ניקולא יוזגוף אורבך

בְּבוֹאוֹ לְפָנֶיהָ עָרֹם, כְּבִימֵי נְעוּרָיו,
חָשַׂף בְּרַהַב כָּל מַהֲלָכָיו
כָּל תַּחְבּוּלוֹתָיו הַנּוֹשָׁנוֹת וּמִקְסָמָיו,
אַךְ בְּעֵינֶיהָ הָיָה הָאֲרִי כְּאַרְנָב
וְהָאֱמֶת כְּמִכְזָב.

וַיְהִי בִּרְאוֹתָהּ רִפְיוֹנוֹ, נָפוּל וְאַכְזָב
בַּל תָּבִין עַל שׁוּם מָה יִדָּהֲמוּ עֵינָיו
עֵת לִימִינָהּ מְזֻיָּנִים בְּאוֹן מְשֻׁלְהָב
שׁוֹמְרֶיהָ וּמְגִנֵּי גְּבוּלוֹתֶיהָ מִפָּנָיו.

הֵן יוֹדַעַת הִיא שֶׁרוֹפֵס לוֹ
וְכָל אֵימַת שֶׁזּוֹכֶרֶת חֶסֶד עֲלוּמָיו
כּוֹשֵׁל לוֹ וְנוֹפֵל לוֹ בְּסַעֲרַת הַקְּרָב.

בְּבַקְּשָׁהּ מִמֶּנּוּ לָסוּר מִמִּנְהָגָיו
בְּטֶרֶם שׁוֹב תָּשׁוּב לִזְרוֹעוֹתָיו
קָצַף וְהֶאֱשִׁימָהּ בְּכָל עַוְלוֹתָיו
בְּהַעֲדָפַת כּוֹחַ עַל שִׂיחוֹתָיו
וּכְבָר נִשְׁבַּע לִנְדֹּד לְחֵיק אַחֶרֶת
שֶׁאֵינָהּ סוֹרֶרֶת וְנִלְחֶמֶת, אֶלָּא קַשּׁוּבָה וּמְדַבֶּרֶת.
אַךְ אוֹיָה, כְּבָר שָׁנִים שֶׁהוּא נוֹתַר בַּבַּיִת עָזוּב וּמְיַחֵל
עוֹרֵג לְקִרְבָתָהּ, וּבִשְׁמָהּ מַרְבֶּה לְהִתְנַצֵּל וּלְהִתְפַּתֵּל יַעַן כִּי
מִתְמַסֶּרֶת תְּכוּפוֹת לְאוֹהֲבֶיהָ, בֵּינוֹת שָׁדֶיהָ לְהִתְנַחֵל.