אילה אלבאז

מִסְתַּכֶּלֶת בְּפָנַיִךְ

וְרוֹאָה בָּהֶן אֶת חֲרַכֵּי הַדְּאָגָה שֶׁחָרַשְׁתִּי בִּדְמָמָה

הַאִם הֵם יִתְיַשְּׁרוּ בְּנַחַת 

אוֹ יִשְׁאֲרוּ כָּךְ לְעוֹלָם,

מַנְצִיחִים מַעֲלָלִי, 

לֹא נוֹתָר מְקוֹם לְהִתְעַרְסֵל בְּיָדַיִךְ.

הַדְּמָעוֹת גָּזְלוּ מִפָּנַיִךְ 

אֶת הַמַּיִם שֶׁהִשְׁקוּ אֶת עוֹרֵךְ,

וְאֹתִי הֵן קִלְּחוּ וּלְעִתִּים הִטְבִּיעוּ, בְּדַאֲגָתֵךְ.