צריך להתעלם מהרבה נביחות כלבים כדי לתת לשיירה הזאת לעבור. כי השם שמואל בן ארצי עצמו מעורר בלבם של ה”חורצים לשון כלבית” (ציטוט משיר של בן ארצי עצמו) תגובה אוטומטית של איבה, באשר הוא היה אביה של שרה נתניהו, אשת ראש הממשלה. שמו חזר ושורבב ברבים בהקשרים לא ספרותיים, כחלק מהרדיפה המשפטית אחר בתו שרה נתניהו. בשנה שעברה הוחלט בעיריית ירושלים לקרוא כיכר על שמו בין שדרות הרצל לשדרות בגין, אך ההחלטה הוקפאה ברגע האחרון “מסיבות פוליטיות”. הייתי בין הממליצים לקריאת הכיכר על שמו. אך לשווא: שירתו, סיפוריו, הגותו, תרומתו כמחנך של דורות תלמידים – כל זה נדון כביכול להימחק מפאת השיוך הפוליטי המשפחתי שלו. לכן הבה נצא לדרך החשיפה ברבים של עשייתו הספרותית בכיכר ספרותית זו, ומי שרוצה לנבוח שינבח.
פעם בשנה מתכנסים מוקיריו הרבים סביב קברו בהר המנוחות בירושלים. זה כבר כמה שנים אני מצטרף אליהם. אני בא מוקדם כי אני מאמין שהתקרבתי מספיק אל כתיבתו כדי להתייחד עם זכרו לבדי כאילו היה קרוב משפחה שלי. אט אט מתחילים אנשים להתקבץ. הנה קבוצה של תלמידים לשעבר של שמואל בן ארצי מקריית טבעון. אחד אחד דיברו אתי בשבחיו של מי שהיה המורה שלהם בכיתה ח’ בבית הספר היסודי. סיפוריהם כמו סיפורים שמספרים על אדם קדוש. בשיחותיי עם שרה נתניהו היא מדברת לא אחת על אביה בערגה שלא מן העולם הזה ומציינת איזה אדם בעל מדרגה היה. והנה עכשיו שמעתי זאת מפי אחרים.
קבוצת התלמידים הזאת, בני גילי בערך, הם לא אנשי ימין אבל מה הקשר לימין ושמאל כשמדובר במורה שלהם לתנ”ך שהיה אוהב ארץ ישראל ומשכיל אמיתי והעשיר את חייהם בידע העצום שלו ובאכפתיות האינסופית שלו?
אחת סיפרה על חששותיה שמא לא תעבור את בחינת הסקר בסוף כיתה ח’, ואם תעבור את הבחינה מה יהא עליה ומאין יימצא כסף להוריה לשלם את שכר הלימוד לתיכון. ובכל זה עזר לה המורה שמואל. שמעתי בסיפורה את המצוקה והמחסור וחיי הסגפנות שהיו מנת חלקם של בני הדור ההוא.
את סיפור חייו של שמואל בן ארצי כתב לפני חצי תריסר שנים בנו חגי בן ארצי בספר חינני ושמו “דרך אחרת, סיפור משפחתי” (ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2013). זהו ספר שנכתב במגמה ברורה להראות את התפנית שקיבל עולמו האידיאולוגי של שמואל בן ארצי אחרי מלחמת יום הכיפורים בהשפעתו שלו, וכיצד שב בעקבות בנו אל הדת ואל הדתיות הלאומית. ואני, שחיפשתי את המשורר שבאדם ולא את האידיאולוג ואיש העקרונות, לא מצאתי את מבוקשי בספר הזה.
שהרי ברור ששכנו בשמואל בן ארצי שני עולמות: זה של איש המוסר, החינוך והעקרונות, ומצד אחר עולם הרוך של השירה והכתיבה, ושל אי הבטחון בעצמו, עם התהייה המתמדת “האומנם נועדתי להיות משורר” וגם: “האם יש לי הכישרון המספיק והידע המספיק לכתוב”? כל אותן תהיות ארס-פואטיות שרק משוררים אמיתיים חווים אותן בלי הפוגה.
ואמנם התהייה וההתלבטות עומדות בלב לבה של מה שנחשבת לפסגת יצירתו, שהיא ספר הפרוזה  “נוברדוק”. מכונסות בו כמה נובלות על חיי ישיבת המוסר שלמד בה בפולין בנעוריו לפני עלייתו לארץ. ישיבות המוסר היו מוסדות שדרשו מחניכיהן “צלילה לתהומות הנפש ולנבכי היצרים” כדברי שמואל בן ארצי, והעלאתם של “הכוחות הכהים”, כלומר התת־מודע, כדי לתקן את הנפש. בנובלה המרכזית שבספר מדובר באחד מחניכי הישיבה המאוהב עד כלות בנערה, המשיבה לו אהבה, ולכאורה אין מניעה שבתום לימודיו יעזוב את הישיבה ויינשא לה. אך הוא, דווקא כדי לא ללכת אחר לבו ויצריו, כדי להיאבק ברצונו ובנטייתו הטבעית, מחליט להישאר בישיבה לצמיתות, כסוג של נזיר מסתגף.
לא ברור כלל מן הסיפור לאיזה צד נוטה הכותב, שמואל בן ארצי עצמו. האם הוא רואה את גיבור הנובלה שלו כמי שנלחם ביצריו ויכול להם, או כאדם הלוקה בטירוף או נתפס לגחמת נעורים. וטוב שהדברים נשארים עמומים מפני שכך הם אמיתיים יותר.
במכון גנזים של אגודת הסופרים העברים מצאתי מכתב ששלח שמואל בן ארצי להיסטוריון וחוקר הספרות הנודע בזמנו, יוסף קלוזנר. מכתב זה מקפל בתוכו לדעתי את תמצית עולמו היצירתי. בן ארצי שלח את המכתב לפרופ’ קלוזנר ביחד עם חמישה שירים שביקש ממנו להביע את דעתו עליהם. בעדינות ובהתנצלות אינסופיות הוא מסביר לו מנין נחל את שיריו, וחולק אתו אינטימיות נפלאה כשהוא מספר לו כיצד, בימיו כתלמיד ישיבה, “נהגתי לצאת כל יום שישי מהעיר לתחנת הרכבת המרוחקת, ושם, בתוך שיח ענֵף אחד” הוא קורא בספרים האסורים לקריאה בישיבה, ומתוודע אל השירה. ובארץ, תוך כדי העבודה הקשה בבקרים והלימודים בלילה, הוא מספר כיצד כתב “עשרות שירים, שאילו ידעתי איך לכתוב אותם, היו יכולים להיות יפים”. הוא מספר כיצד דוחים אותו כתבי העת והעיתונים.
ואז מגיע העיקר, שהוא ההתבטלות העצמית האינסופית שלו, לענווה הקיצונית: “מבקש אני מאת אדוני שיראה את שירי ויעזור לי למצוא את התשובה האמיתית לשאלה: משורר אני או חרזן? דברי עידוד בעלמא לא יאמרו לי כלום. אני עצמי נקלע מדעה קיצונית אחת לדעה קיצונית שנייה כבכף הקלע. פעם נדמה לי שהפרטנזיה שלי ליצירה היא פרי של גאווה מופקרת, בלתי ידועה גם ל”אני” שבהכרה, או פרי תסבוכת אחרת שצריך להתירה בעזרת הפסיכואנליזה ופעם מוכרע ומוכח עמי שלשיר נולדתי… אך עובדה היא שאני רואה את חיי מחוץ ליצירה כתפלים וטפלים. ואולי גם זה פרי התסבוכת הנ”ל”.
איזה מכתב. מתחשק לקרוא לו מעבר לזמן ולומר לו: אין לך מה להתלבט. המכתב הזה, בכנות העצומה שלו, הוא מכתב של משורר אמיתי.
כמה משיריו הלאומיים חדורים בלהט האצ”גי של ההתרסה כלפי אירופה שעל אדמתה התרחשה השואה שקטלה את בני משפחתו. השיר הסרקסטי “לאירופה שיר”, מכסלו תש”ג, 1943, חדור זעם לא עצור:

טובלות עיניי בנחל יגוניי,
קונם עליי דמעה מזה הצער!
טובעים בדם עמי ושותק אדוניי…
באבן בשדה אשתוק גם אני מול סהר.

כל העולם הוא מקולין,
“מיין קאמפף” מסכתא חולין,
“הכל שוחטים” – עמי על וו הקרס,
הכל צוהלים – יונה בפי הפרס! –
…
כי מאירופה תצא תורה,
ומגרמניה דבר הבשורה;
הרוג וחנוק, רצוח ושחוט!
הייל היטלר, הייל! – ביד רמה, בלי חת!
בשביל ה”יודה” חבל כדור –
רק גזי רעל בקרון סגור,
ובאין פנאי –
קברהו חי!

האם זהו שיר פלקטי? לא. מפני שגם בתוך הטון הנחרץ ביותר ניכרת נימה של התלבטות. כוונתי לסוף הבית הראשון בו מצווה המשורר על עצמו לשתוק, כפי שאלוהים שותק, אלא שאז מתרחש המרד נגד השתיקה, שהוא דבר השיר עצמו, המתריס כלפי אירופה שטופת הנאציזם אבל גם ובעיקר כלפי שתיקת האלוהים. ואין זה ברור עד סוף השיר על מה מתקומם המשורר יותר. והאם זהו שיר פוליטי על השואה או בעצם שיר כפירה. ובידיעה ששמואל בן ארצי הוא חניך ישיבה אורתודוקסית כל כך, המעשה הוא הרואי מאוד. שכן הלעג המר לאירופה הרצחנית, שהוא הנושא העומד בחזית השיר, מתברר בקריאה מעמיקה מעט יותר כלעג מר לאין-אונותו של אלוהים.
שמואל ארצי כתב בארץ שירי טבע נפלאים, שירי ארץ ישראל, שירי ילדים. אבל דומני שכמשורר היה במיטבו בתוך התלבטויותיו והתחבטויותיו מול השואה, כלומר מול רגשי האשם שלו עצמו. בשירים אלה הוא כמו ממשיך את שיטת התיקון על ידי חשיפה של נבכי הנפש, כפי שלמד בישיבת המוסר של ימי בחרותו. את הצלילה אל נבכי האני המודע והלא־ מודע. שהרי בשעה שאדם כותב “אני” מובלעת בזה אנוכיות והפקרה של כל האחרים למותם – במקרה זה של משפחתו שנותרה מאחור.
הנה אחד משיריו החזקים ביותר לדעתי. השיר נכתב בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשהוא בארץ ישראל, שומע את השמועות על השואה המתחוללת באירופה וקצרה ידו מלהושיע. איני מכיר עוד משורר שביטא באופן חד ותמציתי כל כך את חוסר האונים הזה, ורגשי האשם הללו שאין מהם מציל. איזה צירוף מקורי ונפלא הוא “סחבתי את אניי”, כביטוי לרצון ילדי לחזור אל אותו שלב בהתפתחות הנפשית שבה האני עוד לא גובש ולא הותך עדיין עם האני הבוגר, האחראי למעשיו.

זה לא היה אני…
היום סחבתי את אניי כסחוב קיטע את הקב;
היום שחותי תחת עומס כל שנותיי על הגב.
זה לא היה אני, שפיו פער ללחם ומרק,
זה היה אחר אשר אכל, שתה ולא נחנק.

לא באפי עלה זה עשן העולה: עמי תמים!
לא בעיני קראתי בעיתון: אחיי למות תמים!
זה לא היה אני, שלא ניפץ ראשו בצור הלז;
זה לא לבי, שעוד לא התפקע,
גם אם כצור הוא עז.

דיבוק איום נכנס תוכי, והוא מכה: הייה שפוי!
צבא אשמדאי בנה לו מבצרים בגופי הרפוי.
זה לא אני, שלא נקרש דמי החם, האדמוני,
זה לא אני שלא נטלתי את נפשי בשיגעוני – –

היוצרות התהפכו בדעתו הטרופה של המשורר המבקש את נפשו למות: את הכוח המחזיק אותו שפוי ומונע ממנו להמית את עצמו הוא מכנה “דיבוק איום” ו”צבא אשמדאי”. כי הדבר הנכון מבחינה מוסרית הוא לחדול מלהיות, כדי לכפר על החטא המקופל בעצם העובדה שממשיכים לחיות כאשר בני עמך מומתים ונשרפים.
אני סבור כי מי שכתב שיר כזה, המעמיד זו מול זו בעירומן את האופציות העומדות עבור  מי שכותב שירים אחרי אושוויץ, הקדים בשש שנים את תיאודור אדורנו ואת אמירתו הנודעת “לכתוב שירים אחרי אושוויץ זו ברבריות”. ואולי אפילו את פול צלאן שמימש את משאלת המוות שלו בקפיצה לסן בשנת 1970. שמואל בן ארצי הבין שכדי שלא ניטול את נפשנו בשיגעוננו, עלינו להישאר בשלב ההתלבטות. וההתלבטות היא השיר.  

דרכו של כל יהודי ארוכה היא. תחילתה ביציאת אברהם מאור כשדים. לאן שיילך, לא בנקל ייצא מצלו של אברהם. אבל יש, כנראה, עוד דרך שאין לה שם אך איננה פחות תובענית, ופאול צלן (כך הוא איית את שמו בעברית ברשימה שראיתי אצל ידידו דויד זיידמן ז”ל) נאלץ ללכת בשתיהן. באחד משיריו כתב שידיו הורו לו “דרך ממוזלגת”.
אולי היה חושב, במשך שנים רבות, שיוכל להיחלץ מדרכו של אברהם. פאול אנצ’ל (שמו המקורי) גדל בסביבה שהייתה בתהליך של “שחרור” מן המסורת. בעיר צ’רנוביץ גרו עדיין יהודים אורתודוקסיים, אבל לרוב האוכלוסייה היהודית הדת הייתה כבר זרה, היא הייתה בעיניהם משהו ישן שצריך להתרחק ממנו. לאן? צ’רנוביץ הייתה כר פורה לצמיחת אידיאולוגיות חלופיות. סוציאליזם בצורותיו השונות, ציונות, תנועה שהתבססה על תורת שפינוזה, דוברי אספראנטו – וגם יצירה אמנותית. הייתה שם הרבה אהבה לשירה, רילקה היה משורר פופולארי. קצת כמו שנות השישים באמריקה, ברמה גבוהה יותר. אביו של פאול אנצ’ל עבד בשבת, אך שמר על הקשר עם המסורת. הוא היה ציוני, והכריח את בנו היחיד ללכת לבית ספר עברי במשך שלוש שנים ולהתכונן ביסודיות לטקס הבר-מצווה. אמו הדליקה נרות שבת, אך דבקה בספרות גרמנית קלסית. פרדריקה אנצ’ל הייתה אישיות חזקה וחיובית, והבן היה קשור אליה באהבה עזה ומסוכסך עם אביו.
עוד בחייה של אימו היה ביחסו של הבן אליה משהו מיסטי. ליום האם בשנת 1938 כתב לה סונטה המסתיימת בשורה “כי את מנוחה, אימא, הארה מן התהום”. אין לי ספק כי היחס הזה היה מקור לחזון ה”גלובלי” המתבטא בנאום “המרידיאן”. הלא המהר”ל אמר “כי דירת הוולד במעי אמו הוא כמו דירת האדם בעולמו”. ייתכן שהיחס בין האם לבין הילד הוא מקור לתחושה ה”הוליסטית” המתבטאת בשיר (והלא האם היא גם המורה הראשונה ללשון), כמו גם לאמונה הסמויה בעולם של “אני-אתה” המלווה כל אחד מאתנו, במידה זו או אחרת, עד יום מותנו. העובדה שהאם הזאת הייתה גם אדם מודע, שיחסה לילד היה גם ידידות אינטלקטואלית, גרמה שסמכותה כלפיו נמשכה גם בשנות בגרותו.
הוא שאף לגדולות בעולם הספרות המערבית, ואילנה שמואלי ז”ל, שהכירה אותו בנעוריו, רמזה לי כי הוא חווה את עיר מולדתו כפרובינציה. בגיל שמונה עשרה נסע ללמוד בצרפת. בדרכו לצרפת עבר דרך העשן של “ליל הבדולח.” כמה שנים לאחר מכן העולם שבו הוא גדל כבר לא היה. הוריו נרצחו במחנה השמדה, יחד עם חלק גדול מיהודי צ’רנוביץ, והשאר התפזרו בדרכים שונות. בתום המלחמה השתלטה ברית המועצות על האזור, והמשורר הצעיר ברח למערב והשתקע בפריז. הוא לא יכול היה לחיות בין גרמנים, אך כתב את שיריו בגרמנית – “שפת אמו ושפת רוצחי אמו” (כך כתבו עליו, ודויד זיידמן סיפר לי כי הוא בעצמו אמר זאת).
זה דרש אמונה רדיקלית, הנעוצה באותו יחס, בשפה העומדת בריק. אך לעמדה זו ניתן הקשר חברתי. ראשית תהילתו הייתה “פוגת המוות”, שיר גדול שהציג אותו בפני קהל קוראי הגרמנית כמין דובר לקורבנות השואה. אפשר לומר שהשיר הזה מונח ברקע של כל שיריו, שרובם אינם דנים בשואה באופן ישיר. היהדות מסתתרת עוד יותר עמוק ברקע, מאחורי השואה, ובשירים המוקדמים אפשר שלא לשים לב אליה.
במשך שנים היה רחוק מאוד מן היהדות. הוא לא שמר מצוות, כמובן, ונשא אישה צרפתית ששם משפחתה Lestrange – הנוכרייה. יחסיו עם נשים קיבלו לעתים קרובות ממד סימבולי: הן ייצגו עבורו את הקהל שהוא רצה למשוך אליו, אולי אפילו להפוך אותם באמצעות המלים לגלגולים של הנרצחים ( כך בשיר המוקדם “במצריים”). אולי היה זקוק לפנטזיה שכזאת כדי להצדיק בפני עצמו את התרחקותו או את ניסיון התרחקותו מעמו. לבנו הראשון הוא קרא בשם פראנסואה (“צרפתי”) . אך הבן הזה מת בן יומו בעקבות רשלנות רפואית, ואחרי כמה שנים הפכו הנישואים האלה לאסון; מהתכתבותים, שבנם פרסם ב-2001, עולה, כי האישה המסכנה, המסורה, לא הצליחה להבין מדוע הפך אישהּ הנפלא למפלצת לעתים קרובות יותר ויותר. ידידם סיפר לי שהיא התלוננה: “כאשר נישאנו, אני לא הייתי קתולית והוא לא היה יהודי!”
(זה מזכיר לי שיחה שהייתה לי בראשית דרכי, במעון סטודנטים, עם שתי בחורות, אחת מרקע קתולי ואחת מרקע יהודי, כולנו בשלב זה היינו אתאיסטיות. באמריקה דאז הייתה סיסמת הסובלנות: “פרוטסטנטים, קתולים ויהודים”. ברגע מסוים צחקתי ואמרתי: “אנו פרוטסטנטית לשעבר, קתולית לשעבר, ויהודייה לשעבר!” הקתולית לשעבר לא מחתה, אך הבחורה היהודייה אמרה בנחרצות: “אני לא יהודייה לשעבר!” שיעור יהדות מספר א’. )
הוא זכר יותר ויותר שהוא יהודי. למרות שהוא כאילו הפנה עורף אל היהדות, הוא הרגיש אותה בעורפו ולא רק שם, נמשך ל”אור הגנוז” של בובר ולספרי גרשום שלום על הקבלה. סמלים ומושגים יהודיים חוזרים ועולים בשירתו באופן יותר ויותר גלוי. והיו לו גם תזכורות חיצוניות; אחת מהן הייתה עלילת גניבה ספרותית שהוציאה עליו אלמנתו של משורר בינוני בעזרת אחדים מעולם הספרות הגרמנית. הוא הרגיש שהחרטה למראית עין שרווחה בגרמניה אחרי השואה ושאימצה אותו כמין יהודי סמלי לא תאריך ימים. הוא גם הרגיש שמקום השירה בחברה המודרנית הולך ומצטמצם, עד שבמקום קוראים, שאולי ייקחו משיריו משהו לחייהם, יש מסביבו חוקרים המוכנים לבנות את הקריירות שלהם על “ניתוח” שיריו. הוא עבר משברים, נעשה אלים, אושפז ושוב אושפז, ואשתו כבר לא יכלה לחיות אתו.
באיזשהו מקום הוא הבין כי הדרך שבה בחר הובילה אותו למבוי סתום. כששמע על ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים, כתב שיר ציוני, בו חתם את הקובץ האחרון שיצא לאור בעודו בין החיים. באותה שנה כתב שיר שבו אביו, שלא האמין בתרבות המערבית, הופיע ואמר לו: “ידעתי, שכך יהיה”. את השיר הזה הוא לא הכניס לשום קובץ. (מנפרד וינקלר סיפר לי שהוא תרגם את השיר הזה.)
במשך השנים היו לו קשרים עם הארץ באמצעות קרובי משפחה וידידים ותיקים, כמו דויד זיידמן, פרופסור לרומניסטיקה באוניברסיטת תל אביב, שביקר אצלו בפריז. ב-1965 הגיעה אילנה שמואלי לפריז, ואחרי ביקורה היה ביניהם קשר מכתבים. כנראה חשב עליה בספטמבר 1968 כשכתב שיר המסתיים במלה העברית “הכניסיני”. כעבור שנה, אחרי חזרתו מן הארץ, שלח לה את השיר הזה, יחד עם שיר חדש שהזכיר את מפגשם בירושלים.
הוא הגיע ארצה ב-30.9.1969 ועזב ב-17.10.69. אומרים, כי הוא התכוון להישאר יותר זמן ולבקר במצדה (אותה הזכיר בשיר שכתב אחרי מלחמת ששת הימים), אך ביטל את הביקור הזה בהערה שאיננו ראוי לכך (לפי ספרה של אילנה שמואלי אמרי שירושלים ישנה, עמ’ 14), וקיצר את שהותו בארץ.
מה ראה, מה שמע כאן? היה אותו רומן עם אילנה שמואלי. כמו ליחסים אחרים עם נשים, היה ליחס הזה ממד סימבולי, מן השירים עולה כי היא ייצגה עבורו את ירושלים, את כנסת ישראל, אליה הוא ערג – בחלק מישותו – לחזור ולהתקשר. אבל אין סימן שהוא שקל את האפשרות לחזור בתשובה. גל החוזרים בתשובה טרם התחיל. ידיד נעוריו ד”ר מנואל זינגר ז”ל סיפר לי שלקח אותו לשמחת השואבה ברובע היהודי: “הוא לא אהב את זה”. אפשר להבין: הוא, אינדיבידואליסט אדוק, הצולל למעמקי העצבות, איך יתבטל בהמון העולה באש השמחה? איך יוותר על אותה בדידות שהייתה בשבילו לבוש ובית?
בתל אביב נשא נאום בגרמנית בפני אגודת הסופרים, נאום הרבה יותר קצר מנאומו בפני האקדמיה הגרמנית בדארמשטט.
באתי אליכם לישראל משום שהייתי זקוק לכך.
כפי שחשתי רק לעתים רחוקות, הפעם שולט בי – אחרי כל מה שראיתי ושמעתי – הרגש שעשיתי את הדבר הנכון, וכפי שאני מקווה – לא למעני בלבד.
נדמה לי שיש לי מושג כלשהו מה עשויה להיות בדידות יהודית, ואני מבין – בין כל השאר [מילולית: בין כל כך הרבה –.א.ק.] – את הגאווה על כל הירק שנשתל פה במו ידיכם, והעומד נכון לרענן כל עובר-אורח. כשם שאני תופס את השמחה על הישגה של כל מלה מחודשת, שהוחשה והומחשה לבוא ולתת כוח לכל מי שמפנה את עצמו אליה – אני מבין זאת לנוכח ההתנכרות וההמוניות [אולי יותר מדויק: תרבות ההמון – א.ק.] הגדלה והולכת סביב.
ואני מוצא פה, בנוף חוץ ופנים זה, הרבה מאילוצי האמת, מן המובן מאליו ומן החד-פעמיות הפתוחה לעולם של שירה גדולה.
ואני מאמין שהגעתי כאן להידברות עם אותה החלטיות שבמתינות ועם הביטחון לעמוד במבחן האנושי [הייתי מתרגמת: להחזיק מעמד בתחום האנושי – א.ק.]. (מגרמנית: ש.שלום, אמרי שירושלים ישנה, עמ’ 13-14)
שימו לב: “… נדמה לי שיש לי מושג כלשהו מה עשויה להיות בדידות יהודית ואני מבין– בין כל כך הרבה…” נדמה לי כי רצה (ולא רצה) לומר: “בין כה רבים.” כאילו התקשה לעכל את המחשבה שיש כאן אפשרות לבטל את אותה בדידות יהודית. בכל זאת הוא מחפש מכנה משותף, הוא משווה את פעילותו כמשורר עם זו של הנוטע ירק במדבר, אולי ראה הקבלה בין בדידותו בחו”ל לבין בדידות מדינת ישראל בעדת הלאומים. שניהם, הוא והקהל הישראלי, עומדים מול “ניכור ותרבות-המון הצומחים בכל מקום.”
מה היה תפקידו, אילו נשאר? לדוד זיידמן הוא אמר, “אם אחזור לכאן, אצטרך להיות סנדלר באיזה קיבוץ”. היה לו ברור, שכמשורר בשפה גרמנית קהל קוראיו בארץ יהיה מצומצם. היו גם, לפי דבריו של דויד זיידמן, מי ששמרו לו טינה על התרחקותו הארוכה, ועמדו מוכנים להקשות עליו. קרוביו וידידיו כבר לא היו בדיוק אותם אנשים שהכיר בצ’רנוביץ. מנואל זינגר סיפר לי שבזמן הביקור שר צלן באוזניו את ה”ווארשוביאנקה”, שיר קומוניסטי שהיו שרים הסוציאליסטים הצעירים בצ’רנוביץ. במשך כל חייו, כנראה, הייתה לו נוסטלגיה לנעוריו המהפכניים (אולי קצת כמו “שרידי שנות השישים” באמריקה…) עוד בשנת 1968 צעד עם הסטודנטים המפגינים בפריז, אף על פי שלא ממש האמין בדרכם, ועד סוף ימיו קרא את גוסטב לאנדאואר, סוציאליסט הומניסטי שניסה להציג אלטרנטיבה למרקסיזם. אבל ידידי נעוריו כבר השאירו את השלב הזה מאחוריהם, בנו להם חיים, התבססו. אם הבינו משהו בשיריו, לא היו מסוגלים לקחת אותו ברצינות. יותר מאדם אחד אפיין אותו באוזניי כ”לץ”. דויד זיידמן, שחקר את וִיון, סיפר לי: “אמרתי לו, ‘ממזר שכמוך, אינך יודע מה אתה מוריש לדורות באים!’ והוא קיבל את זה בגיחוך.” (איזו ברירה הייתה לו?)
הוא ביקר אצל גרשום שלום, שמכתביו שאב כל כך הרבה סמלים. אבל אלמנתו של שלום סיפרה לי ששלום לא הבין את שירי צלן. היא עצמה הייתה קשורה ה אליהם יותר מבעלה.
הוא התארח אצל קרובת משפחה אחת שהגישה לו פשטידה שהייתה אפויה לפי מתכון של אמו. “זו הפשטידה של מאמא!” אמר ודמעות בעיניו.
הוא קרא משיריו בירושלים. סירב לקרוא את “פוגת המוות.” חתם בשירו הציוני משנת 1967.
הוא ישב על תרגומי שיריו לעברית עם מנפרד וינקלר ז”ל. וינקלר סיפר לי ששאל אותו, האם במלה “מנדלשטם” הוא התכוון למשורר אוסיפ מנדלשטם או ל”גזע השקדייה” (משמעות שם זה באידיש). צלן חשב רגע ואמר, “אני חושב – זה היה גזע השקדייה.” נדהמתי, קודם כל על השאלה. הרי המדובר בשיר המופיע בספר המוקדש לזכר אוסיפ מנדלשטם! ולמה הוא ענה ככה? האם לעג לשאלה? או שמא באמת כבר לא ידע?
ברגע מסוים, בשיחתנו היחידה בפריז, הוא נראה כסהרורי.
הוא אמר לאחד מידידיו: “ישראל לא צריכה את הבעיות שלי.” (בשיחה עם דויד זיידמן, גם במכתב המצוטט על ידי שמואלי, עמ’ 57.)
הוא חזר לאירופה והמשיך בדרך שבה בחר, עד הסוף. היו עוד שירים, היה עוד אשפוז אחד. ב-15.3.1970 קרא משיריו בפני קהל פילולוגים בשטוטגארט, והרגיש באי-הבנה ואי-אהדה. בליל הסדר – ליל ה 19-20 באפריל 1970 – הרגישה אילנה שמואלי, כך היא סיפרה לי, כי משהו קרה לו. למחרת טסה לפריז, שם אמרה לה ג’יזל [?]: “פאול נעלם”. אופן מותו – הטביעה – הזכיר לי את השיר – “Kenotaph” – שנכתב בשנת 1954 (מנפרד וינקלר תרגם שיר זה בקובץ תרגומיו שושנת האין). אישה שוויצרית, אנתרופוסופית, שהכרתי בברלין, כתבה לי בקיץ 1970: “פאול צלן ירד מבמת החיים באותה צורה שבה עלה עליה”.
כן, אני אומרת לו בדמיוני, שיחקת עד הסוף את הטרגדיה הטיפשית שהעולם המערבי הכתיב לך. בדיוק כמו אחד מגיבורי ביכנר, שעליהם אמרת ב”מרידיאן” שהם מתו מוות “אמנותי”. למה לא יכולת לזרוק להם את התסריט בפנים ולחזור הנה? לו יכולת, היית עושה את הדבר הנכון – לא למענך בלבד.
אבל את התסריט שהעולם המערבי הכתיב לו– הוא כתב, ואיזה אמן יעזוב את יציר כפיו? הלא ב”מרידיאן” רמז שהאמנות יכולה להיות מין עבודה זרה, הדורשת קורבנות אדם.
מאידך, אולי הרגיש שאם יעשה את הדבר הנכון הזה, יערוק מאיזו שליחות שקיבל על עצמו, מאותה דרך אחרת, שאין לה שם. הלא כתב: “גם אנחנו פה, בריק, עומדים עם הדגלים”. (“העולם”, שיר בקובץ סורג שפה; תרגום עברי של השיר הזה לא מוכר לי.)
זה היה סוף הדרך שלו, אבל לא סוף הדרך של שיריו. כי ב-1976 יצא לאור הקובץ “חוות זמן”, עם אותו שיר אחרון:
אַנְשֵׁי כֶּרֶם חוֹפְרִים
הוֹפְכִים בִּשְׁעוֹן שְׁעֹות-הַחֹשֶׁךְ,
עוֹמֶק אַחַר עוֹמֶק,

אַתָּה קוֹרֵא,

הַעָלוּם
מְצַוֶּה לַעֲצֹר
אֶת הַרוּחַ,

אַתָּה קוֹרֵא,

הַפּתוּחִים נוֹשׂאִים
אֶת הָאֶבֶן מַאֲחוֹרֵי הָעַיִן,
הִיא תַּכִּיר אוֹתְךָ,
בְּיוֹם הַשַּׁבָת.
(תרגום: אילנה שמואלי, בספרה אמרי שירושלים ישנה)
השיר תורגם, גם על ידי מנפרד וינקלר ושמעון זנדבנק, ואנחנו קוראים אותו כאן, והוא תפילה בעד הארץ המאוימת הזאת, תפילה לפגישות אמתיות, לא רק אמנותיות, היכולות להתקיים רק כאן, בין ה”פתוחים” הנושאים מאחורי העין את “האבן”, שהיא אולי אותה “אמת משותפת” הנזכרת בשיר הלפני אחרון, “כרכום”.
נדמה לי שבשיר האחרון הזה מצא צלן פתרון, עלה בידו לרבע את המעגל, לשבץ את המרידיאן לתוך מערכת היהדות. הלא נאמר כי בשבת מאיר אור בראשית, שבו אפשר לראות מן הקצה האחד של העולם עד הקצה השני. (וכשקראתי את המדרש הזה לראשונה, חשבתי על שירי צלן.)
בשביל מי ששומע אותו, הוא עדיין פה. אמנם אינו מרגיש בנוח בישראל של היי-טק. אבל דווקא בגלל זה אנו זקוקים לו כאן ועכשיו, לנוכח ” ההתנכרות ותרבות ההמון הגדלה והולכת סביב.” דווקא התבטאויותיו הלא מועטות בנושא זה מהדהדות באוזניי בימים אלה. פגשתי כבר חצי מניין של משוררים ישראלים שאמרו לי שהם מרגישים קרבה מיוחדת אליו. ואולי עוד נהרהר בדברים המועטים האלה שהוא אמר לנו בתל אביב, אולי נגלה הַקבלה בין תקוותו של צלן שדווקא היחיד הדובר מתוך היחידות שלו, דובר בעד ה”אחר לחלוטין”, לבין תקוותו של הרב קוק שדווקא עם ישראל, בהיותו עצמו ובעומדו על שלו, יוכל לייצג את כלל האנושות. אולי הוא עוד יעזור לנו “להחזיק מעמד בתחום האנושי.”
לו יצווה העלום לעצור את הרוח…

“תִּמְשַׁךְ אותם בעדינות, אבל תתפוס אותם בחזקוּת”, הוא פלט עם החצי עין שלו. מזיז את המקל בהתאם וממשיך, “זה הסיפור. לא רק לעשבים. גם במוסיקה. גם עם נשים. גם עם גברים. תפסת בעדינות, נפלת על הטוכעס, משכת חזק, ולא נשאר כוח ביד. לזכור, תִּמְשַׁךְ אותם בעדינות, אבל תתפוס אותם בחזקוּת”, הוא הרצין פתאום כאילו פענח את סודות הקוסמוס. ובשביל להראות לי הוא היה מדגים, מקפץ בין קלחי החסות, ניגוד מושלם לתדמית הישיש שהיה מסגל לעצמו בשאר הזמן. מאתר חיפושיות מזיקות מקילומטרים כמו מטוס ביון, ומכסח אותן כמו מסרשמידט. ואחרי זה חושף כמה שיני זהב מתחת לאפו המצולק, ויורק הצידה בשמחה כשהוא אוחז בשלל מרצד בין האצבע לאגודל, “איזה עם מטומטם, מזל שהם לא הולכים לקלפי”.
ובכל זאת, חיפושיות הן לא פראייריות, ובין מחוש למשנהו, היית יכול לראות את הגלגלים זזים כאומרים: “חכה, חכה, היום עוד לא רחוק ונבוא איתך חשבון”. אבל, אני, מה אני קשור במלחמה של יוסק’ה פור הזקן בקטנטני הטבע. אני בכלל הייתי בא לשדה כדי להתרחק מההמולה, מהרעש. והוא מצידו, מנצל את הטרף הקל בעל האוזניים שנחת בכפיו ומכלה בי את בדידותו. עכשיו לך תשתחרר מהטיפוס הזה.
ברקע המכוניות מפקיעות עם כל שנה שעוברת עוד מטר רבוע מהעולם שלו, הכביש הראשי ואיתו ההבטחה הבלתי נמנעת שהנה הרעש של הבחוץ גובר וגובר ותכף משתלט. והוא עומד במרכז הפרדס עם תפוז ביד, ומביט בחיפושיות שלו בדאגה. אדם אחר אולי היה מתקומם לנוכח הפלישה הבלתי נסבלת לטריטוריה שלו, אולי הופך כמה שולחנות בעירייה, אבל אצלו היה זה רק עניין של כמה מעלות פחות בחיוך ועוד כמה קמטים בפנים שבין כה וכה כבר התהוו למעין מפה חרושה ופתלתלה של אירועי חייו. באיזשהו שלב נחתה בחיקי ההבנה שבכלל לא אכפת לו מהתפוזים בפרדס, מהירקות שטיפח או אפילו מהצריף הישן שבו בילה כמעט חצי מאה. כל מה שנשאר לו היו החיפושיות והקרבות הקטנים מולן, אלו שהוא ידע בדיוק איך לנהל. מלחמה שהוא נועד להפסיד בה, שתבטיח את חיי הנצח שלו בבטנם הקטנטנה של אויביו המרים.
לפעמים אני מתחרט שלא שאלתי אותו יותר מדוע ויתר על חברתם של ההולכים על שתיים, ולמה החליט להידבק דווקא אליי. בכל זאת, לא מעט נוכחים מוזרים פקדו את השטח העצום שהופקד בידיו. בטח ידע גם את חידת מפגשם השבועי של משה מזרחי, בעל דוכן הספרים הקירח, ודינה פלוטניק הג’ינג’ית היפה, הצעירה ממנו. מה היה בו במזרחי המתפורר והנשוי שדינה הרווקה והיפה בחרה דווקא בו, שולחת לשאר חיוך קר כקרח. הוא בטח ידע את התשובה.
והאם זה נכון שאשתו רדקה, שהייתה מושא הפנטזיה של כל צעירי היישוב חד-עם, נטשה אותו ערב מלחמת העולם השנייה עם ילדיהם וחזרה למולדתה. אותה אישה שמשכה אותו לכאורה מכוכבותו כסולן תזמורת הכליזמרים הבוהמיינית בעבור חיים בכנען שוחרת המגפות. האם זה נכון שהורד בכוח מהספינה אל השאול על ידי מלחים בריטים שידעו איזה הווה מחכה לו בביתו שבנכר. האם זה נכון שכשהמכתבים פסקו מלהגיע, הוא החל לחפור בורות מוזרים באדמה.