פרוזה

מרק של אמא – טור תגובה לטורו של ב. מיכאל “שבת עם שב”ח”

יוסי סוויד

נשלחתי בידי המערכת לראיין את ב. מיכאל אודות טורו הסאטירי שפרסם ב”הארץ” “שבת עם שב”ח”, שעורר לא מעט דיונים ופולמוס במדיה וברשתות החברתיות. להפתעתי גילתי אדם חביב מאד, בעל מאור פנים ומכניס אורחים. לדירתו התל־אביבית הצפופה נתקבלתי ממש כבן בית. מיכאל אף לא אחר להגיש כיבוד והניח על השולחן סיר מרק גדול וחם. “מרק של אמא” הוא הפטיר בנחת, ואני מצידי שמחתי לגלות עוד ניצוץ אנושי במי שנתפס בעיני עד כה כאויב מר ואף אכזר אל מול תפיסת עולמי הלאומית־דתית. פתחתי בשאלה נטרלית – “למה דווקא ב'”? “ב’ זה שניים”, הוא אמר. “שתי אמיתות, שני אלוהים, שתי ירושלים”. “גם – שני סטדנרטים”, הוספתי בחביבות, אך למשמע זאת לא חייך מיכאל ואף הרצין. “אבל באמת”, שאלתי – “אתה הרי מעוניין שנפנה את כל יהודה ושמרון מיהודים, כשש-מאות אלף איש, ואילו בישראל אין לך כל בעיה שישארו על מכונם כל הישובים הערביים. האם זה אינו סטנדרט כפול”? מיכאל פתח את הסיר. ניחוחות חמימים התפשטו בחדר. תוך כדי בחישה הוא הסביר – “זהו לא סטנדרט כפול, מפני שהערבים הם בני אדם”. “והיהודים”? הזדעקתי. “היהודים”? השיב, “תלוי היכן הם גרים ובמה הם מאמינים”. מיכאל מזג לי קערה גדושה. “כלומר, יהודים דתיים החיים ביהודה ושומרון – הם לא בני אדם”? תמהתי. “אתה אמרת”, הוא השיב ומזג קערה גם לעצמו. “אבל כיצד זה יתכן”? הקשתי – “הרי אתה עצמך בן למשפחה דתית, האם אמך ואביך אינם בני אדם”? ב. חייך לעצמו, העלה כף מרק מהביל מהקערה והחל נושף עליה. בין כך הפטיר “יהודים החיים על אדמה גזולה ומאמינים באמונות סרק משיחיות – אינם בני אדם בעיני. אגב – מדוע אינך אוכל”?. “סליחה על השאלה”, נבוכתי “אבל, האם זה כשר”?, “כשר למהדרין”! מיכאל צהל. אצלי לא מכניסים למטבח שום גורם מן החי. “אה, תודה”, נרגעתי והעלתי אף אני מרק בכפי. “וכשאתה אומר – לא בני אדם, למה בדיוק אתה מתכוון”? “אני מתכוון לכך במובן המילולי והפשוט ביותר – לא רק שהם לא משפחתי, הוריי, אחיי – לא רק שהם מוצאים מכלל משפחת האדם, אלא שמבחינתי הם בגדר דומם. כאבן שתוכל לעקור ולגלגל להיכן שתרצה”. המרק הגבשושי נתקע קצת בגרוני למשמע דברי הבלע האלו, הרי אפילו הגרועים שבאויבי העם היהודי הגדירו את היהודים כ”תתי־אדם”, בטח שלא – “דומם”. מיכאל המשיך וסנט – “מי שמגרש מיליון פליטים מעל אדמתם ואז בוזז אותה לצרכיו, הוא לא בן אדם”. ניסיתי להקשות “ומה לגבי מיליון וחצי פליטים יהודיים מארצות האיסלם שהשאירו שם את בתיהם ורכושם וקבעו מחדש את מגוריהם בארץ – האם הם לא מהווים משקל כנגד אותם פליטים”? “הם אולי יכלו”, הטעים מיכאל וגמע מרקו בשקיקה מגורגרת, “אלא שאף הם – לא בני אדם”. זה כבר היה יותר מידי בשבילי. “כל יהודי ארצות האסלם אינם בני אדם מבחינתך”? “לא אמרתי כולם” כעס ב. “אל תכניס מילים לפי. אבל רבים מהם אנשים מאמינים, מסורתיים, ורובם מצביעים בעד המשך האפרטהייד”. בשלב זה נתקלתי בחתיכת עצם קטנה במרק, השתנקתי קלות, השתעלתי אותה החוצה ושאלתי – “רגע, ב., לא אמרת שהמרק ללא מוצרים מן החי”? “נכון מאד” הוא אמר. “כמו שאמרתי לך – “מרק של אמא”. לא לגמרי הבנתי. “אמא שלי, כפי שאתה בעצמך אמרת – היא דתייה. והרי אמרתי לך שמבחינתי כל מי שמריח מדת, אינו בן אדם”. “רגע רגע רגע” נרתעתי… “לא יכול להיות”… מיכאל חייך חיוך ציני ומבט זדוני ניצות בעיניו. “מה חשבת, שהרעיון על אכילת שב”ח הגיע משום מקום”? הוא שאל בלחש מחויך ומקפיא עצמות. הרגשתי תחושת כבס נוראית. המרק החמצמץ אדמדם שבלעתי החל עולה ומבעבע בקרביי. “ומה לגבי – לא תטוש תורת אימך? מוסר אביך? מסורת ישראל סבא”? “ניסיתי”, הוא ענה, “לא עבד לי. החלטתי להקפיא את זה”. “להקפיא את מה”? רטט של חולשה עבר בעצמותיי. “את שלושתם – אמא, אבא, סבא. גם אחים. אני מפשיר כל פעם קוביה למרק”. “אתה לא רציני” ניסיתי לשכנע את עצמי, “אתה הרי סטיריקן, מחזאי – הכל אצלך בדימויים, לא”? מיכאל צחק ברעם “האמת היא שאם היינו נשארים רק בעולם הדימויים לא היינו מצליחים להזיז שום דבר בעולם. לפעמים אין ברירה. צריך להכניס את הידיים לבוץ – ולעשות מה שצריך לעשות”. “ו… זה אומר”… שאלתי בחשש “זה אומר שלפעמים צריך לחתוך בבשר החי. אתה יודע שאחרי חטא העגל משה רבינו זעק ‘מי לה’ אלי’ וציוה את הלויים לעבור במחנה ולשלוח יד איש באחיו. אני עוד זוכר זאת מבית הספר הדתי. אתה חושב שזה סתם היה דימוי”? “אה… לא…” עניתי המום והרגשתי את המרק עולה עוד שלב במעלה הגרון. “אין ברירה”. המשיך מיכאל “אמא, אבא, אח, אחות – כולם כאן בצ’ולנט הזה שהכנתי לך. כל מי שדתי או מתנחל או שניהם. הכל כאן למען”… המשכתי אותו אני: “למען הנצחון הלאומי־דתי הפלסטיני”? “בדיוק”! הוא ענה. הו אז שטף מטורף של מרק אדמדם חמצמץ מבעבע פרץ מפי הישר על פניו של מארחי האדיב. הוא היה בהלם שכזה, פיו נפתח בתדהמה והוא רק בלע ובלע ובלע את שפך הקיא המהביל התוסס. בשלב מסוים כבר לא יכל ב. להכיל את הכמות, והקיא מילא את כל סביבותיו, מיכאל הלך ושקע תחת הזרם העכור הנוראי שרקח – עד שנעלם. קראתי בשמו כמה פעמים – “ב.? ב.? אתה כאן ב.? אני אחיך, אל תשכח”! אין קול ואין עונה. קינחתי את פי, עזבתי במהירות את דירתו, ואני מאד מקווה שלעולם לא אתקל יותר במרק עלילת הדמים המבאיש הזה, שרקח.

ב׳ במרחשון ה׳תשפ״ג (27 באוקטובר 2022)

טור > לא התנחלנו ברחובות

ידידיה גזבר

יהודה ושומרון נמצאות כרגע באיזה רגע גורלי שבו המגרשים הפרטיים הולכים ונעלמים, והבנייה הרוויה הופכת נפוצה. בכמה מקומות היא מיובאת בגרסה כמעט קלאסית – כגון 6-7 קומות בהר ברכה – וברובם עדיין מנהלת הבנייה הרוויה מין דיאלוג משונה עם הבניה הפרטית. הרגע הזה גורלי מכיוון שמתנהל בו משא ומתן בין המרחב הציבורי והפרטי, ויש הרבה מה להפסיד במשא ומתן הזה.

 

בשיטת המגרשים הפרטיים (בנה ביתך) המרחב הציבורי הוא התוצר הסולידי של היישוב הקהילתי. גדר נחמדה, שער מסביר פנים, כמה עצים ורצון טוב עשויים להרכיב רחוב סביר, גם אם לא פורץ דרך. יישובי יהודה ושומרון – שמרביתם עוקבי טופוגרפיה ומכווני כבישים (בעיקר מסיבות ביטחון) – אמנם לרוב לא הציעו לנו מרחב ציבורי ששווה לשמור לדורות אבל גם לא שמאטע של ממש.

 

סיפור הבנייה הרוויה, לעומת זאת, הוא משהו אחר לגמרי. התסמין הראשון לכך הוא התפשטותו של מיני-מגרש החניה [תובנה שהכרתי מאדריכל אולי בקר]. בגרסאות רבות של מדורגים או סתם בנייה רוויה יש בחזית הבניין חניה פנימית נוספת לזו שעל הרחוב עצמו: החניה הזו נמצאת בעומק המגרש, צמוד לבית עצמו, ומופרדת מהכביש בתופעה החריגה הנקראת מדרכה. זו אינה תופעה ייחודית והיא מרכיבה שנים רבות את הבית הפרטי עם הגראז’, אך כאן קנה המידה אחר לחלוטין.

 

הווי אומר, המרחב הציבורי נחתך כדי לשדרג את פנטזית הפרטיות של בית+חניה. זו אינה קינה אבודה על הימים בהם היה רכב אחד למשפחה: אפשר היה לקחת את אותו מיני-מגרש ממש ולשים את המדרכה מאחוריו, כך שהוא צמוד לכביש ומאפשר זיקה ישירה בין הבתים לבין המרחב הציבורי.

 

אם נדייק בסצנה הזו נראה שנוצרת סכימה בה המרחב הפרטי מתרחב אל הציבורי, בהתעלם מהקיטוע שיווצר בו בעקבות זאת. מחולל המרחב הוא הבית הפרטי והרחוב הופך להיות השאריות שלו. התופעה הזו מופיעה גם בעיצוב החזיתות ביתר שאת, והיא דורשת עיון מוקפד יותר.

 

 

תקוע

 

גבעת התמר, אפרת

 

הר ברכה

 

עיון מוקפד יעלה כי בדיון במעטפת הבניין יש להפריד בין שני דברים. אחד הוא העיצוב של החזית כמעשה רישום. טקסטורה, צבעים, גמלונים – עבודה בדו-מימד על ההיטל הרלוונטי. דבר אחר לגמרי וגם רצוי הוא עבודה על החזית כאלמנט תלת-מימדי, השולח להמשך עבודה בהיבטים אחרים של המבנה: כלומר, אני מתבונן בחזית ומגלה שהקומה השניה בולטת יותר ממה שהתכוונתי > חוזר אל התכניות ומשנה > מתבונן בחזית האחורית ובודק אם הפסדתי משהו אחר > חוזר אל החתך > וכולי וכולי.

 

עם האצת הבנייה דומה שבמבנים רבים נעשה ויתור מוחלט על ההיבט השני, כלומר על עשיית ארכיטקטורה בחזית. צאו והביטו בעצמכם בדוגמאות עכשוויות: מה ההצדקה לצורניות? מה בולט ומה נסוג, ולמה? מה ההיררכיה שנקבעה בחזית ולאן היא מכוונת? נדמה שאלה כבר מזמן שאלות שלא נשאלות בעולם היזמי בכללותו. הדירה הפרטית מתוכננת, הקומות מורכבות זו על זו – מטבע הדברים, נוצרים נישות, בליטות וקימורים מכל מיני סוגים – והחזית נוצרת מאליה*. על החזית הזו מרכיבים פילטרים של רחוב: אם רוצים רחוב “כפרי” מניחים גג רעפים, אם רוצים “אוירה מקומית” מניחים קשתות וכו’ וכו’. אך בעוד עיצוב החזית עצמה הוא סתם עניין של טעם, שאפשר לאהוב ואפשר שלא, הוויתור על עבודת חזית אמיתית – שאינה רישום דו-מימדי – הוא אסון.

 

הויתור על עבודת החזית כאקט תלת-מימדי הוא אסון מכיוון שהוא מגביל את השפה הוויזואלית של פני הבניין לפני שטח בלבד. ההגבלה הזו מונעת מהמבנה לייצר שפה, ומהרחוב להיחלק לחלקי משנֶה; העין מסרבת לזהות היגיון תחבירי שכן כל הפתרונות הופכים מקומיים. מרזב בולט מוסתר כך, פרגולה עודפת נמשכת אחרת. ההיררכיה שנוצרת בין מרכיבי החזית חסרה הצדקה פנימית, וכך נוצרים מרחבים תמוהים מאד במפגשים של הדירה הפרטית עם החוץ.

 

 

זהו היסוד של העבודה הארכיטקטונית: עבודה על קומפוזיציה, פרופורציה, גיאומטריה. לחבר מסות. זה עוד לפני הדיבור על פרטי הבניין של החיבור בין המסות, פשוט לבנות מבנה שנראה שניסה להגיע לאנשהו מלכתחילה והבליטות והשקעים שלו אינם רק פלסטר מקומי. ובכלל, פני-שטח הם כלי מוגבל: טעות בפרופורציות של הנפחים המרכיבים את הבניין הרבה יותר מסובך לסדר בעבודת רישום.

 

הרחוב הנוצר בהקשרים התכנוניים הללו הוא בעצם תוצאה של חישובי שטחים בקומות הפרטיות: אם פה מתחשק להוציא מרפסת היא פשוט מובלטת החוצה, אם כאן צריך ממ”ד יופיע מיד. תהליך התכנון נעשה חד-כיווני ודורש רק משיחת מברשת של רחוב לסיום וחומרי גמר אופנתיים.

 

אפשר לומר, אם כן, שבמקרים רבים של בניה רוויה הבית הפרטי כבש לעצמו גם את מגרש החניה וגם את הבליטות אל הציבורי, אלה שמגדירות את הרחוב. אם המרפסות של שנות ה-30 היו מחווה לרחוב והכנסה של הציבורי אל הבית, היציאה העכשווית אל הרחוב אינה מחווה של הכנסת אורחים אלא סגירת שטחים. הרחוב שנוצר ממשא ומתן כזה הוא הנגטיב של הבתים הפרטיים, מה שנשאר לפליטה.

 

כאמור, מדובר ברגע גורלי, בראש ובראשונה לשטחי יו”ש עצמם ולאופי המגורים בהם: בשל הפשרת הקרקעות ב’פיקים’ פתאומיים ובגלל תנודות חדות בגרף הביקוש, בחלקים גדולים מיישובי יו”ש ההרחבה אינה אבולוציה ניתנת לעיכול אלא גדילה של יישובים ב-200% בשנים ספורות. שכונות שלמות נבנות בהינף יד אחת, וקנה המידה של הניסוי החברתי שבו עוברים מבנה ביתך לבניה רוויה גדול להפליא.

 

גורליותו של הרגע היא גם בקונטקסט הרחב, בשאלות של הבנייה הרוויה בכלל. יהודה ושומרון יכולות היו להציע בשורה מרחבית של מרחב קהילתי תומך ורחוב רווי פעילות. הקיבוצים, נניח, השקיעו את מיטב מרצם בהיבט הזה. הרחוב המתנחלי עשוי היה להציע אופציה אחרת לבנייה רוויה; צורה אחרת למגורים. אם הדבר העיקרי שמקצצים עם בוא הבנייה הרוויה הוא הרחוב והמפגש איתו, אין כאן בשורה של ממש. סתם וילה בתוך ג’ונגל, ועוד מדשא סינתטי.

 

 

 

 

 

 

*’החזית שנוצרת מאליה’ היא מעין ילדה בלתי-צפויה של הספריה של סיאטל של קולהאס, בה הפרוגרמה הגדירה את החזית; אלא שאצל קולהאס היה מדובר כמו כן בגאג מודע לעצמו, שגם אם זה תירוץ בלתי מספק – לכל הפחות יכול היה להתקיים רק על רקע אורבני קלאסי של בניינים סדרתיים. מעבר לכך, אצל קולהאס קומת הרחוב והחזית בכלל טופלה בהתאם והציעה מערכת יחסים; ומעבר לכל זה, היא הייתה ציבורית.

ג׳ בסיון ה׳תשפ״ב (2 ביוני 2022)

טור> יש לנו אמנות והיא תנצח

ידידיה גזבר

בשנת תשנ”ב פרסם חגי סגל את ‘התנחלות דמה’, אוסף פיליטונים קישוני ברוחו שעסק בקורותיה של התנחלות כלשהי ביהודה ושומרון ועלילותיהם השגרתיות למדי של מתנחלים המחפשים את האקדח בין הצעצועים של הילדים שנשארו ברכב וכעין זה. בין הדמויות הנהדרות כיכבו אורותי הקוקניק, ארציאלי האידיאולוג, הרב נחמיה, מומו יו”ר ועדת ביקורת ופרישטיג שהקים את הישוב, שזה תפקיד נהדר בזכות עצמו.

 

נזכרתי בכל אלה לפני חודש ימים, לרגל אירוע אמנותי שנערך במרכז האמנים בתקוע בשם ‘הדף’ (אוצרות: דבורה זגורי ותחיה גודינגר). האירוע עסק בהשפעות הרחבות יותר – ה”הדף” – של חוויית המגורים באיזור מאויים על הילדות, ההתבגרות והחיים בכלל; בקיצור, הֵיות מתנחל, במובן הרחב והעמוק של המילה. בתור משתתף באירוע לא יכולתי שלא לתהות לעצמי בשאלה הנצחית: מה ארציאלי היה אומר.

 

כבר ב’התנחלות דמה’ – שהיה טור ב’נקודה’ וסופו שהפך (בשנת תשע”ג) לספר ‘חמש דקות מכפר סבא’ – נגע חגי סגל בשאלת יחסי המתנחלים והאמנות. הספר נכתב בגוף ראשון כשגיבורו הוא אדם כותב ובעל טור, וכך מדי פעם בפעם נגע סגל ביחס לאמנות בכלל ולכתיבה בפרט. זכור במיוחד הפרק בו הוציא הגיבור לאור ספר פרי עטו ואיש מהמתנחלים לא קנה אותו בעצמו חלילה: כולם העדיפו לשאול אותו מן השכנים.

 

קרדיט צילומים: שם בראל צילום אירועים אמנותי

 

בכל אופן, מה היה ארציאלי אומר אל מול פסטיבל אמנותי ברוח שנות ה-90, הכולל הפקת סטיקרים ומרצ’נדייז, אשר במעגליו החיצוניים ספוקן-וורד מבוצע בחללו הדחוס של אוטובוס ממוגן וגרפיטי מחאה מרוסס על הדמייה של גדר ההפרדה – ובמעגליו הפנימיים מרחבי עיבוד זכרונות, חדרים אינטימיים להשמעת מונולוגים אישיים או ציור בהשראת חלומות טרופים? מה הרב נחמיה היה אומר?

 

לגבי הרב נחמיה זו באמת שאלה. לגבי השאר, ובכן, למרבה המזל אחת מהעבודות באירוע הייתה בובת-יד של מתנחל טיפוסי, אותה דיבב השחקן והבובנאי אסף פרידמן. מפיו יכולנו ללמוד שבית הקפה החדש בתקוע הוא בורגנות ששוכחת את הנקודה, שעשרות אוטובוסים בדרך ושאנחנו קוראים מכאן לממשלה. אסף לא ביצע רפלקסיה ישירה לאירוע עצמו, אך ניתן להניח שארציאלי או פרישטיג עם השפם לא היו משתתפים בספוקן-וורד בתוך אוטובוס; אולי מומו, וגם זה כי היישוב כבר הוציא על זה כסף.

 

 

תהום מפרידה בין ארציאלי לאירוע האמנותי המדובר: תהום שמורכבת הן מהעיסוק האמנותי עצמו והן מהשקעת הכוחות בו. אמנות זה משהו שארציאלי מכיר רק בטקסט, או כששגריר ישראל בשוודיה מכבה את האור במיצב פרו-פלסטיני (‘שלגיה וטירוף האמת’, 2004, המוזיאון ההיסטורי שטוקהולם). וכן, זה בסדר שמישהו אוהב לצייר, אבל למה בעצם להסיע אוטובוס ממוגן אל מרכז האמנים בתקוע, כשאפשר לקחת אותו לכיכר ציון? למה לקיים מיצב אדמה בשיתוף קהל (עבודה של טלי פרקש), כשאפשר לנטוע בה עצים?

 

הטיעון של שנת השמיטה היה משכנע רק את אורותי.

 

 

 

כדי להבין מה התועלת באמנות, ויותר מזה – למה היא אקוטית, לא פחות מהפגנות בכיכר ציון – צריך לשוב אל האוטובוס הממוגן שחנה בניצב בכניסה לאירוע ובתוכו התקיימו הופעות הספוקן-וורד.

 

האוטובוס החונה כך כמו לקוח מתמונה סמלית, הרגע של ההגעה אל ירושלים או תל אביב סביב שנות האלפיים, בעת אחת מהפגנות הימין הגדולות, כאשר אוטובוסים חוסמים את התנועה צומת או שתיים לפני כיכר ציון כזו או אחרת. האוטובוס מסמן גם את ההגעה למקום הנכון – אבל גם את החסימה. רק הצורה שבה הוא חונה מספיקה כדי להעיר את האדרנלין: רגע, קרה כאן משהו, אולי צריך לעשות משהו. אותו האדרנלין קשור גם לדימוי אחר של אוטובוס, לזריקות אבנים ואוטובוסים ממוגנים, שלא לומר מתפוצצים. אוטובוס שחונה לא נכון מתחיל להעיר את הזיכרונות.

 

אבל כשהאוטובוס מונח במאונך במסגרת הקשר אמנותי, בתוך חלל עם היגיון משלו (“תחיה כבר תסביר לי את זה בסעודת שבת”) – הלב יכול לנוח לרגע. זה בסדר, האירוע בשליטה. אין כאן משהו שמצריך שיחה למוקד החירום.

 

וזהו תפקידו של המימזיס, של חיקוי המציאות שאמנות יכולה להעניק. לקחת אלמנטים מהמציאות, שהופעתם במציאות עשויה לפרק את החיים, ולבחון אותם בהקשר אחר, מלחיץ פחות. זה כמעט כמו טיפול בחשיפה: הנה האוטובוס שלכם בצורתו המלחיצה, אבל בואו נתבונן בזה רגע כך שנוכל לפרק את הדימוי, לקחת ממנו חלקים נכונים ולדחות אחרים.

 

כך גם עבודת האדמה, שמאפשרת לבחון את מושג האדמה בהקשר מרוכך; כך גם פריקת המחשבות והאנרגיות על יריעת הגרפיטי. אלה נועדו לייצר מרחבים לא פשוטים – אבל בתוך הקשר אמנותי מוסדר עם גבולות ברורים. בתוך סיטואציה נשלטת.

 

רק בתוך מעטפת כזו יכולים להתקיים מונולוגים של שתי דקות עם סיפורי כמעט-פיגוע, סדנת התמודדות עם קולות פנימיים, איור בלייב של חלומות או פסל סאונד שנוצר בזמן אמת באמצעות הקלטות המשתתפים. הרב נחמיה מן הסתם היה אומר שמי שצריך יכול לדבר על הכל עם אשתו (וגם מבקש לקרוא לזה גלעֵד ולא פסל), אבל אשתו בדיוק במשמרת בשערי-צדק.

 

 

 

הסיבה שכל אלו יכולים להתקיים רק במעטפת האמנותית המוסדרת היא מכיוון שהמציאות לא השתנתה מספיק: הטראומה עוד כאן. קשה לעבד חוויות של זריקות אבנים בכביש כשאלה יכולות להתקיים גם מחר. מעל האירוע כולו היה נסוך דוק של ציניות קלה והומור כמעט מריר, המוכר למתנחלים לא מהיום, שקיבל ביטוי חד בדוכן המזכרות שעיצב דוד (דוכי) כהן, ובו דובונים ועוזים, ‘אבן מפיגוע בארץ ישראל’ או צמידים כתומים בעיצוב עדכני.

 

בהקשר כזה, ארציאלי, תפקידה של אמנות הוא ליצור חלל נורמלי במציאות לא נורמלית. בית הקפה שפועל במרכז האמנים (אוצרים: מעיין ונועם פוצ’צ’ו. פעיל כל השנה) הוא לא סימן בורגני, אלא מרחב ממוגן שאתה יודע את גבולותיו ויכול לפעול מתוכו. כדי לפתוח את הלבבות צריך לתת להם מרחב נשימה.

 

[חגי סגל, תכתוב לי את הטור מחדש!]

שירה

הרועה הקטן

הדסה רינת כהן

 

שיר ערש לרועה ישראל

 

 

עַל קְצֵה הַמִּטָּה
כָּךְ אִמָּא לוֹטֶפֶת,
בְּשֶׁקֶט רָאשֵׁי יְלָדֶיהָ.
מָתַי אָבָּא יָשׁוּב
שׁוֹאֲלוֹת עֵינֵיהֶם,
אַךְ רַק אֱלֹקִים הַיּוֹדֵעַ.

 

אַבָּא שֶׁלָּנוּ גִּבּוֹר
וּבֶן חַיִל,
עַכְשָׁו הוּא בַּכֶּלֶא רָחוֹק.
חוֹשֵׁב הוּא עָלֶיךָ
רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל,
יֶלֶד עִבְרִי וּמָתוֹק.

אַבָּא רוֹצֶה
שֶׁיִּהְיֶה לְךָ בַּיִת,
בַּגְּבָעוֹת שֶׁל אֶרֶץ חֶמְדָּה.
חָפְשִׁי בָּהּ תֵּלֵךְ
תָּרוּץ ותִּגְדַּל,
מִבְּלִי שֶׁסְּבִיבְךָ אֻגְדָּה.

 

שֶׁכֶּתֶר אֶחָד
יְחִידִי שֶׁתַּכִּיר,
הוּא כִּתְרוֹ שֶׁל בֶּן מֶלֶךְ חָמוּד.
שֶׁלֹּא יְכַתְּרוּךָ
חַיָּלִים וְשׁוֹטְרִים,
בְּשֵׁם צַו שֶׁל אַלּוּף הַפִּקּוּד.

 

וְעוֹד הוּא רוֹצֶה
זֹאת תֵּדַע יֶלֶד חֵן,
יֶלֶד שֶׁל שְׁכֶם וְיוֹסֵף.
שֶׁתָּמִיד תְּחַיֵּךְ
כִּי ה’ הוּא אִתְּךָ,
וְרֹאשְׁךָ מֵאֵלָיו יִזְדַּקֵּף.

 

“כֵּן אַבָּא שֶׁלִּי
הוּא גִּבּוֹר וּבֶן חַיִל”
כָּךְ נִרְדַּם לוֹ אַט אַט מַחְמָלִי.
עִם הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְעִם אַבָּא
רוֹעֶה הוּא
בְּלִי אֵימַת שׁוּם צַו מִנְהָלִי.

פרוזה

“אפרת דמשק אפרת” – זוכה פרס ספיר התש”ף 2020 – פרק ראשון

ארנון איתיאל

שקרנים מזוינים זה מה שעובר לו בראש כשהוא רואה אותם מתחילים עם האחי שלהם וכל הקרבה המשיחית, יושבים שיכורים סביב לאש. היה נותן את נפשו עבור כל אחד מהם אבל הוא שונא אותם. את האמונה למראית עין, את אהבת האדם המזויפת במתק, את ההיפתחות הכוזבת של הנפש.
הוא מכיר את הנפש הזאת.
גנבים שלבם לבֶּצַע. נשמות קרועות שהבדידות העבירה על דעתן, אכזרים כלפי כל אבן או אדם שגורמים להם לעצור ולהתבונן על עצמם.
הוא לא זוכר מתי בדיוק הצטרף לג’מעות, אבל זוכר את הפעם הראשונה שדיבר עם שרגא.
איש כבר לא ציפה לראות אותו יושב בכיתה ומשתתף בשיעור, איש לא יחפש אחריו. שמחה קטנה הסתננה בין מכאוביו כשהבין שמחכה לו חצי שעה של חופש ושקט עד הצלצול הבא. הסתכל סביבו, איש לא נראה בחוץ. לא מורה, לא תלמיד, רק שמעון השרת יצא מבניין הכיתות של הגדולים לכיוון המחסן שלו. מהמרחק הזה השרת הזקן לא היה יכול לראות אותו, הכול בסדר. התכופף, הטה את פניו לאדמה כך שהדמעות ינשרו מעיניו ישר לכורכר בלי לגעת בפנים, החזיק את עפעפיו פקוחים בלי למצמץ. אז, בשנים ההן, האמין שכך יוכל להסתיר את עקבות הבכי.
ילד איפה הכיפה שלך.
ישב בשולי מגרש הכדורגל. כדי לראות מי דיבר אליו הרים את עיניו, עיווה את פרצופו בגלל השמש. הוא היה בכיתה ד’ ושרגא בכיתה ה’, הוא ישב מעופר ושרוט על הכורכר הרותח ושרגא היה התלמיד הגבוה בבית הספר. הוא ידע שהילד הגבוה שייך לחבורה של המשיח, מסתובב בעולם שקט ומוגן, ולא הבין לשם מה הוא בא להשתעשע בו עכשיו, כשהכול כבר נגמר.
לבסוף ענה לשרגא, אני חושב שהיא על הגג של הצריף מעבדה.
זרקו לך את זה לשם.
משך בכתפיו, לא הבין למה הילד הגבוה שואל. כל הילדים ראו, כולם ידעו. הטקס עצמו השתנה על פי גחמותיהם של המשיח וכלביו, אבל הסיום, שבו הכיפה שלו נזרקה על אחד הגגות, כבר היה עניין של מסורת. כשהרים שוב את ראשו שרגא הלך.
קם, החזיק בידיו את מכנסיו הקרועים שלא יישמטו, צלע אל עבר הסנדל הבודד הזרוק באמצע המגרש ונעל אותו. השפשופים הטריים במרפקים ובברכיים זימזמו בכאב, אוזניו וצדי ראשו בערו, זכרו את הסטירות.
בדרך למקום הסודי שלו מאחורי בניין המנהלה ראה שוב את שרגא הולך לעברו. קפא על מקומו, התכונן, אבל שרגא רק הושיט לו את הכיפה והמשיך ללכת.
למחרת שרגא הציע לו לבוא למחבוא של הג’מעות והוא הלך איתו. ישב ליד השיח הענקי שבין גזעיו הפנימיים הם היו מתכנסים, שרגא עמד לידו ושתק, חפר ברגלו בעלים המרקיבים. ג’יזס הגיע, נעץ בו עיניים ונכנס לשיח, אחריו בא המשיח, נכנס לתוך השיח בלי להביט בו, אבל הוא זכר את הסטירות, את הנחת שבה יצאו מפיו של המשיח המילים, תחזיקו לו את הידיים, תורידו לו את המכנסיים.
שבועיים ישב שם, ליד השיח של הג’מעות, התאמץ לפענח את המלמולים הסתומים, נדקר בפרצי הצחוק הפתאומיים. בעזרת מקל ערם תלוליות רקבובית על העפר השחור, ברא לעצמו ארצות חדשות שאינן יודעות עליו דבר. לא ידע אם הוא שומר, שוליה, או שהם פשוט שכחו אותו. רק זאת ידע, שהמכות בבית הספר פסקו ושאף ילד אחר באפרת לא הגיע כל כך קרוב למשיח ולחבורתו.
אחרי שבועיים יצא שרגא מהמחבוא ושלח אותו לצרכנייה. כשחזר, לא היה איש בחוץ לקבל מידיו את בקבוק השתייה. הוא חיכה זמן רב ולבסוף נכנס לתוך השיח והיה לאחד מהג’מעות.
כשהיה בכיתה ז’ ושאר הג’מעות ב־ח’, הם נסעו לאל קודס. המקום של הג’מעות עבר בינתיים אל מאחורי הבית של ג’יזס, מתחת לחלון חדר השינה של הוריו. כולם באפרת ידעו שהמורה לספורט משאירה את המפתחות על הגלגל הימני הקדמי של המכונית האמריקאית הישנה שלה, אבל רק להם היה האומץ לקחת אותם.
נסעו באוטו האמריקאי של המורה לספורט לגנוב סיגריות באל קודס. מושבי העור של המכונית היו עצומים, והג’מעות נבלעו בהם כמו ילדים שהגננת הפרידה ביניהם. בהיעדר קהל נפסקה ההצגה. בפחדם כל אחד היה לעצמו, ילד אחד. היה מוזר לראות את ג’יזס, שרגא ופאפוס יושבים מבוהלים ברכב הענקי; קטנים ורגילים. באפרת פחדו מהם, אפילו הילדים הגדולים שלמדו בישיבות, חסרי רחמים כצבוֹעים, אפילו הם לא רצו להתעסק עם המשיח ולבדוק אם הסיפורים עליו נכונים.
אף שכבר היה אחד מהם, עדיין לא ידע מה הוא עבורם. ג’יזס נתן למשיח נאמנות מוחלטת ואכזריות שעיניה לטושות ללא עפעפיים; פאפוס היה השרת והליצן ושרגא עזר למשיח לחשוב. גם בתוך המכונית הנוסעת לאל קודס, גם כשהיו חמישה ילדים מפוחדים שאין להם איש לבד מעצמם, נותרה החידה סתומה. המשיח שישב מאחורי ההגה ניסה להצחיק אותם, והם נענו לו צוהלים בקול רם מדי. ממנו לא ציפו והוא לא טרח, הביט מהחלון אל הנוף שנעלם באור אחרון ולעס את אגודלו.
הוא וג’יזס העלו רעיונות לפעולות. לאחרים לא היה אכפת; כל מה שעניין את שרגא היה לפרוץ מנעולים, ופאפוס היה פאפוס. המשיח הקשיב ואמר יכול להיות, ובכל שעה נוספת שחלפה בשתיקה, הרעיון שלהם נראה יותר מטופש וילדותי, עד שנמוג.
המשיח יזם והחליט. הוא היה המנהיג הבלתי מעורער של הג’מעות. אף לא אחד מהם שאל את עצמו אם אפשר אחרת. עבור ג’יזס ופאפוס המילים של המשיח היו קודש, לא פחות. הוא הלך איתם אחריו, לא היתה לו בררה, הִסְכין עם המציאות שבה המשיח הוא הפוסק אבל לרגע לא ראה בו רעבע. הולך אחריו, זוכר הכול, מלקט עבור עצמו את השגיאות, החטאים והחולשות של המנהיג. זוכר הכול וממשיך ללכת.
המשיח היה הבכור מבין שלושה אחים. כשהיו ילדים נהרג בן הזקונים בנפילה מגגו של מבנה בבנייה. השאלה מי מבין האחים הגדולים היה אמור לשמור עליו באותו אחר צהריים קפוא נותרה פתוחה. האשם ניתז בין בני המשפחה ככדור אש, ושני האחים החיים רותקו זה לזה בכבל שנאה שעוביו כזרוע. לאיש מבין ארבעת בני המשפחה הנותרים לא היו תעצומות להחזיק נפש נוספת לבד מעצמו, ושאלות כמו לאן אתה הולך ומתי אתה חוזר פסקו להישאל. הפתקים מבית הספר, משלחות המורים וביקורות שירותי הרווחה פסקו. בחלון הבית הפונה לרחוב היה תלוי וילון, שהורד על ידי שכנה טובת לב ונשלח לכביסה במהלך ימי האבל. הווילון לא נתלה מחדש, ומאז השקיף ריבוע החלון לרחוב; עיוור, שחור ועירום.
עבור הג’מעות היה המשיח פתוח עשרים וארבע שעות ביממה שבעה ימים בשבוע, בכל מקום שבו איוו להם משכן היה אפשר למצוא אותו במפנה הלילה והוא ער. אורו הקלוש של הפנס שלאורו קרא את ספריו משך אליו את פצועי הדכה ומוכי הילפת מקרב ילדי היישוב. כך הגיע אליו פאפוס. הפיגור הקל של פאפוס גרם לחברת המבוגרים למשוך את ידה ממנו, אבל לא היה מספיק קשה בשביל להציל אותו משיניה התולשות של חברת הילדים. באלף ואחת דרכים הם הראו לפאפוס לאן לזוז, היכן ראוי לו להתיישב, אך לבסוף, בגילוי נדיר של טוב לב, האיר לו היקום פנים והושיב אותו סמוך למשיח, במקום היחיד שעליו לא הורתה לו אף לא אצבע אחת.
באחד משיטוטיו הגיע פאפוס אל המחבוא של הג’מעות. נכנס מהסס, הביט במשיח, חיכה לראות מאין תתעופף האבן. דקות ארוכות עמד בכפיפתו הנפסדת, המשיח הקורא לא העיף מבט לעברו. לבסוף התיישב הילד על האדמה. שלושה צעדים הפרידו בין המשיח לילד שישב והביט בו. המשיח קרא עוד כמה דפים ובלי להרים עיניו מהספר ביקש מפאפוס שיסתכל אולי במקרה הוא יושב על המצית שלו. הילד מצא את המצית והגיש אותו למשיח בעיניים בורקות.
זו היתה כתוּבּתם. מאז פאפוס עשה דברים עבור המשיח ומאז המרחק ביניהם לא עלה על שלושה צעדים.
ג’יזס היה מספר שאביו שירת בקומנדו הימי וכיום הוא רב־חובל שמפקד על מכלית נפט בשווי מיליארד דולר ששטה במים הבינלאומיים. על אמו דיבר רק אם נשבעת לסודיות. אז היה הילד פוקח עיניים אפורות כגבו של כריש, ובקול נמוך מספר שאמו קצינה במוסד. כל אפרת היתה שותפה לסוד. הילד זהוב השיער גדל אצל רחל העקרה ובעלה, שנקראו בפי הילדים ההורים של ג’יזס. הם קיבלו לאומנה את הילד היפה כמלאכי מרום, וכמו המלאכים היה מביט ממעל אל זולת האדם במבט קר כקרח.
שרגא היה היחיד מבין הג’מעות שלא היה שותף להתעללויות בעברי, והיחיד ביניהם שחטף מכות מאביו כעונש על הפעולות שלהם. הוא היה ילד טוב, היה לו ילקוט. כמו שגריר מארץ זרה הנושא את תיק מסמכיו, כך תלה הילד הגבוה את התיק על כתפיו. היחיד מהם שלא היה צריך את המשיח אלא רצה בו. בניגוד לאחרים, לשרגא היתה בחירה. הוא היה יכול להיות מדריך בתנועת הנוער, שופע קסם וביטחון, עשוי להנהיג. המבוגרים ניסו להניא אותו מלקשור את גורלו בזה של המשיח אבל שרגא היה ממתין בשקט כמה שניות ואז עונה להם, הכול בסדר.
זמן קצר לאחר שחזרו מאל קודס, ישב עברי על מדרגות הכניסה לבניין הכיתות הנמוכות ושמע את תלמידי כיתה ה’ מדברים בהתרגשות על כך שהמשיח קרא למורה שקרן. בערב הם ישבו במחבוא שלהם והמשיח אמר שאסור להאמין לאף מילה של המורה לתורה. לבד הם קראו בספר שופטים, חשו בידיהם את מגע כריכת העור על ניצב חרבו של גדעון, שמעו את נהמת האוויר הנחתך כששמשון הניף את גולגולת החמור, טובח בפלישתים. ומעל כולם יפתח. ישבו תחת אור הפנס בשעה ששרגא הקריא מתוך הספר, נבוך ואמיץ אמר את המילים בן אישה זונה, סיפר את סיפורו של הנער שאיש לא רצה בו.
הם רצו בו. עברי ישב איתם, היה איתם שם, במחנה של יפתח, בשעה שנכבדי גלעד פסעו בין אוהלי הסמרטוטים לאוהלו של יפתח, הרימו רגליהם בין גלי האשפה, נרתעו מהכלבים שנבחו עליהם בשנאה. באו לבקש סליחה מזויפת, להתחנן לחסדיו של יפתח.
לכמה רגעים הוא היה איתם, יחד. הם שכחו והוא שכח את מה שהפריד בינו לבינם, שכח לשנוא אותם בכל מאודו בשעה שהם כולם, כל חמשתם, היו נערים ריקים בארץ טוב, נאמנים ליפתח עד המוות.
מעבר למושאי הערצתם, יותר מעוצם מעשי הגבורה; הם היו מוקסמים מהמרחק.
מאמצים את עיניהם לראות הרחק ככל שיכלו, הידיעה שמעבר לטווח העין נמשכים ארץ ועוד ארץ, אופק ועוד אופק, הטילה עליהם כישוף. הדרכים הנמתחות ישר והלאה היו עורקי חלומותיהם, ענני גשם רוכנים ונוגעים בערבות לאין שיעור השתקפו בעיניהם. המום ונעלב ראה כל אחד מהם לנגד עיניו את מדינת היהודים מוסרת נתחי אדמה לידי אויב חלש ופחדן.
בלילות דיברו על נסיעות ליליות אל עומק מדבר סיני, חוות סוסים ובקר נפרשות בסוואנות של מואב ואדום, קפה רותח בכוס גדולה הנלגם בבוקר קפוא על מדרגת אבן בצוקי חורן. בימים ראו שיירות פליטים יהודים נעקרים מנחלתם ויהודים נוהגים בהם. במקום גזע לוחמים נימולים מטילי אימה שאיש לא מהין להישיר מבט לעיניהם, ראו את ועד השטעטל נמוש מפני חלאות אויב נבער, מוכה גרדת. שוליו המשוננים של חלומם השבור פצעו את לבם, והם הבינו שהסיפורים על אודות היהודי האמיץ, המתנער, שסופרו להם לפני השינה, היו שקר. ההבטחה שהיתה מדינת היהודים, התקווה לחופש, אלה נבלו, נטועות לשווא בקרקע מלוחה מפחד ומעצב. ילדים טעויים ומובסים, הבינו שאם יש דרך אמת לשבט יהודה, עליהם למצוא אותה בעצמם. כל אחד מהם החל לחפש את הדרך חזרה אל מקור החיוּת, וכשהגיע, חבריו כבר חיכו לו שם.
לכל אחד מהם היתה דרך משלו להגיע אל המקום האחד. הנער שעברי היה חזר בדמיונו לשנות ילדותו, אל הבקרים שבהם בילה לבד בחצר גן הילדים הנאפית בשמש, שומע מתוך הגן את שירי ההלל מחרישי האוזניים על צדיקותם של אברהם יצחק ויעקב. נבהל מהמחשבה שחלפה בו, פזל בפחד אל הגננת השרה בקול, שמא תקרא את המחשבה על מצחו. לא העז לבטא זאת במילים, אבל מה שחש בתור ילד כשקרא על מעללי יעקב, היה בושה ובוז. יעקב החלש, הקטן, יושב האוהלים, זה שלא החזיק מעדר מימיו, קשר עם אמו הנכלולית לרמות את האב הזקן ואת בכורו הטוב, החזק, שהיה רגב מרגבי האדמה, שריחו היה ריחה. עשיו; עשיו הטוב, הנאמן, הישר כתלם הנפתח, שאהב את אביו, שסלח לאחיו הגנב, אותו שמה הגננת ללעג ולמשטמה, ולתוך אמתחתו של יעקב חולם החלומות, שבה היתה מונחת בכורת אחיו, הכניסה הגננת גם את אהבת האנשים. הוא המשיך לחטט באדמה, לחפור אל שורשי העץ, לגלות את הכיב הראשוני שפשה בשורשים, לראות היכן התחילה המחלה, עד שהגיע אליו, אל יסוד השושלת; אל קין.
הראשון שעשה את הפשוט, המתבקש, שלא ביקש להיות יפה, שנשאר איש כפי שנברא. קין, שהרים את האבן כי היה צריך ודי. חף מאשם, נקי ונחרץ, החזק שניצח.
מי הטוב ומי הרע. האברכים הלבנבנים, ניני ניניו של קין, שנרקבו בספריהם, שהשתוקקו לשאת חן, שהתעלפו למראה דם, שהאשם נהג בהם כמו כלב נחייה בבעליו, עבורם השאלה מי הטוב ומי הרע מילאה ספרים של דיונים. רבנים ופרופסורים הוציאו מהשאלה הזאת את מחייתם. קין העומד מעל גופת אחיו החלש, בידו האבן מרובבת דם ומוח, לא היה מבין את השאלה. מה זאת אומרת מי הטוב. האיש לא ירד לפשר המילה, אבל לו היה נשאל, היה מבין מספיק כדי להגיד שמי שנשאר לעמוד הוא הטוב.
במהירות ובבטחה התרחקו הג’מעות מהאתוס הציוני, מדלגים מעל גדרות האורתודוקסיה, וככל שהתרחקו הלך האוויר ונעשה חריף בצחותו. כל צורה של ממסד מחשבתי, לרבות תפיסת האלוהות, היתה חשודה בעיניהם. הם התחילו לכנות את עצמם יהודאים. את הישראליים כינו צָיונים, במלרע, או צָייוֹנִים, במלעיל. בהכרתם הדתית היתה השבטיות היהודאית יסוד מוסד. החומר, הגוף על חושיו ויפעתו היו עיקר אמוני. האהבה, התפילה, הלימוד והחסד — כל אלה הצטופפו וריווחו מקום לכיבוש, לנקם, להרג, ללקיחה, לצדקת החזק, שהוחזרו אחר כבוד לשבת בספסלים הקדמיים של בית המדרש.

שירה

כתום

אלחי סלומון

 

1

 

לוּלְיָנִים אָנוּ,
הָאָרֶץ לָנוּ קִרְקָס.
עוֹלִים בַּגֶּבַע
יוֹרְדִים בַּגֶּבַע
סֵפֶר תּוֹרָה לָנוּ, פַּעֲמוֹנִים וְנִצְנוּצִים
יֵשׁ לָנוּ צְבָעִים מְיֻחָדִים בַּחֻלְצוֹת
כְּתֻמִּים
אֲנַחְנוּ נְעָרוֹת רַכּוֹת
וְאַחַר כָּךְ
תִּינוֹקוֹת קוֹפְצוֹת מֵאִתָּנוּ בַּמִּנְשָׂאוֹת
נְעָרֵינוּ וּגְבָרֵינוּ
רוֹצְצִים וּמְיַחֲלִים
בֵּין טְרָשִׁים וְתַרְשִׁישִׁים
סְלָעֵינוּ עַל רָאשֵׁינוּ

 

 

2

 

מִיְּהוּדָה, מִיהוּדָה וּמִשּׁוֹמְרוֹן,
פַּנּוּ דֶּרֶךְ לָנוּ,
זוֹרְקִים עָלֵינוּ אַלּוֹת וְאֶמְצָעִים
לְפִזּוּר הַפְגָּנוֹת
יֵשׁ לָנוּ מַצְלֵמוֹת וּמְכוֹנִיּוֹת עִם מַכְשִׁירֵי קֶשֶׁר
הָאַנְטֵנוֹת שֶׁלָּנוּ מְסֻדָּרוֹת
עִם סְרָטִים
כְּתֻמִּים
וְיֵשׁ לָנוּ מַפּוֹת
אָנוּ
הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ
בֹּאֲכָה אֶל הַגָּדֵר
אֶל הַהֲרִיסוֹת הַמְּחֻנְטְרָשׁוֹת
שֶׁל הַבָּתִּים שֶׁלָּנוּ שֶׁל גִּדְמֵי בֵּטוֹן וְאָלוּמִינְיוּם
כְּתָמִים אֲפֹרִים
בַּשֶּׁמֶשׁ הַמְּפֻיַּחַת שֶׁל עַזָּה

 

 

3

 

יֵאוּשׁ הָיָה לָקוּם שָׁם,
יֵאוּשׁ הָיָה לִבְנוֹת שָׁם,
הַמַּעֲרָב וְתַרְבּוּתוֹ וְכָל הַחֲתִיכִים
בְּבָתֵּי הַקָּפֶה.

אֲנַחְנוּ
הַפָּתֵטִיִּים
בְּשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל
הָעוֹלָמִי, הַיָּם-תִּיכוֹנִי
אֲנִי
שֶׁהַשּׁוֹטְרִים עוֹלִים עָלַי בְּיַם תְּכֵלֶת מַדֵּיהֶם
הָרֹק שֶׁלִּי מַקְצִיף עִם הֶעָפָר
הַשְּׂפָתַיִם לוֹחֲכוֹת עָפָר
אֵין לִי יְכֹלֶת לַהֲדֹף
גַּם
הָאֲדָמָה סוֹטֶרֶת לִי

 

 

 

 

 

 

פורסם בספר “קטיפא קומי”, הוצאת הקיבוץ המאוחד התש”ף

פרוזה

ערימות של מילים על הבחירות, מתוך: פרגמנטים

ישי פרץ

ערֵמות של מילים על הבחירות אבל אף מילה על איתמר, 44, ממעלה מכמש שהמתבגר שלו מגדל פאות ארוכות יעני גוזמבות והולך עם כיפה גדולה שמכסה תסרוקת מופרכת ולובש דגמ”ח פשע, וכל הזמן הוא אומר לו אחיקם, במלעיל כי הוא מקפיד על זה, אתה יודע שפאות, כיפה, דגמ”ח וחולצת פלנל הן ראיות מרשיעות לפי כל קנה מידה סביר והמחלקה נגד יהודים של השב”כ מענה נערים כמוך על פחות אפילו, על פחות. פעמיים הוא אמר על פחות והמשיך שמספיק להם פאות, כיפה וטיול בחוץ ואתה? אתה טמבל, פשוט טמבל, כאילו לא קרה פה כלום עד היום, מרהיב עוז להסתובב עם דגמ”ח מטופש ופלנל ריבועים אללה יוסטור שבחוץ יש פרקליטות מריירת ובג”צ בכיוון אחד שזה הלחם והחמאה שלהם ועל זה תקבל בלנקו כלא בלי שליש ובלי רבע על התנהגות טובה כי אף אחד לא יראה את ההתנהגות הטובה שלך בבידוד כשיזרקו אותך. את כל זה אמר בלי לנשום כמעט והוסיף שעדיף שב בבית, תסתפר ותלבש ג’ינס וחולצת זיפ כמו כל החברים שלך מהישיבה בפתח תקווה, או לפחות רובם, כי חבל, אם תהיה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון וזהו, הלך עליך, ילד גוזמבות, אפשר יהיה להגיד שב”כ שלום.
אבל אחיקם אומר לו שאין סיכוי, הוא אוהב את הגוזמבות שלו ושכיפה זאת כיפה, דגמ”ח זה שימושי כי יש לו מלא דברים לקחת ארנק לדרמן ליקוטי מוהר”ן עם תהילים בילדאין וגם נוקיה, והוא לובש חולצת פלנל כי בגבעות קר פעם הבאה תגורו בגבעתיים. איתמר אומר לו שהוא מדבר שטויות ושיפסיק להתחכם ואינשאללה שיתבגר כבר מהר מהר ויצא מהסרט שלו, שיבין שבסוף מישהו יצטרך לשלם את מחיר קונספציית הבני עמי של הבחור עם ההדר הבית”רי והפאתוס וחבל שזה יהיה הוא. חבל. ובערב, כשכולם ילכו לישון הוא יגיד לאשתו, הכל בגללך הודיה. הכל. אמרתי לך לא לקרוא לו אחיקם.

שירה

הר חמת קיץ

חן בת ציון אריאל

צָהֳרֵי הַתָּמוּז קוֹפְחִים עַל קַסְדוֹת חַיָּלִים
מוּל אֶל־עָרוּבּ בֵּית הַסֵּפֶר הַחַקְלָאִי
מַסְתִּיר אֶת בֵּית הַמְּצֹרָעִים, נְשִׁירִים
וּגְפָנִים לֹא מֻדְלּוֹת בַּטֶּרָסוֹת שְׁזִיפִים

מַסְגִּילִים
מְדַמְּמִים עָסִיס בַּדְּלָיִים בְּצִדֵּי הַכְּבִישִׁים
מֵאַחַד הַכְּפָרִים בְּמוֹנִית צְהֻבָּה דוֹהֲרִים

חֲשׁוּדִים

 

בְּחַלְחוּל, אֶלֶף מֶטֶר וְעֶשְׂרִים
נָם בְּקִבְרוֹ נָתָן הַנָּבִיא וַעֲקֵבוֹת רַבּוֹת
מִמֶּנּוּ וְעַד נַבִּי־יָקִין (שָׁם כַּף רֶגֶל אַבְרָהָם
טְבוּעָה בַּאֲבָנִים)
אֶל הַכְּרָמִים יוֹצְאִים סַיָּרֵי כְּפַר עֶצִיּוֹן
מְגַשְּׁשִׁים לְרַגְלֵיהֵם אֲדָמָה מִתְבָּקַּעַת
בְּחֶרֶב הַקַּיִץ הַמִּתְנַפֵּל בַּצְּמָתִים
הַטְּרֵמְפִּיָאדוֹת יוֹתֵר רֵיקוֹת הַמַּחְסוֹמִים
יוֹתֵר מְלֵאִים.

 

בֵּית אוֹמָר שׁוֹתֵק
עַל נַפְתֻלֵּי כְּבִישׁ שִׁשִּׁים
עוֹד סְלָעִים וְעוֹד שָׁמַיִם עָנַן אֲבָק
מֵגִיחַ מִן הַחוֹפִים בּוֹאֲכָה מִצְרַיִם
מַצְעִיף אֶת הֶהָרִים וּבַתָּוֶךְ
אָבוֹת יְשֵׁנִים, שָׁלֹשׁ אִמָּהוֹת
טֶרֶם תִּבְכֶּינָה עַל הַבָּנִים.

 

בֵּין חֶבְרוֹן לִבְאֵר שֶׁבָע
מִבֵּין בְּעֵרַת הַיָּמִים
חֲמָנִית,
פּוֹרַחַת בְּצֹמֶת זִיף
מְלֵאַת זִיו

 

 

 

(שלושת הנערים, צוק איתן, קיץ תשע”ד)

 

 

 

 

حِن بَت صِيُون أريئيل

جبل شمس الصيف

ظهر تمّوز حارق خوذة الجنود
أمام المدرسة الزراعية العروب
تخفي منزل الابرص, والنباتات النَفْضِيَّة
ودوالٍ متدلية على مصاطب الخوخ المتنفسج
تنزف عصير في دلاء على جانبي الطرق
ومن إحدى القرى في تاكسي صفراء يُخيل المشبوهين

في حلحول الف متر وعشرون
ناثان النبي ينام في قبره والعديد من الآثار
من هناك إلى نبي يقين، (هناك اخمص قدم ابراهيم مطبوعة بالحجارة)
باتجاه الكروم تتجه دوريات كفار عصيون
يلتمس طريقه, تحت أقدامهم تنشقّ الأرض
في سيفه الصيفي يهجم عند المفترقات
المحطات فارغة ، والحواجز اكثر
ازدحاما

بيت اُمّر صامتة
على منعطفات طريق ستين
مزيد من الصخور والمزيد من السماء سحابة غبار
تنطلق من الشواطئ باتجاه مصر
وفي الوسط يطمس الجبال
الآباء ينامون ، ثلاث أمهات
سوف تبكي على الفتيان

بين الخليل وبئر سبع
من قيظ الأيام
زهرة الشمس،
تزهر عند مفترق زيف
مليئة بالروعة

(الحرب على غزة صيف 2014)

 

תרגם לערבית: איתמר טובי

שירה

ה’ נתן ה’ לקח

אלישוב הר־שלום

תֵּן לָנוּ
תֵּן בָּנוּ
תֵּן וְאַל תְּהֵא
זָרִיז לָקַחַת
שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים
שֶׁאַתָּה חָפֵץ חַיִּים.

הִקְדַּמְתָּ בּוֹאֲךָ
אֶל הַשָּׂדֶה
לִקְטֹף שׁוֹשַׁנָּה
רַעֲנַנָּה וּטְהוֹרָה.
מִשֶּׁנִּכְנַס אָב
מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה.

 

רוֹדְפֵינוּ הִשִּׂיגוּ
בֵּין הַמְּצָרִים
אֵם מִתְיַפַּחַת
אָב זוֹעֵק
בִּרְאוֹת הַמַּלְאָךְ
פֶּתַח בֵּית שׂוֹרֵק.

 

בָּאתִי לָקַחַת
הִגִּיעָה עֵת
כָּךְ גָּזַר
דַּיַּן אֱמֶת.

 

סָב קָדוֹשׁ
יוֹרֵד מִן הֵיכָלוֹת
לֹא אֶת נֶכְדִּי
פִּלַּלְתִּי לִרְאוֹת.

 

זָכְרֵנוּ לְחַיִּים
מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים
בְּעֵת עוֹלָה וְקָרְבָּן תָּמִים
נְקֹם נִקְמַת דַּם נְעוּרִים
וְאַל יֹאמְרוּ גּוֹיִים
יַלְדֵי מֶלֶךְ
מֻפְקָרִים.

 

 

אביו של הקדוש דביר יהודה שורק הוא איש מילים ואמש פתח את יומו באמירה אחת ובה שתק ולא יסף: ה’ נתן ה’ לקח. מכוחו ומכוחן של אלה המילים כתבתי. לע”נ עלם החמודות דביר יהודה שורק הי”ד

שירה

جبل شمس الصيف (הר חמת קיץ, לערבית: איתמר טובי)

חן בת ציון אריאל

ظهر تمّوز حارق خوذة الجنود
أمام المدرسة الزراعية العروب
تخفي منزل الابرص, والنباتات النَفْضِيَّة
ودوالٍ متدلية على مصاطب الخوخ المتنفسج
تنزف عصير في دلاء على جانبي الطرق
ومن إحدى القرى في تاكسي صفراء يُخيل المشبوهين

في حلحول الف متر وعشرون
ناثان النبي ينام في قبره والعديد من الآثار
من هناك إلى نبي يقين، (هناك اخمص قدم ابراهيم مطبوعة بالحجارة)
باتجاه الكروم تتجه دوريات كفار عصيون
يلتمس طريقه, تحت أقدامهم تنشقّ الأرض
في سيفه الصيفي يهجم عند المفترقات
المحطات فارغة ، والحواجز اكثر
ازدحاما

بيت اُمّر صامتة
على منعطفات طريق ستين
مزيد من الصخور والمزيد من السماء سحابة غبار
تنطلق من الشواطئ باتجاه مصر
وفي الوسط يطمس الجبال
الآباء ينامون ، ثلاث أمهات
سوف تبكي على الفتيان

بين الخليل وبئر سبع
من قيظ الأيام
زهرة الشمس،
تزهر عند مفترق زيف
مليئة بالروعة

 

 

حِن بَت صِيُون أريئيل

(الحرب على غزة صيف 2014)

 

 

שירה

לילות יהודה

דעאל רודריגז גארסיה

זֵיתִים. עִם הָרוּחַ נָעִים לְהַכְסִיף.
עִקּוּל כְּבִישׁ הַלַּיְלָה מַמְשִׁיךְ
לְהַחֲשִׁיךְ. הָאוֹרוֹת הַלְּבָנִים שֶׁלָּנוּ
הַצְּהֻבִּים שֶׁלָּהֶם. בַּחַלּוֹנוֹת הַשּׁוֹנִים כָּל כָּךְ
אֶל הָעוֹלָם. טְרָשִׁים קָשִׁים פּוֹצְעִים בַּאֲדָמָה. מִמּוּל
זֵיתִים בָּעִקּוּל. אַחֲרֵי הַמַּחְצֵבָה.
הַבָּתִּים הַצְּפוּפִים שֶׁלָּנוּ. הַמְּפֻזָּרִים שֶׁלָּהֶם
אֶל הַמִּדְבָּר. קוֹל קוֹרֵא
יָרֹק עוֹלֶה בַּמִּסְגָּד
לוּחִית הַזִּהוּי צְהֻבָּה שֶׁלָּנוּ
הַלּוּחִית הַלְּבָנָה שֶׁלָּהֶם. מַזְהִירוֹת
מִי מְסַנְוֵר אֶת מִי מַשָּׂאִית
בְּעִקּוּל, מִי מַסִּיעַ אֲבָנִים כְּבֵדוֹת
וְעוֹלֶה קוֹל מֵהָרַדְיוֹ מְסֻכְסָךְ
מִסְתַּלְסֵל זֶה בָּזֶה וְנִשְׁפָּךְ
בַּעֲרוּצִים נִפְרָדִים אֶל הַוָּאדִי הָרֵיק.
וּמֵאֲחוֹרֵי הַגִּבְעָה בַּסִּבּוּב. הַיָּרֵחַ
צָהֹב אוֹ לָבָן
וְשֶׁל מִי אֲלֻמַּת הַכַּדּוּר הַמֵּטִיל
קַו הַפְרָדָה רָצוּף. בְּדִמְמַת
הַכְּבִישׁ הַמְּקֻרְצָף
הַמַּחְשִׁיךְ לוֹ מִכָּאן.

שירה

לילות יהודה

דעאל רודריגז גארסיה

זֵיתִים. עִם הָרוּחַ נָעִים לְהַכְסִיף.
עִקּוּל כְּבִישׁ הַלַּיְלָה מַמְשִׁיךְ
לְהַחֲשִׁיךְ. הָאוֹרוֹת הַלְּבָנִים שֶׁלָּנוּ
הַצְּהֻבִּים שֶׁלָּהֶם. בַּחַלּוֹנוֹת הַשּׁוֹנִים כָּל כָּךְ
אֶל הָעוֹלָם. טְרָשִׁים קָשִׁים פּוֹצְעִים בַּאֲדָמָה. מִמּוּל
זֵיתִים בָּעִקּוּל. אַחֲרֵי הַמַּחְצֵבָה.
הַבָּתִּים הַצְּפוּפִים שֶׁלָּנוּ. הַמְּפֻזָּרִים שֶׁלָּהֶם
אֶל הַמִּדְבָּר. קוֹל קוֹרֵא
יָרֹק עוֹלֶה בַּמִּסְגָּד
לוּחִית הַזִּהוּי צְהֻבָּה שֶׁלָּנוּ
הַלּוּחִית הַלְּבָנָה שֶׁלָּהֶם. מַזְהִירוֹת
מִי מְסַנְוֵר אֶת מִי מַשָּׂאִית
בְּעִקּוּל, מִי מַסִּיעַ אֲבָנִים כְּבֵדוֹת
וְעוֹלֶה קוֹל מֵהָרַדְיוֹ מְסֻכְסָךְ
מִסְתַּלְסֵל זֶה בָּזֶה וְנִשְׁפָּךְ
בַּעֲרוּצִים נִפְרָדִים אֶל הַוָּאדִי הָרֵיק.
וּמֵאֲחוֹרֵי הַגִּבְעָה בַּסִּבּוּב. הַיָּרֵחַ
צָהֹב אוֹ לָבָן
וְשֶׁל מִי אֲלֻמַּת הַכַּדּוּר הַמֵּטִיל
קַו הַפְרָדָה רָצוּף. בְּדִמְמַת
הַכְּבִישׁ הַמְּקֻרְצָף
הַמַּחְשִׁיךְ לוֹ מִכָּאן.

שירה

זה הדור

חנן פרומן

זֶה הַדּוֹר בַּמַּסָּה לֹא עָמַד,
לֹא גָּלוּת, לֹא מִדְבָּר וְלֹא שְׁמָד.
זֶה הַדּוֹר לֹא הוֹרֵג לֹא נִרְדָּף,
לֹא בּוֹרֵחַ הוּא מִקּוֹל מֵעָלֶה הַנִּדָּף.
זֶהוּ דּוֹר הַשֻּׁמָּן, הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב.
זֶהוּ דּוֹר אֶבֶן בַּמּוֹחַ וְאֶבֶן בַּלֵּב.
זֶה דּוֹר שֶׁבּוֹרֵחַ מִלַּהַט הַחֶרֶב,
רוֹצֶה לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה וְשִׁקּוּץ עַל הָהָר מִקֶּרֶב.
זֶה הַדּוֹר שֶׁבָּזָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד
מִסְתַּפֵּק בְּמַלְכוּת עֲבָדִים כֹּה בְּזוּיָה.
זֶה הַדּוֹר הַחוֹלֵם בּוֹ רָאוּי לִתְבוּסָה,
זֶה הַדּוֹר לֹא עוֹמֵד בַּמַּסָּה.
אַךְ כְּשֵׁם שֶׁמִּכָּל דּוֹר עֲלוּבָיו הֵם נִבְזִים,
כָּךְ נִפְלָאִים גִּבּוֹרָיו יוֹתֵר מִיּוֹדְעֵי רָזִים.
עֲצוּמִים מִנָּהָר וּרְחָבִים מִנִּי יָם,
מְחַיִּים פְּנֵי תֵּבֵל בְּשָׁטְפָם אֶת חָלְיָם
זָהֳרָם הוּא מֵאִיר יוֹתֵר מֵאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים,
טָהוֹר הוּא מִכָּל הַדּוֹרוֹת הַקְּדוּמִים.
זֶה הַדּוֹר לֹא כָּבְתָה בּוֹ אֵשׁ הַתָּמִיד,
נִדְלְקָה בּוֹ הָאֵשׁ שֶׁל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד.
זֶה הַדּוֹר לֹא נִקְרַע לוֹ הַיָּם וְנָהָר,
לֹא לִוָּהוּ עָנָן בְּהָלְכוֹ בַּמִּדְבָּר.
זֶה הַדּוֹר לֹא הָפַךְ לוֹ הַיְּאוֹר דָּם מִמַּיִם,
לֹא רָמְסוּ אֶת אוֹיְבָיו אֲבָנִים מִשָּׁמַיִם
זֶה הַדּוֹר מַסָּתוֹ גְּדוֹלָה מִכָּל הַמַּסּוֹת,
לַעֲזֹב חַיֵּי שֶׁקֶט וְכָל טוּב חָמְרִי.
זֶה הַדּוֹר שֶׁוִּתֵּר עַל חַיֵּי עִנּוּגִים וְעֹשֶׁר
שֶׁקָּרָא מִלְחָמָה עַל חַנְפֵי אִישׁ נוֹצְרִי.
זֶה הַדּוֹר שֶׁפִּתּוּהוּ בְּאַלְפֵי אֲמַתְלוֹת:
בְּזָהָב, בְּכֶסֶף וּבְנָשִׁים, בְּלִי עָמָל.
זֶה הַדּוֹר שֶׁבֻּזָּה לֹא שָׁאַל שְׁאֵלוֹת,
לֹא הִרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ, לֹא דָּעַךְ לֹא קָמַל.
זֶה הַדּוֹר שֶׁזָּב דָּם כֹּה רַב מִבְּשָׂרוֹ,
בּוֹ לֹא יַד אוֹיֵב וְלֹא יַד אִישׁ צַר.
לֹא גּוֹי הִכָּהוּ וְלֹא נָכְרִי דְּקָרוֹ
הַדָּם זָב מִגַּבּוֹ שֶׁדָּקַר אָח אַכְזָר.
זֶה הַדּוֹר לֹא לָבַשׁ בִּגְדֵי שְׂרָד,
לֹא שָׁמַע תְּהִלָּה בְּשׁוּבוֹ מִנִּי קְרָב.
זֶה הַדּוֹר בְּעֵגֶל הַזָּהָב הוּא מָרַד,
לֹא כָּמַהּ לְשִׁכְרוּת וּלְשָׁלוֹם עִם עֲרָב.
זֶה הַדּוֹר שֶׁבּוֹעֵט בְּעָבְיוֹ שֶׁל הַחֵלֶב,
שֶׁקּוֹרֵא הוּא תִּגָּר עַל בָּשָׂר הַנִּגָּר.
שֶׁמְּסָרֵב הוּא לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה חֲסַר לֵב
בְּלִי מַלְכוּת, בְּלִי תּוֹרָה, בְּלִי מִקְדָּשׁ עַל הָהָר.

שירה

עולם שיש בו אמא

אלחנן ניר

א
אֲנִי רוֹתֵם אֶת שְׁאֵרִיּוֹת זְכוּת הָאָבוֹת שֶׁלִּי
אוֹסֵף אֶת כָּל שְׁעוֹת הַהִתְבּוֹדְדוּת
כְּדֵי לִבְרֹא לְךָ עוֹלָם
בּוֹ אִשָּׁה לֹא נֶעֱקֶדֶת בְּפֶתַח הַבַּיִת
וְשִׂנְאָה הִיא מִלָּה שֶׁאֵין בָּהּ סַכִּין.

הֲכִי פָּשׁוּט: עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אִמָּא

 

ב
שָׁעוֹת אֲנִי כְּבָר מִסְתַּכֵּל עָלֶיךָ
מִתְמַקֵּד בִּכְבָרַת הַפַּחַד,
בַּחִתּוּכִים הַתְּמִימִים עַל הָעוֹר

 

ג
חוּץ מִשָּׁנִים שֶׁל צָמָא אֵין לִי דָּבָר לָתֵת לְךָ

עוֹד יַגִּיעוּ לֵילוֹת שְׁלֵמִים שֶׁל הֲלִיכָה פְּרוּמָה בָּרְחוֹבוֹת
שֶׁל גְּהָרַת הַתְּהוֹם הָרַע. (תֵּדַע כְּשֶׁהוּא הִגִּיעַ רַק כְּשֶׁלֹּא תּוּכַל לְסַפֵּר עָלָיו)

גַּם כְּשֶׁאֲנָשִׁים כְּבָר לֹא יִתְבַּיְּשׁוּ לְדַבֵּר אִתְּךָ
אַף פַּעַם לֹא תִּהְיֶה אֶחָד מֵהֶם.
גַּם הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁעַל הַצַּוָּאר
וּכְאֵבֵי הַפַנְטוֹם שֶׁל הָאַהֲבָה כָּאן כְּדֵי לְהִשָּׁאֵר

 

ד
גַּם אֱלוֹהִים יֵלֵךְ וְיִשְׁתַּנֶּה לְךָ מוּל הָעֵינַיִם.
הָיִיתִי רוֹצֶה לוֹמַר לְךָ שֶׁתַּרְגִּישׁ אוֹתוֹ יוֹתֵר
שֶׁנַּעַר הָיִיתִי וְגַם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי יָתוֹם נֶעֱזָב.
אֲבָל יֵשׁ רְגָעִים שֶׁזֶּה רַק אַתָּה

 

ה
אַחַר-כָּךְ תִּהְיֶה הַתְּקוּפָה שֶׁל נִסְיוֹנוֹת הָאִמּוּץ הַדִּמְיוֹנִיִּים
כָּל אִשָּׁה עִם מִטְפַּחַת תַּהֲפֹךְ לְפּוֹטֶנְצְיָאל
אַתָּה תַּבִּיט בָּהּ וּתְחַכֶּה.
יִהְיוּ הָרְגָעִים שֶׁכִּמְעַט תָּרוּץ אֵלֶיהָ וּתְבַקֵּשׁ

וְהַנְּסִיעָה, וּרְצוּעוֹת הַתְּפִלִּין כְּפַסֵּי הָרַכֶּבֶת בַּתִּיק
וְהַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ דּוֹפֵק בִּסְעָרָה

אַתָּה עַכְשָׁו בַּדֶּרֶךְ אֶל אֲרָצוֹת לֹא זְרוּעוֹת
וְכָל לַיְלָה בְּחֶדֶר רֵיק אַחֵר
וְיָמִים שְׁלֵמִים עַל הָעַרְסָל מְחַפֵּשׂ תְּשׁוּבָה
מַקִּיף עַצְמְךָ בְּעִגּוּל, דּוֹרֵשׁ הִתְגַּלּוּת

 

ו
הַנּוֹרָא מִכֹּל נִפְרָט לִרְגָעִים קְטַנִּים
לַמַּבָּט הֶעָזוּב הַנִּזְרָק אַחֲרֵי סֵדֶר עֶרֶב לַנַּיָּד,
לַיְּדִיעָה שֶׁאַחֲרֵי שֶׁמְּדַבְּרִים עִם אַבָּא
אֵין אִמָּא

 

(אחר רצח דפנה מאיר הי”ד, שבט תשע”ו)

שירה

נח”ל צורף 1985

גלעד מאירי

עָנְדוּ אוֹתָנוּ עַל כֶּרֶם פַלַשְׂתִינִית,
כְּמוֹ סִכַּת צְנִיחָה
בְּכֶתֶף הַר. חֲצִי שָׁנָה
שָׁמַרְנוּ הֵיקֵפִית, הָיִינוּ בְּתַצְפִּית,
בַּבַת עַיִן שֶׁמְּצִיצָה
בֵּין שְׁכָבוֹת בִּגְדֵי הָעֲיָרָה,
בֵּית צוּר, צוּרִיף, צוֹרֵף
וְהֶאֱזַנּוּ בַּקֶּשֶׁר לְרוּחַ רַב לְשׁוֹנִית
עַתִּיקָה שֶׁמְּקַשְׁקֶשֶׁת בָּרֶשֶׁת
עִבְרִית, יֵוַנִית, עַרְבִית
וְעָנִינוּ בְּבִטָּחוֹן שׁוֹטֵף.
חֵלֶק מִסֵּדֶר הַיּוֹם כָּלַל
גַּם תּוֹרָנוּת בְּמִפְעָל
חֲלוּצִי זָעִיר. מִדֵּי בֹּקֶר צָבַעְנוּ
מַלְבְּנֵי מַתֶּכֶת קְטַנִּים,
מוֹלִיכֵי חַשְׁמַל,
בְּפַס דַּק אָדֹם אוֹ לָבָן
כְּמוֹ שְׂרוֹךְ בַּחֻלְצָה
שֶׁל הַתְּנוּעָה.
אֶת יוֹמֵנוּ הָאַחֲרוֹן בַּמַאֲחָז
חָגַגְנוּ עִם פִּנַּת הַחַי.
הִצְעַדְנוּ בַּעֲלֵי חַיִּים
בִּלְתִּי מְסֻוָּגִים
בִּשְׂמֹאל יָמִין,
זוּג בְּרֵכִיוֹת,
זָכָר וּנְקֵבָה הָיוּ,
זוּג כְּבָשִׂים מַקְרִיחִים,
זוּג חֲמוֹרִים טְמֵאִים,
שִׁבְעָה בֶּרְבֵּרִים טְהוֹרִים
וְהוֹבַלְנוּ אוֹתָם מְשֻׁחְרָרִים
מִחוּץ לַשִּׁן גִּימֶל.
הֵם רָעוּ דַּרְכָּם בְּתַהֲלוּכָה
עַל כְּבִישׁ הַגִּישָׁה הַצַּהַ”לִי,
נָעוּ אַט כְּמוֹ אֲדָמָה
לְעֵבֶר הַיִּשּׁוּב הָעַרְבִי
וְנִמְסְרוּ לַמְּקוֹמִיִּים לְלֹא טֶקֶס
אוֹ מַעֲמָד חֲתִימָה.

שירה

חורבן תמימות

אלישוב הר־שלום

 

הַחֻרְבָּן הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר

הוּא חֻרְבַּן הַתְּמִימוּת.

 

הַעוֹד נָשׁוּב? הוּא שׁוֹאֵל

וַאֲנִי מְכַסֵּהוּ בִּשְׂמִיכָה

וְהוּא מִתְחַנֵּן לִתְשׁוּבָה

וּבְתוֹכִי פְּנִימָה הַצַּלֶּקֶת פְּעוּרָה

חִיּוּךְ מַסְתִּיר אֶת הַדִּמְעָה,

שַׂמְתִּי יָדִי עַל לִבּוֹ

וְאָמַרְתִּי לוֹ:

“בּוֹא נִשָּׂא תְּפִלָּה”,

וְהוּא עָצַם עֵינָיו בְּכַוָּנָה

אֲנִי וְהוּא וְהַשְּׁכִינָה.

 

הוּא מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת תְּמוּנָה

לֹא מֵבִין לָמָּה הִיא כָּל כָּךְ עֲצוּבָה

שֶׁהֲרֵי אֵלֶּה מַדֵּי צָבָא

בְּדִיּוּק כְּאֵלֶּה שֶׁל הַשּׁוֹמְרִים בַּכְּנִיסָה,

וּמִצְחוֹ קְמָטִים שֶׁל שְׁאֵלָה

יֶלֶד שֶׁתְּמִימוּתוֹ נִסְדְּקָה

הוּא לֹא שָׁאַל עוֹד שְׁאֵלָה

בִּקֵּשׁ רַק שֶׁנַּחְלִיף תְּמוּנָה

אוּלַי יֵשׁ אַחֶרֶת? שְׂמֵחָה?

וְעַל פָּנָיו זָלְגָה דִּמְעָה:

 

“אַבָּא, כְּשֶׁאֶהְיֶה גָּדוֹל

אֲנִי אֲצַלֵּם תְּמוּנָה

שֶׁתַּחְלִיף אֶת זֹאת הָעֲצוּבָה

וְגַם בָּהּ יִהְיוּ מַדִּים

וְגַם בָּהּ אֲנָשִׁים מִתְפַּלְּלִים

אֲבָל בְּלִי דְּמָעוֹת, רַק חִיּוּכִים

בְּלִי אֲבָנִים מְפֻזָּרוֹת

רַק בָּתִּים גְּדוֹלִים

 

אָז כְּשֶׁנַּחְזֹר

תִּקְנֶה לִי מַצְלֵמָה?”

 

וַאֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי

לְקַיֵּם הַהַבְטָחָה

 

“עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל”

 

תשעה באב תשע”ה – לזכר חורבנה של גוש קטיף

מסה

הספדי על רזיאל שבח

אלישוב הר־שלום

 

זְמַן רַב שֶׁאֵין בִּי מִלִּים.

אֲנִי לוֹמֵד אֶת הַשְּׁתִיקָה

וְהִיא קָשָׁה לִי, שֶׁהֲרֵי

הַיָּד לֹא מַצְלִיחָה לִכְתֹּב

אַךְ הַלֵּב מַרְגִּישׁ. אוֹסֵף. שׁוֹמֵר.

וְאָמְנָם גַּם לַשְּׁתִיקָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר יֶשְׁנָם דְּבָרִים שֶׁהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לָהֶם.

 

הִתְעַקַּשְׁתִּי לִכְתֹּב עַל רָזִיאֵל,

כִּי בָּעִדָּן הַמְּמַהֵר מָחָר כְּבָר הַכֹּל יִשָּׁכַח, וְלֹא חָלִילָה בְּכַוָּנָה, אֶלָּא מִכֹּחוֹ הַבִּלְתִּי־נִדְלֶה וְהָאָרוּר שֶׁל הַהֶרְגֵּל.

 

וּמִי כָּמוֹנוּ, בְּנֵי גַּב הָהָר וְהַשּׁוֹמְרוֹן כֻּלּוֹ, יוֹדְעִים, חוּט דַּק נִמְתָּח לוֹ בְּתוֹךְ חַיֵּינוּ דֶּרֶךְ קֶבַע.

חוּט דַּק שֶׁבֵּין שַׁלְוָה, רֹגַע וְאַהֲבָה,

לְבֵין סִיּוּט, שֶׁבֶר וּמִלְחָמָה.

לָמַדְנוּ לְהָרִיחַ אֶת מַלְאַךְ־הַמָּוֶת,

הַבָּא חָרוּץ בִּמְלַאכְתּוֹ לִקְטֹף נְשָׁמוֹת מֻבְחָרוֹת.

 

לָמַדְנוּ לִחְיוֹת עִם מַד הַמְּהִירוּת הֶהָזוּי הַזֶּה, שֶׁבֵּין אֵין־סְפֹר אֵרוּעִים וַאֲבֵדוֹת לְבֵין הַשִּׁגְרָה שֶׁלְּעִתִּים נִרְאֵית כֹּה מְתַעְתַּעַת.

תְּקוּפָה שֶׁל שֶׁקֶט בַּצִּירִים עוֹשָׂה לָנוּ לֹא טוֹב בַּבֶּטֶן,

כִּי אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁכָּל עוֹד לֹא נִלְחָמִים, הַדְּבָרִים מִתְבַּשְּׁלִים עַל אֵשׁ גְּבוֹהָה. אֵשׁ שֶׁלְּבַסּוֹף גּוֹבָה קָרְבְּנוֹת צִבּוּר יְקָרִים, יְקָרִים מִדַּי.

 

רֶגַע אַתָּה חַי. רֶגַע אַתָּה מֵת.

רֶגַע הַצִּיר פָּנוּי. רֶגַע הוּא מָלֵא דָּם וּזְכוּכִיּוֹת.

 

עַל רָזִיאֵל טֶרֶם מָצָאתִי מִלִּים.

קָשֶׁה לִכְתֹּב אֶת רָזִיאֵל.

דְּמוּתוֹ הַנִּשְׁקֶפֶת אֶל מוּל עֵינַי

מְעוֹרֶרֶת בִּי סְתִירָה נוֹרָאָה.

לְרֶגַע בָּא לִי לִפְרֹץ בִּצְחוֹק,

וּלְרֶגַע אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁחָרַב עָלַי עוֹלָמִי.

 

אִם הָיָה מַשְׁאִיר צַוָּאָה הָיָה כָּתוּב בָּהּ לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי הַקְּטַנָּה כָּךְ:

 

א. חוּשׁ הוּמוֹר – דָּבָר נִצְרָךְ וְהֶכְרֵחִי לַעֲבוֹדַת ה’.

שִׁמְרוּ עָלָיו וּבִזְמַנְּכֶם הַפָּנוּי תְּפַתְּחוּ אוֹתוֹ. אֵין כְּמוֹ בְּדִיחָה טוֹבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת לְבָבוֹת.

 

ב. לִמְדוּ תּוֹרָה וְהַרְבֵּה, אַךְ לֹא כָּזוֹ הַנִּשְׁאֶרֶת עַל הַדַּף, אֶלָּא כָּזוֹ שֶׁמְּבִיאָה לְיָדִי מַעֲשֶׂה, הֵן בְּעוֹלַמְכֶם הָרוּחָנִי וְהֵן בְּעוֹלַמְכֶם הַגַּשְׁמִי. הַהֶשֵּׂגִים הֵם יָפִים אַךְ תִּדְאֲגוּ שֶׁלִּבְּכֶם וְהַהֶסְפֵּק בְּלִמּוּדְכֶם אוֹ בְּמַעֲשֵׂיכֶם חַד הוּא.

 

ג. אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בְּהֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. רְדוּ עַל בִּרְכַּיִם, רִקְדוּ בַּשְּׁלוּלִיּוֹת, תִּהְיוּ הוֹרִים שֶׁכֵּיף לִהְיוֹת הַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם. מְלַמְּדִים וּמְחַנְּכִים שֶׁלֹּא שָׁכְחוּ לִהְיוֹת יְלָדִים בְּעַצְמָם. יֶלֶד שָׂמֵחַ הוּא יֶלֶד קָדוֹשׁ.

הַרְבֵּה יֵשׁ עַל מָה לְהִתְפַּלֵּל. דַּאֲגוּ שֶׁעוֹלַם הָרוּחַ שֶׁל יַלְדֵיכֶם וְהַצְלָחָתָם הֵם בְּרֹאשׁ הָרְשִׁימָה לִפְנֵי פַּרְנָסָה, כֶּסֶף, שֵׁם טוֹב וְקַרְיֵרָה.

 

ד. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֶמְדָּתֵנוּ זְקוּקָה לְהַרְבֵּה בָּתִּים וּמִשְׁפָּחוֹת, אַךְ לֹא סְתָם בָּתִּים, לֹא סְתָם מִשְׁפָּחוֹת.

הָקִימוּ בִּנְיָן אֲמִתִּי, כֵּן, אַל תִּתְפַּשְּׁרוּ עַל זוּגִיּוּת “פַּרְוֶה”, שֶׁהֲרֵי “שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם שֶׁלָּהּ הוּא”.

כָּל הַצְלָחַתְכֶם בְּכָל הַתְּחוּמִים תְּלוּיָה וְעוֹמֶדֶת עַל הַקֶּשֶׁר הַזּוּגִי שֶׁלָּכֶם. כַּבְּדוּ אֶת נְשׁוֹתֵיכֶם, נַשְּׁקוּ אֶת רַגְלֵיהֶן.

וְאַתֶּן, נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת,

עִמְדוּ מֵאֲחוֹרֵי בַּעֲלֵיכֶן, שִׁלְחוּ אוֹתָם לְתוֹרָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁעֲלֵיהֶם בָּנוּי הָעוֹלָם,

וּמֵהֶם תִּרְאוּ עַיִן בְּעַיִן אֶת בִּרְכַּת ה’ וְאַהֲבָתוֹ.

 

ה. גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מִקַּבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה.

לְהַכְנִיס אוֹרְחִים מַשְׁמָעוֹ גַּם לְהַכְנִיס אוֹרְחִים לַלֵּב.

הַצְלָחַתְכֶם בַּתּוֹרָה וּבַפַּרְנָסָה נִמְדֶּדֶת בָּרְגִישׁוּת שֶׁלָּכֶם לַסּוֹבְבִים אֶתְכֶם, הַהֲבָנָה כִּי הִתְגַּלּוּת אֱלֹקִית אֵינָהּ שְׁמוּרָה רַק לְצַדִּיקִים וּבַעֲלֵי מַדְרֵגָה. בְּכָל מִפְגָּשׁ שֶׁלָּכֶם עִם יְהוּדִי בַּאֲשֶׁר הוּא, יֵשׁ מֵמַד עָמֹק מִנִּי יָם שֶׁל הִתְגַּלּוּת אֱלֹקִית מַמָּשׁ! עַל יְדֵי חֲדָא כְּנִישְׁתָא אֶפְשָׁר לְהָבִיא גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה לָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וַהֲכִי חָשׁוּב – תִּהְיוּ חֲבֵרִים בֶּאֱמֶת!

 

ו. אַל תְּדַבְּרוּ עָלַי גְּדוֹלוֹת.

כָּל שֶׁעָשִׂיתִי,

הִצְלַחְתִּי, הִסְפַּקְתִּי – קָרָה מִשּׁוּם שֶׁעָמַלְתִּי עָלָיו בְּכָל לִבִּי בִּנְחִישׁוּת רְגִישׁוּת וּבֶאֱמוּנָה.

כָּל. אֶחָד. יָכוֹל!!!

 

ז. זְמַן לְעוֹלָם אֵין! זְמַן עוֹשִׂים! הוֹפְכִים אֶת הָעוֹלָם וּמוֹצְאִים! תִּהְיוּ גִּבּוֹרִים עַל הַזְּמַן, הוּא יָקָר וְקָצָר מִדַּי.

 

עוֹד הַרְבֵּה אֶפְשָׁר לִכְתֹּב, אַךְ אִם תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי אֹמַר לָכֶם דָּבָר אֶחָד: דְּעוּ לָכֶם שֶׁזֶּה אֶפְשָׁרִי!

 

דְּעוּ לָכֶם שֶׁחַי בֵּינֵינוּ אָדָם שֶׁהָיָה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, וְכָל זֹאת בְּהַרְמוֹנְיָה נִפְלָאָה:

פָּרוּשׁ, אֲבָל כָּל־כָּךְ מְחֻבָּר.

לַמְדָן, אֲבָל כָּל־כָּךְ פָּשׁוּט וַעֲמָמִי.

עָסוּק, אֲבָל כָּל־כָּךְ שַׁלִּיט עַל זְמַנּוֹ.

 

זָקֵן בְּחָכְמָה, אֲבָל כָּל־כָּךְ יֶלֶד.

 

הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא??

 

חֲבָל עַל דְּאָבְדִין

שירה

להיות יתום

אלישוב הר־שלום

לִהְיוֹת יָתוֹם

לוֹקֵחַ זְמַן

בַּהַתְחָלָה זֶה כּוֹאֵב

אַחַר כָּךְ יוֹצֵא הַחוּצָה,

צוֹעֵד אִתְּךָ יָד בְּיָד

חוֹלֵק אִתְּךָ אֶת הַשְּׂמִיכָה וְהַכָּרִית

נִדְחָף לְכָל פִּנָּה וּבְעִקָּר הוּא מֻכְשָׁר

לְהַגִּיעַ לְלֹא הַזְמָנָה,

לְכָל מְאֹרָע.

 

לִהְיוֹת יָתוֹם

לוֹקֵחַ זְמַן

בַּהַתְחָלָה זֶה כּוֹאֵב

אַחַר כָּךְ יוֹצֵא הַחוּצָה.

מַבָּטִים, הוֹ, הַמַּבָּטִים

כֹּה רַבִּים וְאַתָּה תָּמִיד מְקַוֶּה

שֶׁעוֹד מְעַט יַעֲבֹר זְמַן וְזֶה יִשְׁתַּנֶּה אֲבָל הָאֲנָשִׁים תָּמִיד מַבִּיטִים חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם בִּלְתִּי נִרְאִים

לְעִתִּים זֶה מְשַׁעֲשֵׁעַ

לְעִתִּים מַרְתִּיחַ עַד הָעֲצָמוֹת.

 

לִהְיוֹת יָתוֹם

לוֹקֵחַ זְמַן

בַּהַתְחָלָה זֶה כּוֹאֵב

אַחַר כָּךְ יוֹצֵא הַחוּצָה

יוֹצֵא, נִשְׁפָּךְ, מַשְׁפְּרִיץ

כָּל נְפִילָה וְהִשְׁתַּפְשְׁפוּת בָּרִצְפָּה

כָּל שְׁאֵלָה, תְּהִיָּה, צִמָּאוֹן לְהַכְוָנָה

כָּל אֲסֵפַת הוֹרִים

כָּל אָבוֹת וּבָנִים

יוֹם הֻלֶּדֶת. מִבְחָן.

עֲבוֹדָה חֲדָשָׁה.

חֲתֻנָּה. לֵדָה

וְגַם סְתָם בְּלִי סִבָּה

 

לִהְיוֹת יָתוֹם

לוֹקֵחַ זְמַן

בַּהַתְחָלָה זֶה כּוֹאֵב

אַחַר כָּךְ יוֹצֵא הַחוּצָה

אַל תְּרַחֲמוּ עָלֵינוּ

כָּךְ חָרוּט עַל שִׁרְיוֹנֵנוּ

לֹא לְרַחֲמִים אָנוּ זְקוּקִים

בּוֹר יֵשׁ בֵּינֵינוּ לְבֵינֵיכֶם

אַל תְּנַסּוּ לְמַלֵּא אוֹתוֹ

אַל תִּבְנוּ מֵעָלָיו גֶּשֶׁר

עִזְרוּ לָנוּ לְהָבִין

שֶׁהַבּוֹר יִשָּׁאֵר בּוֹר

 

דְּעוּ שֶׁאִם תִּרְצוּ לִהְיוֹת קְרוֹבִים

יְהֵא עֲלֵיכֶם לַעֲבֹר מִסָּבִיב לַבּוֹר

לְעִתִּים תִּמְצְאוּ אוֹתָנוּ בְּתוֹכוֹ

וּלְעִתִּים לְיָדוֹ.

 

זֶה שָׁם, חָקוּק

עַל הַמֵּצַח עָמֹק בַּלֵּב

יָתוֹם נִשְׁאָר יָתוֹם

 

אֵין מְחִיר לַיַּתְמוּת

אֵין בִּנְיָנִים שֶׁיְּמַלְּאוּ אֶת הַבּוֹרוֹת

 

#נִכְתַּב_לְמַעַן_הָרַכִּים

#שֶׁעוֹד_לֹא_מְבִינִים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יהודה ושומרון