דאגה
“אֵין לִי כּוֹחַ לִקְרֹא אֶת הַסֵּפֶר”,
יֵשׁ לִי שֶׁמֶשׁ עַל הַפָּנִים”,
“אֲנִי רוֹצָה כְּבָר לְהַגִּיעַ”, תְּלוּנוֹתַיִךְ נוֹסְעוֹת אִתָּנוּ
בַּסּוֹנָטָה הַכְּסוּפָה, נִצְמָדוֹת אֵלַי בַּפְּקָק הָאֵינְסוֹפִי
בֵּין הַצֶּ’קְפּוֹסְט לְיָגוּר.
בְּחַלּוֹן עֲשַׁן הַמִּפְעָלִים הַכִּימִיקָלִים
הוֹפֵךְ לַעֲנָנִים הַמְּכָסִים אֶת חֵיפָה.
אֲנִי דּוֹאֶגֶת שֶׁנְּאַחֵר. הַאִם בְּעוֹד שְׁלוֹשִׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה
כְּשֶׁתִּהְיִי בְּגִילִי, תַּסְפִּיקִי לְסַיֵּם אֶת סְפָרַיִךְ?
הַאִם תִּזְרַח עָלַיִךְ הַשֶּׁמֶשׁ?
הַדְּרָכִים יִהְיוּ פְּתוּחוֹת לְפָנַיִךְ?
הַאִם תִּהְיֶה לָךְ אִמָּא?
תגובות פייסבוק