דוד ברוקנר

אדם

 

אָדָם גֹּרַשׁ מִגַּן הָעֵדֶן.

עַכְשָׁו הוּא מִתְהַלֵּךְ בְּעִצָּבוֹן

לְרוּחַ הַיּוֹם

עִם אִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו

בַּמְּלוֹנוֹת.

כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בַּשַּׁעַר

הוּא רוֹאֶה אֶת אַדְמָתוֹ

אוֹתָהּ עָבַד וְשָׁמַר כָּל חַיָּיו

שְׂרוּפָה וּכְסוּחָה.

הוּא רוֹאֶה

הַנְּחָשִׁים שֶׁהִתְאַוּוּ לָהּ

רוֹקְדִים עַל

כָּל עֵץ הַגָּן הַכָּרוּת.

וְלִבּוֹ אָז יוֹצֵא אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת, שֶׁלּוֹ,

וְרַק לַהַט הַחֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת בֵּינָהּ לְבֵינוֹ.

 

 

הַדִּמְעָה הַנּוֹשֶׁרֶת מֵעֵינוֹ מַכְהָהּ גַּלְגַּל חַמָּה.

אָדָם פּוֹרֵשׂ כַּפָּיו אֶל הָאֵ־ל הַמִּסְתַּתֵּר

וְשׁוֹאֵל אַיֶּכָּה.

 

 

 

 

 

 

 

 

מתוך האסופה “חבלי מולדת” בהוצאת ישיבת מצפה יריחו התשס”ה

התנתקותיחסיםצדק חברתי

היצירה הבאה

תגובות פייסבוק