רעות טטרושוילי

״גן נעול אחתי כלה גל נעול מעין חתום״ (שיר השירים יב, ד)

הנדון: מכתב סליחה לחטופה שנפגעה בנפשה שלה

שנים אנחנו משחקות משחקי מחבואים חמקמקים עם המיניות שלנו עצמנו
שהיא רק שלנו?
כשחושפים אותה כשאנחנו לא מוכנות אנחנו נתקפות בושה אינסופית טורדנית כזו שקשה מנשוא
וכשהיא רק שלי סודית ואסורה היא טהורה כמו גן
גן נעול
שאף אדם לא יעז להתקרב
או לשאול אם ישנו
ולפעמים בגל של ספונטניות טהורה יגיע אדם אל אותו גן
והוא כבר לא יהיה נעול עבורו
יטייל בו ביראת כבוד שכזו, שמגיעה לו
יתפעל מהוורדים עד אין סוף
ויכאב את הקוצים עד זוב דם
ובשעת בין ערביים יעזוב את הגן וינשק שלו ויראה ממנו במאוד מאוד
כי קדוש הוא

באותו היום, הארור
כל הגנים נראו פרוצים ומושחטים
מוצאים לכל כיס
כאילו חיות מעולם אחר הגיעו לטייל שם
כאילו יראת הקודש כבר מתה מזמן

סליחה
אני מבקשת סליחה
שהגן הנעול שלך נפרץ
נלקח ממך
על ידי מי שלא ירא
שלא יתפעל
שלא כאב
רק השחיט
וחילל
את לא אשמה, אני מבטיחה
הגן שלך תמיד יהיה שלך
הוא, חילל את גנו שלו, את נפשו
ואני רוצה להאמין שבאותו גן, עוד נשארו ניצנים קטנים של יופי
שיעלו ויפרחו ויזכו לימי הטהרה שמגיעים לו
מעיינך שהוא אינסופי והוא שלך
תמיד יתגעגע
אל אותו גן נעול

אבל כרגע רק מעיין אינסופי של ריק
ותועבה
הלוואי ואני טועה
ותוכלי ללכת בו
כאחות הכלה
הלוואי והמעיין גם הוא ממש מתגעגע
ונשארו בו עוד טיפות של אמת ושל יופי

אין דבר נורא בעולם כמו גן שנפרץ
אני הולכת ומסתכלת בהריסותיו
וכואבת אותם כאילו הם בגני שלי
אבל רק כמעט
כי כאב של גן שנפרץ
נכאב באמת
באמת
רק לבעל הגן
אחותי הכלה
סליחה.