אלי בר־יהלום

אֵינִי מְשׁוֹרֵר לְאֻמִּי.

אֲנִי מְשׁוֹרֵר לְתֻמִּי.

הַפַּעַר בֵּין “אָלֶף” לְ”תָו”

נוֹתֵן בַּחַיִּים אוֹתוֹתָיו.

אֶת מִי יַעֲלוּ עַל נִסִּים?

לְמִי יִתְרוֹקְנוּ הַכִּיסִים?

אֶת מִי יִלְמְדוּ בַּכִּתָּה?

עַל מִי תְּכַסֶּה עֲלָטָה?

לְמִי שִׁיר בְּטַעַם קַרְטוֹן

יַמְרִיא לְכוֹתֶרֶת עִתּוֹן

וּמִי יִשָּׁאֵר עַד קִצּוֹ

פָּלִיט מִסּוּדָן בְּאַרְצוֹ.

הַאִם בִּשְׁלַב פּוֹסְט-הִתְפַּגְּרוּת

שִׁירַי יִלָּמְדוּ לַבַּגְרוּת?

זֶה גַּם יִתָּכֵן: אַךְ סָבִיר

שֶׁהֵם יִתְפַּזְּרוּ בָּאֲוִיר.

וְאָז, עַל פִּי חֹק, שׁוּרוֹתַי,

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מָתַי,

תִּגְלֶינָה לְאֶרֶץ סוּדָן

וְשָׁם יְגַלּוּ אֶת סוֹדָן.