באלול האחרון ערכה קרן מנדל יום עיון אשר דן ב’תרבות ילדים ישראלית בצל מלחמה’ (ובגרסאות אחרות הופיע – “לאחר ה-7.10″). כנס נאה לכל הדעות הכולל, באמת, הרבה מהאנשים והנשים הטובים בתחום; לטובת האירוע נערכה אסופה נאה בשם ‘אני מבטיח לך’, אסופה הכוללת הגות, פרשנות ויצירה וניתן להורידה חינם אין כסף. בכנס עצמו לא זכיתי להשתתף אך אני חושב שהאסופה מתמצתת את רוחו, ומעניין לראות דרכה כיצד המבוגרים מנסחים את עצמם ואת ההתמודדויות שלהם דרך הפנייה אל הילד הדמיוני.
1.
התזה הבסיסית של האסופה תופסת תרבות ילדים ככלי של תיווך. זה דבר שצריך להתעכב עליו כי הוא חמקמק: הטקסטים הרי נוגעים בשלל החשודים על אנטי-דידקטיקה, מ’ארץ יצורי הפרא’ דרך נורית זרחי ועד ‘האחים לב ארי’, המאמרים מהללים יצירות כמו ‘הילד ששלח את המשפחה שלו בדואר’ תוך סניטה קלה ב”יצירות דידקטיות” כמו ‘מלחמה של גיבורים’ וספרות ילדים חרדית – ועדיין, עם הגב לקיר, ספרות ילדים מוגדרת בכל מקום באסופה כאקט מתווך.
כך בכריכה האחורית: “…ביטויים אמנותיים ויצירתיים כחלק ממהלך טיפולי (!), כאמצעי לחיבור חברתי או כמקור הזדהות ועיבוד”; כך בנקודת המוצא – עצם הציפייה שתרבות ילדים תמלא בכלל איזשהו חוסר; וכך גם בשם האסופה: “אני מבטיח לך”. זוהי פנייה אל המבוגר בשיר של מבוגרים, שיר שכמו הילדים של חורף, הוא הכל חוץ מילדים.
את הפרדוקס שבין אנטי-דידקטיקה ובין התפקיד המתווך מנסים לתרץ, בין השאר, פתח הדבר ואחרית הדבר, בתירוץ ששוזר רבים מהטקסטים. על תרבות הילדים להיות חופשית, כך גורס המהלך, כדי שילדים יוכלו לעבור דרכה את “המסע הנדרש”; כשאנחנו מגוננים על הילדים יותר מדי אנחנו מאבדים את היכולת “לתת להם אמת”.
מהלך זה ניתן לזהות עם הקשת הרגשית של דמותה של ‘עצב’ מ’הקול בראש’ הראשון: אם לא ניתן לילדים לבכות כשסקאר מת, סיפורים לא יוכלו להציל אותם. על פניו מהלך נאה וחביב, אבל יש לשים לב: בשורה התחתונה, תפיסת תרבות הילדים שהוא מציע עודנה דידקטית מכף רגל ועד ראש; היא מרשה לסיפורים להתקיים רק כדי שתוכל להשתמש בהם כאמצעי עיצוב ולכל היותר אמצעי ניקוז רגשי. היא עדיין תופסת ספרות ילדים כאקט מתווך.
2. המשמעות של ספרות ילדים כאקט מתווך היא תפיסה שלה כקדמת הבמה של ההצגה, כשמאחורי הקלעים עומד המבוגר ומלביש את המציאות בכלים מתאימים. הווי אומר, לכותב המבוגר ישנה תפיסה נכוחה פחות או יותר של המציאות, אותה הוא מלביש בדימויים, דמויות ועלילה – ויוצא לדרך. משל ונמשל.
אם להודות באמת, התפיסה העוברת כאן אינה קשורה רק לתרבות ילדים. לצד ניסיונות בטקסטים השונים לטהר את ספרות המבוגרים ולהרשות לה להתקיים כשלעצמה, בולט בהם חוסר היכולת לתקף זאת. בשורה התחתונה, גם ספרות מבוגרים תתואר בצורה דומה: רעיון שמתלבש בדימוי. רעיון שקדם לדימוי.
את המאבק של יצירות באקט המתווך אפשר לראות בבהירות במבנה של ספרי ספריית פיג’מה, פרויקט חלוקת הספרים לילדים מיסודה של קרן גרינספון (איך תמיד קוראים לאנשים האלה קרן). ספרי פיג’מה בנויים (רובם, על כל פנים) במבנה מרתק של “עכשיו הסרט ובסופו הפתעה”. עם סיום הספר ישנה הפעלה ובה מוטו המדייק את המסר ושלל הפעלות הקשורות לתוכנו ולצורה שלו: אליעזר והגזר – מתכון לסלט גזר (גוררים גזר ומוסיפים מלח ולימון, שמחתי לעזור).
ההפעלה כשלעצמה אינה רעיון רע. סיפור טוב יכול להתרחב לכל מיני עולמות ולפתח בין הילד והמקריא דיאלוג רב-רבדים. אבל הרגע שבו מסתיים הספר ועובר אל ההפעלה מציג בבהירות את יחסי הכוחות: סיפור טוב יודע לא להתמסר בקלות, לא להשתטח אפיים ובעיקר לתת את התחושה שהוא קודם לדף ההפעלה וקיים בלעדיו. סיפור חלש, לעומת זאת, נותן את התחושה שהמבנה הפוך: דף ההפעלה קדם לספר, ובלעדיו הספר נכה.
וכך, סיפור טוב מצליח להשתמש בהפעלה כהרחבה של העולם ממנו הוא מגיע: הדימוי חי, והדיבור סביבו ממחיש זאת. הגזר של אליעזר לא יכול להתחלף בסלק. סיפור חלש, לעומת זאת, יחווה את ההפעלה כניסיון מישמוע – שיצליח ברמת אלגנטיות כזו או אחרת. “המסע הנדרש” של עצב מ’הקול בראש’ הראשון יהפוך לחיבוק דוב שיפיל את דמותה לקרשים בסרט השני.
3.
אז מהי ספרות ילדים, אם אינה אקט מתווך? ספרות היא מסע. היא כרוכה בהבנה שברגע שנכנסת פנימה אינך מחזיק את ההגה יותר. בראיונות רבים סופרים מתארים את תהליך הכתיבה כמשהו שהדמויות מניעות: “לא היתה לי ברירה, הגיבור החליט לעשות ככה וככה”. לרוב התיאור הזה נתפס כהתחמקות אלגנטית – ולכל היותר תיאור רומנטי. אני מבקש לטעון שזה תיאור ריאליסטי לעילא ולעילא.
משמעות התיאור של כתיבה כמסע עליו אין לסופר שליטה היא הבנה שמדובר בפעולה של דמיון. הדמיון כאן אין משמעותו יכולת המצאה, אלא יכולת התבוננות: הסופר מניח דמות בלוקיישן וחושב מה יקרה לדמות כזו בהקשר כזה. קל לראות זאת כשמתבוננים בפאנפיקשן, יצירות מעריצים: אתה לא יכול להיכנס לדמות של הארי פוטר בספר הרביעי ולהגיד לה לעשות מה שאתה רוצה. הקסם יאבד ברגע שתפסיק להקשיב לדמות. למעשה, תהליך דומה מתבצע גם בכתיבת יצירה חדשה: מקשיבים לדמות, לא מצווים עליה.
אם מדובר בפעולה של דמיון מסוג כזה, כתיבת סיפור לעולם לא יכולה להיות “מהלך טיפולי, חיבור חברתי או מקור הזדהות”. מובן שהיא יכולה לעבור הסבה – אפילו מוצלחת – לתפקידים אלו, אך היא אינה יכולה להיבנות מתוכם. במובן הזה תרבות ילדים, ותרבות בכלל, לעולם איננה הבטחה; הסופר חייב לשמור על היכולת שלו להיות מופתע.
היכן נמצאת, אם כן, האתיקה של ספרות הילדים? היכן נמצאת, רחמנא ליצלן, האתיקה של ספרות בכלל? ובכן, יש לספרות ילדים אחריות, כמו שיש לספרות מבוגרים אחריות; אבל אם יש לספרות אחריות היא נמצאת בבחירה להכניס דמות מסוימת לזמן ומקום מסוימים, ולא על מה שקורה בהם. כשהכותב חושב שהוא אחראי גם להחליט מה יתרחש, הוא מפסיק להקשיב לדמות ובאותו רגע היא מפסיקה להתקיים. הופכת להיות קולב לרעיונות.
בתפיסה כזו ההבדל בין ספרות ילדים ומבוגרים אינו רמת השליטה בהגה, אלא ההחלטה את מי להציב והיכן; את ההחלטה איזה קונפליקט אפשר לספוג, בלי קשר להכרעתה של הדמות. כתיבה לילדים בצורה כזו אינה שדה אחר לגמרי מכתיבה למבוגרים, אלא סקאלה של עדינות.
4. סקאלה מסוג זה הוצגה למשל בפרויקט מיוחד של ‘כלכליסט’ בספטמבר 2022. בגיליון מיוחד הציע העיתון רשימה של ‘הספרים הטובים ביותר’, כשאלה מחולקים לפי תקופות בחיים. לא הכל שייך לכל גיל ולכל מצב (אמירה חתרנית כשלעצמה. בניסוח שם אכן הופיעה ההסתייגות “אפשר לקרוא כל ספר בכל גיל”); לא זו בלבד, אלא שאין בהכרח התאמה בין ספרי התבגרות לספרים שצריך לקרוא בתקופת ההתבגרות. זוהי סקאלה רגשית ולא כרונולוגית.
אם לעשות עוד צעד, ישנה גם אפשרות תנועה על הסקאלה: לעיתים אנחנו מבקשים הצצה לעתיד ולעיתים אנחנו במצב של רגרסיה. השנה האחרונה הוכיחה יפה, לכל הפחות לי, שקריאה היא מעשה מורכב הדורש התמסרות רגשית שלא תמיד ניתן להעניק. לא כל מה שקראתי השנה היה רעיון טוב (תודה לך, קוני וויליס עם ‘ספר יום הדין’). ספרות ילדים, במובן הזה, היא מצב תודעתי.
האמת היא שרגרסיה מסוג זה, רגרסיה שאינה מושג שלילי, מופיעה גם בפרויקט של קרן מנדל עצמו. מהקריאה באסופה בולט כי כמו בשיר ‘אני מבטיח לך’, המחשבות של קרן מנדל אינן עוסקות בתרבות ילדים אלא בתרבות מבוגרים, ביכולת שלהם לעמוד ולעבד ולתפקד ולקחת אחריות. הכתיבה על תרבות ילדים, בהקשר זה, היא כתיבה של הכותבים אל עצמם – כילדים; אל המקום שלהם כילדים.
זוהי רגרסיה שיש לה גם תפקידים חיוביים, כזו שמכירה בשבריריות של המצב האנושי. אבל כשהמהלך הזה אינו שקוף ואינו מודע, הוא נכשל בתפקידו. הוא לא מצליח לתת מענה למצב הרגרסיבי, מענה שאיננו ניסיון נואש להחזיק את ההגה. מחשבה על תרבות ילדים צריכה להיות בדיאלוג מול הילדות של המשתתפים עצמם; להניח תנועה בין מצב הילדות והבגרות; לתפוס את הכותב עצמו כנמען של כתיבה לילדים. במצב כזה יש סיכוי שמיץ פטל יפתח את הדלת.
״הָבָה יְשַׂחֲקוּ הַנְּעָרִים לְפָנֵינוּ!״
נַעֲרֵי הַדּוֹר הַמִּתְחַדֵּשׁ כָּאן
יַלְדֵי הַשֵּׁמוֹת הַיָּפִים:
“אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי
זַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר”,
שֵׁמוֹת לְלֹא עָבַר זוּלַת קַלּוּת רַגְלַיִם
מִגָּלוּת וּמִכֹּבֶד שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
טוֹפְפֵי חוֹלוֹת זָהָב
וּשְׁבִילֵי קְלִפּוֹת הַתַּפּוּזִים.
הָבָה יְשַׂחֲקוּ הַנְּעָרִים לְפָנֵינוּ
בִּמְשׁוּבָתָם הַחִנָּנִית,
כָּאן יִצְבְּטוּ תַּחַת, שָׁם יִצְבְּטוּ פִּטְמָה
יָצִיצוּ יַשְׁפְּרִיצוּ, יַשְׁרִיצוּ
תַּחַת לְמִזְבְּחוֹת בְּחוֹפֵי הַזָּהָב
וּבַכִּכָּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת בְּעִיר הָעֲתִידִים הַלְּבָנָה,
בָּהּ הַדָּת הַיְּחִידָה הִיא דַּת הַחִלּוּן
צָחָה כְּטַלִּית וְחַפָּה מֵאֱלֹהִים.
“וְחָלְלוּ, וְחוֹלְלוּ לְפָנֵינוּ
וְשָׁחֲקוּ יְלָדִים יְפֵי בְּלוֹרִית שֶׁלָּנוּ “,
שֶׁתִּהְיוּ אֲחֵרִים עַל פָּנֵינוּ.
דּוֹר דּוֹר וִילָדָיו הַמְּחוֹלְלִים
וְעַתָּה יַלְדְּכֶם שֶׁלָּכֶם מְחוֹלְלִים לִפְנֵיכֶם וּלְפָנֵינוּ
וְהֵם עוֹד הִרְחִיקוּ נְדֹד
סוֹגְדֵי אֱלִילֵי “הָאֲנִי”
שׁוֹכְחִים גַּם אֶת שֶׁאֵין לִשְׁכֹּחַ
וּמַתִּירִים אֶת כָּל שֶׁאָסוּר.
מָה נוֹרָא הַמְּחִיר שֶׁל “הֲשָׂחֲקוּ” הַזֶּה
עֵת נָסִיט מַבָּטֵנוּ הַנִּדְהָם מִמְּחוֹלָם הָאֶקְסְטָטִי,
בּוֹ הֵם מְלַטְּפִים וּמְלַקְּקִים אֶת גּוּפָם
בְּאַהֲבָה עַצְמִית אֵין סוֹפִית.
שְׁבִילֵי הָאֹרֶן וּקְלִפּוֹת הַתַּפּוּזִים
אָבְדוּ זֶה מִכְּבָר
הָיוּ לְבָּרִים הַמְּקַדְּשִׁים תַּרְבּוּת סַמֵּי אֹנֶס,
מִצְווֹת סִיּוּם הַלַּיְלָה בְּאֵיבְרֵי אִשָּׁה,
שְׁוֵָקֵי בַּשַׂר בְּרֹאשׁ חוּצוֹת,
אֵבָרִים גְּלוּיִים תְּלוּיִים עַל מְנוֹרָה וְדֶגֶל
וּכְבָר מְאֻחָר לָנוּ לִשְׁלוֹת אֶת בָּנֵינוּ וּבְנֵי בָּנֵינוּ
מֵהַמָּחוֹל אֲשֶׁר צִוִּינוּ.
אָבוֹת הֶאֱכִילוּ בְּנֵיהֶם בֹּסֶר
וְהֵם בּוֹכִים מַכִּים כָּעֵת עַל חָזָם שֶׁקָּהָה:
“שׁוּבוֹ בָּנִים… יֵשׁ אֱלֹהִים יֵשׁ אֱלֹהִים!”
אֲבָל יְלָדֵינוּ, וְיַלְדֵיהֶם מְבוּלְקֵי הָרַגְלַיִם
עוֹשִׂים רַק אֶת מָה שֶׁהִטַּפְנוּ:
מְחוֹלְלִים וְעָפִים
וְלֹא מִפְּאַת שֶׁצִּמְּחוּ לְעַצְמָם כְּנָפַיִם
אֶלָּא כִּי לֹא נִמְצְאָה לָהֶם
רִצְפָּה אֵיתָנָה תַּחַת רַגְלֵיהֶם.
עָפִים וּמְחוֹלְלִים
מְחַלְּלִים וְנִדָּפִים.
אֵיךְ זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת? אֵיךְ זֶה בֶּאֱמֶת יָכוֹל לִהְיוֹת?
הָרַב זוֹכֵר אֶת הַקָּאט? הָרַב בֶּאֱמֶת זוֹכֵר אֶת הָרֶגַע שֶׁל הַקָּאט? (הֶרֶב יַעֲנֶה לִי בְּתוֹר בַּמַּאי לֹא בְּתוֹר רַב)
(שְׁאֵלָה רֵטוֹרִית:) הָרַב מִתְגַּעְגֵּעַ? הָרַב בֶּאֱמֶת לֹא מִתְגַּעְגֵּעַ? לְמָה הָרַב כֵּן מִתְגַּעְגֵּעַ? לְמָה הָרַב הֲכִי מִתְגַּעְגֵּעַ?
עֲדַיִן יֵשׁ לָרַב יֵצֶר הָרַע? יֵשׁ לָרַב עֲדַיִן יֵצֶר הָרַע בֶּאֱמֶת? אֵיזֶה סוּג שֶׁל יַחֲסִים יֵשׁ לָרַב עִם הקב”ה? יִרְאָה? אַהֲבָה? יִרְאָה וְאַהֲבָה? אַהֲבָה וְיִרְאָה? (הָרַב לֹא חַיָּב לַעֲנוֹת)
מָה הַשִּׁיר שֶׁהָרַב הֲכִי אַהַב? מָה הַשִּׁיר שֶׁהָרַב הֲכִי אוֹהֵב? אֵיזֶה סֶרֶט הָרַב הֲכִי אַהַב? אֵיזֶה סֶרֶט הָרַב מַמְלִיץ לִרְאוֹת? (שׁוֹאֵל בִּרְצִינוּת)
הָרַב אוֹהֵב לִלְמֹד תּוֹרָה, נָכוֹן? הָרַב בֶּאֱמֶת אוֹהֵב לִלְמֹד תּוֹרָה, נָכוֹן?
זוּ לֹא מְתִיחָה הָרַב, נָכוֹן? זוּ בֶּאֱמֶת לֹא מְתִיחָה?
הָרַב רוֹצֶה תֵּה?
הוֹלֶכֶת בִּרְחוֹב גְּאֻלָּה צַר גּוֹלֵף שָׁחוֹר, 120 דֶּנִיֵיר שֶׁל גֶּרֶב, נַעַל סִירָה / כְּמוֹ אַחַת שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִסְּתָה לְהוֹצִיא מִתּוֹכָהּ אֶת אֱלֹהִים / כְּמוֹ לְרוֹקֵן אֶת הַיָּם עִם קָשִׁית, לֶאֱסֹף אֶת הַחוֹל עִם מַטְאֲטֵא שֶׁל קַשׁ / בַּלֵּילוֹת אֲנִי נִזְכֶּרֶת אֵיךְ תָּפְסוּ אֶת מְקוֹמוֹ גְּבָרִים שֶׁהַשְּׁתִיקָה יָפָה לָהֶם / מִי שֶׁהָיִיתִי נִצְרְבָה לִי עַל הָעוֹר כְּמוֹ קַעֲקוּעַ שֶׁל אִשָּׁה גְּדוֹלַת מְמַדִּים שֶׁבַּטּוּחָה שֶׁמְּנוֹרַת הַלַּיְלָה הַקְּטַנָּה שֶׁלָּהּ הִיא הַשֶּׁמֶשׁ
לְתַמְלֵל שְׁנוֹת יַלְדוּת אֲרֻכּוֹת
שֶׁל צְעִידָה בָּעוֹלָם הַקָּטָן שֶׁלָּךְ שֶׁמִּשְׂתָּרֵעַ בֵּין רְחוֹב רַמְבָּ”ם לְאִבְּן גַּבִּירוֹל,
מְגַשֶּׁשֶׁת בֵּין דַּקּוּיוֹת וּמִלִּים כְּפוּלוֹת מַשְׁמָעוּת.
מִדֵּי פַּעַם מַבִּיטָה לְאָחוֹר, מְוַדֵּאת שֶׁהֵם עֲדַיִן שָׂם,
מַסְבִּירָה לָהֶם אֶת הַחֻקִּים.
שִׁעוּר יַהֲדוּת, כִּתָּה ה’3, בֵּית יַעֲקֹב הֶחָדָשׁ
שִׁעוּרֵי בַּיִת: לְהָבִיא סֵפֶר הַתּוֹדָעָה לְמָחָר.
הַמּוֹרָה: זֶה סֵפֶר שֶׁיֵּשׁ בְּכָל בֵּית יְהוּדִי, תִּשְׁאֲלוּ אֶת אַבָּא.
בַּבַּיִת שֶׁלִּי יֵשׁ רַק סֵטִים שֶׁל סְפָרִים חֲדָשִׁים צְבוּרֵי אָבָק,
וְשׁוּטֶנְשְׁטֵין אַחַת שֶׁנִּפְתְּחָה שׁוּב וָשׁוּב וְרֵיחַ תִּסְכּוּל חָמוּץ עוֹלֶה מִמֶּנָּה.
שְׁכֵנִים חֲזוֹנִשְׁנִיקִים זֶה בֶּיְסִיק בְּסִפּוּר כִּסּוּי,
רַק לִדְפֹּק אַחֲרֵי שָׁלוֹשׁ וָחֵצִי. שָׁאַלְתִּי אֶת אִמָּא.
סִפַּרְתִּי פַּעַם לְרַב מְקוֹמִי עַל כָּךְ וְעַל כָּךְ,
מְעַט חִיֵּךְ, הֵנִיף יָדוֹ בְּבִטּוּל וְאָמַר: כֻּלָּנוּ בַּדֶּרֶךְ, דָּוִיד, גַּם אֲנִי.
נִזְכָּר בְּרַב חָשׁוּב אַחֵר מֵעֲבָרִי.
לוּ הָיָה אוֹמֵר לִי מִשְׁפָּט פָּשׁוּט זֶה
וְאוּלַי אָמַר וְלֹא הִשְׁגַּחְתִּי בַּדָּבָר.
נִזְכַּרְתִּי אֵיךְ קִבֵּל אוֹתִי בְּבֵיתוֹ בְּעֵינַיִם בּוֹרְקוֹת,
הֵבִיא לִי שְׁקֵדִים מִטְּבֶרְיָה, “סְגֻלָּה גְּדוֹלָה, דָּוִיד”,
אֵיךְ כְּשֶׁאָמַרְתִּי דְּבָרִים בִּסְעוּדַת פּוּרִים –
נֶעֱמַד לְפֶתַע וְהִשְׁלִיךְ אֶת בַּקְבּוּק הַיַּיִן לַקִּיר
וַאֲנִי לֹא הֵבַנְתִּי הָרֶמֶז.
אֵיךְ רָקַדְנוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה בִּרְחוֹב רָשִׁ”י בִּירוּשָׁלַיִם וּלְפֶתַע נֶעֶצְרָה מַשָּׂאִית
וְנַהָג בַּעַל חָזוּת עֲרָבִית נִשֵּׁק אֶת הַסֵּפֶר, וַאֲנִי לֹא הֵבַנְתִּי הָרֶמֶז.
נִזְכָּר שֶׁיָּשַׁבְתִּי עִם הָרַב בְּמִטְבַּח בֵּיתוֹ
וְהֵכִין לִי קָפֶה וּלְעַצְמוֹ אִינְגְלִישׁ טִי.
סִפֵּר לִי בְּחִיּוּךְ שֶׁבִּצְעִירוּתוֹ עָבַד כְּבַּרְמֶן בְּפָּרִיז
וַאֲנִי לֹא הֵבַנְתִּי הָרֶמֶז
וְאִלּוּ רַק הָיִיתִי מֵבִין –
כַּמָּה רַב הָיָה הַדָּבָר בְּעֵינַי.
אוּרִי קוּמִי
כִּי בָא אוּרֵךְ,
אוּר הַכַּשְׂדִּים
הָלַךְ לְךָ.
נוּאַר הַפִילְם,
עִינְטוּז הַפּוֹזָה
מִן הַשָּׁמַיִם מְצִיצִים
תַּרְבּוּתָנִים
שֶׁל שְׁכוֹל וְכִשָּׁלוֹן, רִיקוּן
אוֹ אֶלֶף מְפַגְּלִים,
הִיא נָשִׁים חֲטָאִים.
הִנֵּה אֲנִי
קָמַלְתִּי גַּם נָפַלְתִּי, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמוֹהוּ.
וּבְכֵן צָעַקְתָּ בָּזֶה, בְּקוֹל חִסְפּוּס הִמְשַׁכְתָּ:
בּוֹאוּ נָא, כָּאן אֱמֶת, מַרְכֻּלְתִּי, אֲנִי צָרוּד, זוֹ שְׂפַת הַיָּם, אַרְטִיק אַרְטִיק
ש.כ.ל
רַק שֵׂכֶל
צָלַח הַכֹּל.
שֵׂכֶל פָּשׁוּט, שֵׂכֶל טִפְּשִׁי, אַחַת, שָׁלוֹשׁ וּשְׁתַּיִם
הֵם בִּקְּשׁוּ מְאוֹרוֹת וּפִלְסוּפִיּוֹת
אָמַרְתָּ, כָּל כָּךְ קָלִישׁ:
חַיִּים.
יֵשׁ אֲנָשִׁים
שֶכְּשֶמְבִיאִים לָהֵם
אֶת כָּל הָרְאָיוֹת
בְּמִסְפָּרִים וּבְטַבְלָאוֹת
וּמוֹכִיחים
שָׁחֹר עַל גַּבֵּי לָבָן
שֶׁהַנָּשִׁים מֻפְלוֹת,
מִסְתַּתְמוֹת לָהֵם כָּל הַטְּעָנוֹת
שֶׁהֲרֵי יֵשׁ כָּאן
הוֹכָחוֹת מַדָּעִיּוֹת
אֲבָל
כְּשֶׁמְּבִיאִים לָהֵם
נְתוּנִים וְעֵדֻיּוֹת
עִקְּבוֹת דִי־אֵן־אֵי
וּטְבִיעַת אֶצְבָּעוֹת
לַהֲדָרָה שֶׁלָּנוּ
הֵם שׁוֹלְפִים
אֶת כָּל הַפַּרְשָׁנוּיוֹת
פְּשָׁט רֶמֶז דְּרָשׁ וְסוֹד
וּמוֹכִיחִים בְּמוֹפְתִים וּבְאוֹתוֹת
לָבָן עַל גַּבֵּי שָׁחֹר
שֶׁהַכֹּל שֶׁקֶר וְכָזָב
לְלֹא רַגְלַיִם, רֹאשׁ וְגַם זָנָב
וּמְשַׁחְרְרִים בַּאֲדִיבוּת
אֶת כָּל הַמִּפְלָצוֹת
שֶׁלָּהֶם
מֵהֶחָבִית
וְדוֹרְשִׁים בְּנִימוּס
בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ וּבְסַבְלָנוּת
שֶׁנַּכְנִיס
אֵת הַשֵּׁד שֶׁלָּנוּ
חֲזָרָה
לַבַּקְבּוּק
הָיוּ בָּהֶם שֶׁהָיוּ מוּכָנִים לְקַבֵּל אוֹתִי ולְהַכְנִיסֵנִי גַּם לְסָלוֹן בֵּיתָם וַאֲפִלּוּ לְקֹדֶשׁ הַקָדָשִׁים שֶׁלָּהֶם
וְרַק תָּבְעוּ בְּנִימוּס שֶׁאַשִּׁיל נְעָלַי אַשְׁלִיךְ אֶת הַנֵּזֶר שֶׁהוֹרִישׁוּ לִּי אָבוֹת אֲבוֹתַי וּפְשׁוּטָה מִבִּגְדֵי הַחֲמוּדוֹת שֶׁרָקְמָה לִּי אִמִּי וְחַפָּה מִכָּל זִכָּרוֹן וְזֶכֶר אֶכָּנֵס עֵירֹם וְעֶרְיָה עַל קְצוֹת בְּהֹנוֹתַי וּבְיָדִי רַק טָס עֲנָק שֶׁל מוּפְלֶטה, קוּסְקוּס וְגָ’חְנוּן
מִזְרָחִיִּם: בְּכָ-בוֹד! קָדִימָה! מִזְרָחִיּוּת: חַס וְחָלִילָה…
הביאנלה של ירושלים 2021 הביאה איתה עבודה חדשה של האמן פורת סלומון, עבודה אשר התהוותה והוצגה בבית שץ, ועם סיום הביאנלה בימים אלה היא זוכה למקום של קבע בבית. זה מאד משמח ואף מתבקש, שכן זו עבודה תלוית-מקום המתייחסת לפתחים ואלמנטים בבית עצמו ומעניקה לשץ את ההתבוננות הראויה לו, כאחד מאבותיה של האמנות הישראלית. העבודה הזו זכאית לדיון עצמאי: יש כאן דימוי חזותי העומד בפני עצמו, כאימייג’, משהו שמזכיר מאד אמנות לחוברת קומיקס בסגנון פילם-נואר, ובנוסף הדימוי הזה מציג את שץ – ואת הפרויקט הציוני כולו – מזווית רפלקטיבית ומרתקת המעניקה לו מקום מחודש בתולדות האמנות הישראלית.
שץ, שהקים את בית הספר לאמנות ‘בצלאל’, ראה בחזונו את בית המקדש השלישי כמרכז אמנותי ואת מרכזי האמנות כמקדשים, תנועה שמקיפה חלק נרחב ממשנתו. לרבים מאלה שעבדו איתו או סביבו הייתה מחשבה דומה, ולשלושה מהם (שמואל הירשנברג, אפרים משה ליליין, זאב רבן) יש ייצוג ברקע הדימוי של סלומון.
סלומון משכפל את דמותו של שץ ונוטע אותה בחלל בין-כוכבי. הייצוגים של שץ שסלומון מצייר נטולי כיסוי לפלג גופם העליון, כמו בחותם ה’אקס ליבריס’ שליליין צייר לשץ: הגוף החשוף, הרפרנסים והזוית ממנה הם נראים בונים קומפוזיציה קלאסית של תמונה ציונית הרואית. החזרת עטרה ליושנה, “ושבו בנים לגבולם”, “עוד אבנך ונבנית” – העבודה עשויה ברוח ליליין עצמו, המוכר גם מסמל בצלאל. להשלמת התמונה ברוח זו רק חסר היה לעטר את הציור במילים “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים” כשהן מסתלסלות בעדינות.
אבל דברים אחרים בעבודה הזו מדברים בשפה אחרת: הקומפוזיציה כפולה כך שהעבודה בנויה הן כשער והן כתקרה; סלומון משכפל את הדמויות, תוך שימוש בשפה קומיקסית לא ריאליסטית; ארון הברית זוכה למיקום אקראי בקומפוזיציה. כל אלה ובייחוד הרקע הנשקף מבעד לחלון התקרה המדומה מפרקים את הדרמה הציונית ובונים תמונה עמלנית ופעילה ולא סטטיות רבת-הוד.
על מנת להבין את העבודה, ואת המפגש בין השפות, יש לזכור כי יש כאן וריאציה על עבודות תקרה מהרנסנס: תקרת הכנסייה יוצרת אשליה של שמיים ושל הצצה למרחב מיתי, רוחני יותר מהיומיום, שהדמויות המאכלסות אותו הן קדושים ומלאכים אליהם ‘נושאים עיניים’. זה ההקשר שבתוכו סלומון עובד, ובמקומו הוא מציע מרחב עתידני חלופי של מעבורות חלל, מרחב שמחלן את השמיים הדתיים אך משאיר את האופק. בהחלפה הזו יש גם מימד אירוני, שכן החלון שמכניס את אור השמיים מתחלף בהצצה אל החושך, שסלומון מאיר אותו באמצעות הכוכב שמאחורי שץ.
התמונה של סלומון לא מפוענחת עד הסוף, על אף שמה – “הנטישה”. שץ מקפל את הסולם או משלשל אותו? מוריד את הארון או מעלה? אנו בתחילתה של הרפתקה או בסופה? שאלות אלו הן הכנה לשאלה החשובה מכל: איפה נטוע החלום של מבשר האמנות הישראלית בעבודה הזו, בקרקע או בשמיים? סלומון בונה סולם יעקב בבית שץ, ובניגוד לקריאה הציונית הקלאסית מסרב להגדיר את הקרקע כיעד סופי. כבר ברגע הדרמטי וההרואי, נטול החולצה ועם המבט מלא החזון אל האופק, הוא מזכיר שהאדמה יכולה גם לא לתת את יבולה. שיש שמיים.
אם יש משהו שמתבקש מפרויקט חייו של שץ, “מבשר האמנות הישראלית”, זה למקם אותו בציור בהקשר של האדמה. כמו בסיפור הציוני הבסיסי. סלומון מתעקש דווקא לשחרר את שץ מאדמת הארץ, ומטעין את הציור באלמנטים פנטסטיים של מדע בדיוני, של סייבר-פאנק, תוך שהוא מתכתב עם תמות של חיפוש כוכבים חדשים ואוטופיות חדשות ברחבי היקום. בקפיצה אל החלל הוא מדלג עם שץ מעל כל הכרזות הציוניות של שנות הארבעים והחמישים היישר אל סופה של המאה ה-20.
משמעותו של הדילוג הזה הוא קפיצה מעל השלב ההגמוני בחזון של שץ, מעל השלב הממוסד והטוטאלי של החזון הציוני, ושיבה של שץ אל מחוזות השוליים מהם התחיל. המשמעות הנסתרת של טענה זו היא שפרויקט חייו של שץ מעולם לא נוסה באמת: גלגולו של בית הנכות הלאומי כמוזיאון ישראל אמנם מיקם אותו לא רע בליבה של האמנות הישראלית, אך דרש ממנו לוותר על האספקט הרליגיוזי שלו כמעט לחלוטין.
המתח הזה קיים עד היום: ניתן לראות אותו בליבו של בצלאל, המוסד של שץ. סמלו הלא-ייאמן הוא עדיין ארון הברית, וזו אינה רק שאלה של מיתוג. תעודת הבוגר של בצלאל כוללת תאריך עברי בלבד ושלושה פסוקים שלמים מפרשיית בחירת בצלאל בן אורי כבונה המשכן. נראה שהאספקט הדתי-משיחי עודנו מתקיים בתוך או סביב ‘בצלאל’, ועם זאת קשה לומר שבית הספר הנחשב הזה סובל היום מקיטלוג דתי או איפיון רליגיוזי. הפער בין הדימויים ובין הממשי יוצר ממד סמלי אשר סובב סביב היצירה העכשווית הישראלית ומחכה שמישהו ירים אותו, והוא רדיקלי עכשיו כשם שהיה רדיקלי אז.
אפשר לראות זאת כשבוחנים את העיסוק של סלומון בארון הברית אל מול העבודה של רותו מודן עם אותו ארון ממש ב’מנהרות’, ספרה האחרון. מודן תרגמה את העיסוק המיתי בארון הברית להרפתקאה ברוח הרז’ה (יוצר ‘טינטין’) ובכך יצרה פירוק אירוני של המימד המיסטי (אם כי יש לציין שהרז’ה עצמו מעולם לא ויתר על העל-טבעי): הארון שלה הוא פיסת ארכיאולוגיה בלבד, וגם ארכיאולוגיה אצלה היא, בגדול, כסף וכבוד. כאלטרנטיבה לאספקט המיתי היא משתמשת בסגנון ציור נאיבי, המאפשר חמלה כלפי הדמויות גם כשהן עסוקות בעצמן ומוצא אותן בחינניותן האנושית. נחמת עניים.
אבל אצל סלומון, לעומת זאת, הקונקרטי והאנושי אינו ניגוד למיסטי. ההתנגשות שסלומון יוצר בין החלום הציוני של השיבה אל האדמה ובין החזון של מסע בין כוכבים מייצר אוטופיות שאינן מוציאות זו את זו אלא משתלבות לכדי פרדוקס מופלא. הארון שלו תלוי בין ארץ לשמיים, עולה או יורד בהתאם לקריאת הצופה. שלא כמו אצל ספילברג ב’אינדיאנה ג’ונס’, לא חייבים להוציא את הארון מהאדמה כדי לממש את החלום; אם נבחר לקבל את הארון אלינו חזרה נוכל גם לעלות בסולם, וללכת לחפש כוכבים חדשים.
ואז החשמל קרס, בבת אחת.
לא הבהובים, לא הקדמות שיעולי פלורוסנט. פלאק, קודם אור, אחר כך חושך.
החדר שאני עומד בו, לא ראה אור יום מעולם, בחייו טחובי עשן הסיגריות ואדי התבשילים. עכשיו ערב, מאוחר, ופנסי הרחוב עובדים קשה עם מה שיש להם, ואין להם הרבה. פנסי רחוב במאה שערים לא מגשימים את עצמם ככל שהם מזדקנים יפה. הם משתדלים להתחבא היטב בין הכבסים ולא ליצור קשר עין עם העוברים.
אז כמובן שניסיתי לפתוח ולהבליט את העיניים, מעשה לא חכם, כי עיסת האיטריות שבעבעה מולי לא התרשמה מההאפלה, והמשיכה בשלה לעשות מה שעושות עיסות איטריות כשהן בסיר 40 ליטר על פלטה חשמלית. היא ביעבעה בועה עצלה שהתפוצצה לאדי סוכר לוהטים. אחד מהם טס לתוך העין הפעורה שלי. איי. קפצתי בחוש הישרדות בסיסי אחורנית והחלק האחורי של הראש נפגש במדף שהכיל, מסתבר, איי, את כל מכסי האלומניום לכל סירי מאה שערים. אחרי שהרעש שכך מעט, התפנתי לאחל ייסורים מגוונים לכל סירי הקוגל עלי אדמות, ולשאר הפשטידות על הדרך.
חייב להתקשר לנוסן. גיששתי לעבר הכיס, ו…כן. ברור. הפלאפון למעלה, בדירה של גרוטיץ’. מיישה חיים גרוטיץ’ עצמו יצא לסיבוב חלוקה לפני שעתים ואמר שיחזור עוד רבע שעה. כשמיישה אומר שיחזור עוד רבע שעה זה אומר שאפשר ללכת לאכול, לישון, לקום, להתפלל, לחזור להיות רעב, להנשא ולהעמיד דורות ישרים ומבורכים, עד שתעבור רבע השעה הזאת. פעם קראתי לזה – רבע שעה שעתיים, הוא צחק את צחוקו, חריקה יחידה בשיניים סגורות על סיגריה, ואמר, בהממבחרממ, והלך.
הסתובבתי בידיים מושטות קדימה ולצדדים, מגשש את דרכי אל הפתח, ומזכיר לעצמי בקול שאם עוד פעם נוסן מזמין אותי לעבוד אצל גרוטיץ’ בקוגלים, לומר לו לא, ואם הוא מתעקש, ולהזמין הצולה מייד, כי אחרי שאני אומר “לא”, ומתעקשים, לא מרגישים טוב. 38 שקל לשעה ונשנוש חופשי מהסירים. לא שווה את זה.
מייד כשאמרתי “את זה” דרכתי על מכסה מהסוג העגול, מהסוג שבישלו בו קודם. כל שתי המטר שלי ביצעו סלטה מופלאה באוויר, יד מחפשת אחיזה מצאה מנוח בקופסת הטחינה הענקית, רגל בעטה בארבעס שנחו להשרייה, ואני מתוך השלמה על הרצפה, מכוסה בטחינה ומעוטר בגרעיני חומוס, חושב על החיים.
לעבוד בקוגליה, אמר לי נוסן פעם, זה כמו לאכול קוגל. אתה מתחיל לא מרצון חופשי שלך, וגומר עד הסוף כי אי אפשר לעצור באמצע. לא מיקמתי איפה החמוצים באלגוריה הפילוסופית שלו. כי הייתי מוסח דעת איך יכולה להתקיים סיגריה בקצה השפתיים ממשך, תלויה לא תלויה על בלי מה.
אחרי רבע שעה מצאתי את הדלת. כמובן היד שלי מכוסת הטחינה לא הצליחה לפתוח את המנעול השברירי שגם באור יום ומול פורץ מומחה לא מתפקדת כמשהו שעושה את העבודה, אזי בעיטה בדלת נחשבה לי כמשהו הגיוני לעשות, אחרי שהתאוששתי מהכאב, נזכרתי שיש סולם שמוביל למקלט של מעמול מהשטריימלך, שגורטיץ’ אמר לי שאפשר להשתמש בו אם מס הכנסה באים.
ברור יבואו. יעירו את הסבתא של גורטיץ’, יפתחו את הארון אמבטיה, איפה שיש מדרגות, יעקפו את דודי המים לשבת של הרב שטוטגרט,, יזיזו את דוד הדמה, יירדו שוב במדרגות מטויחות בסיר מנדטורי ויפתחו את הדלת שמאחורי הסכך של ניסנבויגן, עם המפתח המשומן והישיש, שמתפקד כבר שנים כסכין למריחה למרגרינה של הסבתא גורטיץ’. כי מי לא רוצה לבוא לבקר בהיכלי “נוסן קיגל”, המחסן של גורטיץ’, מאה שערים 5.
התפתלתי במעלה הסולם. קורי עכביש שמחו לתפוס טרמפ על שכבת הטחינה והחמוצים שעלי, אל עבר הארץ המובטחת. בדרך עברתי דרך המחסן החשוך של השטריימלך של מעמול, שהוא עצמו נושא לסיפור אחר. היתה לי תחושה עמומה, ששטריימל אחד או שתים לא כבר יישבו לעולם על ראש של אף אחד. אף אחד שלא אוהב “החומוס של נוסן” מרוח עליו.
הדלת שאטמה את המחסן של מעמול נפתחה אל חנות בגדים כשרים ביותר, שנפתחה היישר לרחוב מאה שערים.
דחיפה בכתף, ואור. מי יתנני אור שלטים, נהיתי אחרי האור כמו עטלף אל עבר חשכה, עין אחת נפוחה, עין אחת עצומה וממוצמצת באור הפתאומי של שלטי הרחוב. נטיפי טחינה ופיסות מלפפון חמוץ סימנו את הנתיב שלי בדרך אל האור. עמדתי שם, כואב דאוב ומתנשם, פקחתי עין וראיתי קבוצת תיירים מאיפשהו גרמניה כנראה עומדת עם הרבה לבן בעיניים, ושפת גוף של אנשים שרואים משהו שהם לא רואים כל יום, ובמובן הכי שלילי של המילה.
מה. צעקתי עליהם.
הם נפוצו לכל עבר ואני הלכתי לדירה של גורטיץ’.
קוגלים נקנים בייסורים, חשבתי, נוגס במלפפון שמצאתי בכיס של החולצה.
מבוא קריאה במאמרן המכונן של לומסקי-פדר, רפופורט וגינזבורג, “נראות בהגירה — גוף, מבט, ייצוג” (2010), עוררה אצלי את סוגיית נראותם של החוזרים בתשובה. כחוזר בתשובה, צלם וחוקר חזותי, אני מוצא את המחשבה אודות החזרה בתשובה משיקה למצבי הגירה, וככזו היא דורשת בדיקה ומחקר מעמיקים. היריעה העומדת לרשותי אינה רחבה דיה על מנת להעמיק בחקר ההקשרים, אך אנצל מקום צנוע ואינטימי זה לכתיבת תהודה, שבה נשמעת השונות החזותית של החוזר בתשובה מהסביבה החברתית שאליה הוא מתייחס. אעשה זאת על ידי קריאה אחת בצילום מעשה ידיי. קריאה מינורית הנובעת ונשענת על כלים סמיוטיים אך יוצאת מהסמיוטי אל עבר כתיבה אישית הנכנסת לקפלי הצילום ומתוכו. מעצם העובדה שאני הוא המתבונן בצילום שלי, הקריאה הזו מקיימת שפה המדברת קרבה וקשב. אני משתמש במתודה סוציולוגית של אמפתיה כלפי מושאי המחקר שלי (אריאלי ואילון, 2011). אני מאמץ עמדה אתית זו לא רק מעצם היותי חוקר את החברה אליה אני משתייך, אלא מתוך בחירה ואמונה שאמפתיה זו עשויה להרחיב את ראיית החוקר ולהעלות אל פני השטח תובנות שכנראה לא היו נגלות בגישה אחרת . רולאן בארת מציע במאמרו “המסר הצילומי” (1977, Barthes) אופן ניתוח סמיוטי בעל מבנה קוהרנטי הנע מהרובד הנראה והמוצג בצילום (דנוטציה) אל הרבדים הנסתרים החושפים את ההבניות החברתיות המוטמנות על ידי יוצר הדימוי (קונוטציה). אני בוחר להישען על המתודה של בארת, אך המהלך שלי הוא לינארי פחות. אני משתמש באופנים המשלבים ביחד עם ניתוח הפריט החזותי גם כתיבה שאכנה אותה “פואטית”, כזו המנסה להישאר קרובה לקיומו של פריט חזותי החי ומתקיים באופן לא מילולי. פרדוקס זה דורש ממני לנוע במארג מילים המאפשר פתח אל הלא מודע וגילויים הנובעים ממפגש עם יצירה חזותית.
חופה התכנסות אנושית. לחרדי המשפחה היא מצפן התייחסות בראשיתי וכמעט יחידי. החרדי ממעט להתכנס עם חבריו. לחוזר בתשובה החברים הם המשפחה החדשה — שותפי האחווה בדרך שבה הושלו זהויות עָבָר לטובת חיפוש הנשען בתחילתו על מבט המופנה לקבוצת ההתייחסות החדשה. מקום ההתכנסות — חצר אחורית של בניין שיכון, מקום בעל משמעות טעונה. האם החוזרים בתשובה הם החצר האחורית של החברה? באיזו חברה מדובר? החברה הישראלית הכללית? החברה החרדית? למראית עין נראות הנפשות המאכלסות את הצילום לבושות ודוברות בקודים חרדיים: נשים, נערות וילדות יושבות סביב שולחן במרכזו של הפריים ובאמצעו בחורים צעירים עומדים בעומק הפריים, וילד וילדה בחזית מצד שמאל. מבט מעמיק יותר יחשוף בפנינו חריגות מהקידוד החזותי החרדי ההגמוני.
כיסוי הראש של הנשים עשוי בדי פשמינה הנפוצים בקרב החוזרות בתשובה. גם אופני קשירת הכיסוי ועטיפת הראש מסמנים: אנו לא חרדיות. לבוש ארבעת הבחורים בעומק הפריים אינו בעל עדות חד משמעית. שלושה מהם נראים כבחורים בישיבה: פלג גופם העליון עוטה חולצת כפתורים לבנה, שרווליהם של שני הבחורים מצד שמאל מופשלים בקיפול, בעוד שרווליו של בעל החולצה הלבנה השלישי אינם מופשלים, כנראה שהגיע עם ז’קט שחור ופשט אותו. הצעיר הרביעי, הימני שבהם, לבוש חולצת T — זהותו הדתית אינה ברורה, וכיפתו אינה נראית בצילום.
הכיפה, החופה, עוטפת את הצילום ואת המצולמים בטופוגרפיות שונות. חופת הבניין על גג הבטון שלה, חופת החצר המוקפת צמחייה, ושולחן הנשים אשר חופתו אינה נראית אך ארבעת עמודי המתכת הריבועיים מכוננים את המתחם שלו. לבנה-אפרפרה, רכה, מתוחה ובעלת אשנב ריבועי, מציצה דופן סוכה מהצלע השמאלית של הצילום. אם כן אנו בימי חול המועד סוכות. טיב האירוע מתבהר, ועמו גם סיבת היעדרם של האבות והגברים הבוגרים — הם מכונסים בסוכה. היעדרם החזותי מעניק לצופה מרחב נשי. הנשיות כאימהות, כנערות, נשיות המעידה על קשרי המשפחה באמצעות השיער: גלוי או מכוסה, אסוף או פזור. שיערה הארוך של הנערה היושבת לצידו השמאלי של השולחן הוא פזור, דבר לא אופייני לנערה חרדית האסור על פי כללי מוסדות הלימוד החרדיים לנערות. האם יש כאן שמץ מרידה? שחרור בזמן החופשה, או נינוחות של הימצאות בקרב קהילת הדומות לה? הנערים עטופים בהילת עשן הנובע מזבחי המנגל. ליד הבחור הלבוש חולצת ה-T עומד ילד חבוש כיפה בהירה הנשזרת במארג הסימנים החזותיים ההיברידיים המרובים בצילום זה. מנעד האפורים של צילום השחור לבן אינו מונע מדקויות הצבעים החשובות כל-כך במגזר החרדי המונוכרומטי מלהיראות. כמו צמחייה מדברית הנגלית לעין המטייל מתוך אחידות הצבעים, כך כל שינוי מזערי בקודים התרבותיים נגלה לעין המאומנת בראיית האחידות וההבדלים.
מילה רבים תופסים ורואים את החרדים כמקשה אחת. לא רק שהדבר אינו נכון מבחינת השוני ההשקפתי, אלא שההבדלים ניכרים בדקויות הפרטים החזותיים ובעיקר בפרטי הלבוש. מיקומם של כובע או מגבעת על הראש, אורך החליפה, מיקום כפתורי החולצה, פאה נוכרית או כיסוי ראש על סגנונותיהם ואופני הקשירה — כל אלה הם רק חלק משפה חזותית המסמנת את הלובשים ושייכותם החברתית-קהילתית-מגזרית. החוזרים בתשובה כמעט ואינם מודעים לדקויות חזותיות אלו, ולכן אנו רואים בקרבם אימוץ אקלקטי והיברידי של פרטי לבוש ואופני נראות. נדמה שהחוזר בתשובה מנסה בתחילת דרכו להידמות למודלים אותם הוא רואה בחברת ה”ילידים” שהוא שואף להתקבל אליה מחד, ומאידך לשמר משהו מעברו ומהזהות אשר הביאה אותו לפתחו של מעשה הגירה זה.
זוהי הגירה תרבותית ממצב חיים אחד, לרוב בעל מאפיינים חילוניים, אל עבר התמקמות- ביחס. ביחס אל החרדים, ביחס לעבר החילוני וביחס לעבר קדום יותר של סבא, סבתא או שורשים קדומים יותר במשפחה. לרוב הגירת החילוני דרך החזרה בתשובה אינה נובעת מטעמים כלכליים או כבריחה מאזורי מלחמה וקונפליקט. זו הגירה מרצון, לעיתים לאחר מחשבה רבה ולעיתים מתוך דחף עמוק ומהיר. למושגים הגירה וחזרה בתשובה משמעות הפוכה. החזרה מייצגת שיבה למקום שהיינו בו כבר, למקום של יישוב, יישוב הדעת, מקום ישיבה ונחלה, ואילו ההגירה מתקשרת באטימולוגיה שלה לגרות, לישיבה לא קבועה, שאיננה נטמעת לחלוטין. אני חושב גם על דמותה של הגר המקראית, המגורשת עם בנה ישמעאל. “גר הצדק” — גוי שהחליט להצטרף לעם ישראל ולהתגייר — שומר עדיין על שיוכו הלשוני לגרות. לטעמי חלק גדול מהחוזרים בתשובה חשים עצמם כגרי צדק) “במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין”, בבלי ברכות ל”ד ע”ב). בתחילת התהליך זוכים החוזרים בתשובה ליחס מיוחד ואוהד של החברה החרדית, אך לאחר שקיבלו על עצמם עול תורה ומצוות והם נראים (כמעט) כחרדים לכל דבר, הם נתקלים במורכבות היחס אליהם ובקונפליקטים פנימיים ההולכים וגדלים. כמעט שלא ניתן לעשות מעבר שכזה תוך השלכה מוחלטת של אישיות העבר על זיכרונותיה, על קשריה החברתיים והמשפחתיים, ועל דפוסי חיים ומבנים נפשיים שנבנו במשך שנים. הדבר מתבטא בין היתר בסממנים החזותיים. אנו רואים בעלי תשובה המשנים באופן מודע ולא מודע מעט מן הייצוג החזותי שלהם על מנת להיתפס על ידי החברה ההגמונית כמי שנמצאים במצב של “בטרם”, של “עדיין”. הרווח מהשהייה באזורים אלו הוא שמירה על הייחודיות והתמודדות מפחד ההיבלעות במה שנראה בתחילה כגוש אחיד ומונוכרומטי לא רק מבחינה חזותית אלא בעיקר כמונוכרומטיות נפשית והשקפתית.
משקף מה נשקף לצלם ומה למתבונן בצילום? האם לכך לאקאן התכוון באומרו “i see myself seeing myself (lacan, 1978, p.81)” נראות עצמית הרואה את עצם הראייה של עצמה. היותי הצלם, חוזר בתשובה הכותב אודות הצילום שלי ומתוך ראייתי אותו, יוצרת תנועה המחוללת סביב החזותי ונעה מעבר לפרספקטיבה ולנקודת המבט של סובייקט מתבונן באובייקט.
האור חורט כפשוטו בתשליל השחור-לבן. על מנת לחלץ את הדימוי הפוזיטיבי על הלידי הכסף לעבור “הגירה” טרנספורמטיבית וסימבולית. מעשה הצילום בפילם שחור-לבן הוא כמעשה הגירה.
ריקוד סיום בארת טבע בספרו האחרון והאישי “מחשבות על הצילום” )1988 )את המושג “פונקטום” העומד מנגד ל-“סטודיום”. הפונקטום הוא נקודה או אזור “דוקר” המניע רגשית את הצופה, ואילו הסטודיום נקשר לפענוח החברתי, הפוליטי והשכלי. אם אוכל להעיד על הפוקנטום בצילום שלי, הרי הוא מופיע לטעמי בפריסת אצבעות כף ידה השמאלית של הילדה הנמצאת בחזית הצילום מצד שמאל. אזור זה בצילום הוא רגע מזוקק של ההוויה ההיברידית של החוזר בתשובה המהגר. הילד הנראה כבן 11 או 12 מכופף את גוו ומושיט את ידו הימנית לליטוף כלב לבן פרווה. זו מחווה שלא נמצא בקרב ילדים חרדים. הללו פוחדים מכלבים בדרך כלל, כאשר הכלבים נתפסים אצלם כיצור טמא שיש לשמור ממנו מרחק. זהו סימן מרחיק לכת אולי מכל הסימנים האחרים, החבויים יותר. הילדה האוחזת בשמלתה בידה הימנית פורסת את אצבעות יד שמאל בתנועה הנראית כמו אלמוג. הדקירה החזותית מגיחה מהמתח המובע באצבעות המשתוקקות אולי לגעת בפרווה הסמיכה של היצור החי, הרוטט על אדמת החופה. דווקא הילד בעל הסממנים החרדיים המובהקים שובר את דקויות הסימנים המעידים על החוזרים בתשובה, ובתעוזתו הוא נוגע, תרתי משמע, בעולמות הסמויים מן העין. כף ידה האלמוגית, סימן האיווי. זרועו של הילד פרוות כלב לבנה איך זה שצילום אחד מעז?
הַבֹּקֶר שָׁמַעְתִּי בָּאךְ בַּשּׁוּק
מִתְנַגֵּן בֵּין הָעַגְבָנִיּוֹת נִזְכַּרְתִּי בְּאוֹתִיּוֹת הַגְּמָרָא שֶׁשָּׁמְעוּ אִתִּי בְּחַבְרוּתָא פִּינְק פְלוֹיְד אֵיךְ הֶאֱדִימוּ.
בֵּין הַתְּרִיסִים הֹרֵיתִי וְנוֹלַדְתִּי בֵּין עוֹלָמוֹת בְּקַו בְּאֵר שֶׁבַע – יְרוּשָׁלַיִם אִם תִּרְצוּ בֵּין הַשָּׁחֹר שֶׁל הַקָּפֶה לַשָּׁחֹר שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת אֲסַפֵּר עַל אַגָּדָה יִשְׂרְאֵלִית.
הַצְּחוֹק שֶׁל רֶוַח אַחֲרֵי סְבָרָא וְנִגּוּן אַרְגּוֹב בַּתְּפִלָּה לַמַּשְׁגִּיחַ סִפַּרְתִּי עַל הַדְּמוּת מֵעַל הַמִּטָּה בֵּגִין תָּלוּי עַל קִיר יְשִׁיבָה לִיטָאִית.
אוּלַי זֶה הַדְּבַשׁ מֵעַל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהֻחְלַף אֶצְלִי בְּשׁוֹקוֹלָד עִם נְגִיעוֹת צִ’ילִי וְלַתּוֹרָה שֶׁלִּי שִׁבְעִים גְּוָנִים שֶׁל כְּאֵב.
לֵאָהלֶ’ה נִבְחֲנָה עַל פֶּה עַל מְסִלַּת יְשָׁרִים
מִלָּה בְּמִלָּה מִכְּרִיכָה לִכְרִיכָה
הָרַמְחָ”ל בָּא אֶצְלָהּ בַּחֲלוֹם לְבָרֵךְ
חָתָן תַּלְמִיד חָכָם בְּקָרוֹב
וְהִסְתַּלֵּק.
יוֹאֵל מֵהַמִּשְׂרָד שׁוֹאֵל
אִם הִיא קוֹרֵאת שִׁירָה אוֹ מַחֲזוֹת
וְלֵאָהלֶ’ה עוֹנָה שֶׁכֵּן לַמְרוֹת
שֶׁמָּה לָהּ וּלְמַחֲזוֹת
וּמָה לָהּ וְלִמְשׁוֹרְרִים
וּמָה לָהּ וּלְיוֹאֵל
שֶׁמֵּעִיק בִּשְׁאֵלוֹת מְנֻמָּסוֹת
שֶׁהִיא לֹא מַכִּירָה מֵהַבַּיִת.
לֵאָהלֶ’ה שׁוֹמֶרֶת סוֹד כָּחֹל
בַּמְּגֵרָה שֶׁלְּיַד הַמִּטָּה
סִפְרוֹן שִׁירֵי רָחֵל שֶׁקִּבְּלָה מֵהַיֶּלֶד
שֶׁשָּׁבַר לָהּ אֶת הַלֵּב
וּבַסּוֹף גַּם שָׁבַר לָהּ שִׁדּוּךְ.
וְלֵאָהלֶ’ה עוֹד חוֹזֶרֶת מִפְּגִישׁוֹת
כּוֹשֶׁלֶת, קוֹרֵאת
מִתּוֹכוֹ רַק אֶת הַהַקְדָּשָׁה הַמְּרוּחָה
תִּזְכֹּרֶת לַבִּלְתִּי מְמֻמָּשׁ:
לֵאָהלֶ’ה יָפָתִי.
פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,
הַלְוַאי נֹאהַב תָּמִיד
כְּמוֹ עַכְשָׁו.
קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַּי.
דַּי.
לֵאָהלֶ’ה לֹא מַמְשִׁיכָה לְשִׁירֵי רָחֵל
מָה לָהּ וּלְשִׁירָה.
הַכְּרִיכָה הָרַכָּה נוֹשֵׂאת אֶת הָרֵיחַ שֶׁל הַיֶּלֶד
הָרַמְחָ”ל כְּבָר לֹא בָּא בַּחֲלוֹמוֹת.
אֶתְמוֹל חָלְמָה עַל יוֹאֵל וְלֹא סִפְּרָה לְאַף אַחַת.
בָּאוֹטוֹבּוּס הִיא הוֹזָה
אֶת הַיֶּלֶד לָבוּשׁ צִיצִית עַל חֻלְצַת פִּשְׁתָּן לְבָנָה
מַרְכִּיב מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ
יוֹשֵׁב מֵאֲחוֹרֵי מוֹנִיטוֹר
וְנוֹתֵן לַדְּרָמָה שֶׁלָּהּ לְהִתְרַחֵשׁ
מִתּוֹךְ רַעַשׁ הַנְּסִיעָה הַלָּבָן
הוּא צוֹעֵק: קָאט!
לֵאָהלֶ’ה לֹא יְכוֹלָה לַחְתֹּךְ
וְאֵין לָהּ מִי שֶׁיִּצְעַק קָאט לְכָל הַבְּדִידוּת הַזּוֹ
שֶׁלְּעִתִּים מִצְטַלֶּמֶת יָפֶה מִכָּל הַפְרֵיְמִים
אַךְ מְחוֹלֶלֶת גַּם פּוֹגְרוֹמִים לְלֹא הַתְרָאָה.
לֵאָהלֶ’ה יוֹרֶדֶת אֶת קִינְג דֶיְוִיד
הַשֶּׁמֶשׁ לֹא עוֹמֶדֶת רַק שׁוֹלַחַת
קֶרֶן אַחֲרוֹנָה חוֹשֶׂפֶת רַק אוֹתָהּ
וּמִשְּׂמֹאל עוֹלֶה הַיָּרֵחַ שֶׁל עֵמֶק הַיְּרָאוֹת הַנְּפוּלוֹת.
לֵאָהלֶ’ה נִזְכֶּרֶת בְּיֶלֶד מַסְמִיק
בַּתְּאוּרָה הָעֲמוּמָה שֶׁל הַלּוֹבִּי הַמְּפֹאָר.
אֵיךְ בִּקֵּשׁ אֵשׁ
מֵהַשּׁוֹעֵר בַּכְּנִיסָה
וְלַשּׁוֹעֵר לֹא הָיְתָה אֵשׁ לָתֵת
וְגַם לָהּ מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה.
שֵׁשׁ שָׁנִים אַחֲרֵי
הִיא מִתְחַתֶּנֶת עִם אַבְרֵךְ מֶשִׁי.
אֲנִי אִשָּׁה
חָפְשִׁיָּה
מְדַפְדֶּפֶת בּוּרְדְיֵה
בָּרַכֶּבֶת הַקַּלָּה
אֶת הַמָּקוֹם אֵלָיו הִגַּעְתִּי אֲסַמֵּן בְּסִימָנִיָּה
שְׂרוֹכִים קְשׁוּרִים צְפוֹנִית לַקַּרְסֹל
גַּרְבִּיּוֹנִים מְתוּחִים עַל אֲדָמָה חֲרוּכָה
עֶרְוָתִי בּוֹעֶרֶת תְּשׁוּקָה לַחַיִּים
הַקִּיּוּם שֶׁלִּי מְסַפֵּק אוֹתִי
לַהֲקָה חֲדָשָׁה מַכָּה בַּתֹּף
מַעֲרִיכָה הוֹן סִימְבּוֹלִי
וּבָּטָטָה קָרָה
הָעוֹלָם מָלֵא בְּיֹפִי
וּמִיסְטִיקָה
כְּשֶׁאֲבַקֵּר בְּאֶרֶץ זָרָה
אֶלְבַּשׁ חִגַ’אבּ.
הנבואה היא לב ליבה של האמונה היהודית, היא פסקה לפני כ 2400- שנה ועתידה לחזור סמוך לשיבה אל העצמאות המדינית, שתתלווה אליה עלייה תרבותית גדולה. בעם ישראל התקיימה תרבות נבואית; היו בתי ספר לנביאים, הייתה אסכולה שלמה ומשנה סדורה ולהקות של בני הנביאים — סטודנטים לנבואה — התהלכו ברחבי הארץ ולמדו מוזיקה, ספורט, תרגילי ריכוז וכוונה, שכלול הדמיון ועוד. עם תום העידן הנבואי השתמרו רשמי האסכולה הזאת במסורת, בין היתר בתורת הסוד, בטקסטים של האר”י, הרמח”ל ועוד. זהו אוצר גנוז, ייחודי, שממנו יכול לצמוח הכישרון הישראלי המקורי, דמיון אלטרנטיבי, צורות ביטוי וסיפור, גל ישראלי חדש שיש לו בשורה להציג לעצמו ולעולם כולו. 1. היוצר צריך להקדים מחשבה של תשובה ותיקון ליצירה. “…והספרות תתקדש, וכל סופר יחל לדעת את הרוממות ואת הקודש שבעבודתו, ולא יטבול עטו בלא טהרת נשמה וקדושת רעיון. לפחות תקדים המחשבה של תשובה, הרהורי תשובה עמוקים לפני כל יצירה” )הראי”ה קוק, שמונה קבצים ד, סד(. 2. הנשמה היוצרת. היצירה היא פנייה לחלק הנשמתי של הצופה, אל הנקודה שבה מרוכזים כוחות הנפש והגוף בשיגוב עליון. כיוון שהנשמה היא אין סופית, היצירה יכולה להתקיים כשיח בין החלק הנצחי של היוצר לבין החלק הנצחי של הצופה, שיח שבו נצח פוגש בנצח, רצון פוגש רצון. 3. דממה וקשב. היצירה איננה כלי לביטוי עצמי בלבד, אלא קודם כול הזדמנות למפגש של היוצר עם עצמו. היצירה מתחילה בקשב הפנימי לקולה העצמי של הנשמה. הקשבה חרישית, קול דממה דקה. אצל הרב קוק יש דרגות שונות של דממה. הדממה אינה תכלית אלא הקדמה להופעת הדיבור הנשמתי. 4. לא מחכים למוזה או השראה — היא נמצאת תמיד — אלא היוצר מתעלה אל המפגש. “כל זמן שהאדם מוכרח הוא לחכות לזמנים מתי תחול עליו רוח היצירה, ואז יחדש, יתבונן, יהגה וישיר, זהו סימן שלא הופיעה עליו הארת נשמתו. הנשמה הרי היא שרה תמיד, עז וחדוה היא לבשה, נועם עליון הוא סובב אותה. והאדם צריך להתרומם עד לידי הגובה של פגישת נשמתו” )הראי”ה קוק, אורות הקודש(. 5. היצירה אינה עמל או יגיעה. “דבר שאי אפשר הוא להפסיק את היצירה ממי שנשמתו יוצרת תמיד בטבעה. בכל עת שהלאות הרוחנית מעיקה, אין זו באה כי אם מפני שחושב היוצר, שהיצירה עמל הוא. וכל מה שמעמיקים יותר בסודה באים לידי הכרה, שאין בה שום עמל ויגיעה. והאדם מתדמה לקונו, שלא בעמל ויגיעה ברא הקב”ה את עולמו” )אורות הקודש(. 6. לפעמים מה שעוצר את היצירה הן מיני מידות רעות, יוכל היוצר לתקן את עצמו ולחזור ליצירה. אין סתירה בין מוסר ליצירה. לפעמים היוצר נקי מפגמים מוסריים אך מה שעוצר אותו הוא חלישות גופנית, ואז הוא צריך לתקן את גופו ולחזקו. ויש מקרים שבהם היוצר מתוקן וראוי בנפשו וגופו, אבל העולם עדיין אינו מוכשר ליצירתו. היצירה הרוחנית, הגוף והעולם קשורים הם בקשר אורגני. 7. היצירה ושפת הרזים. היוצר יכול לינוק משפת הרזים שבה כתובה הספרות של תורת הסוד היהודית בספר הזוהר, במדרש ובאגדה. כך למשל התורה אינה מסבירה ומתרגמת את הסוד אלא על ידי סוד אחר, רז מוסבר על ידי רז. וכך הסרט יכול להוות שרשרת של דימויים רזיים, שאינם “מוסברים” בפשט, אלא על ידי דימוי-סוד אחר. 8. היצירה הבאה מחופש המחשבה מגלה את הגודל של העולמות ההשעריים — עולמות המתגלים בכוח האינטואיציה, המתעלה מעל להיגיון המדוד. היוצר משער בליבו ובמחשבתו בכל היקף ורוחב. “איננו רואים שום אפשרות לצייר חופש מחשבה, התעלותה ושכלולה, כי אם כשיותן לה כל היקף גדלה, כשיוכנו אושיותיה על פי הגודל הכמותי והאיכותי, בכל אשר תעיף שם את עיני רוחה… היצירה הרוחנית חופשית היא. אינה מתחשבת עם שום השפעה חיצונית, היא יוצרת כפי הלך רוחה פנימה. וכל מה שתתגבר בקרבה אמונתה בעצמה, כן תעלה למרומי האמת” )אורות הקודש(. 9. הנבואה היא סגולתה של האומה הישראלית. כיוצרים, אנו יכולים להכשיר את הכלים לחידושה של הנבואה הישראלית, קרי, להרחיב את גבולות הדמיון, לחדש תבניות של חוכמה והכרה, לעורר שיח נשמתי, לחבר בין אמת ליופי, לרומם על ידי היצירה את כוחות הנפש והגוף. 10 . האמנות יכולה לפתוח מחדש את הערוץ בין אלוהים לאדם.
הלכתי לחנות ספרים אמרתי להם, מה קורה נשמות? אמרו לי אדוני, אתה מוכן לא להרים את הקול? אמרתי להם, מה נהיה, אתם לא ספריה. כולה סטימצקי. אחר כך שאלתי אותם אם יש להם את הספר של דורית ראובני, אז ההיא עם הקוקו הגבוה צחקה לשתי שניות אבל ניסתה להסתיר. אמרתי לה, מה קורה יא ספרנית. מה מצחיק. אמרה לי קוראים לה דורית רביניאן. דורית רביניאן. לא לקוקו, לסופרת. אמרתי בסדר בסדר, תביאי לי 4 עותקים וגם שקית. הביאה לי. ביקשתי עוד שקית, דווקא. מהסטימצקי תפסתי אוטובוס לכיוון ואדי ערה, אמרו לי שמה בטוח יש מצב למצוא מישהי להתבולל איתה. האוטובוס היה די ריק ורק ישבו מאחורה 4 חיילים ששמו שירים של עומר אדם ואחר כך של מתן גלילוב. ישבתי קרוב אליהם למה אני מת על גלילוב ולי בקושי הייתה סוללה. ואז התקשר אליי קובי בריגה והיה לי ברור שהוא הולך לחפור לי 20 דקות לפחות את המלמולים שלו כשהוא עצבני על זה שמכבי נתניה משחקת חרא ולמה לא מחזירים את דלה ימפולסקי. אני חולה על המלמולים שלו למרות שחצי מהם אני לא מבין, אבל אמרתי לו כפרה קובי אין לי סוללה ויש פה מצב למשהו. ירדתי בוואדי ערה, התיישבתי בתחנת אוטובוס והתחלתי לקרוא את הספר של דורית ראובני, ואת שלושת האחרים הנחתי על הספסל עם השקית פתוחה שאפשר יהיה לראות. בהתחלה בקושי עברו אנשים אבל אחרי כמה דקות הגיעו שני ילדים עם תיק בית ספר ושאלו אותי בערבית לאן אני צריך להגיע. אמרתי להם שאני צריך פה קרוב והמשכתי לקרוא. כשאני בעמוד 47 באו לתחנה משפחה אז הזזתי את השקית כדי שיוכלו לשבת. אחר כך באה בחורה שמנמונת עם תיק ושקית של המשביר. הפסקתי לקרוא בספר, שמתי את האצבע בין הדפים כמו סימניה והבאתי לה מבט אלכסוני כאילו אני הרווי קייטל בכלבי אשמורת. תגידי את הרבה במשביר? לא, סתם. זה של אחותי. אה, אחותך. סחורה טובה במשביר? רגילה. הצורה שבה היא סיננה את המילה רגילה הייתה כזו מגניבה שידעתי שהיא אחלה בנאדם להתבולל אתו. רציתי לזרוק משהו מגניב מהצד שלי אבל אז קובי התקשר ואמר לי שאני לא אשכח את האזכרה של סבא שלו שהיא בכלל מחר ושאבוא ישר לבית עלמין כי אין לו איך לאסוף אותי. בינתיים השמנמונת עלתה לאוטובוס 723, ואני התעצבנתי על קובי בסדר בסדר, בא לבית קברות, בא ישר. חיכיתי עוד חצי שעה, המשפחה עלתה על מונית שירות ונשארתי לבד בתחנה. אחרי 10 דקות כבר היה ממש משעמם, אז לקחתי את השקית, הוצאתי את שלושת הספרים וזרקתי אותם לכיוון גבעת העפר עם הקוצים היבשים מאחורי התחנה. פיזרתי אותם שכל אחד ייצא במקום אחר. כשעליתי על האוטובוס בדרך חזרה ראיתי מהחלון ילד עם אופנים וחולצה של ריאל מדריד מרביץ סלאלום על הגבעה. החייל במעבר אמר לי משוגעים אלה, אה? רציתי לענות לו רגילים, אבל לא היה לי כוח.
דֶּגֶל שָׁמוּט תַּחַת גֶּשֶׁר, בּוֹ רוֹמְסוֹת כְּלֵי מִלְחָמָה יוֹמְיוֹמִיּוֹת אֶת שֶׁטֶף הָאוֹר הַמִּזְדָּרֵחַ עַל אַדְמַת גּוּפִי. דֶּגֶל זָרוּק כְּשִׂמְלָה מֻכְתֶּמֶת, שְׁסוּעָה בְּטָפְרֵי בְּהֵמָה-אָדָם, הַיּוֹנֶקֶת, זוֹלֶלֶת, סוֹבֵאת מִשְּׁבָבֵי אוֹר נוֹטֵף עַל דֶּגֶל. דֶּגֶל שֶׁדִּמְעוֹת רִבְבוֹת אַחַי סְפוּגוֹת בּוֹ מֵאֶלֶף דּוֹרוֹת שֶׁל כְּמִיהָה לְאֶרֶץ-אַגָּדָה, אֶרֶץ מֵטָאפוֹרָה, אֶרֶץ שֶׁל תְּפִלָּה. הַגֶּשֶׁר קַיָּם, הָאָרֶץ גַּם. רַק הַדֶּגֶל עוֹד שָׁמוּט, עָזוּב, דָּרוּךְ, וְנִקְרֵאתִי לַהֲרִימוֹ. רַק שֶׁלֹּא אֶהְיֶה גַּם אֲנִי מְנַגֵּב בַּדֶּגֶל, שֶׁלֹּא אֶמְחֶה בּוֹ אֶת רֹק תַּאֲוַת הַהַכָּרָה הַנּוֹטֵף מִבְּדַל שִׂפְתוֹתַי. הַדֶּגֶל לָרוּחַ מְחַכֶּה, לֹא רוּחַ תַּרְבּוּת גָּלוּת, רוּחַ כְּבֵדָה-חֲנוּקָה הַמְּסֻגֶּלֶת אַךְ בְּקֹשִׁי לְנַשֵּׂא אֶת עַצְמָהּ. אֶלָּא רוּחַ עֶלְיוֹנָה אַדִּירָה, זוֹ הַנּוֹשֵׂאת אֶת כַּנְפֵי הָעַיִט מַעְלָה, מֵעַל צִלְלֵי הָעֲנָנִים, אֶל מֵעֵבֶר לַזְּמַן, אֶל רָקִיעַ שֶׁמִּמֶּנּוּ הַנָּחָשׁ הַמִּזְדַּחֵל עַל הָאָרֶץ הוּא רַק תְּנוּעָה חֲלָקָה בֵּין אוֹר וְצֵל. תַּעֲנוּג הָרוּחַ הַמְּזַמֶּרֶת בִּצְלִילַת הָעַיִט, וְנָחָשׁ אָחוּז בְּטָפְרֵי זָהָב וָעֹז. הַנָּחָשׁ אוּלַי יְדַמֵּם מְעַט, אַךְ בִּמְעוֹפוֹ יִתְנַשֵּׂא הַנָּחָשׁ, וּבִכְאֵב מִתְפַּתֵּל יִרְאֶה אֶרֶץ אוֹר וְשֶׁמֶשׁ וּרְקִיעַ תְּכֵלֶת מְנַצְנֵץ. וְיֵדַע כִּי בָּזֶה יֶחְדַּל לֶאֱכֹל עָפָר וְאֶת כַּנְפֵי הַדְּרוֹר יַשִּׂיג. זוֹ הָרוּחַ הַמִּתְבַּקֶּשֶׁת לְנוֹסֵס בַּדֶּגֶל. דֶּגֶל שֶׁלֹּא יוּרַד לַחֲצִי הַתֹּרֶן, שֶׁלֹּא יִתְנוֹסֵס בְּפִתְחֵי מוֹעֲצוֹת שָׁוְא וְשֶׁקֶר. דֶּגֶל אַרְיֵה, דֶּגֶל אוֹר, מִגְדַּלּוֹר הַמַּלְכוּת זֹהַר הַתַּרְבּוּת, קְדֻשַּׁת הַסִּפְרוּת.
“הספרות תתקדש, וגם הסופרים יתקדשו, יתרומם העולם להכיר את כחה הגדול והעדין של הספרות, הרמת היסוד הרוחני בעולם בכל עילויו. ילך האור ויפרוץ, התביעה האיתנה תתבע את שלה, התובעים הם נשמות רבות צמאות, נשמות מרגישות, מכירות בחכמת הפרצוף של המבטאים והסגנון את טומאת הרעיון שבסופרים רבים, שלא תכסה אותה כל מליצה מוסרית, כל הלבשה שירית, “עקוב הלב מכל ואנוש הוא”. רוח טומאה זה ככל רוח הטומאה בכלל עבור יעבור, יבטל מן העולם וכליל יחלוף והספרות תתקדש…” (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות התחיה, פרק לז)
לוט
תחילת נובמבר כבר הייתי במטוס לישראל. לא עניינו אותי יותר כל הרחובות הרטובים של וורשה עם הבנייה הקומינסטית שלהם. באמת, כנופייה של בריונים משמינים מכרוב חמוץ ונקניקיות. הייתי חייב לחזור לארץ כדי שהזין שלי לא ייקפא. בדרך לשדה התעופה המונית נתקעה בערימה של פולנים סמוקי לחיים. הייתה מהומה שלמה, בממשלה הפולנית החליטו לציין מאה שנה להולדת האומה המופלאה הזאת, שאת כל ההיסטוריה שלה אפשר לתמצת למחנות השמדה וכופתאות ממולאות. באמת חגיגה. המונית נתקעה במשך שעה מאחורי תהלוכה של ניאו נאצים שהניפו דגלים של פולין. על הדגלים הודפס דרקון עם חרב שעולה וצומחת היישר מהמפשעה שלו. “נו” צרחתי דרך החלון הפתוח ומיד חטפתי אגרוף. הנהג ניסה להרגיע אותי אבל אני ידעתי שאם אני אשאר במדינה הזאת עוד דקה אני הולך לחטוף שחפת. הלאומנים השיכורים החלו לשיר על חיי האיכר הפולני, פיזמון עממי וקליט שהצלחתי להבין ממנו רק את המילה החוזרת: “פשיסטקו, פשיסטקו” , הכל, הכל, הכל שלנו, הויסלה, השדות, החזירים, צביקה פיק, שירלי טמפל. במזל הצלחתי לחצות את שדה התעופה ולהתעופף משם לפני שהיו הופכים גם אותי לרכוש ממשלת פולין. סינס 1918 “פשיסטקו, פשיסטקו”.
היו לי הרבה סיבות לחזור לארץ, בכלל כל הטיול הזה בפולין נראה לי עכשיו כאיזו גחמה של בן נוער הורמונלי. במקום להשיג לעצמי איזו בחורה לעניין שתעשה לי ילדים ותכין לי מרק, הייתי שבוי בחלום רומנטי “להיות משורר”. הייתי בטוח שמזג האוויר הקודר יפיח בי תשוקה לכתוב שירים כמו שצריך, ואוכל לברוח מחלומות הזוועה שתקפו אותי. מה בן אדם רוצה בסך הכל? לא להשתתף בפיגועים, ולאכול קרעפלך. לא הייתה לי סבלנות לסטודנטים המתוסכלים מאוניברסיטת תל אביב שבדיוק מיהרו וחטפו את כל מישרות המתרגלים הנחשקות, מנשקים את כפות הרגליים של המרצים המזדקנים בזמן שאני צריך להתעורר מסיוטים באמצע הלילה ולהשתדל לא להרטיב את המיטה. ביום האחרון של ספטמבר, כשעוד ישבתי בדירה שלי בורשה, קיבלתי מכתב חשוד מעמיחי, החבר היחידי שנשאר לי מבית הספר ואולי החבר היחיד שהיה לי שם. הוא כתב בסיגנון המתלהם שלו שהוא לא יכול בלעדי, לא יכול לתפקד בלי אהבה, הלב שלו שורף, הוא לא יכול לכתוב, לא יכול ליצור, לא יכול לזיין, וקלישאות נוספות שעדיף שאמנע מלפרט אותן. איזה אידיוט. אל תאמינו למה שמוכרים לכם. ההשתפכות הזאת הייתה יכולה להחמיא לי אם לא היה מדובר במי שסינן אותי שלוש שנים רצוף. עד לגרמניה נסעתי פעם בשביל הנבלה הזאת, אבל הוא התעלם ממני לחלוטין. אמר שיש לו עניינים מאוד חשובים לסדר. עוד לפני שקיבלתי את המכתב שמעתי שעמיחי השתגע. הגיע אלי שמועה שהוא הסתכסך עם אנטי-פה בברלין והלך מכות עם אירגוני זכויות אדם אחרי שהחליט לעשות ערב מחווה ליוליוס אבולה, איזה איש רוח איטלקי איזוטרי שהפשיסטים של מוסליני ראו בו מורה הדרך שלהם. הוא הצליח להבעיר את כל שכונת נויקלן ונאלץ להתעופף חזרה לארץ הקודש. שם כמובן – פטה מורגנה – סינדרום ירושלים – תרנגול כפרות – נאבד השכל. השתעממתי מישראל מהר משציפיתי. הישגתי בדרך-לא-דרך דירה נוחה בשכונת יד אליהו, שהייתה זולה באופן חצוף כמעט.נדרשתי רק לדאוג לאקווריום מפלצתי שעמד בלב הסלון ושימש בית תענוגות לשני דגים ענקיים ומכוערים. אוצר בקנה מידה תל אביבי. מצאתי עבודה במשרד נסיעות פולני, ונרשמתי לתואר שני בספרות עברית באוניברסיטה. אמרתי לעצמי: “כל אחד צריך לדעת מאין הוא בא ולאן הוא הולך”.
למזלי הרע כבר בשבוע הראשון של התואר השני התאהבתי מעל הראש. קראו לה מישל עזרא והיא הייתה יפהפייה. היו לה נמשים וציצים עגולים להפליא, והיא צלעה ברגל אחת כך שנראתה כאילו היא מענטזת כשדידתה ממקום למקום. פגשתי אותה בשיעור על פאול צאלן. אני חיבבתי משוררים רומנים, ומישל הייתה כפייתית לגבי המרצה הממושקף. היא הייתה חסרת ביטחון באופן מושלם ודיברה תמיד בקול עצבני כאילו היא רבה עם מישהו, במיוחד כשזה היה עם המורה שהעריצה. תמיד נכנסה לדבריו, העלתה טיעונים מבולבלים ונכנעה בעונג לתשובתיו החידתיות. המורה לא רק ענה לה אלא גם אירגן מחדש את טיעוניה באופן פיוטי, ומצא בהם יופי שאפילו היא לא חשבה עליו. אני רק בהיתי בה מהצד וחשבתי לעצמי ‘איזו משוררת מדהימה’. זו הייתה טעות של מתחילים. כבר בחודש הראשון של הסימסטר הפכתי את עצמי לעבד נרצע. היא גילתה שאני היחיד שמוכן לכל מה שהייתה כותבת. היה לנו מנהג קבוע לשבת בבית קפה מוזנח בסוף אלנבי ולקרוא זו לזה שירים שכתבנו. היא הייתה מזמינה קפה שחור, מרוצה מהבחירה שלה מאיזו סיבה שקשורה למגדר כנראה, ומקריאה לי שירים ארוכים ומשעמים. אני הייתי מחמיא, מהלל, מריע. נאלצתי לקצוב מראש את מספר המחמאות לכל שיר, כדי לשמור על מידה של אמינות. התחלתי בהתלהבות, אחר כך עברתי למחמאות יותר מהורהרות, ולקראת השיר הרביעי הגבתי בהתפעלות שחרגה מתחום הטעם הטוב – מחיאת כפיים, שריקה, מבט מצועף. הכל כדי להראות לה שאני מתרגש באופן אותנטי. שום דבר לא עזר לי, היא לא הסכימה להתנשק, שמרה את עצמה למרצים לספרות גרמנית, הסקתי. ולכן זו תחרות מכורה מראש.
מישל
מישל דיברה כל הזמן על החשיבות של ‘היות אישה’. היא אמרה לי שאני ‘פריוולגי’ ו’פאלוצנטרי’, ‘מיזוגני’ ו’טרנסופובי’. אני העדפתי את ‘פאלוצנטרי’, כי היה לזה מצלול נחמד יותר. אבל מישל מעולם לא שאלה אותי לדעתי. כשהייתה מתווכחת איתי היא ראתה בי אויב כללי, שכל שמות הגנאי הולמים אותו. “אתה עוד תלמד”. אמרה לי בשבוע הראשון לאפריל, אחרי שהסכמתי להגרר לערב ספוקן וורד בכולי עלמא. חלום בלהות. מיונז וחזרת. מישל הייתה “חזקה בסצינה”. באותו ערב היא לא הופיעה אך היה חשוב להראות נוכחות, זה גם נתן לה השראה אינסופית, כך אמרה. “תקשיב לשיר שכתבתי” התחילה, מיד כשמצאנו שולחן פנוי: “אני לא מקשיבה לקולות שאומרים לי לשתוק. אני לא מגיבה לאנשים שאומרים לי בצחוק. אני לא משיבה למי שאומרים אותי לחנוק. אני לא, ואין לי בעל ואין לי תינוק. אני פוסעת קדימה ללא כיוון ברור. אני פוסעת קדימה לתוך הכיוון שאסור. שוברת את הגדר ונכנסת שוברת את החומה והורסת. לך אולי יש אישה אבל אני כבר מתרחקת. לך אולי יש גישה אבל אני כבר מתחמקת.”
בשלב הזה הפסקתי להקשיב והבטתי, מוקסם, בפה האצילי שלה שקורא את המילים מתוך האייפון. “לא אהבת,” שמעתי אותה לוחשת בסוף. “מה, מה פתאום! זה היה מעולה. מאוד אהבתי.” היא עיקמה את האף. ושתקנו. “אני רוצה שתגיד לי את האמת, מילים צריכות הד.” “כלום זה היה מאוד יפה, אני פשוט, קשה לי עם הרעש של כל האנשים מסביב.” מישל לא אמרה דבר ורק הסתכלה על מישהו שעלה לבצע את הקטע שלו על הבמה. “או קיי,” קטעתי את השתיקה. “אני חושב שאולי את יכולה לחתוך קצת. לא לוותר על הכל, אבל אולי תפרידי בין הדברים שאת אומרת. יש לך כמה נושאים באותו קטע, מבינה?” מישל המשיכה לבהות בבמה, אחרי זה אמרה בקול חנוק: “זה פשוט ספוקן וורד זה משהו אחר, אתה לא מבין בזה.” “האמת, נכון, אני לא מבין. זה היה קטע יפה,” אמרתי כמעט בלי קול. המשכנו להסתכל על כל האנשים שעולים ויורדים. אנשים בקהל צחקו בקול חרדתי ואני הרגשתי שאני לא מצליח לנשום. “בואי נלך מפה, באמת מישל, אני חייב שנלך מכאן”. היא נגררה אחריי בחוסר חשק. הלכנו לאורך רחוב אלנבי, ונעצרנו בקפה שנקרא “הבקטריה”. זה היה בית קפה חדש יחסית, אבל הוא היה למעשה גלגול עכשווי של שרשרת בתי קפה שנסגרו ונפתחו. וכל פעם כיוונו לאותו קהל יעד של צעירים בוהמיינים שהגיעו לתל אביב בשביל לכבוש את עולם האומנות ובסוף עבדו בתור עורכים בטיים אאוט. לכל בתי הקפה האלו היה את אותו חזון אסתטי של שולחנות דביקים וחפצים שמצאו בביגודית הקרובה. ניסיתי לחשוב על נושאים לשיחה ובסוף החלטתי ללכת על ‘יצחק לאור’, שבעיני היה משורר נוראי ומישל חשבה שהוא אנס. “גברים לא יכולים לכתוב,” הכריזה מישל. “בשביל לכתוב צריך בטן, צריך רחם, אתה מבין?” הנהנתי בהסכמה מוגזמת. “כמו יונה וולך!” לא ידעתי מה לעשות אז אמרתי: “דליה רביקוביץ’.” מישל הסתכלה עליי בכעס ואמרה: “נכון”.
בשעה תשע וחצי צעדה לתוך הקפה חבורה פלורנטינית ורעשנית. מסוג החבורות המאפיינות בתי קפה מהסוג הזה, גברים מזוקנים, לבושים בגדים עתיקים, ונשים בקארה ושפתיים אדומות. על כולם פיקד ז’אקוב שוורץ שהתהלך כמו אווזה, מעודד ומחמיא על כל תעלול שביצע אחד הגוזלים שלו. הסתכלתי על מישל ועברנו לשבת בשולחן עץ מחוץ לדלת של הקפה.
ז’אקוב
ז’אקוב היה מופת של נטוורקינג אומנותי. מגיל חמש עשרה, השנה שבה נחת בישראל, פעל במרץ לקשור קשרים עם כל גורם בעולם התרבות הישראלי. הוא השתתף בכל סצינה ממשית או וירטואלית בתל אביב, באר שבע, ירושלים וחיפה, פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, כל דבר שהריח ממיץ הזבל של הברנז’ה. הוא ניהל מופעי ספוקן וורד בנמל תל אביב, השתתף בשלוש הצגות נפרדות בפסטיבל עכו, היה חבר מערכת בשלושה כתבי עת לשירה ועבד במרץ על הדוקטורט שלו: “מרטין בובר בין חבלי משיח לנבואת זעם”. הוא השתחל לערבים של ערספואטיקה, מתעקש שאימו הייתה תוניסאית, ובו זמנית כתב נגדם מאמרים מתלהמים במוסף הספרותי של הארץ. הוא היה מעורב בו זמנית ב”מקום לשירה”, “בית ש”י עגנון” ו”מוזיאון ינקו דאדא” בעין הוד. שנתיים לפני שטסתי לוורשה, ז’אקוב גילה את עולם הסטנדאפ הישראלי. חבריו לספסל הלימודים החלו לכבוש את במות החובבים במונולוגים על חייהם המתסכלים, חלקם כתבו לתוכניות סאטירה, ואחת מהם אפילו עשתה הופעת אורח ב’ארץ נהדרת’. ז’אקוב התנפל על הממצא בציפורניים שלופות וייסד ליין סטנד-אפ בפאב ההודנא בפלורנטין. הערבים שאירגן היו ידועים באקסצנטריות שלהם ובדמיונם הקלוש למופעי סטנד-אפ אמיתיים: המופיעים צרחו לתוך המיקרופון קטעי הברות, גזרו בשתיקה ניירות צבעוניים וזייפו התקפי אפילפסיה. באחד מהערבים העלו ז’אקוב וחבריו את עלילת מלך האריות כאשר הם לבושים בבגדי ים בלבד. ז’אקוב, שהיה בעל גוף בריא ושיער פרוע, הפך בין לילה לסמל מין. “מלך האריות הגירסא הלא מצונזרת” הפך לקאלט והוצג פעם בחודש, ממלא את הפאב בעשרות מעריצים שבאו לראות את הענק העירום שר את “האקונה מטאטא”. באותו ערב בקפה “בקטריה” ז’אקוב היה עסוק בניהול: הוא צווח, שרק, רקע ברגלו והפריח איומים לכל עבר, כאשר מסביבו מתרוצצים אנשים ומחתלים את השולחנות במפות תכולות, מסדרים כוסות פלסטיק, סרטים מבריקים ובלונים. על הקיר היחיד בקפה הציבו תמונה עצומה של ביבי נתניהו על רקע סגול ניאוני. התמונה של ביבי הזכירה לי, בתחושות אשם קלות, שבאותו יום נערכו הבחירות הכלליות. מערכת הבחירות הייתה כל כך פאתטית ומשעממת שאפילו לא זכרתי שהיא מתקיימת. ראש הממשלה זה ארבע פעמים עמד לזכות שוב ולאף אחד באופוזיציה לא היה כוח להיאבק בו. מה גם שבעשור האחרון לא התרחש איזה אסון לאומי נוראי כך שלמרות השנאה לביבי והשחיתויות הקטנות שלו. נדמה ששום הפתעה לא תצוץ. אך הנמלים החרוצות של ז’אקוב נראו נלהבות במיוחד. הן הוציאו עתה רמקולים שחורים ותפוחים וסחבו מקרן ממכונית ישנה. מישל ואני הבטנו בהם המומים. “זה עולה!” נשמעה צרחה מתוך בית הקפה. ז’אקוב מזג ערק לכוסות פלסטיק וקרא לתוך המיקרופון: “מדוזות! מדוזות ירוקות, גחליליות!” כדי לבדוק את מערכת השמע. בחור עם משקפיים ושיער ארוך, שגולח בצד אחד, הציב מעל התמונה של ביבי שלט: “אירוע הנצחון”. אחר כך הדביק לתמונה סרט סאטן אדום וכתר מפוליגל. כשז’אקוב יצא החוצה לחפש נקודת חשמל לרמקולים, מישל משכה לו בחולצת הפלאנל, להבין על מה כל המהומה: “תסלח לי,” שאגה, מנסה להתגבר על הרעש מסביב, “מה אתם עושים בדיוק?” “אנחנו?” זימזם ז’אקוב בקול ערמומי, “מסיבת ניצחון לראש הממשלה כמובן”. הוא נראה משועשע מעצמו. “אתם רציניים?” “רציניים ביותר!” ז’אקוב זקר אצבע לשמים, “מדובר באירוע ברמה לאומית, בין-לאומית, בין-גלקטית.” מישל ניסתה להגניב עוד שאלה אך ז’אקוב כבר עסק בשחרור קשר שנוצר בכבל שסחב. אני לעסתי גרעינים מתוך קערה קטנה. הייתי מרוצה שהפסיקה לדבר עם הענק המזוקן. “זה מתחיל,” צעקו מתוך בית הקפה. ז’אקוב הכה בשולחן ושאל אותנו: “אתם באים?” השתרכנו אחריו פנימה. עשרים איש מחוייכים ומעונבים מילאו כל כיסא ושולחן שהיו במקום. הרגשתי שעברנו את התפוסה המותרת במקום מוזנח מהסוג הזה. ז’אקוב עלה לבמה הקטנה וסידר את העניבה שלו. הוא תפס את המיקרופון ואמר: “נשמות טהרות, טוב שבאתם.” מישהו צעק מהקהל: “חבל שלא באתם קודם אבל גם עכשיו זה בסדר”. “לפני שאני מכבד את נציגת ‘החדשות’ הלאומית, המתוקה, האורגזמטית שלנו בהקראת תוצאות המדגם, יש לי כאן הפתעה מרגשת בשבילכם. קבלו את המשוררת הגדולה, המנהיגה בעלת שיעור הקומה האדיר, פרח השושן של המזרח התיכון והטיפוס הכי בלתי נסבל שאני מכיר: הילה זוסמן!” אל הבמה דילגה בקלילות בחורה זעירת מימדים בת שלושים..
הילה
חִפְרוּ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה בְּאֶמְצָעוּת פְּצָצָה. אַל תִּבְרֵרוּ, בְּאֶמְצָעוּת מִבְרֶשֶׁת, אֶת הַחוֹל. אַל תַּפְרִידוּ, בְּאֶמְצָעוּת פַּטִּישׁ גיאולוגים, בֵּין הַשְּׁכָבוֹת. חִפְרוּ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלָּנוּ בְּאֶמְצָעוּת נַפְּלָאם. לאור הָאֵשׁ גָּלוּ מָה יש לאֲדָמָה לְהַסְתִּיר. קְחוּ אֶת יְלָדֶיהָ כִּבְנֵי עֲרֻבָּה. הִצִּיבוּ לָהּ אוּלְטִימָטוּם. תְּנִי לָנוּ אֶת הֶעָתִיד.
וַלֹא
השם ‘הילה זוסמן’ התפשט כמו ביצה על מחבת. היא הייתה סוג של פרובוקטרית מקצוענית. כבר כשהייתה בת שמונה עשרה היא החלה להתבלט בניהיליזם המטורלל שלה כשייסדה ערב שירת שכול לזכרו של ג’וליאן שגרן, כוכב ילדים נשכח. הערב התבטל אחרי ששגראן, שנמצא חי ונושם, איים עליה בתביעת דיבה. ג’ולייאן שגרן היה רק ההתחלה של השיגעון הזוסמני. כשסיימה את שירותה הצבאי המקוצר החלה לצלם סירטוני יוטיוב היתוליים וגסים בכיכובם של מיכל ינאי, קיפי בן קיפוד, הרב בא-גד ודודו טופז. בנוסף לפעילות הקדחתנית הזו דאגה לפרסם בלוג תרבות פופלארי בשם “מבצע ריינהרד” בו יצאה בהכרזות קיצוניות ביותר לגבי כל דבר שזז בתל אביב. ב2013 האשימה את אריק איינשטיין בפדופיליה, ושנה אחר כך רמזה שהיה לה רומן עם גידי גוב ושלזמרת דיקלה יש איבר מין גברי, איידס ואוטיזם. הרשת אהבה לשנוא את הילה זוסמן. היא קיבלה משרה בעיתון “הארץ” ופוטרה בשל דרישת הקוראים, קיבלה משרה ב”וואלה” ופוטרה בגלל שפיברקה ידיעה שקרית לגמרי אודות העורך הראשי של האתר. היא אף זכתה לכתוב כמה אייטמים ל”ישראל היום”, אך העיפו אותה משם אחרי שפירסמה הצהרת נאמנות לעירית לינור, נשבעה “להלחם למענה ולשתות את דמם של אויביה.” ההצהרה פורשה על ידי אירגוני השמאל כבגידה בעקרונות ההומניזם, ועל ידי לינור עצמה כאירוניה קנטרנית. שתי ההאשמות היו נכונות כמובן. אחרי השיר של זוסמן ז’אקוב הוציא אורגנית קטנה וביקש מהקהל להצטרף אליו לתפילה למען הצלחתו של ראש הממשלה. הקהל הצטרף בקולות שאגה. מישל ואני נמלטנו חזרה לשולחן שלנו וניסינו למצוא מלצר אחד לרפואה שיהיה מוכן להביא לנו עוד בירה. “איזו חבורה של מטומטמים.” התעצבנה מישל. “כן” אמרתי, מנסה ללכוד את המבט של המלצרית שניסתה לזוז בין השולחנות בפנים. תנועות הידיים המוגזמות שלי לא עזרו, במקום מלצרית נשלפו החוצה ז’אקוב, הילה וקבוצה של מזוקנים בתפזורת. זוסמן תקעה בי עיניים וקיוויתי שלא תזכור אותי משיעור ‘יסודות השיר’ שלמדנו ביחד. “אפשר אש, בבקשה?” זה היה מאוחר מדי והילה כבר עמדה ליד השולחן שלנו. מישל לא הבחינה במצוקתי או שהייתה נסערת מדי בשביל לייחס לה חשיבות. “תגידי לי, אתם רציניים?” מישל אמרה בטון אימהי, מוסרת לה מצית לבנה ומקושקשת בדיו. הילה לא התייחסה אליה. היא הושיטה לי את ידה הדקיקה, וחיכתה שאנשק אותה. “הילה זוסמן,” היא חייכה אליי. “מישל, נעים מאוד. את יכולה להסביר לי מה זה הדבר הזה?” “ואיך קוראים לפרח העצוב שלידך?” “זה יותם,” אמרה מישל, ואני הנהנתי קלות לאישור. “את מוכנה להסביר לי למה אתם עושים ערב הוקרה לראש הממשלה הכי מושחת בהיסטוריה של ישראל?” “ינאי!” הילה צעקה, “בוא רגע, יש להם פה שאלות משעממות.” היא המשיכה להביט בי. נשענת על הקיר של הקפה. לעבר השולחן התקרב בחור ממושקף עם שיער ארוך והתיישב לידינו. עוד לפני שפתח את הפה ראו עליו שהוא טיפוס שאוהב לדבר.. הוא חייך אל מישל והצית סיגרייה. “מה כל העניין, אתם בטח שואלים את עצמכם.” מישל לא התייחסה אליו ורק נעצה הסתכלה בשנאה לוהטת בזוסמן, שעמדה ליד הדלת ועישנה. “איזו התנשאות. מי היא חושבת שהיא?” ינאי המשיך בהרצאה. קהל לא מרוכז מעולם לא הפריע לו. “אנחנו חושבים שראש הממשלה הוא אייקון, הוא אל מודרני, אכילס של הפוליטיקה הישראלית.” אחרי שהרגיש שלא הצליח לשבור את הקרח הוסיף: “קצת הומור חברים, למה אתם נראים מאוכזבים?” הנחתי את הראש שלי בין כפות הידיים, זו הייתה טעות לבוא לכאן. “זה נראה לכם מצחיק?” מישל אמרה לו, מגבירה את קולה כדי שגם הילה תוכל לשמוע. “אתם רוצים שנצא לעוד מלחמה באוגוסט? אתה רוצה שעזה תהיה תחת הסגר עד שנת 2022? שליש מהמדינה עניים ואתם משחקים בלהעריץ את ראש הממשלה. יש לי יותר כבוד לליכודניקים אמיתיים.” עכשיו רציתי לדפוק את הראש בפינה של השולחן. קולות עלו מתוך בית הקפה. ינאי הציץ פנימה והחל לתופף על הברכיים שלו. “הו הא, מי זה בא, ראש הממשלה הבא!” האנשים בפנים התפקעו מצחוק. לפתע הוא הבחין במשהו ועצר את שירי העידוד שלו. הוא נעמד על ספסל העץ וקרא לעבר הרחוב: “מדברים על ראש הממשלה הבא – תראו מה הרוחות הפוליטיות סחבו לכאן!” “בוא נלך מהמקום הדוחה הזה,” מישל אמרה ומשכה את היד שלי, “אני לא מאמינה שהבאת אותי לכאן.” הסכמתי איתה לחלוטין והתחלתי לאסוף את הסיגריות והכסף שלי כדי ללכת אחריה. הבחור שינאי קרא לו התקרב אלינו ומישל קפאה במקום, זה היה גבר בגילינו במעיל כהה ופנים חזקות. יכולתי לנחש מה עובר לה בראש. היא התיישבה בחזרה בתנועה איטית ובהתה בו, לרגע אחד הציצה על הגוף שלה לראות שהכל נמצא במקום. אם לא הייתי מקנא זה היה נראה לי חמוד. אבל לא הייתי צריך להתרגש, זו התגובה של כל מי שפוגש בפעם הראשונה את עמיחי.
עמיחי
עמיחי למד יחד איתי בתיכון של מועצה איזורית משגב. בגיל שבע עשרה כשעלינו לכיתה י”א הפסיק להגיע, נרשם לבגרות אקסטרנית וסיים את כל המבחנים בהצטיינות באותה שנה. את כיתה י”ב הוא הקדיש לפירוק החברות שלנו ולרומן הרסני עם אמא של אחת מבנות הכיתה שלו. כשהסיפור התפוצץ ובעלה כמעט הרג אותו הוא עבר לגור במושב ספיר שבנגב ועבד בחקלאות עד הגיוס שלו. בצבא התנדב לסיירת צנחנים, נפצע באימון והשתחרר. אחרי חודשיים בבית של הדודים שלו הוא טס לארצות הברית לטיול של שנה, ומשם המשיך לטיבט, קירגיזסטן, סין וגיאורגיה. שם פגש זוג מ”הגוש” בירח הדבש שלהם. הם נתנו לו גיליון של “משיב הרוח”, כתב עת לשירה של הציונות הדתית. זה היה “רגע מפתח” בחייו, כך כתב לי בדרמטיות האופיינית שלו. הוא נזכר בעולם הספרות, בחיים הקודמים שלו איתי ובספרייה הקטנה של המועצה. הוא חזר לארץ, נרשם לחוג לספרות עברית בירושלים וללימודי מחשבת ישראל. אחרי שיצא בטריקת דלת מקורס בביקורת קווירית של עגנון, בעודו מקלל את המרצה, פרש מהחוג לספרות וייסד כתב עת עצמאי. שלוש שנים בירושלים חידדו את קנאותו לספרות העברית. הוא ראה את עצמו כשגריר של השירה העליונה, של התרבות האמיתית, וכמי שמתכתב בשיריו עם סופרי התנ”ך, עם חכמי התלמוד ועם האר”י הקדוש בעצמו. הוא סלד מביקורת ניאו-מרקסיסטית, מתאוריה פמיניסטית, מביקורת מגדרית ובעצם מכל מגמה חדשה שצמחה כמו אצות מזוהמות מתוך אוניברסיטת תל אביב (כך במקור). מתוך העמדה הזו תירץ מדוע אינו מוכן לפגוש אותי או לדבר איתי במשך חודשים. כמו כל הקנאים עמיחי היה עסוק בלשנוא יותר מאשר בלאהוב. שנה בברלין רק חידדה את השנאה הזאת. הוא התקוטט מילולית ופיזית עם נציגי הבוהמה הישראלית שחיו שם, עם אירגוני שמאל ועם כל מה שהריח לו מתיאוריה ביקורתית. הוא פירסם מספר ביקורות במוסף הספרים של הארץ וכתש עד דק את חבורת ערס-פואטיקה, את הליקון וכמובן את החוגים לספרות, כשהוא מכוון את חיציו במיוחד לחוג התל אביבי. הלימודים בירושלים חיזקו אצלו את האהבה לטקסטים יהודיים קדומים. הוא היה תלמיד מבריק למקרא, ברוך שוורץ ראה בו עילוי ממש ואלכסנדר רופא אף הציע לו משרה בתור מתרגל אצלו בקורס. אבל מכולם היה תלמידו הנאמן של יהודה ליבס, חוקר הזוהר החשוב. עמיחי ראה בו את מורה הדרך היחידי שלו לעולם הספרות. בעצתו החל ללמוד יוונית עתיקה, ארמית וערבית. בעקבות ליבס נעשה עמיחי קנאי במיוחד לשני משוררי עבר: יונתן רטוש ואורי צבי גרינברג. בשניהם ראה את פני השירה האמיתית, הלא-מתפשרת, הגברית של ישראל. שנתיים לפני שעזבתי את הארץ נתקלתי בו בחנות ספרים קטנה בירושלים, בעודו מתווכח בלהט עם מוכר רוסי על תרגום של שלונסקי. כשהצלחתי לשכנעו לצאת משם, הלכנו לשבת בתקליט ודיברנו שם עד אמצע הלילה. בסוף השיחה עמיחי חיבק אותי וצעק: “רק אתה מבין אותי, למה אתה לא מדבר איתי יותר?” ואני התעצבנתי אבל לא אמרתי כלום. אחרי זה המשיך כמובן לסנן כל שיחה ממני. כשעזב את ברלין עבר לגור בנווה צדק, בדירה שהייתה שייכת למשפחה, וחילק את הזמן בין עבודה על כתב העת העצמאי שלו לשתייה מופרזת.
הוא עמד לפנינו, בפנים אדומות, בחיוך מרוח של פטרוזיליה: “סוף סוף.” הוא הסתובב להילה זוסמן וקרא אליה: “מה זה? החלטתם לתת לאנשים עם מוח להתקרב לכנופיה שלכם?” הילה חייכה אליו וסימנה עם האצבע המשולשת על המפשעה שלה. “תן חיבוק, כוכב,” הוא אמר לי ומעך אותי בין ידיו השריריות. אחרי ששיחרר את האחיזה התיישב והחל לספר לי ולינאי על התקופה שלו בארצות הברית, ואיך מצא את עצמו שומר על שדות חקלאיים מפני שפני בר כשהוא שוכב ימים שלמים במדבר, עם רובה אוויר וציידנית מלאה בסטייקים ובורבון. מישל ניסתה להשתלב בשיחה ולכוון אותה למקומות שתוכל לתרום את חלקה: “מה, אתה גם משורר?” עמיחי הנהן והמשיך את התיאור של אסם התבואה הענק שהיה צריך לישון בו. “מי היה מאמין,” הוא אמר, “יותם שבח, השמאלני הטהרן משחק עם זוסמן והקלגסים.” הייתי מבולבל מאוד וגם עצבני על היחס שקיבל ממישל. “סתם הגענו לכאן,” אמרתי, “אין לך מה להתרגש.” “רגע אתה גם מהמסיבה הזאת?” מישל ניסתה להשמע ביקורתית “מה אתה גם ימני? אתה באמת חושב שצריך להצביע לביבי?” “תצביעי למי שאת רוצה.” “מה זה בדיחה? אתם באמת הולכים להצביע לו?” מישל המשיכה. עמיחי קטע לרגע את שטף הדיבור שלו והפנה את פניו אל מישל. “את יכולה להפסיק לדבר? זה נורא משעמם אותי.” זה כבר ממש עלה לי על העצבים. נזכרתי למה לא דיברנו עשר שנים. הוא פשוט היה בן אדם מחורבן. “למה אתה חתיכת זין?” שאלתי אותו, משחרר את היד שלי מאחיזתו החזקה. עמיחי עדיין נראה כאילו הוא מאוהב בי. הוא קם לחבק אותי ודחפתי אותו בשתי ידי. הוא איבד את שיווי המשקל ועף עד הילה, מפיל לה את הסיגריה מהיד. “תראי מה זה,” הוא אמר לה. “חיה!” מישל מיהרה אליו, מנסה להתנצל בשמי. “אני מצטערת, הוא מפגר לפעמים, קרה לך משהו?” עמיחי הסתכל עליי. “הוא יכול להתנהג איך שהוא רוצה, Übermensch.” אחר כך פנה אליה: “אבל את לעומת זאת יכולה ללכת.” מישל גימגמה משהו והחלה להתרחק. היא עצרה את הדמעות שלה, יכולתי להבחין בזה. דווקא ברגעים כאלה היא הייתה בעיניי יפהפייה ואמיצה. היא דיברה אל עצמה והפרצוף שלה התרכך כמו של ילד. אבל שנאתי את זה שהיא יכלה פשוט ללכת ולהתאהב בעמיחי כאילו לא השקעתי בחיזורים שלי דם וכסף. “ואתה,” עמיחי אמר לי, “כשתרצה להפסיק לשחק עם הילדים תבוא לדבר איתי. יש לנו כמה שנים להשלים.” הוא התרומם, לקח את המעיל שלו והלך משם לכיוון מרכז העיר. בבית הקפה הוכרז שביבי גובר על שאר המתמודדים בעשר מנדטים והמבטא המוזר של ז’אקוב הריע: “מהפך! מהפך!” הילה וינאי כיבו את הסיגריות שלהם ונכנסו פנימה, לשלהב את הרוחות.
ספרות
עם ניצחונו מחדש של ראש הממשלה הוחלפה שרת התרבות. לתוך החלל הגדול שהותירה נכנס בצעדי בלרינה טדי כהן, מעין חרוט עגלגל וממושקף שאהב לאכול אפונה ולדבר בפתגמים. עם כניסתו לתפקיד החלו לנשב רוחות מקארתיסטיות רעננות. צעדו הראשון והפרובקטיבי של כהן היה לסלק לאלתר מרצה לתיאוריה של הספרות מאוניברסיטת באר שבע. המרצה, שהיה מכפיש על ימין ועל שמאל כל מה שהריח מלאומיות, הועיל להגדיל הפעם ולהלל במאי פלסטיני תומך חמאס, כאשר זה פירסם סרט תעמולה אנטי ישראלי. אחרי סילוקו פירסם השר בחשבון הטוויטר שלו: “המרצה המהולל תמך ופעל למען אנשים הרואים בהשמדת ישראל את מטרת-החיים שלהם. על כך אין סליחה.” הפרטים היו משמימים להפליא אך מסדרונות גילמן סערו וסאנו. אני באופן אישי מיהרתי והצהרתי שאין לי שום עניין במאורע אבל התפלאתי לגלות שקבוצה של אנשים מהחוג לספרות ממש הסכים עם שר התרבות. הם חשבו שראוי לסלק את המרצה. ראשון לנאמני שר התרבות היה ז’אקוב. ז’אקוב שהיה מתרגל בקורס המקביל בגילמן שלהב את הסטודנטים נגד המרצה ש”כפר” באוטוריטה של גילמן בתחום הספרות והעז לחשוב שיש מקום כזה באר שבע. חלק מהתלמידים היו משועשעים וחלק התלוננו עליו למזכירות החוג. ז’אקוב נקרא לשימוע. בחוסר רצון נגררתי אחרי מישל לפגישות המתישות על מדשאות הספרייה. אלו היו פגישות של אמנים אקטיבסטים והם הסכימו זה עם זה באופן מעורר השתאות, ועשו זאת בצווחות היסטריות כמעט. לדעתם שר התרבות התנהג : “בחוסר תרבות וחוסר אינטלגנציה” “תת רמה של אדם” “קוף” “נאצי!” “זה פשוט פאשיזם!” “פאשיסטים!” “פשיסטקו,” ניסיתי להציע, אך הושתקתי במהרה על ידי מבטיה של מישל. מול הקואליציה הזו של לוחמי החופש תססה קבוצה קטנה שהונהגה, באופן לא מפתיע, בידי הילה זוסמן. זוסמן אמנם לא השתמשה במילים כמו “פאשיזם” ו”נאציזם”, אך היא חיפתה על כך ביצירתיות וקולניות שקשה היה להתחרות בהם. המשוררת החרוצה ארגנה הפגנות תמיכה ספונטניות בשר התרבות באמצע המדרגות או בחצר הקפיטריה, תלתה שלטי ענק המציגים את דמותו כגיבור ישראל, וביצעה אפיזודות של “שירה ציונית” ברחבי הספרייה. ראשת החוג והמרצים הוציאו במשותף מכתב תמיכה רשמי בפרופסור, בעד חופש הביטוי ותמיכה כללית בערכי השוויון והחירות. כתגובה החליטו ז’אקוב והילה לארגן “פסטיבל אמנות למען שר התרבות והספורט על שם שר התרבות והספורט”. אירוע הפתיחה היה מסיבת ריקודים פרועה במועדון גייז ברחוב המסגר. תמונתו של שר התרבות הודפסה על יריעות בד ענקיות שניתלו כדגלים אנכיים מהתקרה. יחד עם אורות הניאון הכחולים והצהובים הדגלים הללו “השרו אווירה היסטורית”, כפי שז’אקוב תיאר זאת מתחת לשפמו המוקפד. המסיבה הוגדרה כ”להיט”, והיא זכתה להיות ראשונה בשצף הפעילות העניפה של שני המטורללים. זוסמן וז’אקוב תיפקדו כמפלצת דו ראשית, שלא בחלה באף אמצעי לביסוס מעמדה התרבותי של האורתודכסיה החדשה שלהם, מעין ברית בריונים מנומרת. שבוע אחרי המסיבה השיקו השניים ספר ציטוטים דקיק של שר התרבות, (השר נכנס לפוליטיקה רק לפני שנים ספורות וככל הנראה לא הרבה להתבטא בפומבי), אותו חילקו לעוברים ולשבים בליווי יין נתזים. באותו הערב נפתחה בנוסף תערוכה שנקראה בשם הנייטרלי “קולטורנה”, ובה תמונות בשחור לבן של שר התרבות, של ראש הממשלה, נחשי פיתון, אריות כרותי ראש ורבי קומות. על הציורים הותזו צבעים בהירים וזרחניים, במה שז’אקוב וזוסמן קראו לו “אסטרטגיה בולימית”. מישל וחבורת הבודדים שלה לא הבינו מהיכן הם נחתו. לא רק שז’אקוב וזוסמן היו חרוצים, באופן מפתיע היצירות שלהם היו מוקפדות, אסתטיות ולעיתים מרהיבות ממש, לפחות לעומת ערבי הספוקן וורד הרפטטיביים שמישל לקחה אותי אליהם. מישל וחבריה הגיבו בזעזוע עמוק לגמיקים שהופקו חדשות לבקרים בשבילי האוניברסיטה, במדרגות של גילמן ואפילו בשירותים הציבוריים ואמרו שוב ושוב: “זו אומנות בינונית”, “פרובוקציה לשם הפרובוקציה”, “מילא הפאשיזם, אבל כמה חוסר כישרון…”. יומיים אחרי פתיחת התערוכה הופיעו בגילמן שתי כתבות תרבות מ”וואלה! חדשות”. הן הוזמנו, באופן רישמי, על ידי מיכל סיני מהחוג להיסטוריה, אך מאחורי הקלעים עמדו כמובן זוסמן וז’אקוב, שרצו לתעד את המהלכים המבריקים שלהם. יחד איתם התאספו מספר חברים נאמנים. הם הגיעו מוכנים, היתה להם כוריאוגרפיה שעבדו עליה, קטע ממחזה איטלקי ומספר שירים שעובדו מחדש להקראה בפני המצלמות. סימן ההיכר של כל מי שלקח חלק במופע היה מכנסיים אדומים ומבריקים. לכתבת של וואלה! לא נתנו מספיק זמן אוויר לדחוס בידיעה הקצרה את כל הפעלולים שהכינו, אך המכנסיים מילאו את המסך. ז’אקוב זעק לתוך המצלמה: “כן! אנחנו מאמינים בראש הממשלה, הוא הז’אן דארק של הספרות, המאו דזה של האמנויות, נפוליאון בונפרט של התיאטרון!” ברקע עמדו הילה ושאר האספסוף ובידיהם פוסטרים של שר התרבות. הכתבת המסכנה נראתה מבולבלת מתועפות הקישקושים. היא מילמלה למיקרופון: “קבוצה שנוייה במחלוקת” ו”לא כולם מרוצים מהפעילות שלהם”, וכיוצא באלה תגובות מחושבות.
פשיסטקו
הכתבה היכתה גלים. אם ביום רביעי הופיע ז’אקוב במהודרת הערב של וואלה! בלבד, במהדורה המיוחדת של סוף השבוע כבר ראיתי את המכנסיים האדומים בכל מדורי החדשות. הסירטון הפך ויראלי. פרשנים ניסו להסביר את מהות הקבוצה, להתווכח אם מדובר בתופעה חיובית או הרסנית. שר התרבות מצא את עצמו, שבוע אחרי כניסתו לתפקיד, בליבה של סערה תקשורתית מפתיעה. הוא נאלץ להתגבר על המבוכה וטען בתוכנית רדיו שהוא גילה בתל אביב: “קבוצה של צעירים, מוכשרים, ציוניים, שאוהבים את המדינה, ראוי שכולם ילמדו מהם.” הציטוט כמובן הצית חגיגה גדולה. הוא נדגם, מוקסס והפך למנטרה מוזיקלית ברחבי האוניברסיטה, ב”בקטריה”, בבתי הקפה של אזור לבונטין, ואפילו חצה את קווי הגבול של תל אביב אפילו לאויבותיה המושבעות: ירושלים ונס ציונה. השר הגדיל לעשות ובעצה אחת עם יהודה עציון, מי שהיה אחד ממנהיגי המחתרת היהודית, המיר את שמה של תחרות השירה העברית השנתית ל”תחרות השירה העברית על שם שבתי בן דוב”. בן דוב היה הוגה דיעות קיצוני שהפך למורה הרוחני של עציון, אשר תכנן בהשראתו להטמין לבנות חבלה מתחת לכיפת הסלע אך נתפס לפני שביצע את זממו. כמאה שירים נשלחו בשבוע אחד לתחרות. אני מודה שאפילו אני שלחתי שיר, משהו עגמומי למדי על נסיעה ברכבת בוורשה. לתחרות השירים זוסמן כבר התנגדה. היא טענה ששר התרבות איבד את הניצוץ הלאומי וקרנו ירדה, ודרשה שיערכו לו “מבחן נאמנות”. המרצים בפקולטה למדעי הרוח היו חלוקים בדיעותיהם. אחדים מיהרו לגנות את התופעה ולהתייצב לטובת הפרופסור מבאר שבע, וטענו שיש להעיף את ז’אקוב מסגל ההוראה לאלתר. אחרים חששו לאבד תמיכה בקרב הסטודנטים שלהם, מה גם שהיה משהו מלהיב, אני מנחש, בהתעניינות המחודשת שחוללה השערוריה בחוג הזנוח הזה. הימים היפים בהם מנחם פרי התהלך ככובש קדמוני, מטיל כישופים על נערות תכולות עיניים ונועץ את חניתו המחודדת בכל מבקר חמוץ פה, חלפו מבלי שוב. מאז הצמיח החוג בעיקר מורות לספרות בחטיבות בינייים ומבקרי ספרות ממורמרים. המכנסיים האדומים הלהיטו לא רק את מסדרונות גילמן. הבוז והשנאה של התקשורת הישראלית וגינוייהם של כמה סופרים בעלי שם כמו דוד גרוסמן ומאיר שלו הקסימה את החברה הישראלית. מכנסיים אדומים נמכרו בכל מקום. תמיר גל, זמר הדיכאון המפורסם והליכודניק המושבע, הלחין שיר של ינאי, ואפילו תנועת “אם תרצו” חגגו על המציאה וקראו בערוץ היו-טיוב שלהם לצאת ולשמוע קצת “שירה לאומית אמיתית”. תגובת הנגד לא איחרה לבוא. ההערצה לזוסמן וז’אקוב השתוותה רק לשנאה העיוורת אליהם. הט יעונים הראשונים היו, איך לא, שמדובר בתנועה ממוסחרת. באחד מהשיעורים על הספרות העממית בימי הביניים שמעתי במו אוזניי מישהו אומר: “האמת שהיה משהו בשירים שלהם בהתחלה, אבל עכשיו זה סתם מיחזור”. חובבי הספוקן וורד טענו שמדובר ב”פירוק הדמוקרטיה, שיתוף פעולה עם הדיכוי, המשך הפשיזם באמצעים אחרים” וכדומה. הגדילו לעשות תלמידי הספרות הלטינו-האמריקאית, שהיו חבורה של סוציאליסטים חמומי-מוח. הם יצאו בהצהרה שמכנסיים האדומים הם סימן מטרים לשילוח אנשים למחנות עבודה. חבורה של שמאלנים אדומי לחיים מתואר ראשון תלשו את הפוסטרים של שר התרבות וייסדו במה מחתרתית של שירה פוליטית בחצר בית הקפה של גילמן. שם קראו שירים ביקורתיים על הממשלה, על סתימת פיות ועל התקרנפות חבריהם לחוג. הילה, שהייתה תמיד בעלת ראש עיסקי, הציעה להקים במה מתחרה מול הבמה השמאלית והכריזה על אירוע של “דיבייט שירה” – קרב מילולי בין הניצים. האירוע נקבע לשעה שלוש בצהריים ביום למחרת, והפירסום היה אינטנסבי. אני קיבלתי את ההזמנה באופן אישי, בסיום שיעור אקו-פמיניזם, כשניסיתי לכתוב לעצמי הצעה לתזה. הילה זוסמן נכנסה בסערה לתוך חלל הכיתה מוציאה לשון לשני נערים ממושקפים והניחה על השולחן שלי דף מקומט עם הפרטים תוך כדי נסיון להשיג את מספר הטלפון שלי. אמרתי לה שאני לא מתכוון לבוא ושבדיוק קבעתי לבהות בטלפון שלי בשירותים. היא חייכה ואמרה לי שמישל תהיה שם. עשיתי פרצוף אדיש אבל החלטתי לבדוק את העניין, על כל צרה שלא תבוא. ביום שלישי הכאוס כבר חצה גבולות. ז’אקוב סולק מאחד משיעוריו על ידי קבוצת תלמידות פמיניסטיות, הוא צעד חסר דאגות לעבר בית הקפה כשהוא מזמר לעצמו את ‘לורליי’ של היינה בגרמנית. בשיעור על תיאוריות ספרותיות קמו קבוצת תלמידים וקראו שירים שונים בו זמנית, בדיוק כשהמורה הסביר כיצד החיים של ג’ודית באטלר קשורים לתיאריות שפיתחה. בדשא המרכזי החלו למכור מכנסיים אדומים במגוון גזרות ודוגמאות. שני סטודנטים לסוציולוגיה עם מסקרה בעיניים וראסטות בלונדיניות בנו דוכן מעבודת יד שמטרתו הייתה לקדם “שירה של שלום”. חשבתי שזו הזדמנות טובה והלכתי לעמוד ליד שני תלמידי תיאטרון רגוזים, שעמדו עם שלט שעליו הודפסו “ארבע עשר סימני הפאשיזם” של אומברטו אקו. חיכיתי לראות את מישל אבל לא מצאתי אותה בשום מקום. הילה זוסמן הופיעה לידי ולחשה לי באוזן: “מתחכך עם האוייב?” התעלמתי ממנה וחזרתי להסתכל על הבמה. ראשון עלה בחור מתולתל ודביק, ולפי השיר הבלתי נסבל שקרא ניחשתי שהוא מייצג את השמאל. זה היה מין קטע ספוקן וורד שהתכתב באופן רופף עם השיר “קילפתי תפוז” של אריק איינשטיין, והיו בו שורות בלתי נשכחות כמו “קילפתי את עצמי ומצאתי בפנים את מי שאמרתי שלא אהיה בחיים” ו”זה מה שנשאר בעולם אחרי שהילד נרדם”. מחיאות הכפיים חגגו, הילה נחרה בבוז, וז’אקוב פלירטט עם אחת המתרגלות. אחריו עלה מישהו בשם אליוט והשיר שקרא פירט את שלבי הכנת חרב פלדה. גם הוא זכה למחיאות כפיים מוגזמות. אחרי אמן החרבות עלתה בחורה שקראה קטע על כך שהיא “אישה בעולם של גברים”. זה עבר את גבול הטעם הטוב ומלמלתי לעצמי: “איזה שיעמום.” כנראה שלא הסתרתי את ההתנשאות שלי מספיק טוב ואיזה בחור עם תווי פנים נעימים אבל עם עיניים רושפות אמר בטון תוקפני: “מישהי פותחת את הלב שלה ובגלל שאתה יכול, אתה פשוט משפיל אותה?” מלמלתי משהו על זה שהיו סיבוכים בלידה שלי ואין לי חמצן במוח, אבל מה ששכנע אותו, היה עמיחי. הוא התקרב באיטיות ושם לו יד שרירית על הצוואר. “משעמם אותו השיר המטומטם של חברה שלך, אותך הוא לא משעמם?”. לרגע אחד שמחתי שעמיחי נמצא לידי, הסתכלנו שנינו על הבחורה קוראת את השורות האחרונות של השיר. מחיאות הכפיים לא איחרו לבוא, אך לעבר הבמה נזרקו גם מספר כוסות פלסטיק. עכשיו הילה זוסמן עלתה לבמה ושאלה אם יש בקהל מתנדב לקרוא את השיר הבא. לפני שמישהו הרים יד עמיחי צעק לה: “כאן, כאן!” ודחף אותי קדימה. הילה חייכה, ומיהרה למשוך אותי בידה הקטנה לבמה. “אני מבקשת להציג את תגלית השנה, יותם שבח”. הלום ומסוחרר עמדתי מול הקהל, שהביט בי בריכוז, מוכן להעריץ ולחסל אותי בנשימה אחת. בהתחלה התכוונתי לברוח אבל פתאום חשבתי על זה שהילה רוצה לשכב איתי ושגם מישל נמצאת כאן וגם עמיחי ואם אני לא קורא עכשיו שיר אז מתי אני כן אקרא? לא זכרתי הרבה שירים בעל פה, והדבר היחידי שעלה לי לראש היה משהו שכתבתי אחרי השבוע הראשון שלי באוניברסיטה. בקול רועד אמרתי: “השיר הזה מוקדש למישל”. אבל לפני שהתחלתי לדקלם את שיר האהבה המדממת שלי, הצטלצלה צעקת “בוגד!” וחשתי חבטה בבטן. נפלתי אחורה הישר לתוך השיחים הדלילים שבקושי ריככו את המכה. מהומה החלה בחצר בית הקפה. צעקות, דחיפות וקללות, כוסות קפה מלאות הושלכו מכל מקום. “פאשיסטים!” “שמאלנים!” חטפתי אגרוף בלחי שלי, וראיתי את הילה מגחכת בצד. בסוף עמיחי חילץ אותי מערמת הגופים הלוהטים שעטפה אותי יחד עם ליבי דוליטל שהיה לה שיער בגוון כחול דהוי. הילה מיהרה לנצל את המהומה, עלתה לבמה וצעקה לתוך המיקרופון: “סוף סוף שירה לא משעממת, קצת דם לקינוח הדבש כמו שאומרים! שירה שתקנית היא זו המובילה לסערה. תראו אותו, יותם שבח, הצליח לעשות מהפכה בלי מילה אחת.” היא חייכה שוב ומשכה אותי אחריה מרימה את היד שלי כמו זוכה בתחרות איגרוף: “יש לנו מנצח!” אדומי המכנסיים מחאו כפיים ונשאו אותי באוויר. המהומה הפכה לזירת קרב ממש. כשכיסאות פלסטיק החלו להתעופף ועובדי הקפיטריה נאלצו להתקשר לאבטחה. מישל הסתכלה עליי במבט רצחני. רציתי להגיד לה משהו, אבל עמיחי סחב אותי משם. “בוא, בוא, לפני שיבקשו מאיתנו לסדר את הבלאגן.” במקום ללכת דרך השער הראשי עמיחי לקח אותי דרך בית התפוצות. עלינו על קו 25 ונסענו חצי שעה בדממה עד שירדנו בנסיך הקטן. עמיחי נופף לשלום לשני משוררים מזדקנים שישבו לאכול שם כריך בטטה ונבטים. הזמנתי לנו קפה ועמיחי הסתובב בחצר האחורית של החנות עד שמצא בשבילי ספר. קראו לו “הקריירה של ניקודם דיזמה”. “מתנה לפולני שלי,” אמר. חייכתי במבוכה ועמיחי גלגל את היד שלו, כאילו הוא ג’נטלמן אנגלי שמחזר אחרי הגברת שלו. “בוא נלך לסלון ברלין, נראה מה יש שם.” יצאנו לרחוב, קינג ג’ורג’ כבר החל להחשיך וכולם התרוצצו שם כמו סוחרי איברים לפה ולשם. הרגשתי שעבר שבוע מאז שהגעתי לאוניברסיטה. נכנסנו לפאב והתיישבנו בחללו האפלולי. היינו בין הלקוחות היחידים. עמיחי שלף חבילת טבק לגילגול והכין לנו סיגריות. אחרי שעישנו ושתינו בירה שאלתי: “עמיחי?” אבל הוא אמר לי: “תשתוק.” אחרי זה שתה מהבירה שלו והסתכל על המלצרית שישבה מאחורי הבר ושיחקה עם הטלפון שלה. “אני רוצה שתקרא משהו שכתבתי,” אמר. הוא שלף מתוך התיק שלו קופסת קרטון. בתוכה נחו קלפים מאויירים. “טארוט,” הוא הסביר. בכתב מוקפד וצפוץ נכתבו על הקלפים פרגמנטים קצרים. חלקם היו כתובים בחרוז ומשקל, וחלקם בכתיבה אסוציאטיבית לחלוטין. הם היו מין תפילות קודרות, אגרסיביות. השם של אלוהים חזר הרבה פעמים. היה בזה משהו מאוד בוטה, גם מינית וגם דתית ועם זאת זה הצליח לשעמם אותי לגמרי. קיוויתי כל הזמן שהוא יפסיק אותי אבל רק אחרי שסיימתי לקרוא את כולם עמיחי קם והביט בתיקרה. “זה מאוד יפה,” אמרתי. הוא הסתכל עליי ואמר: “בגלל זה אני לא רוצה שתמשיך להסתובב עם הילה, זה לא בדיחה, אתה מבין?” “מישל אתה מתכוון.” “מישל, הילה, כולן, אתה לא צריך את זה. אתה צריך להיות איתי. “אתה עזבת,” הזכרתי לו. “אתה רואה שאתה מתנהג כמו ילד קטן. אני עומד ערום מולך ואתה מתעסק שוב פעם רק בקליפות. רוצה לראות משהו?” שאל. הנהנתי ועמיחי משך מעלה את חולצתו. באיזור הגב התחתון נמתחה צלקת ארוכה. “זה מאנטי-פה, אתה מבין? חבורה של מטומטמים. אתה יודע מה מרגיז אותי?” הוא שאל מתרומם שוב מהכיסא. “לא זה שבסוף השמאלנים הם הכי צבועים והכי אלימים כי הם כל הזמן עסוקים בלהסתיר את זה. זה בעיה שלהם. הדבר הכי מעצבן זה שלאף אחד לא אכפת מהקפלים של השפה, מההיסטוריה שלה. בגלל זה הם כל כך אוהבים את דה סוסיר, הייתי רוצח אותו עם הידיים שלי אם הוא היה חי. הם רק רוצים להגיד את הדבר שכולם אומרים, שוב ושוב. לא לצאת מהלופ. תמיד להגיד בדיוק את מה שנכון לזמן הזה.” הוא הרים את כוס הבירה שלו למעלה שופך מתוכה זרזיפים דקים על הריצפה. “לכל מילה יש את המשמעות הכי שטחית שיכלה להיות לה. אבל אני מסרב לקבל את הדבר הזה.” הוא מתח את החזה שלו מול האנשים שאיימו לשטח את השפה, כאילו הם נמצאים איתנו בסלון ברלין בחרבות שלופות. “אני רוצה שהספרות תראה כמו חתך גיאולוגי, שהיופי שלה יהיה כמו של הר, למה שבקתני?” קרא לתיקרה. מלצרית אחת הפנתה את המבט שלה אלינו. “אתה אידיוט” סיננתי ועמיחי התיישב וחייך אליי. “אוך התגעגעתי אליך, אולי תצטרף אליי? מה יש לך לעשות עם החיים העלובים שלך.” “כלום,” הודיתי. “ממשיך לכרכר אחרי הנקבה הזאת. למה?” “אה… היא יפה,” אמרתי. “היא לא כל כך יפה, חבוב.” חשבתי על זה. הוא צדק, היא לא בדיוק יפה, מישל. “לא יודע, אני אוהב שהיא חלשה כזאת, שהיא לא מבינה בכלום. היא קצת מטומטמת, אתה יודע?” עמיחי חייך. “כן, אני מבין, אתה אוהב את השליטה. מאכזב קצת, אבל אנושי.” “לא בדיוק שליטה,” אמרתי. “לא משנה. אתה צריך לבוא לסדנה שלנו, תבוא ביום חמישי,” הוא עכשיו נעמד. “זהו, אתה חייב לבוא, תשבע לי שאתה בא.” הוא לא חיכה לשבועה שלי. “אני חייב ללכת,” אמר בקול רם השאיר כסף לשלם על שנינו, וברח. ניסיתי לרדוף אחריו אבל הוא נעלם בגוש האנשים הענק שחצה את אלנבי לכיוון קינג ג’ורג’.
אחרי שאיבדתי אותו לרוחות השגעון המשכתי ללכת באלנבי ובמקום לחכות לאוטובוס נכנסתי לחנות ספרים משומשים שהייתה מעבר לכביש. חיפשתי את הספר של עמיחי. ידעתי שהוא הוציא אחד כשחזר מברלין, אבל לא הצלחתי למצוא. המוכר לא הכיר אותו. ביקשתי ספר של אורי צבי גרינברג והמוכר אמר לי שיש לו רק את “רחובות הנהר”. אמרתי בסדר, כי לא קראתי שום דבר שלו. מיד כשהוצאתי את הארנק נכנסו לחנות ז’אקוב וזוסמן מלאי עונג מעצמם. “אוהוהו, ‘רחובות הנהר’, אורי צבי גרינברג!” ז’אקוב גירגר את המילים במבטא הצרפתי שלו. “הולך לזיין?” “הוא מסתובב יותר מדי זמן עם עמיחי, זה לא עושה לו טוב, צריך לטהר אותו!” הילה אמרה לו. פעם ראשונה שראיתי את ז’אקוב מעוות את הפנים. הוא שנא את עמיחי יותר משציפיתי. “הוא אנטישמי,” קבע, “בלי כישרון, וזה חבל, כי יש אנטישמיים עם כישרון רב, גוגול, סלין, אליסטר קרואלי!” הילה דחפה אותנו מחוץ לחנות. “קדימה, קדימה, הזמן קצר והמלאכה מרובה.” ז’אקוב עצר באם:פם וקנה שני בקבוקי יין. הלכנו כמה רחובות לכיוון פלורנטין. זוסמן וז’אקוב התווכחו בלהט על בנימין נתניהו. לדעת ז’אקוב הוא לא היה מספיק פטריוט. “זקן טרחן,” הוא אמר. הילה חשבה שחייבים להעריך את האופי הטראגי שלו. “הוא כמו מדיאה,” הכריזה. “עדיף גיבור כזה שישרוף את עזה למען האהבה שלו מאשר בירוקרט ימני שיילחם בבג”ץ או משהו בירוקרטי דומה.” ז’אקוב גיחך ואמר לה שהיא שרלטנית. “לאן הולכים?” התערבתי בכוח בשיחה. “אל תהיה ספקן,” אמרה הילה, “זה מקום פנטסטי, יתאים לך כמו סוכריה על מקל.” ז’אקוב הצביע לשמים ואמר: “מלא עלמות חן, תוכל להזמין מישהי ללכת איתה להצגה היומית” זוסמן התלהבה: “כן, תגיד לה: מיידעלע, מה את עושה אחרי הגימנסיה? רוצה לראות את שרירי המפשעה שלי?” הם היו מאוד מרוצים מעצמם. עצרנו ליד בניין ברחוב זבולון. ז’אקוב סידר את הצווארון שלי ותפח על החזה של הילה, מיישר אותנו. “מוכנים? אל תעשו לי בושות.”
המקום שאליו לקחו אותי היה חוג בית. הוא נערך בבית של נועה זיסברג, ומי שהעביר אותו היה מתנחל חייכני ופנאט שהסתנן לשורות הליכוד ונכנס לכנסת בעיקבות הצלחתם המוגזמת בבחירות. הוא היה מקום שלושים ושתיים ברשימה, ואם זכרתי נכון לא היה האחרון שנכנס, הטקטיקה של הבחור, כפי שלמדתי בחוג הבית, הייתה דווקא לכבוש את ליבם של התל אביבים הליברלים. הוא דיבר על חופש כלכלי, צמצום הצבא ומלחמת חורמה בפקידי הממסד. ברחבי הסלון ישבו זוג מטאליסטים בחולצות שחורות, שני דתיים עם חליפות ומשקפיים, בחורה עם שביס הודי, נועה זיסברג שהתלבשה כמו מארחת במסעדה ושניים מהתא של ‘אם תרצו’ באוניברסיטת תל אביב. זוסמן עשתה לי סיור היכרות. “זאת זיסברג, היא ממש הייתה חשובה מתישהו,” ואז לחשה לי: “משוגעת”. אחר כך הציגה בפני את הבנים הדתיים: “זה נדי ומתן. “אתם יכולים ללחוץ לו יד, הוא בן.”
מתן התכוון לומר לה משהו אבל היא כבר עמדה להציג את את הזוג המטאליסטי: “היא הבחורה הכי יפה בסצינה של הימין,” הצביעה על הבחורה הגבוהה והממושקפת שלבשה חולצה של KORN. “וזה החבר האפס שלה, תום. לתום אין יכולות חברתיות אז הוא ליברטריאן,” ובאותה נשימה התקרבה אליו ואמרה “מה אתה אומר תום? אני ואתה נזדיין אחר כך?” והוסיפה קריצה והוצאת לשון אפילפטית. “די זוסמן תעופי כבר, מי הזמין אותך בכלל?” בשעה תשע חבר הכנסת התחיל לדבר וז’אקוב מזג לכולם יין ועודד אותנו לשתות. באמצע נאומו של חבר הכנסת החשיבות של כלכלה מאוזנת שאינה כנועה למשפחות הפשע של ועדי העובדים, הילה זוסמן הצביעה כמו ילדה בכיתה ג’. הנאום נעצר והוא הסתכל עליה בחיוך. “אתה לא בעד בית המקדש?” שאלה “מתי אתה מדבר על בית המקדש? באנו בגלל בית המקדש.” חבר הכנסת האדים. ז’אקוב אמר: “קצת נימוסים גברת.” ומזג לה עוד יין. המטאליסטית היפה ניצלה את ההפוגה מהמושגים הכלכליים ושאלה אם הוא בעד לגליזציה של סמים. וחבר הכנסת אמר מיד שכן ושהוא שותף בקואליציה של חברי כנסת שתומכים בלגליזציה, לא רק רפואית. המטאליסטית הנהנה בכובד ראש ואמרה שהיא ממש מופתעת מהפתיחות שלו ואני חשדתי שהיא קהל מושתל. ז’אקוב ניגש לדבר איתו על משהו שכתב על דייויד יום באחד מהמאמרים שלו במקור ראשון וחבר הכנסת הופתע ואמר לו שהוא לא ידע שיש כאלה אנשים רציניים בתל אביב שקוראים את מקור ראשון. אחרי זה ז’אקוב מזג לו קצת יין וחזר לשבת להמשך ההרצאה. חבר הכנסת ניסה להחזיר את כולם לריכוז והתחיל לדבר על בעיית הפליטים בדרום תל אביב. הילה נחרה בקול ורקעה עם הרגליים שלה. “למי אכפת? תגיד אם הולכים לבנות כבר בית מקדש או לפחות משהו דומה עם קורבנות.” היא ניסתה למשוך את תשומת הלב של ז’אקוב אבל הוא החמיץ את הפנים שלו אליה וניסה להקשיב למה שהוא אומר. “ותגיד יש מצב שגם בנות יוכלו להשתלב הפעם? אמרת שאתה בעד שילוב של נשים בצה”ל אז מה עם זה? תתן לנו?” חבר הכנסת האדים מעט ואמר בקול שבור: “עד שזה יבוא… אני מאמין שכן, אבל…” ז’אקוב ניגש להציל את המצב ואמר: “אולי ניתן לאיש הגאון הזה לדבר ונשאל שאלות בסוף, מה את אומרת מפלצת?” הילה התעצבנה וקמה על הרגליים שלה: “ידעתי שאתה תתפשר, תמיד אתה מתפשר בסוף. ואתה,” פנתה לחבר הכנסת ההמום “אתה יכול לחזור ל’שלום עכשיו’. באמת, לגלזיציה, מה אתה גיל קופטש?” אחרי זה הסתכלה עליי ואמרה: “מי בכלל רוצה לשכב איתך?” והלכה בטריקת דלת.
מהפיכה
בבוקר הבא פספסתי את השיעור הראשון ורצתי במדשאות האוניברסיטה שיכור והלום עדיין מכמויות היין ששתינו בחוג הבית בפלורנטין. ניסיתי להגיע לפחות לשיעור ספרות לטינו-אמריקאית. תחושה לא נוחה התפתלה מאחורי הגב שלי. נדמה היה לי שכולם נועצים בי מבטים מפוקפקים. כשעברתי את בניין מנהל עסקים מישהי הצביעה עליי בלי בושה. החששות התגלו כמוצדקים. הכניסה לבניין הפקולטה תקפה אותי באלם מוחלט. על קירות המסדרון נתלו זה אחר זה פוסטרים ענקיים עם תמונה שלי במרכזם. כן, כן, אני, יותם שבח, הודפסתי בעשרות והודבקתי לאורך ולרוחב קירות החוג לספרות. בלורית שחורה מתוחה אחורה, היד שלי מחזיקה מיקרופון. מעל הפרצוף העקום שלי הופיעה המילה “ניצחון”. מבטים ננעצו בי מכל עבר. סטודנטים, מתרגלים, מרצים ואפילו עובדי הניקיון הסתכלו עליי, משתהים. התרחקתי מהם וטיפסתי במדרגות לקומה השלישית, שם לשמחתי לא הופיעו עוד שלטים. פתחתי את הדלת של חדר 207. דניאל המרצה עמד באמצע הכיתה ונשא במבטא ארגנטינאי מהפנט נאום נלהב על בורחס. נכנסתי בשקט, מנסה למשוך כמה שפחות תשומת לב. אלא שדניאל עצר את השיעור, הביט לעברי והחל לקרוא: “פשיסט! בוגד! פשיסט!” בלי ששמתי לב הושלך לעברי, בדייקנות ראויה לציון, טוש פלסטיק שחור. הכאב היה חד וחותך. אל דניאל הצטרפו הסטודנטים האחרים וכולם החלו לקרוא לעברי בשמות. זיהיתי את הגב של מישל בשורה הראשונה, אבל היא לא הפנתה אלי את ראשה. ליבי דוליטל קמה מהמושב שלה, חושפת מכנסיים אדומים ומבריקים. היא גלגלה עיניים לעבר הכיתה ומשכה אותי החוצה. ליבי הייתה מהמעריצות השרופות של עמיחי. היא גדלה בכפר סבא, ותמיד הייתה מרדנית ויחד עם זאת בעלת חולשה לדמויות סמכות. בגיל ארבע עשרה העריצה את להקת “היהודים”, רדפה אחריהם בכל הארץ. בגיל שבע עשרה החרימה אותם ולא הסכימה לשמוע מוזיקה ישראלית בכלל. היא הצטרפה לקבוצה של נערים שהיו נפגשים בגשר של דיזנגוף סנטר, מעשנים סמים ומדברים על אנרכיזם ופאנק. כשהתקרבו הבגרויות בבית ספר כצנלסון, ויתרה על הקריירה שלה כמהפכנית והחליטה להתמקד בשירה. היא קראה כל מה שיכלה, קריאות מרתוניות לתוך הלילה, וברגעים רוטטים במיוחד אפילו כתבה כמה שירים בעצמה. היא לא העזה לקרוא אותם לאף אחד, עד שפגשה את עמיחי באיזה פסטיבל והעזה לתת לו מחברת אחת, הוא עבר על כולה בלי להסיר עין, ובלי להגיב, עמד לידה מחזיק את המחברת וקרא במשך רבע שעה כמעט ארבעים שירים. היא התפתלה, רצתה לחטוף את המחברת, לזרוק אותה, לנשק אותו, לפרוץ בצחוק. אבל לעמיחי היה מבט רציני והיה ברור שאסור להפריע לו. בסוף סגר את המחברת וקבע: “את תקריאי את השירים האלה בערב שאני מארגן,” ולא הוסיף דבר. ליבי הייתה שלו לעד. הלכנו לקפיטריה. אני הייתי עדיין מבוהל מהתקרית בכיתה, אבל ליבי התהלכה בשלווה חגיגית כמעט ונהנהת מההזדמנות להתאוורר קצת מהשיעורים. הקפיטריה הייתה מכוסה בפוסטרים: שר התרבות שפס שחור חוצה את פניו, אני, בפרצוף נוגה, עוזה מפרפר נחמד אוחזת בדגל ישראל. על שולחן מתכת עגול חיכה לנו עמיחי, בחיוך מרוצה הוא סימן לנו לשבת איתו ונישק את ליבי על לחיה. “נו, איך הפירסום, כוכב?” ליבי הסתכלה עליו במבט אוהב. “נהדר,” עניתי לו בפרצוף חמוץ. “מה אתה מדוכדך, יש מהפכה, אתה חלק ממנה, תתקדם.” הוא שלף פלסק כסוף ומזג ממנו לתוך כוס האמריקנו שלו. “כמו דוסטוייבסקי,” הוא קרץ לי. “זה לא כמו…” התייאשתי באמצע המשפט. ליבי הפריחה לאוויר טבעות דקיקות של עשן וסימנה לנו לעבר חבורה של ממושקפים בעלי תווי פנים עדינות. הם התווכחו לגבי איזו הפגנה שתיכננו בסוף החודש, שמטרתה הייתה “להפסיק את הטירוף הקיצוני שמשתלט על האוניברסיטה”. “אתה קולט שפעם התלוננו שמסמנים מרצים?” אמר אחד הבחורים, “זה גורם לי להתגעגע לתקופות האלו. איך בכלל אפשר להגיד שאתה איש רוח ימני? זה אוקסימורון.” הם הבחינו בנו רק אחרי שכבר הספקנו לשמוע את כל תכניותיהם הנרגשות להחזרת השוויון והחירות למסדרונות גילמן. עמיחי נופף להם בידו, משועשע, והם הסתלקו תוך הפטרת קללות אלגנטיות לאוויר. “נו, אז מה שלום האספסוף של זוסמן? היא כבר זיינה אותך או שאתה שומר על התחתונים שלך יפה?” עמיחי אמר. הדרמטיות של אתמול נעלמה, והוא סרק את קפה גילמן בבוז. “מי קשור אליהם בכלל?” התעצבנתי. “אתה, אתה הבייבי שלהם,” הוא קבע בפסקנות. ליבי קמה מהכיסא ושאלה את עמיחי אם להביא לו משהו. “עזוב אותי, אתם כולכם משוגעים,” אמרתי, “מה אתה חושב, שמעניין אותי כל השטויות שלכם? משחקים בלהיות מקוריים, להיות האמנים הימנים כי תפסו לכם את כל הפוזציות האחרות.” עמיחי הרצין. “הם,” הוא אמר, וקירב את ראשו לזה שלי. “רק הם, אבל זה בסדר, תמשיך לבלות איתם, אתה עוד לא בשל, כנראה.” קמתי ללכת אבל לפני שחציתי את הגדר לכיוון היציאה עמיחי אמר: “אגב, יש אנשים שכבר מוכנים ואנחנו מקבלים אותם בידיים פתוחות”. ידעתי שהוא אמר את זה כדי לפגוע בי, אבל לא הבנתי את מלוא המשמעות של המילים לפחות לא באותו יום.
בבבוקר המאוחר של שבת ישבתי בבבית קפה בלבונטין לכתוב עבודה לסיום הקורס באקו-פמניזם. אבל המבטים העוינים סביבי לא נתנו לי לעבוד בשקט. מאז שהפוסטרים שלי נתלו על קירות הפקולטה הרגשתי שכולם מחכים להכות אותי במקלות. בקצה של בית הקפה ישב השחקן שהקריא באירוע השירה בקפה גילמן את השיר הנוראי על התפוז והגרעינים ומה שזה לא יהיה. התקרבתי אליו ושאלתי אותו בזהירות אם ראה את מישל. הוא הביט עליי מבעד לתלתליו השמנוניים ואמר בבוז: “חשבתי שהיא עברה לצד שלכם, לא?” לא הבנתי. “על מה אתה מדבר? איזה צד?” הבחור לא הקשיב לשאלה שלי. “אבל אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים,” אמר, “לא יעזור לכם כבר. שרפתם את כל הגשרים, הפסדתם.” “הפסדנו?” “זהו, לא יעזור לכם.” התרחקתי ממנו בשביל לא להידבק, אבל מישהי שישבה לידו הוסיפה. “כן, העיפו אותם מהאוניברסיטה, לא שמעת?” הסתבר שהמטומטמים האלה החליטו להקים דגם קטן של בית המקדש בכניסה לספרייה, וקראו לו על שם ראשת החוג. היא התעמתה עם ז’אקוב והודיעה שיש לו 48 שעות להסתלק מהאוניברסיטה לפני שהיא מוציאה נגדו צו הרחקה. הילה קיבלה אזהרה, אבל רצתה ללכת על כל הקופה והחליטה לעזוב את הלימודים כמחאה על דיכוי חופש הביטוי. היא ארגנה תהלוכה של עשרים מכנסונים אדומים, שהקיפו את האוניברסיטה כשהם מדקלמים את “חיילים אלמונים” של יאיר שטרן מדגישים בעיקר את ארבעת המילים שבאמת זכרו: “משורה משחחר רק המוות”.
דם אריות
הסילוק השערורייתי הוביל את הפאשיסטים להכריז על אירוע התעוררות המונית. עכשיו כשגילמן טוהרה מהשפעתם האפלה, החליטו למקם את המחאה בדשא מול בניין מקסיקו לאומניות. מחוץ לשערי האוניברסיטה הוצבו שתי סטודנטיות לתואר ראשון במחוכים שחורים מחנות סקס זולה וחילקו פליירים לעוברים ולשבים. זה היה רעיון של ז’אקוב. עמיחי עלה לדבר ראשון. “יותר מדי זמן נתנו את הדפים ועטים שלנו לאנשים הלא נכונים,” הוא נזף בקהל החף מפשע. “צריך להגיד את האמת: תנועות חברתיות כותבות מניפסטים מחורבנים ושירים מחורבנים. שירה בגוף ראשון היא אוננות. את שפת הרחוב צריך להשליך לפחי הרחוב. שירת זכויות האדם סיימה את תפקידה עם ברטולט ברכט. מאז שנות הארבעים היא עוסקת בהפיכת דו”חות עוני לאמנות ואת המילים לדו”חות עוני. כמו שאמר איזה נוצרי, תנו לאמנות את אשר לאמנות ותנו לקיסר את אשר לקיסר!” בקהל היה כרגיל גרעין של מטורפים שהקשיבו לעמיחי כמו לגורו, ואילו כל האחרים בהו בפסל המכוער שהיה קבוע בדשא מרב שעמום. לזוועתי זיהיתי בקבוצה הנאמנה שלו את מישל. ממש כך, בגודל טבעי ובמבט מצועף, בולעת כל מילה שלו כמו סרדינים ניסיתי לפלס אליה דרך בין האנשים בקהל, אבל ברגע שעמיחי ירד שוב פעם הסתודדו יחד כל הפשיסטים, מריעים לז’אקוב שדילג בקלילות לפודיום. הם נופפו, מחאו כפיים וצעקו “הזהב, הזהב, הזהב!”. ז’אקוב עלה ומאחוריו ארבע עשר צעירים עם חולצות מודפסות של ‘הבית היהודי’. “חברים וחברות, מכרים וג’נטלמנס,” ז’אקוב לחש למיקרופון, “אוניברסיטת תל אביב החליטה, בצעד אמיץ, לשלוח אותנו אל מחוץ לגבולותיה. היא אמרה לי ‘זאקוב, נועדת לגדולות, אל תשאר בקן הקטן הזה, תפרוש כנפיים’.” הוא חייך חיוך קטן והוסיף: “ככה לפחות היא התכוונה להגיד.” הוא עצר לרגע ומשך את הפאוזה להעצים את החגיגיות שבדברים שלו: “החלטנו להצטרף לביצה הפוליטית החמימה משתן ושחיתות. בגלל שאנחנו מושחתים באופיינו וגם מריחים רע, רע, רע!” שאגות השמחה נשמעו מכל עבר. ז’אקוב עצר את ההתלהבות בידיו. “אני רוצה עכשיו, אם יורשה לי, לקרוא לכם פנינים נבחרות מתוך המצע של הסיעה החדשה שלנו.” הכנופייה סביבו המשיכו לרקוע ברגליים ואני ניסיתי להתקרב לעבר מישל ועמיחי, שעמדו עם ליבי וינאי ליד הדלת של בניין מקסיקו ועישנו. ז’אקוב החל לקרוא משפטים סתומים מתוך המניפסט שכתב: “הלאה החולשה, הלאה המחלות, הלאה המוות! אנחנו נאמנים לחיים, לחיים! לא צריך למכור את הגוף הרקוב שלכם למוות, תנו אותו לחיים. מה נתנו לנו כל המוות והזיהומים הנגפיים? רק כאב וצער! שימו את מבטחכם בחיים. הפסיקו למות, בפקודה!” הוא גרר את המילים, מרטיט את שפמו הדקיק מעלה ומטה. התקרבתי לשער של בניין מקסיקו והצצתי לעבר עמיחי, שנראה עצבני. מישל ניסתה להרגיע אותו. “קרקס, הם הופכים את הכל לקרקס,” הוא יילל לעבר מישל כמו ילד, והיא ניסתה להרגיע אותו. נשכתי את השפתיים ורציתי ללכת לבכות איפה שהוא למזלי מצאתי את הילה ביציאה מהאוניברסיטה. תפסתי אותה כשירדה במדרגות לעבר שער הכניסה. “את לא מצטרפת לחגיגה שלכם?” שאלתי. “עזוב אותי, חבורה של סתומים.” היא הסתכלה על הקהל המשולהב למשך דקה ואז הפנתה את מבטה. “נמאס מהשטויות האלה. אני התבגרתי כבר מכל המלל הזה. אני במקום אחר.” הבטתי עליה מבולבל. “צריך לחזור לבייס, לשאלות הגדולות. עזבתי את הדירה. אני נוסעת לאפריקה, לאיפה שהדברים באמת מתחילים.” “מה?” היא הראתה לי כרטיס של קבוצת קואופרטיבים שעסקו במשהו כמו הטפלת מים. אחרי זה תופפה בידיה על הבטן והרגליים, וכל גופה הזעיר רעד. “יש לי מלא ספרים שאני צריכה להפטר מהם. רוצה לקחת משהו?” הנהנתי. עלינו על מונית ונסענו לשכונה צעירה על גבול יפו. הבית שלה היה קטן אבל מסודר להפליא. קירות עירומים וספה שחורה מול ארון עץ מלא. היו לה המוני ספרים, דחוסים ומאורגנים כמו בחנות. ספרים בעברית, אנגלית וכמה ספרי שירה בשפות אחרות. היה שם הכל: מספרי שירה בכמה כרכים עד לספרי בישול, שפות תיכנות, פוליטיקה, סטאלגים מרופטים וספרי קומיקס בערבית. “אז את לא מצטרפת לפוליטיקה?” שאלתי. ניסיתי למצוא דרך לדובב אותה. הילה רק הניעה את ראשה לשלילה בעוד עיניה ממוקדות בי. “אז למה היית שם? לא העיפו אותכם?” ניסיתי שוב. “לתפוס חתיכים,” היא אמרה. “וזה עבד?” שאלתי. “לא יודעת, זה עבד?” הנהנתי בלי להוציא מילה. “אז נשיקה.” היא הצביעה על הצוואר שלה. ניגשתי לעברה ונישקתי את צווארה. היא המהמה. ומשכה אותי לעבר המקרר שלה. והראתה לי את התכולה שלו, היו שם משקאות שלא הכרתי כל מיני פחיות מחניות בוטיק ובירות. “רוצה?” לקחתי בירה בבקבוק קטן ושחור והיא מיהרה לשלוף פותחן מהמגירה. אבל לפני שפתחה לי אותו הוא נפל לה מהיד והיא התכופפה להרים אותו. “את מתביישת ממני?” היא חייכה אליי במבוכה והנהנה שוב. ואז רצה לחדר שלה והביאה עט ונייר ושירבטה במהירות משהו. היא הגישה לי את הפתק מקופל. פתחתי אותו והיה כתוב שם: “אני רוצה שתתפשט” הורדתי את החולצה שלי ואחר כך את המכנסיים והילה נישקה אותי על הבטן ועל הידיים. ואחר כך שמה את היד שלה על התחתונים שלי. אחרי זה השתכרנו אבל לא כל כך עמד לי אז ירדתי לה והיא לא כעסה. להפתעתי היא גם לא העיפה אותי אחרי, רק הניחה את הראש שלה עליי וסידרה את היד שלי כך שתעטוף אותה.
בבוקר הרגשתי רע. המיטה הייתה ריקה, והילה ישבה בישיבה מזרחית על כסא במרפסת ושתתה קפה בכוס זכוכית קטנה. התקרבתי אליה, אבל היא סימנה לי שהיא לא יכולה לדבר. חשבתי שנמאסתי עליה אז התלבשתי מהר ורציתי לצאת. לפני שפתחתי את הדלת עצרה אותי. “אתה הולך?” היא שאלה בחיוך. “מה את עושה, מדטיציה?” שאלתי. הילה התמתחה ונישקה אותי על השפתיים. “זה לא מדיטציה. זה אימון חדש שהתחלתי לעשות, קוראים לזה ‘למפל טיורינג’, פיתחה את זה מישהי מהוד השרון, אני נוסעת לסמינר שלהם ביום שבת.” זרקתי משהו על עבודה שאני צריך להגיש וברחתי לרכבת. האנשים ברחוב נראו עוינים. אישה עם חליפת ג’ינס חצתה את הכביש באלכסון והבהילה אותי כל כך שקפאתי לכמה שניות. לפני שהגעתי לתחנה הטלפון צילצל. זו הייתה מישל. “אל תבוא,” היא אמרה כשעניתי לשיחה. זה הפחיד אותי מאוד ולא הצלחתי להגיד שום דבר. “אל תבוא היום, הם נכנסים בכם עכשיו.” “לאן לא לבוא?” שאלתי. “לאוניברסיטה, יש פה אנשים…” היא לא השלימה את המשפט. “את סתם לא רוצה לראות אותי,” אמרתי. “אני, לא… זה לא נכון. אני גם צריכה להזמין אותך. אני צריכה להזמין אותך, בוא לבר יוחאי 7 בעשר בערב, טוב?” “בר יוחאי? לגלריה של עמיחי?” “כן לגלריה של עמיחי” היא אמרה בכעס “תגיד תודה שהזהרתי אותך, היום בר יוחאי בעשר. אני לא רציתי להזמין אותך אבל עמיחי התעקש.” “למה שלא תרצי להזמין אותי?” שאלתי , אבל מישל כבר ניתקה את הטלפון. חשבתי על מישל הכי חזק שלי עד שהרגשתי שהיא נעלמת ממני. ואחר כך חשבתי עליה שוב פעם כשהיא שוכבת עם עמיחי. היה לי את כל היום לשרוף אז חזרתי הביתה ובהיתי בטלוויזיה, ואחר כך ניסיתי לאונן אבל שוב פעם לא עמד לי. בסוף ניסיתי לקרוא ספר של גוגול. חוסר הצלחה אפי.
בעיתון הארץ כבר נכתבו כל העמדות לגבי הצטרפות סיעת “חיים” בהנהגת ז’אקוב למפלגת הבית היהודי. אנשים כתשו זה את זה בניסיון להביע את העמדה הכי מופרכת לגבי הסיטואציה האבסורדית ממילא. הייתי צריך למלא את השעות עד הלילה ובדקתי מה אנשים אומרים על זה בפייסבוק ובטוויטר. החוג לספרות בתל אביב זכה לכינויים נוסח “החוג לפופוליזם רדיקאלי”, “סותמי פיות באצטלה ליברלית” ו”החוג החדש לניו מדיה”. בין חברי החוג השנאה הכי גדולה הופנתה כלפי מישל, וזה שימח אותי באופן שלא יתואר. עשיתי לייק לפוסט שכותרתו הייתה “הפילגש של הדוצ’ה”, ועוד אחד בשם “זאב פשיסטי בעור מפלסטיק”. כל הדרך לגלרייה הייתי לחוץ ממה שאגלה שם, דמיינתי את עמיחי ומישל כמו זוג מלכותי מפקד על קבוצת המטורללים שלו. כשנכנסתי פנימה כבר היו שם כמה אנשי שוליים מבין עושי דברו של עמיחי. זיהיתי את ליבי ואת ינאי . הם היו רטובים, יצאו בוודאי מאיזה טקס וודו. איזה סיוט. עמיחי התרגש לראות אותי, ובירך אותי בפרצוף מלבב של תנין. “מה?” שאלתי, מגשש בעיניי אחר מישל. “נסיך, זה יופי שאתה כאן, חיכינו רק לך.” “לא הייתם צריכים לחכות,” אמרתי, עמיחי חייך. הוא דילג לעבר הבמה הקטנה שאיכלסה כמות גדולה של פוסטרים ועליהם שירים מודפסים באותיות ענק. אל המקום נכנסו עוד מספר קטן של אנשים, היינו עשרים כולל את מישל ואותי. עמיחי ביקש מכולם להספיק את מה שהם עושים ודיבר אל תוך המיקרופון. “זהו, משחק הילדים נגמר,” הוא אמר, “אנחנו הולכים להציל את האמנות מהעטים המגוייסים, מהשטחיות האקדמית, מהבוז של אנשי התרבות לתרבות עצמה. אנחנו הולכים להחזיר את הספרות, את השירה, למקום המתאים להם, למקום שפעם עמדה הדת, שהכהנים היו מגינים עליה בגופם.” מסביב נשמעו קריאות עידוד סוערות. “הרבה מילים נשפכו על העניין הזה. הרבה מילים, יותר מדי, אבל נו, בסוף נשארים רק המחוייבים. עכשיו שמעתי,” עמיחי הפסיק לדבר וחייך חיוך קטן, “שבסוף החודש הולכת להתרחש הפגנת כוח של אנשים שמבקשים להפוך את התרבות שלנו לנחלת הדמוקרטיה, לנחלת כל אדם, בלי כישרון, בלי השקעה, בלי עבודה, בלי ידע בסיסי, בלי אמונה. כל מי שמכתים את הנייר שווה ערך לפיקאסו, כל מי שיורק מספר חרוזים הוא טי.אס אליוט. כתבת פוסט בפייסבוק? קיבלת לייק? עשית אטנדינג? יאללה, שלח למוסף הספרים של הארץ. והילה זוסמן, איפה היא? איפה ז’אקוב שהלכנו אחריו בעיניים עצומות? מכרו את עצמם לפוליטיקה, עזבו את העקרונות שלהם בשביל טראפיק. זה לא בשבילינו. אנחנו לא כאן בשביל שיכתבו עלינו בוואלה!, אנחנו לא כאן בשביל שבצלאל סמוטריץ’ יזכיר אותנו בפמפלטים של המפלגה שלו.” הוא נתן לקהל להריע לו ולמחוא כפיים ואז הכריז: “לרכבים!” מישל עמדה קרוב לדלת דרכה הוביל אותנו עמיחי. היא הסתכלה עליו, מחפשת את העינים שלו ולא מוצאת. אחרי שראה שכל הקהל מתחיל לצאת החוצה חזר עמיחי דרך הדלת וניגש ישר אליי. “אני כל כך שמח שבאת,” אמר לי. “אני בחיים לא רוצה לעשות שום דבר בלעדיך.” הוא חיבק אותי עד שהדפתי אותו ואז יצא החוצה. שאר הקלגסים הלכו בעקבותיו. יצאתי אחריהם. היו שם שתי מכוניות פרטיות ומכונית מסחרית גדולה. מישל יצאה אחריי. “מה זה?” שאלתי בחשדנות. “אתה לא יודע? חשבתי שאתה החבר שלו,” אמרה. “אני לא יודע כלום.” “אתה מפחד?” “ממנו?” הצבעתי על הטרנזיט. “בטח שאני מפחד, הוא קוקיה. ובכלל, מה את עושה פה? מה הקשר שלך לחבורת הלאומנים הזאת?” “לא יודעת,” היא אמרה. “פשוט, כשעמיחי מדבר…כשהוא מדבר זה פשוט נשמע הגיוני. הוא לא מקשקש ולא מתמרן, הוא אומר את האמת כמו שהוא רואה. זה סוחף.” היא צחקקה, וזה עיצבן אותי כל כך שהחלטתי לעשות את הדבר הכי טיפשי שיכולתי, ונכנסתי לטרנזיט עם עוד חמישה אנשים. המכונית נעצרה אחרי עשרים דקות. בכלל לא הרגשתי שהזמן חלף. רק דמיינתי את עמיחי מזדיין עם מישל בגלריה, על הפודיום בגילמן, על הראש שלי, ואיפה לא. “מה זה? הגענו? איפה אנחנו?” שאלתי, אבל אף אחד לא השיב. ראיתי את רמת גן. הייתי בטוח, כי עמדנו מול החומות האפורות של הספארי. “מה זה? למה אנחנו מחכים?” ינאי הסתכל החוצה ואז פלט, “הנה, פותחים לנו”. ינאי דיבר עכשיו עם מישהו שדיבר במבטא רוסי כבד. “זהו?” “לא, לא, יש עוד מכונית, חצי שעה לא יותר.” “אתה הבוס עכשיו, יצאתי להפסקה.” השער של הספארי היה מורכב משני חלקים ועכשיו החלק החיצוני נסגר והפנימי נפתח בפנינו. חיכינו עוד עשר דקות ואז הופיעה מכונית פרטית אפורה. “יאללה, לצאת,” ינאי צעק עלינו. “מה לצאת? אתה משוגע, עם כל ההיפופוטמים?” אמרתי בקול רועד. ליבי דוליטל אמרה בקול חסר סבלנות: “כאן זה לא השטח של ההיפופוטמים, זה השטח של האריות.” כבר הצטערתי לגמרי שעליתי על המכונית המפגרת הזאת. לא משנה כמה שנאתי את מישל עכשיו, לא שווה למות בשביל זה. “איך שאתה רוצה,” ינאי אמר. הוא שלף מתחת לכיסא שקית שחורה שבתוכה נחו שתי אומצות עצומות למראה. הוא הזריק לתוכן חומר שקוף והשליך אותן לחלק האחורי של הטרנזיט. “אני רק אומר לך שלכאן הם הולכים להגיע.” יצאתי בטריקה מהאוטו. עמיחי הסתובב כאילו הוא סיים עתה קרב בניצחון מוחץ. “תגיד לי, אתם חבורת משוגעים או מה?” אמרתי לו. עמיחי סימן לי שקט עם האצבע ואז אמר בלחש, “אנחנו הולכים לעשות את מפגן הכוח הכי גדול שראו כאן מאז המנדט הבריטי. על האריה של גנדי שמעת?” עמיחי החזיק מוט עם שפיץ מחודד, שעליו התנדנדה חתיכת בשר מדממת. “אתה יודע מה, יותם? כל מה שרציתי נמצא כאן. אריות, אני ואתה, שום דבר אחר לא חשוב.” “תקשיב, יש כאן איזה עשרים אריות, הם הולכים לאכול אותנו,” אמרתי. עמיחי סימן לי לשתוק. הלכתי לרכב הפרטי האפור וסגרתי את הדלת מאחורי. מישל ישבה שם ועישנה. “מה אתה עושה כאן? אתה לא מנהיג המהפכה? יד ימינו של ג’ינג’ס חאן? כל החברים שלך יוצאים להלחם ואתה נשאר כאן כמו ילד?” “הם לא חברים שלי,” אמרתי, “ואת, איך יש לך משהו להגיד בכלל?” מישל הפנתה את המבט שלה לחלון ואמרה: “אתה לא תבין.” “מה אני לא מבין.” “אתה לא מבין כלום, אבל אתה הכי לא מבין את עמיחי.” “ואת בטח מבינה כי את המאהבת שלו.” “אני יודעת שהוא לא אוהב אותי. הוא רק רצה שאני אבוא כדי לגרום לך להגיע.” “שכבתם?” “אוף אתה כל כך מטומטם.” היא אמרה. “מה הוא רוצה ממך? כאילו הוא לא יכול לעשות שום דבר בלי שאתה תסתכל עליו. לפחות בדמיון שלו. כל ההצגה הזאת זה בשבילך.” לא ידעתי מה להגיד. אז שאלתי שוב: “שכבתם?” עמיחי וינאי עמדו לצד הטרנזיט מנופפים בחתיכת הבשר הטיפשית שלהם. ניסיתי לראות אריות מרחוק אבל הכל היה חשוך נורא. מישל סיימה לעשן ואז אמרה: “טוב, משעמם כאן, אני יוצאת.” “מה?” אמרתי, “אל תצאי, מישל.” היא מלמלה משהו לעצמה ויצאה מהאוטו. “תסגרי את הדלת,” צעקתי. היא לא התייחסה אליי ונאלצתי לעבור למושב הקידמי ולסגור אותה בעצמי.
שמעתי את זה כמה שניות אחר כך. שלוש מאות קילו של חיה התמוטטו על עמיחי, נועצים שיניים בכתפו. הוא צרח ומישל צרחה. נצמדתי לשמשה הקידמית, מנסה לראות משהו בחושך. האריה תלש חתיכות עבות מהבשר שלו, חושף שיניים זוהרות מדם. הרגשתי איך שתן מציף את מכנסיי ולרגע פחדתי שזה דם. ראיתי את הכל קטן-קטן, רחוק ממני שנות אור. האריה היכה והצליף על הגוף שוב ושוב. בלי לחשוב לקחתי מוט מתכת ששכב על ריצפת המכונית ויצאתי מהאוטו. רצתי עד לחיה הנוהמת והיכתי בה על הראש מכה אחת ועוד אחת. הוא שאג. מאחורי החיה נפער חריץ של אור בשמיים, ומתוכו, בצעדים רועשים, התקרב יהוה, בשיער שחור ורטוב. הוא החזיק חרב נחושת ונעץ אותה הישר בתוך הלב של האריה. המשכנו ביחד לשחוט אותו. עוד מכה ועוד דקירה. לא הצלחתי להפסיק. דם שחור פרץ מפרוות הקטיפה של האריה ונספג באדמה. הברזל נדבק לעור שלי. מישל מיהרה אליי ומשכה אותי אליה. התחלתי לבכות. אור חזק וקולות של אזעקה בקעו מבקתת השומר. הרגשתי שתולשים אותי ממישל ומכניסים אותי לתוך מכונית. אחר כך כבר לא זכרתי כלום.
למחרת אני, מישל וינאי שוחררנו ממעצר, התערבות של שר התרבות. ז’אקוב דאג לכך. הוא התקשר אליי נרגש וסיפר שיש תמונות שלי בכל מהדורות החדשות ושזהו, המהלך הושלם, אנחנו הולכים לנצח. ניתקתי את הטלפון בלי להגיד לו כלום.
הלכתי לישון אצל אמא שלי כמה ימים אבל אחרי שלא הצלחתי להרדם במשך שבוע עשיתי כמה סידורים ולקחתי מטוס חזרה לוורשה. העיר היתה לבנה משלג וכשיצאתי מהמונית הפתיתים המשיכו לרדת עלי ברכות ולכסות את כל הכבישים והמידשאות והבניינים. שבוע אחרי שהגעתי יצאה לפועל ההפגנה הראוותנית של השמאל. עקבתי אחרי הדיווחים באתר של וואלה! ז’אקוב והמכנסיים האדומים הקיפו בקלות את הקבוצה הזעירה שהגיעה, מחזיקים פוסטרים שלי ופסלים של אריות מקלקר. במגפון צרחו שוב ושוב “האריה, האריה, האריה!”
הילה התקשרה עליי בווטסאפ. “אני במקום אחר,” אמרה לי. “את רואה את ההפגנה?” שאלתי. היא צחקה. “מסכנים, מה אני אגיד לך, צריך להיזהר ממטורפים ולהתרחק מהם כמה שאפשר.” “בגלל זה ברחתי ממך,” אמרתי, והיא צחקה שוב. “תספר לי מה אתה עושה עכשיו.” “אני בדירה שלי. זה כמו פתח תקווה פה אבל לבן, הכל לבן, הכל.”
מאז חזרתי ארצה בשנת תשע”ג אני שואלת את האנשים: היכן השירה הדתית-לאומית? מפנים אותי לבמות שונות, אבל טרם מצאתי בהן את מבוקשי, דהיינו שירה שתבטא אהבה לארץ והתמודדות עם אתגריה וחזון לעתידה, מחד; ושתמשיך, מאידך, את היופי שאני מוצאת בשירה הקלאסית הנראית לי עדיין כשירה האמתית. לפעמים יש לי הרגשה שאנשים שכחו מה זו שירה.
לא בדיוק שכחו. ביום הזיכרון משמיעים שירי ארץ ישראל יפה. כל אחד יודע לפחות בית אחד של “ירושלים של זהב,” רבים זוכרים במעורפל כמה שורות של רחל. הבעיה היא שכבר לא כותבים שירים מן הסוג הזה (אני מנסה, מתוך איזה דחף, אבל כמובן זה לא תפקיד לתושבת חוזרת). כנראה אסור. איך זה קרה?
אני “חדשה” בארץ וכמובן לא אבין את כל מה שהולך פה, אבל לעניות דעתי גם אי אפשר להבין את המצב בארץ מבלי להבין את התהליך המתרחש ברחבי העולם, ואולי מתוך ניסיוני בחו”ל אוכל לשפוך קצת אור על צד זה של הבעיה.
זה סיפור ארוך וישן. השירה היא ראשונית, כמעט ביולוגית. הקצב של השיר קשור בצעדיו של האדם, בנשימותיו, בפעימות לבו. השירה התפתחה בד בבד עם החברה האנושית כאמצעי לחיזוק הזיכרון, לגיבוש תחושות ותובנות, ליצירת סולידריות תוך תיאום הנשימות ופעימת הלבבות בין השׁרים והשומעים, ולשמירה על הערכים של הקבוצה באמצעי משל ותוכחה. השירה עזרה גם ליחידים להתבטא ובו בזמן להתייצב, עם קביעות המשקל, יצירת הצורה, אל מול תנודות הגורל. זה היה בידור מועיל, “מתוק ומועיל,” כלשונו של הוראטיוס.
השפעת השירה אמנם הצטמצמה לאורך המאות, בעקבות המצאת הכתב והדפוס. אבל עד סוף המאה הויקטוריאנית היא עוד מילאה, במידת מה, את התפקידים האלה.
עם המצאת כלי התקשורת האלקטרוניים חל שינוי גורלי בתנאי הקיום של השירה (ושל האנושות בכלל; לאחרונה פרסם אורי כהן ספר בשם “כלי ביד כלינו” בנושא זה). האמצעים האלקטרוניים משכו את לב העם במסרים מסחריים ויצריים במידה הולכת וגוברת. המסרים האלה לא חיזקו את הסולידריות החברתית אלא חתרו תחתיה. המשוררים, מצדם, נסוגו לתוך עצמם, לתוך אליטיזם הבז לצרכי החברה ומוותר על כל ניסיון לעודד שאיפות, ללמד או להוכיח. הם גם, משום מה, ויתרו על התכונות הפורמאליות שאפיינו את השירה משחר האנושות. השירה כבר אינה מיועדת לחזק את הזיכרון או ליצור סולידריות ולכן היא גם לא עודדה הבעת רגשות עמוקים אלא דגלה ב”אירוניה” שאיננה ביטוי של שכל ביקורתי אלא התגוננות בפני הלעג שהוא מנת חלקם של כל מי שחושף את ליבו לחברה המנוכרת. מתעוררת השאלה בדבר הצורך בכתיבת שירה בכלל. אבל הדחף ליצור שירה הוא כאמור דחף ביולוגי. משוררים עוד נולדים וצריך להעסיק אותם איך שהוא. אז צריך ללמד אותם, באופן פאבלובי לגמרי, דרך “ביקורת” בסדנאות ודחיות על ידי כתבי עת, לכתוב בצורה שלא תיגע ללב המבקש להתאבן.
זה מה שקרה, לדעתי, בעולם הגדול. בארץ היסטוריה זו של הפואטיקה משתזרת בהיסטוריה המיוחדת של הציונות. אינני מומחית לשירה עברית. רחוק מזה. אבל גם מרחוק – אולי דווקא מרחוק – מופיעים כמה קווים ברורים.
הרב קוק זצ”ל ציפה כידוע ששירה מטוהרת ומקודשת תשחק תפקיד בתחיית התרבות הישראלית על אדמתנו. זוהי שאיפה אשר שולם עבורה מס שפתיים כביר. לגבי השאיפה הזאת – שאליה מאוד הייתי רוצה הצטרף – אפשר לציין כי התחלות השירה העברית המודרנית היו בעייתיות. החל מתקופת ההשכלה שימשה השירה אלטרנטיבה למסורת האבות ו”רכב בריחה” מפניה. היא עזרה לאנשים לנסח אמתלות לפריקת עול המצוות. דוגמא לכך הוא ביאליק, “המשורר הלאומי” שלנו. טשרניחובסקי כמובן יצא נגד המסורת בצורה בוטה הרבה יותר. הספקנות הייתה העמדה הנורמטיבית בעולם הספרות העברית, כמו בעולם הרחב. לאחרונה שמעתי שכשביאליק נפטר ב-1934, הישוב היהודי הלך אחר ארונו בלוויה של מלך. כנראה דור שאבותיו היו שומרי מצוות היו אסירי תודה למי שנתן לחייהם איזו צורה חדשה.
בתקופת קום המדינה ובשנותיה הראשונות היו משוררים שליוו את מאבק העם ושרו לחזק אותו – השמות הגדולים הם נתן אלתרמן ונעמי שמר. הם לא היו “דתיים” אך היו נאמנים לעם ולערכיו. הם כתבו במשקל וחרוז, מתוך התפישה המובנית כי אמצעים אלה מתאימים, מחזקים ומעניקים תוקף לדברים.
אבל אז קם הדור ה”פוסט-ציוני”.
הדובר המובהק של אותו דור בתחום השירה היה נתן זך – אדם שלא תמיד היסס לגנות את ישראל באזני אומות העולם – שהתקפתו את אלתרמן עשתה סגנונו בין לילה לבלתי אפשרי, ויש אומרים שהיא גם שברה את ליבו של אלתרמן עצמו. השירה העברית טרם התאוששה ממנה. שמעתי כי את נעמי שמר התקיפו באופן דומה בשנות השמונים.
זה דבר מדהים, שלמאמר הזה של זך, אשר טענותיו לא היו חכמות, הייתה השפעה כזאת. זה מזכיר לי מיתוס נורדי – המיתוס על בלדור ולוקי.
בלדור היה היפה באלים הנורדיים. כולם, כמעט כולם, אהבו אותו. ווטאן, ראש האלים, השביע את כל היצורים שלא יפגעו בבלדור. אבל הוא שכח להשביע את הדבקון, צמח קטן וחלש, ולוקי, המרושע באלים, עיצב מן הצמח הזה רומח ובו הרג את בלדור, לדאבון כל היקום. זהו כוח הלעג. הוא לא צריך להיות מבוסס, כי אחד מצדדי התורפה של המין האנושי הוא הפחד מן הלעג. כפי שראיתי, לוקי הוא חבר המערכת ברוב כתבי העת לשירה. אמנם אין בו ממש, אבל כולם פוחדים ממנו.
כאמור, זך היה דובר המגמה הדומיננטית בעולם הספרות הכללי. מי שרוצה לשחות עם הזרם העולמי היום ייעשה אנטי-ציוני או לפחות לא ינקוט עמדה ציונית מפורשת ויאמץ את הפואטיקה של הניכור, האירוניה, הדקונסטרוקציה וכולי. ויש לי הרגשה שהפואטיקה של הניכור משפיעה גם על מי שנשאר ציוני מבחינה אידיאולוגית.
הייתי מאוד רוצה לראות בעולם השירה מה שבעולם המחשבים קוראים לו ריסט. חזרה לשלב שלפני התקלה. ז.א, צריך לנסות לכתוב שירים כמו השירים “של פעם” — בלי הכפירה כמובן. קיבלנו את התורה, והיא חיינו ואורך ימינו. צריך לוותר על ה”מקוריות” הזולה שבציטוט פסוקי מקרא ללא יראה. רצוי גם להתאמץ ולקבל עול משקל וחרוז. כי זה דורש ריכוז, גם מן המשורר וגם מן הקורא, והריכוז הוא מה שצריך לשמור עליו דווקא בעידן המחשבים. כאמור, נטישת הצורה אירעה בד בבד עם נטישת ערכים חברתיים, מסתבר איפה שעל מנת לחזק את אלה נצטרך לחזור לצורה.
אנחנו צריכים להבין וגם להחדיר לתודעת אחרים כי השירה האמיתית היא נכס יקר שצריך לשמור עליו. השירה היא יכולת אנושית שהמחשבים לא חיקו ולעולם לא יחקו. השירה קשורה כאמור בריכוז ובזיכרון. יותר מזה, היא קשורה במעלתו הראשונית של האדם – היכולת לתת שמות. כמו כל אמנות, השירה שואפת ליצור קוהרנטיות ובכך היא ממשיכה את מעשה בראשית. כמו כל אמנות אמיתית השירה נובעת, לפי הרב קוק, מצלם האלוקים. ושלא כמו כל אמנות אחרת, היא משתמשת בשפה, במדיום של הדיאלוג החברתי. המילים קשורות בדברים. בשירה יש פוטנציאל אינהרנטי לתיקון עולם (אולי משום כך היא נתקלת בהתנגדות כה רבה בימים אלה של עקבתא דמשיחא).
אמנם נכתבו שירים יצריים ומזיקים; כמו בכל כוח אנושי, אפשר להשתמש בכוח השירה לרעה. אבל זאת לא סיבה לנטוש אותה. גם עם נשק אפשר לגרם רע, אבל מי שרוצה בהישרדות הטוב עלי אדמות לא יוכל להרשות לעצמו להשליך את הנשק.
לדעתי – כבר כמה שנים אני מנסה לומר זאת – כדאי לחשוב מחדש לא רק על הסיגנון והאידיאולוגיה של השירים, אלא גם על התפקיד של המשורר בחברה ועל האינטראקציה בין חברי המקצוע המאויים הזה. צריך לא רק לחבר שירים אלא גם ליצור חבורות של משוררים שיחליפו שירים באופן קבוע (תוך הימנעות מ”ביקורת” הרסנית) ומדי פעם יוציאו גיליון עם מיטב יצירותיהם. חברי קבוצות כאלה צריכים להבין שיש להם תפקיד נעלה משותף: לשמור על חלק ניכר של האנושיות שלנו, המאויימת מכמה צדדים.
לתהליך הזה אורבת קנאת סופרים. צריך להתגבר עליה. ב”אורות התחייה” כתב הרב קוק: “החכמה שמתרבה מתוך קנאת סופרים, כיוון שבאה מתוך קנאה סופה להירקב, וכל רקבון יש בו סרחון, וזאת היא חכמת סופרים שתסרח בעקבתא דמשיחא וע”י סרחון זה תתבטל צורתה הקודמת, ויוחל להיות מאיר אור הנשמה של החכמה העליונה מכל קנאה, שהיא למעלה מחכמת סופרים, היא החכמה שתצא לאור ע”י שיר חדש ושם חדש אשר פי ד’ יקבנו, “ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון” (לח). אם אפשר לשמוע בדברים האלה, שקדמה להם דרישה ל”התקדשות הנשמות של הסופרים”, צורך במשמעת רוחנית רצופה, שאולי לימוד מסכת אבות יוכל לשמש לה כתשתית.
הלא זאת תהיה המשך דרכו של הרב קוק באחד מן הכיוונים המתבקשים. אם כי הרב קוק חזה לספרות ש”תתקדש” בתפקידה בבניית תרבות ישראלית מחודשת, הוא לא פיתח פרקטיקה. ככל הידוע לי, תלמידיו בעולם התורני טרם עסקו בענין הזה, ואילו בעולם השירה יותר שמחו על ה”התר” שהרב נתן לשירה מאשר דאגו להתקדשות. תקוותי כי חבורה שתיקח על עצמה לעשות כן תוכל גם למצוא לה מקום קבוע בעולם התורני ומשם תוכל להשפיע גם על רחוקים. כי כוח השיר הוא כוח מאחד.
“יהי נעם ה’ עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו”.
הוֹ נַעֲרָתִי הַיָּפָה
הַיָּפָה מִכָּל אֹמֶר
יוּעַם כּוֹכָבֵךְ עַל שְׁמֵי הָעֲלָטָה
בְּאֹדֶם חֶבְרוֹן
וּמִי יְכַנֵּךְ בְּשֵׁם
בְּעוֹד אַתְּ אֵינֵךְ
נֶעֱדֶרֶת בָּאֵימָה הַנִּצְחִית שֶׁאֵין לְבָאֲרָהּ בְּתֹכֶן
הוֹ נַעֲרָתִי, נַעֲרָתִי הַיָּפָה,
הַמַּקְסִימָה מִכָּל צִפּוֹר שִׁיר
דָּמֵךְ זָב עַתָּה בְּאוֹר רָקִיעַ
*
הִיא לָנָה עַל-גַּבֵּי הָעֵשֶׂב הַמְּטֻלָּל
נַעֲרַת הָרְקִיעִים הַשְּׁמֵימִית
עֵינֶיהָ פְּקוּחוֹת אַךְ הִיא אֵינָהּ עוֹד
הַשּׁוֹשַׁנִּים סְבִיב קַרְסֻלֶּיהָ
עוֹרָהּ הָפַךְ שַׁיִשׁ חֲלָבִי
הִיא קָרָה
הִיא דּוֹמֶמֶת
הִיא אֵינָהּ
שׁוֹשַׁנִּים סְבִיב קַרְסֻלֶּיהָ
הָאַיָּלוֹת רוֹבְצוֹת עַתָּה בַּיַּרְקוֹן
הוֹד נְגִינָה אֵי-מִשָּׁם נִשְׁמָע בַּוָּאדִי
הַרְחֵק. מְפֹאָר.
נַעֲרַת הַנּוּפָרִים עוֹלָה עַתָּה מִן הַנָּהָר
דְּבַשׁ סָבִיב לָהּ דְּבַשׁ וְלִימוֹן
מַחְרֹזֶת מַחֲטֵי אֹרֶן עֲנוּדָה הִיא
תַּרְנְגוֹלִים מִן הַמֶּרְחָק
תֻּכִּים
מִן הָאֲדָמָה עוֹלָה עַתָּה הַנַּעֲרָה הַמְּשֻׁגַּעַת
נַעֲרַת הַהַכָּרָה הָרַבָּה נַעֲרַת הַהַכָּרָה הָרַבָּה
אֵם הַשְּׁוָקִים
רְגָבִים סָבִיב לָהּ כְּשִׂמְלָה וְהִיא הַחַיָּה מִכֻּלָּן
פַּטְרוֹנִית הַנְּדִיבִים
כִּי הִיא הָאֲדָמָה
וְהִיא הַמֵּתָה מִכֻּלָּן כִּי הִיא הָאֲדָמָה
נַעֲרָה שֶׁל כְּאֵב וְנַעֲרָה שֶׁל יֹפִי
שְׁתַּיִם הֵמָּה הַפּוֹסְעוֹת בַּגַּיְא
גְּבָרִים שׁוֹטְחִים לְרַגְלֵיהֶן:
סוֹכְנֵי-בִּטּוּחַ, רוֹ”חִים, מוֹרִים וּמְשׁוֹרְרִים.
בּוֹנֵי בָּתִּים וְסַפָּנִים, סַוָּרִים קְשֵׁי-יוֹם,
מְנַהֲלִים, רוֹכְלִים, בִּימָאִים שֶׁהֲזָיָה מְנַקֶּרֶת בְּמוֹחָם.
הֵן גּוֹמְעוֹת
דָּמָם אַךְ אֵינָן רָווֹת לְעוֹלָם
מוּסִיקָה נִשְׁמַעַת
צִין
הַמּוּסִיקָה הִנָּהּ בֵּדוּאִית
פֹּה וָשָׁם עֲרָבִית
עַתִּיקָה נִשְׁמַעַת
נַעֲרָה שֶׁל אוֹר נַעֲרָה שֶׁל אוֹר
בּוֹאִי אֵלַי
אִמְרִי מָה שְׁמֵךְ
דַּבְּרִי אֵלַי
מֵעוֹלָם לֹא דִּבְּרוּ אֵלַי
אַטְלָס וּפְּלֵאיוֹנָה לֹא הָיוּ מְדַמִּים בְּנַפְשָׁם.
לֹא רָחֵל וְיַעֲקֹב, יְמִימָה וְקֶרֶן הַפּוּךְ.
דְּמָמָה עַל לֵיל הָאֹפֶל וְיַמָּה כַּבִּירָה גַּם.
זֶהוּ לַיְלָה עָמֹק. כָּחֹל.
שָׁלוֹם לָהֶן, לְכֻלָּן. בִּרְכוֹת הַסַּעַר וְעִנּוּגֵי הַכּוֹכָבִים.
וְזֶה מְבֹאָר
שֶׁכֵּן חָכְמַת אָדָם כְּאַיִן נֶחְשֶׁבֶת
שׁוֹכְנֵי בָּתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם
וְהַתַּרְדֶּמֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַבְלֵי הַזְּמַן
מוֹשֶׁכֶת הָלְאָה בְּסֶרֶן לְלֹא קֵץ
שָׁלוֹם לָהֶן, לְכֻלָּן.
אַטְלָס וּפְּלֵאיוֹנָה לֹא הָיוּ מְשַׁעֲרִים.
נַעֲרַת הָעֳפָרִים, אַיֵּךְ?
נַעֲרַת הָרְקִיעִים הַשְּׁמֵימִית, אַיֵּךְ?
הַנַּעֲרָה הַמְּשֻׁגַּעַת וְנַעֲרָה שֶׁל כְּאֵב
וְנַעֲרָה שֶׁל יֹפִי, הֵיכָן אַתֶּן?
נַעֲרָה שֶׁל אוֹר,
נַעֲרָתִי הַיָּפָה מִכָּל אֹמֶר, הֵיכָן אַתְּ?
דַּבְּרִי אֵלַי.
סרגל נגישות
כללי
זום
גופנים
ניגודיות צבעים
קישורים
Yehee — Political Poetic Journal