כָּל אִשָּׁה צְרִיכָה שֶׁתִּהְיֶה לָהּ
“שִׂמְלָה שְׁחֹרָה קְטַנָּה”
תַּתְאִים לָהּ לְכָל אֵרוּעַ
כִּמְעַט.

 

וְאַתְּ אֲחוֹתִי, תַּמָּתִי, יָפָתִי
הֵן לִמְּדוּךְ, כָּךְ יָדַעְתְּ:
אֵין שִׂמְלָה שְׁחֹרָה קְטַנָּה
הוֹלֶמֶת
אֹנֶס אִשָּׁה, נַעֲרָה, בַּת.

 

אַךְ
הֵעִידוּ בָּךְ
תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ, אַחְיוֹתַיִךְ
אֲרוּרָה שְׁתִיקָתָן וְרוֹעֶמֶת:
#MeToo_UnlessUrAJew

 

אִשָּׁה עִבְרִיָּה
מִי תֵּדָע חַיַּיִךְ.

”אוקי אז אנסו אישה, זה נורא, וכולנו מתנגדים לאונס נשים,
אבל זה נותן לכם את הזכות להרוס את כל עזה?!”
(חנאן עשראווי, 23.11.23)

 

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי
הַיְקָרִים הַיְקָרִים,
שִׁמְעוֹן וְלֵוִי הַיְקָרִים –

 

אֲבִיהֶם טָעָה וְהֵמָּה צָדְקוּ,
שִׁמְעוֹן וְלֵוִי הַיְקָרִים.

 

זֶה דִּין יְהוּדִי שֶׁנּוֹלַד עִם דִּינָה,
זוֹ הַיָּד הָעִבְרִית הַטּוֹבָה.

 

פַּעַם עִם חֶרֶב, הַיּוֹם עִם D9 –
וּכְמוֹ שְׁכֶם כָּךְ גַּם עַזָּה תֹּאבַד.

מְחִצָּה רְצִיתֶם.

עִם מְחִצָּה.

בְּלִי מְחִצָּה חֲצִיתֶם

לְרִיב וּלְמַצָּה.

 

 

וְהַצּוֹם יָצָא.

וְהַדִּין מֻצָּה.

וְהַחַג נִכְנַס. וְהַחַג יָצָא.

וְעוֹד חַג נִכְנַס. אֲבָל לֹא יָצָא.

כִּי דָּרוֹמָה, בַּבֹּקֶר, הֻפְּלָה מְחִצָּה

בִּמְעִיכָה, בִּדְרִיסָה, בִּמְחִיצָה.

וְהָמוֹן יָצָא, וְהָמוֹן חָצָה,

וְחָמַס וּמָחַץ וְרָצַח.

בִּמְחִי צַר

 

 

בְּלִי מְחִצָּה נוֹתַרְנוּ,

בְּלִי מְחִצָּה.

וְהֻתַּרְנוּ. וְלֹא אֻתַּרְנוּ.

לְאֵין מוֹצָא.

 

 

וּמַלְאָךְ אָתָא, וְשׁוֹחֵט שָׁחַט,

וְנִמְחַצְנוּ יַחְדָּיו לִמְחִצָּה אַחַת.

מְחֻצִּים מִלְגּוֹ, רְצוּצִים מִלְּחוּץ,

עוֹמְדִים בִּמְחִצַּת הֲרוּגֵי מַלְכוּת,

בִּמְחִצַּת טְבוּחִים, בִּמְחִצַּת בּוֹכִים,

בִּמְחִצַּת חוֹצֵץ שֶׁיָּצְאוּ אַחִים.

 

 

בְּלִי מְחִצָּה רְצִיתֶם,

בְּלִי מְחִצָּה.

וְנָפְלָה הַמְּחִצָּה.

כָּךְ יָצָא.

אִשָּׁה אֵינָהּ זְקוּקָה לְיַעַר

הִיא לְבַדָּהּ – מֻקֶּפֶת

אִילָנוֹת גְּבוֹהִים, סְבוּכֵי צַמֶּרֶת, מְטִילִים אֶת צִלָּם

מְקָרְרִים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלָּהּ.

עוֹצְרִים אֶת הָרוּחַ (שֶׁלֹּא תְּהֵא חוֹלֶמֶת).

יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר

שֶׁבִּזְכוּת הָעֵצִים הִיא נוֹשֶׁמֶת.

 

אִשָּׁה פּוֹסַעַת תָּמִיד

מְפַלֶּסֶת דַּרְכָּהּ בֵּין שׂוֹכוֹת, בֵּין גִּזְרֵי עֲנָפִים

מְלַקֶּטֶת מֵהֶם לְעֵת צֹרֶךְ

בְּחֹם. (מַה תְּבַשֵּׁל לְהַיּוֹם?)

מְשַׂרְטֶטֶת שְׁבִילִים עֲלֵי אֲדָמָה

כְּמוֹ אוֹמֶרֶת: הָיִיתִי גַּם פֹּה.

לְעִתִּים הִיא עוֹצֶרֶת לָנוּחַ. לְעִתִּים הִיא חוֹשֶׁבֶת לִבְרֹחַ

לְאִישׁ הַיַּעַר לָבוֹא.

 

(אָז נֶחְבֵּאת הִיא בְּתוֹכוֹ).

 

אִשָּׁה פּוֹרֶשֶׂת כַּפַּיִם

לַעֲנִי. לְעַצְמָהּ. לַשָּׁמַיִם.

יָדָהּ סְדוּקָה, אַךְ עוֹדָהּ מְלַטֶּפֶת

עָלֶה שֶׁנָּשַׁר. עַלְעַל מְחֻבָּר.

הִיא לוֹחֶשֶׁת לוֹ

“גְּדַל”.

הִיא נוֹשֶׁקֶת לוֹ, לְבַל

יַרְכִּין רֹאשׁוֹ, לְבַל יוּעַם

אוֹרוֹ הָרַךְ.

בֵּין עֳפָאִים נוֹתֶנֶת קוֹל

(אָנָּא אֱלֹקַי, שֶׁרַק יִפְרַח – – -).

 

 

אִשָּׁה אֵינָהּ זְקוּקָה לְיַעַר

לְהַלֵּךְ בּוֹ יְחִידָה בַּלַּיְלָה

לִצְעֹק אֶת תְּפִלָּתָהּ.

הִיא מֻקֶּפֶת עֲשָׂבִים רַכִּים

בַּיּוֹם מַרְוָה אוֹתָם

בָּאוֹר. בְּנִשְׁמָתָהּ. 

כְּכָל שֶׁאַתְּ מִתְבַּגֶּרֶת גְּדֵלוֹת הַפְּנִינִים

אֶת הַמַּחְרֶזֶת הָרִאשׁוֹנָה קָנָה בַּעֲלָךְ 

כְּשֶׁמָּלְאוּ לְךָ אַרְבָּעִים. מִתּוֹךְ נִימוּס עָנַדְתְּ

וְלִטַּפְתְּ אֶת הָעִגּוּלִים הַמַּבְרִיקִים

לְיוֹם הַנִּשּׂוּאִין הִנְחוּ אוֹתוֹ הַיְלָדִים לִרְכוּשׁ גַּם

זוּג עֲגִילִים

גְּדוֹלִים מִדֵּי חָשַׁבְתְּ, 

אַךְ הֵם הִסְתִּירוּ אֶת שֶׁלִּקְטוֹ בְּעֵבֶר אֹתָם תְּנוּכִים.

 

לִכְבוֹדָן הִתְחַלְתְּ לִלְבֹּשׁ שְׁחֹרִים

שֶׁיַּדְגִּישׁוּ אֶת הַבָּרָק שֶׁנּוֹתַר בְּשַׁרְשֶׁרֶת 

(וְנֶעֱלָם מֵעוֹרֵךְ).

בִּקַּשְׁתְּ שֶׁיַּדְבִּיק גַּם אֶת עֵינַיִךְ

וּכְשֶׁמּוֹלַלְתְּ אוֹתָן בֵּין אֶצְבְּעוֹתַיִךְ

נִדְמוּ לָךְ 

כְּמוֹ עוֹרָם שֶׁל אוֹתָם הַתִּינוֹקוֹת שֶׁחָבְקָה בִּטְנְךָ לִזְמַן קָצָר מִדַּי

וְלֹא טַעֲמוּ אֶת טַעַם הָרוּחַ

 

כְּבָר לֹא חִכִּית לְמַתָּנוֹת,

בַּמָּקוֹם לְלַכֵּד גַּרְגִּירֵי חוֹל

הֶחֱלַפְתְּ אֶת הַדְּמָעוֹת 

שֶׁסֵּרְבוּ לִהְיוֹת כְּלוּאוֹת

קָנִיתָ אוֹתָן מְעַט יוֹתֵר 

גְּדוֹלוֹת

וּמֻאֲרָכוֹת 

וְטִבְעִיּוֹת

זָקַפְתְּ צַוָּארֵךְ בְּתוֹךְ הַמַּחְרֶזֶת הַכְּבֵדָה

מֵהַדַּקַּת חֻלְיָה אֶל חֻלְיָה בְּגַבֵּךְ

מְחַבֶּרֶת אַכְזָבוֹת 

אֶל מַחְרֹזֶת שֶׁהָיִית מֵעֲדִיפָה לִזְרֹק חֲזָרָה לַמְּצוּלוֹת.

1.
אִשָּׁה עִם מִטְפַּחַת, תָּנָ”ךְ וְאֶקְדָּח

כָּל הַיּוֹם מְקַרְצֶפֶת סִירִים בַּמִּטְבָּח.

עִם עֶשְׂרִים יְלָדִים

הִיא אָכְלָה עֲרָבִים

מִתְפַּלֶּלֶת מִנְחָה בַּמִּטְוָח.

 

 

2. 

אִשָּׁה עִם שָׁבִיס

לֹא רוֹצָה לְהַכְעִיס

בֵּין כְּבִיסָה לְיִבּוּשׁ

בִּגְלָלָהּ הַכִּבּוּשׁ

וְאוֹיְבִים לְעוֹלָם לֹא נָבִיס.

 

 

3. 

אִשָּׁהּ עִם מִטְפַּחַת

עֶשְׂרִים יְלָדִים וְקָרַחַת –

הֵם צִבּוּר מְגֻיָּס

וּפְטוּרִים מִכָּל מַס

אֶת הַכֶּסֶף שֶׁלָּנוּ לוֹקַחַת!

 

 

4. 

אִשָּׁה עִם כִּסּוּי בְּעוֹלַם שֶׁל שִׁסּוּי

וּבְלִי לְדַבֵּר זֶה גָּלוּי:

הִיא יָצְאָה מִדַּעְתָּהּ

וְעוֹשָׂה הָדַתָּה

בָּטוּחַ סוֹבֶלֶת דִּכּוּי.

 

 

5.

אִשָּׁה מְכֻסֶּה, שְׂעָרָהּ הוּא עֶרְוָה

אָז כָּכָה אַתֶּם קוֹרְאִים לַמִּצְוָה?

הִיא נֶחְמָדָה, בֶּאֱמֶת

אֲבָל אֵיךְ הִיא נִרְאֵית – –

בִּגְלַלְכֶם אָפְסָה כָּל תִּקְוָה.

 

 

6.

אִשָּׁה מְטֻפַּחַת

(לַמְרוֹת הַמִּטְפַּחַת)

דּוֹבֶרֶת שָׁפָה חִלּוֹנִית.

יָפָה רְהוּטָה, חָכְמָה עִנְיָנִית –

אִם נַתְחִיל לְהַכִּיר – אֵיזֶה פַּחַד!!

 

 

7.
אִשָּׁה מְכֻסָּה בַּמַּרְאָה מַבִּיטָה

וְרוֹאָה אֶת עַצְמָהּ וְנֶאֱנַחַתְּ.

הָאִישִׁי הוּא פּוֹלִיטִי

וּמִי אַתְּ, תַּחְלִיטִי!!

אַת תַּרְבּוּת מְהַלֶּכֶת בְּלִי נַחַת.

 

 

שלמה המלך, החכם באדם, אמר בספר קהלת: ״וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל״. פסוק זה נדרש על יתרון האדם על הבהמה, וזאב ז׳בוטנסקי הוסיף עליו במילותיו שלו: ״מותר האדם מן הבהמה הוא בטקס״. לפעמים נראה לי שמותר האדם הוא בכיסוי: כמו רוב היונקים נולד האדם עירום, קירח וחסר אונים; שלא כשאר היונקים הוא אינו מצמיח פרווה המתעבה ונושרת בהתאם לעונות השנה אלא נדרש לכיסוי שמחוצה לו – הבגד. האדם הוא יצור החי הנדרש לבגדים, ואלה עושים אותו. עושים ממש. הפשטה כאקט של דה הומניזציה מוכרת לכולנו.

 

כאישה דתיה אני מצווה על כיסוי ראש. זהו ציווי הלכתי קדום מאד שיש מחלוקת האם הוא מדברי תורה או דברי חכמים, אך ודאי שהוא כה קדום עד שהוא נדרש כ״דת יהודית״ – כסממן של אישה יהודיה. תחריטים המראים את גלות שומרון באחד מארמונות מלכי אשור מראים גברים יהודיים מזוקנים ונשים יהודיות מכוסות ראש.

 

 סבתא יוליה שלי, אם אמי, לא מכסה את ראשה, כמנהגן של רוב יהודיות מערב אירופה. היא חובשת כובע רק כשהיא הולכת לבית הכנסת, אליו היא מגיעה בתדירות, באיפוק ובהידור של נוצריות ההולכות לכנסיה. אמי בחרה לכסות את ראשה במטפחת כשנישאה לאבי. מבחינה סוציולוגית אפשר לומר שאמא שלי היא מנשות הציונות הדתית התורנית (שהפכה לימים לחרד״ל), אשר חידדה את ההבדל בינה לבין בית הוריה במרידה במוסכמות הלבוש. כשאבי ואמי התגרשו היא שאלה את הרב מרדכי אליהו זצ״ל מה לעשות עם כיסוי הראש. הוא השיב שהיא מחויבת לשמור עליו.
בתור ילדה, ראיתי את שיערה של אמי לעיתים נדירות מאד. היה לה שיער נהדר שהיה מכוסה תמיד. למדתי אז את סדר העולם: כשהתריס פתוח, השיער סגור, אך כשהתריס סגור אין לחייב שהשיער פתוח. היא נישאה שוב כשהייתי בת עשרים. מאז לא ראיתי את שיערה.

 

 אני בחרתי לכסות את הראש פעמיים: פעם אחת כשנישאתי ובפעם השנייה כשהתגרשתי. הבחירה לשמור על כיסוי הראש כשהתגרשתי היתה קלה מזו כשנישאתי. הפרידה משיערי (שהוא הד חיוור לפאר שעיטר את ראשה של אמי) אותו אהבתי מאד, היתה קשה אך רומנטית. הרגשתי שאני שומרת חלק יקר ויפהפה למרחב האינטימי ביני לבין בעלי. יש כח אדיר במרחב שבין גילוי וכיסוי, והבחירה לכסות היא כוח דק שאינו מדובר מספיק. הרב שג״ר הגדיר פעם את המרחב הזה כהבדל שבין ארוטיקה המכסה ומגלה, לפורנוגרפיה – המגלה הכול. אני בחרתי לכסות.

 

אחרי שנחרב ביתי בחרתי לשמר משהו מהמרחב הרומנטי הזה. הרגשתי שאני שומרת את מקום הברית הכפול שלי: אני קשורה לקב״ה בשמירה על עקרונות ההלכה ולגבר שלי – שאיני יודעת מי הוא – אני שומרת את שיערי מכל העולם. חלק מהסובבים אותי אמרו שבשמירת כיסוי הראש אני מראה שבעצם איני רוצה להתחתן. בלבי ידעתי שכשהאיש שלי יגיע, הסימן הראשון לכך יהיה שהוא יגיד לי שהוא אוהב את כיסוי הראש שלי.

 

היום אני מסומנת. המצווה שאני כה אוהבת הופכת לשלט. ״את חרדית״? שואלים אותי כמעט כל יום, וכל יום אני עונה שלא. מי שמכיר קצת את העולם החרדי יודע שכך לא נראות נשים חרדיות, אבל לכי תוכיחי שאת לא חרדית. האם אני חרדית, אני שואלת את עצמי. לא, אני משיבה. אבל אם חרדיות היא לשמור על המצווה היקרה הזו – לא אכפת לי להיות מוגדרת כך. ולא רק חרדית: את מתנחלת? את בטח חוזרת בתשובה! נהג מונית שאל אותי פעם מתי חזרתי בתשובה. ״היום״, עניתי. הוא נבהל. עניתי לו שכל יום אני מנסה לחזור בתשובה. לא, הוא ענה, מתי התחלת לשמור מצוות. את נראית כמו אחת מהחוזרות בתשובה האלה.

 

לכי תסבירי, במציאות הישראלית בה המראה הוא לפעמים חזות הכול, שאת שומרת מצוות מאז שנולדת, שאת מנסה לחזור בתשובה בכל רגע ולא כהיבט חברתי. על עול המצוות האהוב נוסף הנטל הסוציולוגי שמבקש ממני להתנצל, להסביר, להראות שאני כן כזו או להוכיח שאני לא.

 

לפני שלוש שנים פגשתי את מעוז. אלה היו ימי הקורונה ונפגשנו אצלי בבית. הוא נכנס אלי הביתה, מבויש, הביט בעיני ובירך אותי לשלום. ואז אמר: ״אני מאוד אוהב את כיסוי הראש שלך״.

כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יִמּוֹגוּ סְפֵקוֹתַי

שַׁלְהֶבֶת אֱמֶת שֶׁאֵין בִּלְתָּהּ

תְּחוֹלֵל אֶת גּוּפִי

בְּעֵינַיִם יוֹקְדוֹת 

בִּתְשׁוּקָה 

בְּגַרְבִּיּוֹנִים שְׁחֹרִים.

 

 

בְּכִתָּה ג׳ בְּבית יַעֲקֹב 

שָׂרְפָה הַמּוֹרָה מַסְטִיק בָּזוּקָה 

בְּצֶבַע מַאֲכָל אָדֹם

טָוְתָה עֲלִילַת-דָּם

בַּסָּדִין הַמֻּכְתָּם נוֹפְפָה 

כִּמְנַצַּחַת 

מְבַתֶּקֶת קְרוּם בְּתוּלִים עָדִין

חָלָל פָּנוּי

מָבוֹא לִכְפִירָה.

אֶצְלֵנוּ הַגְּבָרִים חוֹנְכִים אֶת הַזְּכָרִים הַנָּשִׁים אֶת הַנְּקֵבוֹת

טִפּוֹת הַיַּיִן מַאְדִּימוֹת עַל מַפָּה לְבָנָה 

בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ אִמָּא מְסַפֶּרֶת עַל טִפּוֹת הַדָּם שֶׁיַּגִּיעוּ בְּהַפְתָּעָה

אֲבָל הַתִּינוֹקוֹת הִיא אוֹמֶרֶת 

“הַתִּינוֹקוֹת מַגִּיעִים מֵאֱלֹהִים”

 

לַבֹּקֶר רֵיחַ חָלָב שֶׁנִּשְׁפַּךְ

בַּלַּיְלָה אֶפְשָׁר לְהַחְבִּיא כָּרִית בֵּין הָרַגְלַיִם לִבְכּוֹת בָּאַמְבַּטְיָה 

לֶאֱטֹם אֶת עֲנַן הַמְּבוּכָה בְּגַרְבִּיּוֹנִים 

כְּשֶׁשְּׂעָרָהּ נוֹסֶפֶת מִתְגַּלָּה מִתַּחַת הַיָּדַיִם 

 

שִׂחַקְנוּ מִשְׂחָק קָרָאנוּ לוֹ “לְהֵעָלֵם”

בָּרַחְתִּי לַשִּׂיחִים וְהִרְגַּשְׁתִּי דְּקִירוֹת בַּגּוּף 

מִתְחַשֵּׁק לִי עַכְשָׁו כָּזֶה מִשְׂחָק נָעִים 

 

כְּשֶׁאַחַי נוֹלְדוּ כָּרְתוּ אִתָּם בְּרִית

הֵם מָסְרוּ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב לֶאֱלֹהִים

בְּגִיל שָׁלוֹשׁ הֵם לִקְּקוּ דְּבַשׁ מֵעַל לוּחַ אוֹתִיּוֹת, 

עֲטוּפִים בְּטַלִּית מֵחֲשַׁשׁ רוּחוֹת הַטֻּמְאָה 

נֶחְצְבוּ לְתוֹךְ הֵיכַל הַמִּלָּה 

 

לָנוּ הֻטַּל הָמוּם בְּהֶנֵּף הַשְּׁתִיקָה

(אַתְּ אוֹמֶרֶת לִי: טֶרֶם אוֹרָה שֶׁל נַפְשֵׁךְ לְהַשְׁקִיט. טֶרֶם אוֹרָה)

וְאַף שֶׁבְּרָאתַנִי חֲלוּלִים

חֲלוּלִים

נִקְבֵי אֲוִיר וְנִקְבֵי

מַיִם

אֲנִי חֲרֵדָה

אֵינִי יְכוֹלָה לִשְׁסָעִים

שְׁסָעִים

הֵם מְדַמְּמִים בְּרִצְפַּת

הָאַגָּן שֶׁלִּי

וְכָל הַתִּינוֹקוֹת לֶעָתִיד לָבוֹא

נִקְרָעִים בִּי

לָבוֹא

אֵיךְ הָפְכָה הַחֲרָדָה לַדָּת

הַחֲדָשָׁה

שֶׁלִּי.

“כשאני אני כי אתה אתה ואתה אתה כי אני אני
אז אני לא אני ואתה לא אתה” (הרבי מקוצק)

 

יוֹנִים לְבָנוֹת וְכַנְפֵי עָנָן
עַל זְהַב מוֹדִיעִין
סוֹגְרִים אֶת הַמֶּרְחָק
בֵּין עִיר הַמַּכַּבִּים לַמִּקְדָּשׁ.
חֻפָּה זְהֻבָּה מְלַכֶּדֶת אֶת הָאֲוִיר
בֵּינֵינוּ.

 

גַּעְגּוּעַ מִתְנַחֵל בַּגּוּף
שׁוֹלֵחַ שָׁרָשִׁים
אֶל נְעוּרֵינוּ הַהוֹמִים
מִתְלַכְּדִים בְּגוֹרָל צָפוּן
וְעוֹלִים, מְצִיפִים נְהָרָה
שׁוֹלְחִים אוֹתוֹת שֶׁל דַּמְיוּת
אֲנִי־אַתָּה, אַתָּה־אֲנִי
עַל אַף שֶׁאֲנִי־אֲנִי וְאַתָּה־אַתָּה
זְרִימַת הָעֶרְגָּה מְפַעְפַּעַת
בַּקּוֹל הָרָחוֹק
כְּאִלּוּ עוֹלֶה סָמוּךְ וְלֹא נִתָּק.

 

אוֹר כְּחַלְחַל שׁוֹטֵף אֶת הָהָר
מַרְטִיט אֶת קִבְרֵי הַחַשְׁמוֹנָאִים
הֵיכָן טָמְנוּ אֶת הַנָּשִׁים
שֶׁלָּחֲמוּ עַל אֵשׁ אֲהָבָתָן
גּוּף נִצָּב
מוּל עֵץ חֲרוּבִים נוֹשָׁן
נִצַּת בַּקּוֹל הַמַּעֲמִיק וּמֵעִיר
שָׁרְשֵׁי הַגּוּף לִפְרֹץ
בְּרוּחַ גַּלִּית מְשַׁחְרֶרֶת סַעַר
יוֹנִים לְבָנוֹת וְכַנְפֵי עָנָן
כְּחֻפַּת אֱמוּנִים קְדוּמָה
עַל רָאשֵׁינוּ.