שירה צרי

לִהְיוֹת מְחֻבֶּרֶת אֵלָיו
בְּחֶבֶל טַבּוּר.
הַבַּיִת יִבְעַט בִּי בְּרַגְלָיו הַקְּטַנּוֹת,
וַאֲנִי אֵדַע: בֵּיתִי חַי בְּתוֹכִי.

אֲנִי אֵלֵד אוֹתוֹ בְּיִסּוּרִים,
וְאָנִיק אוֹתוֹ בְּעֹנֶג
כְּשֶׁהוּא יִצָּמֵד אֵלַי
בִּשְׁקִיקָה.

אֲנִי אֶהְיֶה אֵם הַבַּיִת,
הַשְּׂמֵחָה
בְּיַלְדָּהּ הַיָּפֶה.
הַשָּׁרָה לוֹ נוּמָה בֵּן,
נוּמָה, נוּמָה בֵּן.

וְיוֹם אֶחָד יִגְדַּל מִמֶּנִּי,
יַעֲזֹב.