרו לכיפת הסלע. במצלמות האבטחה נראו מתפללים יוצאים בריצה מהמבנה בזמן שכוחות הביטחון כיתרו את המקום. שבע דקות נמתחה דממת חרדה על ההר, ואז השוטרים פרצו פנימה. הם מצאו את רעולי הפנים עומדים במעגל במרכז המסגד, גבם מופנה לאבן השתייה. בספירה שנעשתה בזמן המעצר היו רק שנים עשר אנשים. מצלמות האבטחה הראו ששלושה עשר נכנסו למבנה ואיש לא יצא בשבע הדקות שבהן שהו לבדם. העצורים לא הסגירו את פשר היעלמותו של האדם השלושה עשר. תמונתו של אחד השוטרים מרכין ראשו אל החור שבאבן השתייה ומביט בתדהמה בחשֵׁכה, הפכה לסמל התעלומה במהדורות החדשות.
יומיים לאחר המקרה ירושלים בערה בשנאה, אלימות משני המתרסים ואלימות פנים ישראלית, חרכו את האוויר. רוחות חורף נשבו בעוז כמהלומות אגרוף, עננים אגרו גשמיהם קמוצי פנים ונעו באיום מעל שמי העיר. ישבתי בבית הקפה האהוב על אליס והבטתי בה בזמן שהטביעה קצפת בקפה. “את יודעת מה הבעיה שלך,” היא אמרה ולקחה לגימה מהתערובת המתוקה-מרירה, “את לא מוכנה להיכנס פנימה. את צועדת על הסף, הלוך ושוב, אולי מרכינה ראש, אולי מציצה, אבל רגליים תקועות באדמה. את יודעת מה זה חמש עשרה שנה טיפול? זה מלא כסף!” אליס נעצרה, רוקנה שקית סוכר לתוך הכוס ובחשה בתנועות חדות. “מה זה? מה זה כל הזמן הזה בקליניקה? אני אגיד לך מה. זה בית. זה מה שזה. בית. בכסף שהשקעת אצלו כל השנים יכולת לקנות. תחשבי על זה! שבוע הבא איפה תגורי? אבל בינתיים הד”ר שלך היה יכול לקנות, רק מהטיפול שלך. זה הזוי, לא? ואני אגיד לך מה, הוא בטח גם עשה את זה. הוא בטח קנה, בטח יש לו בית יפיפה, בבָּקְעַה, עם חלונות מעוגלים וחצר קטנה נסתרת ואיזו גפן מטפסת. מושלם. את יודעת מה, הוא צריך לשים שלט בכניסה, איפה שהוא ואשתו בטח מורידים נעליים בקטע תרבותי, שישים שלט מוזהב שיהיה כתוב שהבית נקנה בתרומת המטופלת הוותיקה ביותר שלו… לפחות יקרא לפינת הישיבה בחצר על השם שלך!”. דרך הקיר העשוי זכוכית שמאחורי אליס ראיתי את מרצפות רחוב בצלאל האפורות. עקבתי בעיניי אחר עורב שקיפץ לאיטו, מותח ראשו לצדדים, נועץ מבטיו השחורים בנקודות מבריקות. זוג מכורבל מעילים התקרב לעברו והוא פרש כנפיו ונעלם.
ד”ר בוכריס אמר: “אולי הגיע הזמן לשקול היפנוזה”. הוא הציץ במיומנות בשעון מאחוריי, כמעט מבלי שיכולתי להבחין בכך, וחייך. “בכל אופן, נשוחח על כך בפעם הבאה. את תשקלי מה את רוצה, לאן את רוצה לקחת את הטיפול הזה. דברי איתי. אני זמין כרגיל. יש לי זמן”. דלת הקליניקה של ד”ר בוכריס היא דלת פלדלת כבדה, כשאני חולפת דרכה, אני עוצרת אותה בשתי ידיים לפני שתיסגר.
הנהג בקו 19 הגביר את הרדיו. מחלון האוטובוס הבטתי בסנדלר מרחוב עזה, הוא הוריד את תריס הדוכן ושִׁפעת שרוכים נעלמה מאחורי אלומיניום זול. נוסעים עלו בתחנה, הנהג אסף את כספם ביד אחת וביד שנייה סובב את ההגה חזרה לכביש. האוטובוס שב לפקק ממנו נח לרגע במעגן התחנה ואני האזנתי יחד עם שאר הנוסעים לקרן נויבך מראיינת מומחה לאמנזיה דיסוציאטיבית. הנושא חזר לכותרות בעקבות סערה תקשורתית בארצות הברית. סופר מבוגר שכבר הוציא אוטוביוגרפיה אחת הוציא ספר חדש אותו כינה: “גִּרסה שנייה” של חייו. תיאורי ילדותו החמים התחלפו בספר זה במסכת התעללות שיטתית. אביו הואשם במעשים מחרידים שביצע בבנו בשעות הלילה. התנשפויות וברזל מלובן. מאחר שהאב היה איש ציבור ידוע ואחד התומכים הבולטים בקמפיין של ג’ורג’ בוש האב, התקשורת האמריקאית חגגה. הציניים טענו שהגרסה השנייה “נחשפה” בעקבות כישלון הגרסה הראשונה בחנויות. נציגות הארגונים הפמיניסטיים הביאו הוכחות למקרים של זיכרונות משוחזרים. אחותו של הסופר תבעה אותו על הוצאת דיבה על אביהם. קרן נויבך שאלה את המומחה לדעתו והוא אמר שכל הנושא הוא תעלומה. בראשית דרכו פרויד טען לקיומם של זיכרונות המודחקים משום עוצמת הטראומה וצפים בזיכרון בהמשך החיים, אך מאוחר יותר פרויד קבע שאלו זיכרונות כוזבים שדומיינו כתוצאה מטיפול. המומחה התייחס לטענת הסופר שהזיכרונות התעוררו בשנתו, ואמר שאיש אינו יודע מהי מטרת החלום והאם החלום משקף מציאות או דווקא את היפוכה. נוסעת בקדמת האוטובוס ביקשה מהנהג להנמיך את הרדיו וויכוח פרץ ביניהם ובלע את שארית דבריו של החוקר. קרן נויבך עברה לדווח על המתיחות סביב הר הבית, התפתחויות חדשות בפרשה. רעולי הפנים התגלו כפעילי ארגון “השיבה לבית”, לאומנים יהודיים הפועלים להקמת בית המקדש מיסודותיו המפוררים. היא הוסיפה ציטוט מזהבה גלאון שקראה להם “הוזים והזויים”, וציינה שחסימות הוצבו ברחובות ירושלים לצורך בידוקים משטרתיים. מישהו מאחוריי קילל את הערבים. הבטתי מהחלון בילדה במכנסיים אדומים וכובע צמר, עוקפת את הפקק בצעדים גדולים ונעלמת בפנייה לרחוב נרקיס.
ישבתי על הכורסא האפורה בסלון, חובקת בידי כוס זכוכית עם חליטת צמחים ופניי צמודים לחלון. רחוב עץ החיים התעורר לשגרה. נערים ערבים גררו סחורה לבאסטות והעמיסו ירקות בתפזורת. נשים מקומטות דחפו זו את זו בעגלות שוק ומיששו בידיהן הפנויות עגבניות ותפוזים. סוחרים הסתערו בצעקות שהבריחו לקוחות. קבצן התמקם ליד עמדה להנחת תפילין. עוד שבוע, קצת פחות, הדירה תסויד בכחול נצנצים, והיכן שהמיטה שלי עכשיו תוצב מיטת טיפולים. בעלת הדירה, גיסתו של מרדכי פיצוחים, החליטה להפוך את המקום למכון יופי נשי. את ההון הראשון לעסק החדש קיבלה בהלוואה ממרדכי גיסה, שהשתמש בחנות הפיצוחים גם כבנק הלוואות בריבית. את שארית הסכום כיסתה עם שכר הדירה ששילמתי לה במשך שנה. עוד שבוע, קצת פחות, ואני לא ידעתי לאן אעבור.
בלילה חלמתי את אותו חלום. שוב אני צועדת במסדרון. בקצה המסדרון אני פונה ומסדרון נוסף מתגלה בפניי, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. אני צועדת חנוקה בין קירות צרים, כלואה בין מעברים ומסדרונות ארוכים ואין מוצא. רגליי כבדות, עיניי מתאמצות לראות, הכל חשֵׁכה. אני חולפת על פני חדרים חתומים ומבואות ללא דלתות, מתקדמת בפיתולים ומעגלים, לא מצליחה לחדש את הנשימה. התעוררתי עם תחושת חנק בגרון. מהחלון נכנס פס צר של אור. ניסיתי להזיז את ידיי והן היו משותקות, ניסיתי למשוך את רגליי והן היו משקולות טובעות. הרהרתי בחלום שחוזר מאז שהייתי ילדה.
ד”ר בוכריס נשען לעברי, מטוטלת מוזהבת משתלשלת מידו. “ממש כמו בסרטים…” הוא צִחקק באי נחת כשנתתי בו מבט שואל. “רק תעקבי אחרי התנועה ותקשיבי לקול שלי. אבל קודם תנשמי עמוק, את צריכה להיות רגועה”. המטוטלת נעה מצד לצד, מילאתי חזי באוויר, כָּרוז אוטובוס מחוץ לקליניקה הכריז: “קו שלוש עשרה, לתלפיות” ומצינור המפלֵט השתחרר קול ירייה. ד”ר בוכריס אמר: “תעצמי עיניים. העיניים שלך כבדות ועייפות. את בתוך חושך גדול. הנשימות עולות ויורדות. את מרגישה מתכת קרה בכפות הידיים. את מחוץ לשער, מה את רואה?”. אני רואה שיחים גבוהים, שבילים מתפצלים. אני מנערת בידי את שער הברזל הסגור ונשמעת חריקה. פני אישה עצומים גוהרים עליי מצדו השני של השער. היא מצליפה בזנבה ונוהמת לעברי שאלה: “מי בסגירתו הוא שנים עשר, בפתיחתו הוא שלושה עשר, וללא האחד הוא שש?”. אני שותקת. אני רואה את כפותיה הכבדות נמתחות וחושפות את ציפורניהם. תחושת חנק מתיישבת בגרוני. רגליה האחוריות כותשות את האדמה בשביעות רצון. מאחוריה שיחי הגן מלבבים בפרחי לבן ואדום. “שושנה” אני עונה, והשער נעלם ואני בתוך הגן.
“תבחרי שביל” אומר לי ד”ר בוכריס. יש רק כניסה אחת ואני נכנסת בה. חומת שיחים מזדקרת עד השמיים משני צדדיי. שושנים מטות ראשיהן, עוקבות אחר צעדיי. השביל מתפצל ואני פונה שמאלה. לפתע אני רואה תנועה, שומעת קול. אני רצה בעקבות הֶבְזֵק הצבע הנעלם בפנייה. בשביל עומדת ילדה קטנה, מכנסיים אדומות ועל ראשה קשת אוזני ארנב צמריריים. אנחנו מביטות זו בזו. השקט שוקל כמו אלבומי זיכרון. היא קורעת את השקט בצחוק וזורקת לעברי תמונות כמו מחפיסת קלפים. אני מתקרבת אליה והיא מזנקת אל חור באדמה, נעלמת והחור נעלם איתה.
אני רצה במבוך, אבודה. נהמה מרעידה את עלי השיחים, שושנים משילים את עלי הכותרת, חושפים את עמודי העֱלִי. נהמה נוספת, רעד עובר באדמה. בקיעים נפתחים. אני במרכז המבוך, וסביבי שממה. אני מריחה את מליחות הים, צועדת על מדרון הקרקע הבקועה. מדרגות אדמה אפורה, שומנית ולא יציבה, מובילים אל המים. סירחון ביצתי נתלה בנחיריי. במדרגה האחרונה אני רואה אישה, על שפת הבולען, גבה מופנה אליי, פניה אל התהום ואל הים. אני ממהרת לתפוס אותה. שלא תיפול. היא נותרת יציבה, פניה מוסתרות. צווארה חרוט שריטות, בגדיה קרועים בקווים אלכסוניים, חושפים את עור גבה העדין. אני נזכרת ביד הכבדה בכניסה למבוך, נמתחת וחושפת את ציפורניה. צליל חריטה מצמרר את גבי.
“זה מספיק לעכשיו” ד”ר בוכריס העביר לי חבילת ממחטות. יצאתי מהקליניקה ודלת הפלדלת נסגרה אחריי בטריקה. בזמן שחיכיתי בתחנה לקו שלוש עשרה קיבלתי מאליס הודעה: “יש דירה” וחמישה סימני שאלה. אתמול גררתי את עצמי לשבת מול המחשב, אבל את העכבר לא הצלחתי לגרור ולהקיש על כפתור החיפוש. עוד הודעה נכנסה מאליס, דחפתי את המכשיר לתוך התיק. המתנתי חצי שעה לקו שלוש עשרה ומיד כשהוא פנה לרחוב הפלמ”ח נתקענו בפקקים. קיוויתי שהנהג ישים חדשות, אבל הוא שם מוזיקה מזרחית.
עננים אפורים, מלאים להתפקע בגשם שממאן להשתחרר, החשיכו את המדרחוב באמצע היום. אחזתי בשקיות עמוסות קניות, על הידיות סימני מתיחה על סף קריעה. מיהרתי לרדת את רחוב בן יהודה מתחמקת מנגינת הקבצנים ומשמיכותיהם המשובצות. בכיכר ציון נעצרתי והתיישבתי על המדרגות הארוכות תחת בנק הפועלים. בקצה המדרגה היה שכוב הומלס מכוסה בשמיכה. הוצאתי מאחת השקיות לחמנייה ועגבנייה, פי לועס את התערובת ועיניי מציצות בהומלס. הוא שכב מכונס בעצמו, עיניו פקוחות לעבר השמיים והתעלם מהעוברים והשבים שדילגו בינו וביני לעלות במדרגות. “רוצה לחמנייה?” קראתי לעברו והוא התרומם מתוך השמיכה. פניו היו נעימים, תווים רכים וזקן ארוך, עיניו הופנו לעברי, אבל לא פגשו בעיניי, הבנתי שהוא לא רואה את ידי המושטת אליו. התיישבתי לידו וגם הוא התיישב, הוציא שקית מתוך השמיכה ובתוכה חומוס למריחה. ניגבנו לחמניות טריות בחומוס, משקיפים על כיכר ציון ועל השוטרים המפטרלים על סוסים, אני רואה והוא בוהה, ידיו ממשמשות בשקית הירקות ושולפות עגבנייה. “איך זה להיות בלי בית?” שאלתי. “יש לי בית” הוא ענה. “אהה” שתקתי. “אז למה אתה ישן ברחוב?” שאלתי. “כי הבית שלי נחרב” הוא ענה. שתקתי. “גם הבית שלי” אמרתי. הוא שתק. “לא ממש נחרב” אמרתי, “לא במובן המקראי של המילה. יותר חרב כמו מחורבן. יש לי משפחה מחורבנת ממש”. החומוס עמד להיגמר וההומלס עם הבית החרב מיהר לנגב את מה שנשאר. “יונים מחרבנות על הקיר בבית שלי” אמר, “והזויים חופרים מתחת. הופכים את הכל”. אספתי את השקיות הפזורות, ואת קופסת החומוס הריקה זרקתי לפח. “תודה” אמרתי וירדתי במדרגות, כשהגעתי למדרגה האחרונה שמעתי אותו אומר: “תעשי מה שאני עושה – תחרבני עליהם בחזרה”.
אליס באה לעזור לי לארוז. “נו אז יש חדש עם הד”ר בורכס הזה?” שאלה וחתכה בפיה סרט הדבקה. “בוכריס” תיקנתי אותה ומסרתי לה כלי מטבח שתשים בקרטון. “עברנו להיפנוזה” אמרתי. אליס הפכה ארגז והצמידה בדבק את כנפיו. הרמתי אגרטל, “את זה אני לא רוצה, את רוצה?” שאלתי. היא לקחה אותו מיָדי, מרוצה. “וואלה היפנוזה…” אליס המהמה, “אז את כבר יודעת מה הטראומה של הפוסט טראומה שלך?”. “לא, אני רק יודעת שאני בפוסט, אבל הטראומה לא”. אליס אמרה: “נראה לי את האדם היחיד בעולם שהפסיכולוג שלו נתן לו כזאת אבחנה בלי טראומה ביד לנופף בה”. “אני לא בטוחה…” השקעתי בה מבט מעבר לערימת הכלים הנערמים, “יש מצב שזה מקרה של זיכרונות מודחקים”. “מה, כמו הסופר המטורף הזה?” היא צחקה. “למה את חושבת שהוא מטורף?” שאלתי והיא ענתה: “אולי לא מטורף, אולי רק זקן, או שהעבודה שלו השתלטה לו על התודעה. מסכן, הוא כתב הרבה סיפורים, בטח הדמיונות שלו והזיכרונות מתערבבים, הוא הופך להיות בָּאדִי לַאב ספרותי”. היא צחקה שוב. “טוב אני לא יודעת מה הקטע שלו, אבל נגיד שגם לי יש זיכרונות חוזרים כאלה, או שיהיו לי אחרי ההיפנוזה, מה, את לא תאמיני לי?” קולי צרם. אליס שאלה: “למה? את חושבת שקרה לך משהו דומה לשלו?” היא עקפה את ערימת הכלים והארגזים והניחה יד על גבי. “לא. לא שאני יודעת. לא חייב להיות משהו כזה. לא חייב להיות בבית. או עם ההורים. אבל אולי משהו, מתחת לכל הדברים, בלא מודע, אולי מסתתר משהו נורא. אני לא יודעת, אבל גם זה די חרא”. אליס ליטפה את ראשי.
אני צועדת בשביל, הקירות העשויים שיחים הולכים ומחשיכים ומקבלים מרקם בטון. נורה מיטלטלת מעל ראשי, מפיצה אור חלש, אני פונה שמאלה למסדרון נוסף. האור הולך ומתעמעם ואני צועדת בחשֵׁכה. צעדים מהירים נשמעים מאחוריי, אני מסתובבת ולא רואה דבר. “אולי תרצי את זה” אני שומעת את קולו של ד”ר בוכריס ומרגישה ביָדי חפץ קר. אני לוחצת על הכפתור בקצהו ואלומת חושך יוצאת מנורת הפנס. אני מאירה עם אלומת החושך על ד”ר בוכריס ורואה שהוא אוחז בשעון הקליניקה הגדול בידו. על ראשו אני מזהה את הקשת שאהבתי בילדותי, עם אוזני ארנב צמריריים. ד”ר בוכריס מתנצל ואומר שנגמר הזמן, הוא עוקף אותי, רץ במסדרון ונעלם. אני רצה אחריו, ממסדרון למסדרון עד שאני מגיעה לחלל רחב. במרכז, סלע ענק. אני מספיקה לראות את ד”ר בוכריס מדלג בזריזות מעל הסלע ונבלע בתוכו. אני מתקרבת ורואה חור קטן. “תפסיקי להשתפן” אני שומעת את קולה של אליס בוקע ממעמקי החור. אליס רחבה ממני, אני חושבת, איך היא נכנסה? אני שולחת רגל אחת פנימה ומחליקה לתוך מנהרה. דופנות שרוול האדמה לחות ופועמות, הדפנות מתרחבות ומתכווצות, לוחצות אותי הלאה למעמקי האדמה. אני נוחתת בשלולית בתוך אפלוליות טחובה. הפנס מחליק מיָדי ושולח קרן חושך לרחבת המערה. ד”ר בוכריס איננו, גם אליס לא שם, אני נעמדת, מנערת את חצאיתי האדומה וממטירה בוץ. מחליקה ידיי על קירות המערה, מגששת אחר דבר מה. אני רוצה לבעוט באכזבה, אבל אין במה. אני רוצה לבכות, אבל מפחדת מההד בחלל הריק.
בבוקר בו הייתי צריכה להתפנות מהדירה אליס עזרה לי להעמיס את הארגזים לסובארו הכחולה שלה. הבגאז’ לא הצליח להיסגר, אבל היא אמרה שאין מה לדאוג, הדברים שלי בטוחים אצלה עד שאדע מה היעד הבא. היא הסיעה אותי לכתובת שנתתי לה וכשעמדתי לצאת מהרכב, אמרה: “את תהיי בסדר? בטוחה שאת לא צריכה שאבוא איתך?”. חייכתי אליה ואמרתי: “אני אתקשר אלייך אחר כך. תהיי זמינה”.
דחפתי שער לחצר, הדלת נתקעה באמצע, בדיוק כמו שזכרתי, ואני השתחלתי פנימה. ליבי דפק למראה החצר. ערימות חפצים היו זרוקות בערבוביה פראית. מזרנים על גבי מזנונים וספות, שברי כיסאות, שולחן הפוך על ראשו, כלי מטבח פזורים מעלים חלודה. הרגשתי שאני מאבדת אחיזה באדמה. עקפתי את ערימת השברים ברגליים חלשות ודרכתי במקום בו הייתה ערוגת הירקות שטיפחתי כשהייתי נערה. מצאתי שם לוח שעם שהיה תלוי בחדר שלי מעל המיטה. תמונות עוד היו מחוברות אליו בנעצים חלודים. תלשתי תמונה אחת ודחפתי לכיס המעיל. התבוננתי בהרס הרהיטים, באלימות שנרמזה דרך הכאוס חסר המעצורים. כמה שנאה נדרשת לאדם כדי לפרק זיכרונות של חיים שלמים בצורה כזאת, שאלתי את עצמי והרגשתי תשובה הולמת בליבי, מתחרטת שאליס לא איתי. פתחתי את דלת הבית, המנעול הוסר ממקומו. מסדרון מאובק קידם את פניי ופניתי בו שמאלה למסדרון נוסף מרוסס גרפיטי על הקיר. קולות דיבור נשמעו בסלון. הדלת הייתה פתוחה לרווחה, מקרן הטלוויזיה עבד. היא ישבה מולו, פניה מופנים למסך וגבה אליי. “אמא,” קראתי לה, היא לא הסתובבה. “אמא,” צעדתי לתוך הסלון. נפלתי על ידיי, שבבי עץ שהתרוממו מהריצפה, שרטו את רגליי. ריצפת העץ היתה בקועה כמו ממהלומות גרזן. הרהיטים בסלון היו מפורקים. מלפניי נפער פתח רחב בריצפה, גיששתי בידיי לעבר הפתח, מבטי מורכן מטה בתדהמה. יכולתי לראות את הקומה שמתחת, גם היא שבורה, כאילו פגז פגע בבית ופער חור עצום כל הדרך עד מעמקי האדמה.
אמא ישבה מצידו השני של הסלון והביטה במהדורת החדשות. קול הכתב הדהד בבית: “כן, אם כך אנחנו כעת יכולים להניח שההסתערות הייתה פעולת הסחה. כפי שנשמע מפיו של אחד החשודים, המטרה היתה להגיע ליסודות הר הבית ולהביא הוכחות לקיום בית המקדש”. הכתב עצר מדיבורו והקלטה של החשוד נשמעה: “תחת כיפת הסלע ישנם יסודות המצדיקים את קיומנו. אבן השתייה היא תשתית העולם. צריך לגלול את האבן ולחשוף את האמת. הערבים טוענים שיש שם תהום. אין שם תהום! יש שם הוכחות! יש סיבה לקיימנו!”. הכתב חזר וסקר את הפרשה מראשיתה, החשוד השלוש עשרה לא נמצא והחוקרים לא יכלו לקבל את הטענה ההזויה שהוא נכנס לחור שבאבן השתייה. המשטרה אסרה להיכנס לכיפת הסלע מחשש שהחשוד מתחבא ומתכנן פיגוע במקום. הם התייחסו להר הבית כמו פצע מגורה שבכל מגע יכול לשוב ולדמם. עטפו את ההר בכל אמצעי הביטחון מבלי לחשוד במה שמתרחש בתוכו. ובינתיים מתחת לאבן השתייה, החשוד השלוש עשרה התקדם בזחילה בתוך מנהרה לעבר תהום.
לחצתי על כפתור הכיבוי של הטלוויזיה. המסך נותר חשוך ודומם כמִקודם. הסלון היה ריק. ישבתי על הריצפה והוצאתי מכיס המעיל את התמונה של אמא שהורדתי מלוח השעם. התבוננתי בה, גבה מופנה לצלם, פניה פונות אל הים, היא על סף בולען. שריטות מהזמן שחלף חתכו את התמונה בלובן דק. הרגשתי את הפחד שלה, בעמידה המהוססת על הסף. דמיינתי את העיניים שלה תלויות בתימהון בתהום. הרפיתי ממנה. היא התגלגלה אל הפתח בריצפה ונבלעה באדמה.

שירה

זה הדור

חנן פרומן

זֶה הַדּוֹר בַּמַּסָּה לֹא עָמַד,
לֹא גָּלוּת, לֹא מִדְבָּר וְלֹא שְׁמָד.
זֶה הַדּוֹר לֹא הוֹרֵג לֹא נִרְדָּף,
לֹא בּוֹרֵחַ הוּא מִקּוֹל מֵעָלֶה הַנִּדָּף.
זֶהוּ דּוֹר הַשֻּׁמָּן, הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב.
זֶהוּ דּוֹר אֶבֶן בַּמּוֹחַ וְאֶבֶן בַּלֵּב.
זֶה דּוֹר שֶׁבּוֹרֵחַ מִלַּהַט הַחֶרֶב,
רוֹצֶה לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה וְשִׁקּוּץ עַל הָהָר מִקֶּרֶב.
זֶה הַדּוֹר שֶׁבָּזָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד
מִסְתַּפֵּק בְּמַלְכוּת עֲבָדִים כֹּה בְּזוּיָה.
זֶה הַדּוֹר הַחוֹלֵם בּוֹ רָאוּי לִתְבוּסָה,
זֶה הַדּוֹר לֹא עוֹמֵד בַּמַּסָּה.
אַךְ כְּשֵׁם שֶׁמִּכָּל דּוֹר עֲלוּבָיו הֵם נִבְזִים,
כָּךְ נִפְלָאִים גִּבּוֹרָיו יוֹתֵר מִיּוֹדְעֵי רָזִים.
עֲצוּמִים מִנָּהָר וּרְחָבִים מִנִּי יָם,
מְחַיִּים פְּנֵי תֵּבֵל בְּשָׁטְפָם אֶת חָלְיָם
זָהֳרָם הוּא מֵאִיר יוֹתֵר מֵאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים,
טָהוֹר הוּא מִכָּל הַדּוֹרוֹת הַקְּדוּמִים.
זֶה הַדּוֹר לֹא כָּבְתָה בּוֹ אֵשׁ הַתָּמִיד,
נִדְלְקָה בּוֹ הָאֵשׁ שֶׁל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד.
זֶה הַדּוֹר לֹא נִקְרַע לוֹ הַיָּם וְנָהָר,
לֹא לִוָּהוּ עָנָן בְּהָלְכוֹ בַּמִּדְבָּר.
זֶה הַדּוֹר לֹא הָפַךְ לוֹ הַיְּאוֹר דָּם מִמַּיִם,
לֹא רָמְסוּ אֶת אוֹיְבָיו אֲבָנִים מִשָּׁמַיִם
זֶה הַדּוֹר מַסָּתוֹ גְּדוֹלָה מִכָּל הַמַּסּוֹת,
לַעֲזֹב חַיֵּי שֶׁקֶט וְכָל טוּב חָמְרִי.
זֶה הַדּוֹר שֶׁוִּתֵּר עַל חַיֵּי עִנּוּגִים וְעֹשֶׁר
שֶׁקָּרָא מִלְחָמָה עַל חַנְפֵי אִישׁ נוֹצְרִי.
זֶה הַדּוֹר שֶׁפִּתּוּהוּ בְּאַלְפֵי אֲמַתְלוֹת:
בְּזָהָב, בְּכֶסֶף וּבְנָשִׁים, בְּלִי עָמָל.
זֶה הַדּוֹר שֶׁבֻּזָּה לֹא שָׁאַל שְׁאֵלוֹת,
לֹא הִרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ, לֹא דָּעַךְ לֹא קָמַל.
זֶה הַדּוֹר שֶׁזָּב דָּם כֹּה רַב מִבְּשָׂרוֹ,
בּוֹ לֹא יַד אוֹיֵב וְלֹא יַד אִישׁ צַר.
לֹא גּוֹי הִכָּהוּ וְלֹא נָכְרִי דְּקָרוֹ
הַדָּם זָב מִגַּבּוֹ שֶׁדָּקַר אָח אַכְזָר.
זֶה הַדּוֹר לֹא לָבַשׁ בִּגְדֵי שְׂרָד,
לֹא שָׁמַע תְּהִלָּה בְּשׁוּבוֹ מִנִּי קְרָב.
זֶה הַדּוֹר בְּעֵגֶל הַזָּהָב הוּא מָרַד,
לֹא כָּמַהּ לְשִׁכְרוּת וּלְשָׁלוֹם עִם עֲרָב.
זֶה הַדּוֹר שֶׁבּוֹעֵט בְּעָבְיוֹ שֶׁל הַחֵלֶב,
שֶׁקּוֹרֵא הוּא תִּגָּר עַל בָּשָׂר הַנִּגָּר.
שֶׁמְּסָרֵב הוּא לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה חֲסַר לֵב
בְּלִי מַלְכוּת, בְּלִי תּוֹרָה, בְּלִי מִקְדָּשׁ עַל הָהָר.

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

טור > חוץ לזמנו, חוץ למקומו

ידידיה גזבר

 

הבעיה הדחופה ביותר שבית המקדש השלישי מציב לפתחנו היא לאו דווקא המאבק הבינ-לאומי הקונקרטי שההיסטוריה שלחה אותנו אליו, אלא הפער הבלתי נסגר בין חזון למימוש. בניין שלא נבנה מכיל בקלות את כל השאיפות והתשוקות שמשליכים אליו, וככזה יכול לשמש מומנט אינסופי לתהליך תיקון של קבוצה אנושית. בניגוד לכך, בניין שנבנה הוא צמצום. וכמו משיח שבא, הוא בסכנה גדולה להיות משיח שקר: לאן ממשיכים לשאוף אחרי הבניה? מה משמעות הבניין, משהקמנו אותו סוף סוף?

הבעיה הזו היא בעיה פילוסופית המתרחשת בתודעה: היא יושבת על ההנחה שאיננו מסוגלים לראות מימוש שאינו צמצום ותיקון עולם שאינו פונה אל העתיד. בה בעת יש כאן בעיה ארכיטקטונית: כיצד יוצרים בניין שיש בו אנרגיות של אנטי-בניין. קריאה מוקפדת של פרוגרמת המקדש לאורך הדורות מעלה כי מאז ומעולם המקדש נדרש לשאלה הזו והעלה מתוכו אנרגיות של אנטי מבנה: ככזה הוא עשוי להעלות פתרונות מרתקים לשאלה הפרקטית הארכיטקטונית. מתוך הפתרון המציאותי והחומרי נוכל גם להציע תודעה עתידית שתפתור את הבעיה הפילוסופית, וכך להציע מפגש חדש בין חזון למימוש.

במקרה של בניין בית המקדש יש לנו הופעה מרהיבה של ‘היעדרו’, של ה’אנטי-מבנה’: כיפת הסלע, המבנה שכל כולו מוקדש לשמירה על אבן היסוד של ההר, שכל כולו העדר. בהצעות העכשויות של שוחרי המקדש אנו נתקלים בעיקר במחיקה שלו, מתוך התנגשות קנטרנית עם עולם האסלאם: דווקא מתוך הנוכחות המפוארת של ההעדר אסור לנו לוותר על נוכחותו, נוכחות שתזכיר תמיד את העבר ההיסטורי הקונקרטי של המקום, זה שקרה דווקא כך ולא אחרת.

בבניית מקדש הלוקח בחשבון את ההתרחשות ההיסטורית המקומית ולא מדמיין עתיד אלטרנטיבי אנו זוכים למבט תמידי אל האנטי מבנה, אל הרגע הספציפי והסתמי ממנו נבט המבנה. כך כל מבט אליו מכיל בתוכו את האפשרות האחרת, את “המערת פריצים היה הבית הזה?!”

מהפתרון הקונקרטי אנו חוזרים לבעיה הפילוסופית. בניגוד לסכמה המקובלת בה כל מימוש הורג את החזון, יש לנו כאן מימוש שמחזיר את העבר בצורה מעגלית ומזקק תיקון אינסופי. במקום תיקון עולם שמתרחש רק בעולמות מדומיינים אנו יכולים להרוויח עולם משיחי, בו האופק פונה גם אל העבר.

 

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

בית יהודי בורח ממטאפורה

אורן בר

 

משה ירד מן ההר, הביט במחוללים סביב עגל הזהב, קרא “מי לה’ אליי” ושלח את הלוויים לטבוח בחוגגים. זו היתה מטאפורה.

משה שלח שנים עשר מרגלים לתור את כנען ולדווח מה מצאו. עשרה מהם הוציאו את דיבת הארץ. העם התייאש מן הדיווח ילל והלין ואף ביקש לרגום את שני המרגלים שהיו בדעת מיעוט. העם נענש במסע בן ארבעים שנים במדבר (עד למות הדור המיואש). זו היתה מטאפורה.

הציווי להעלים אלילים ועובדיהם, להקים משכן או בית מקדש, מטאפורה מטאפורה.

זו מטאפורה לצמיחה רוחנית, למודעות שעוברת התמרה. היא משקפת התפתחות מאמונה באלילים רבים ובדמות אל המיוצגת בחומר ונראית לעין (פסל) לדתיות המתייחסת לאל מטאפיזי אחד. המודעות מתפתחת. אף אדם פיזי אינו צריך להירצח לשם כך. זו היתה והינה מטאפורה.

יש מי שקוראים את המקרא כסיפורים ועובדות שיש לשחזר וכמצוות שונות שיש לעבוד לנצח נצחים. הם לא יזוזו מן הכתוב הנקרא בעין הפשוטה, יחזרו על המוכר להם, חדש מפני ישן הם יוציאו ויקראו להקים בית מקדש של אבן כשער לגאולה.

היום אלה הם אנשי עגל הזהב.

אלה האנשים הדבקים במה שהיה מבלי שהם רואים את הדינאמיות שבתהליך הרוחני המעוגן בתנ”ך עצמו. המטאפורה מסמלת את הדינאמיות הזו, שאינה נעצרת. מודעות הצומחת ולפתע יודעת, חשה, רואה ושומעת אחרת. המודעות והדתיות אמורות להמשיך ולהתעלות. התעלות מתרחשת אם קוראים ממעמקים. אם מתבוננים ומקשיבים מן העומק. אם מתבוננים בעיני הרוח ולא באמצעות עיני הבשר של בני עגל הזהב.

עיני הבשר של בני עגל הזהב רואות ושופטות על פי אברי הרבייה – מי כשיר להיות הורה על פי נטייתו המינית, קולה של אישה הוא כערוותה המפתה, ובהתאם למין מי זכאי לשבת או להתפלל באיזה איזור של בית תפילה. עיני הבשר האלה רואות ומקשיבות דרך זהויות (מגדר, גזע, לאום, לבוש)  – אם במקרה יופיע משיח בשר ודם שמבחינה חיצונית יהיה שונה או לא ישמיע את הדברים המצופים ממנו – עיני הבשר לא יראו אותו ואוזניהן לא ישמעו. כך, המסתכלים באמצעות עיני הבשר, אינם ערים למשיח שבתוכם פנימה.

דת אינה קפואה בסיפור. היא זורמת אל המהות המצוייה בליבתה, ליבה הפועמת אהבה. היא אמורה לחיות אהבה – משעה שהאדם הדתי קם בבוקר ובשעה שהוא הולך בדרך, 24/7, אוהב לרע כי הוא כמוהו, אל עבר הגשמת המטאפורה של אחרית הימים.

בימים האחרים הזהויות מתפוגגות. הזאב והכבש, הנמר והגדי, העגל והאריה – כולם יחדיו, ונער קטון מנהיג אותם. הפרה והדוב רועים, ילדיהם יחדיו, והאריה הפך לצמחוני. תינוק משתעשע על מאורת נחשים וסיפורי אדם, חוה והנחש סבים אחור, כלא היו. פחד ההישרדות המפריד בין הצורות השונות גווע. נחשף גן עדן בו אין פיצול והפרדה. ההזדהות עם הזהות הנפרדת נעלמת וההגדרות מי הוא מי או מה מתאדות. המפריד מאבד את המגנטיות שלו. מגנטיות המושכת את האדם הרחק מן הימים האחרים ומותירה אותו שבור בעולם של פיצול ואלימות.

ימים אחרים בהם בני אדם יודעים את הנהרה שהם ונוהרים אל ההר שבתוכם. ימים של מנהיגות תמימה שנתיבה שלום.

הלב נפתח.

העולם כולו הוא גשר צר מאוד. העולם העומד מלכת הוא מה שבני עגל הזהב שואפים לקיימו ומקדשים הקפאתו – התייחסות לאל של אגד מצוות, ברכות וגזירות, ואולי כמיהה לבניית מבנים והקרבת קורבנות, שבהם אין חפץ. אך זהו הגשר הצר שממנו האדם הדתי השלם קופץ ללא פחד. הוא מגלה ויודע שיש מצוות לעת ההיא שהן אבן נגף לעת הזו. הוא מכיר במטאפורה וקופץ למציאות קדושה הפועמת בכול ללא הפרדה וללא חלוקה. הוא קופץ, נוטף אהבה, העזה כמוות. הוא מוצא את המשיח והמקדש בתוכו ואז הם זורחים בעולם.

הקפיצה מן הגשר היא מטאפורה. זו הקפיצה אשר נפרדת מעץ הדעת, שסיים את תפקידו. היא קפיצתו של החפץ חיים אל בין שני הכרובים ודרך להט החרב המתהפכת בחזרה אל עץ החיים המצוי בו והממתין לו באורך רוח.

עיני הרוח רואות זאת, אזני הרוח שומעות.

מתי ישובו עיני הרוח לדלוק בבית “היהודי”? מתי בנותיו, בניו ורבניו ישובו לשמוע? ההזמנה נתונה.

 

הר הבית

Share

Yehee — Political Poetic Journal