חיים ירחי

וְהָיוּ לְזִכָּרוֹן,
צָמִיד שֶׁצּוֹעֵק “הַבַּיְתָה”
עִם הַטּוֹטָפוֹת שֶׁבֵּין עֵינַי.
וּבְלֶכְתְּךָ בַּדֶּרֶךְ,
סֶרֶט כָּתֹם עַל הַתִּיק,
שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁאֲנִי מִשָּׁם.
וְתָמִיד כְּשֶׁיִּשְׁאֲלוּ מֵאֵיפֹה אֲנִי,
וְדִבַּרְתָּ בָּם
שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח לְרֶגַע
אֶת הַשָּׁרָשִׁים.
וּבְשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ,
בְּבֵית הוֹרַי אֲנִי מֻקָּף
הַזִּכָּרוֹן בְּכָל פִּנָּה.

וְאֶצְלִי,
לְיַד הַנֵּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת
כְּשֶׁאֵלִיָּהוּ מוֹנֶה אֶת הַזְּכוּיוֹת
שֶׁיִּרְאֶה,
יֵשׁ לִי בְּשָׂמִים שֶׁל חוֹל
בְּרֵיחַ שֶׁל אֱמוּנָה.